Posts Tagged ‘rhone’

h1

שאטונף פלוס

דצמבר 10, 2011

ידידי אלי רבן ארגן, יזם, אירח וחלץ שורת בקבוקים בטעימה עיוורת שמטרתה הייתה ניסוי בשאלה: האם אפשר להנות משאטונף דו פאפ צעיר?

וואלה, אפשר.

זוגות זוגות עלו על שולחננו, עטויים נייר אלומיניום אנונימי – ספצימנטים מבציר 2007 המוערך, בתוספת כמה ג'וקרים. להלן חלקם:

כוס א': יין רזה, חריף, חומצי ואלכוהולי, עם ריח שמזכיר חלודה וקליפות הדרים. הימרתי על קוט דה רון כפרי ופשוט, אבל זה היה רון אחר. Domaine de la Mordorée, Lirac 2008.

כוס ב': פרי נעים, עשיר וממוקד לכל האורך, מעט בשל, נעים, טאנין רך, שמץ מתיקות, עסיסי ומזמין. מצוין. הימרתי על ישראל וצדקתי. דלתון, עלמה בלנד רון 2009 (שיראז, מורבדה, ויוניה). 80 ש"ח לבציר חדש – יין טוב במחיר מצוין.

כוס א': הפרי היה קצת תותי באופן שהזכיר לי גרנאש, חומצי, מתובל ומפולפל, מעט אלכוהולי בסיום, רזה יחסית לז'אנר. יין אוכל נחמד אבל פשוט יחסית ומעט גס. הימרתי שזה השאטונף הראשון בטעימה. Domaine Pierre Usseglio & Fils, CdP 2007. בשכונה של 180 ש"ח – לא תודה.

כוס ב': יין עסיסי ופירותי, חומציות מצוינת, טאנינים בשלים וסיום ארוך. Fruit-driven, מודרני וטעים לאללה. לא מפגש ראשון עם היין שלעולם לא אצליח לבטא את שמו – Perrin & Fils, Vacqueyras, Les Christins 2007. במבצעים מגיע גם ל-100 ש"ח, שווה משמעותית יותר לטעמי.

לגבי שני היינות המצטיינים, הפגאו מודל 2007 היה כ"כ ברטי (גם על הסקאלה הפגאו-ית) שהוא לא העפיל לגמר. אמנם לא טעמתי אותם קודם – אבל לא היו הפתעות לאור המוניטין של היקבים:

Domaine Vieux Télégraphe, La Crau, CdP 2007 – מתחיל ביישן ושקט אבל אחרי זמן חושף אף מורכב ומעניין, עסיסי, בשל, מעט אלכוהולי, מרוכז מאוד וחומצי. כ"כ הדוק שהוא נושך את החיך. צריך דיקנטר, ובעיקר עוד זמן בבקבוק. אפשר להנות ממנו עכשיו, אבל עדיף לתת לו כמה שנים להרגע. כ-300 ש"ח.

Chateau du Beaucastel, CdP 2007 – מודרני-פירותי, מתקתק, טאנין בשל – דחוס מאוד, מוצק ועשיר. יין נעים ופירותי, ללא ספק צריך זמן-בקבוק להיפתח, למרות שכמו קודמו – גם הוא טעים כבר עכשיו. כ-450 ש"ח.

מסקנה – אפשר להנות גם עכשיו מרוב היינות – אם כי ברמות הגבוהות כדאי מאוד סבלניים ולחכות חמש שנים. בגזרת ה-Value ניצחו שני יינות אקסטרה-טריטוראליים – העלמה וה-Vacqueyras.

תודה לאלי על הכל.

h1

סירות אדירות

מאי 26, 2011

כיף לחזור לשולחן הבורגתאי, לפגוש את החברים וגם היו כמה יינות לטעום – תאמינו או לא. הכותרת הפעם הייתה צפון עמק הרון, ומבחינתי המשך לכמה טעימות מוצלחות מאוד מהחודשים האחרונים בנושא. ערן פיק הנחה את הערב והשיח בין המומחים סביב השולחן לימד אותי כמה עוד יש לי ללמוד על יין.

היו 8 יינות, חלק עם ברט וחלק עם המון ברט. אחד מהם היה ג'וקר עיוור ומעניין שאופיין בברט (יותר מכל השאר) ופרי בשל שלווה במתיקות. סובבי השולחן נתבקשו לנחש כמיטב יכולתם. הדבר היחיד שהייתי מוכן לומר על היין זה שהוא לא מעמק הרון וכנראה לא מצרפת, ובציר 2000 צפונה. ההימור האוסטרלי המתבקש נשלל כי הייננות המודרנית שם די מצליחה להתגבר על הברטונומייסיס (בטח שברמות כאלה של ברט). אבל איפה אני – ואיפה אהוד ולטר, הצלף שפגע בול – Black Pepper E&E 2001 האוסטרלי, לפחות בבציר הייתי קרוב… בחזרה לטעימה – שני יינות התבלטו קילומטר מעל השאר, כל אחד בדרכו שלו, ובמסגרת התמציתיות אשאיר רק להם את הבמה

M. Chapoutier, La Pavillon, Hermitage 2001 – מדהים ומשכר, פירותי, מרוכז-מרוכז-מרוכז, לא יודע לתאר אותו – פשוט המון פרי (לא בשל) תפור לולאה לולאה לתוך המון חומצה, הכל משולב ביחד בצורה עוצרת נשימה. כל העושר והצעירות הזו אינם כבדים או מעיקים. יין שפשוט לא הייתי מסוגל לירוק. הזכרון מבצירים 96-97 שעדיין מהדהד מהווה סימוכין נוספים לכך שהיין הנוכחי עדיין לא התחיל אפילו לטפס לאן שיש לו להגיע. 750 מ"ל של חוויה.

Rene Rostaing, Côte Blonde, Côte Rôtie 1998 – הבשר המעושן הטיפוסי לסירה שעושים באזור זה משהו שאני מפתח התמכרות אליו, עם שכבה מפתה של פרי רך מתחתיה. האף המפתה הוא רק פתיח ליין מורכב עם טאנינים נעימים ורכים, חומצה מעולה ובעיקר חיבור הדוק בין כל המרכיבים שלו ליצירת יין ארוך, שלם ומעניין. התווית הגבוהה לא מביישת את תווית הקלאסיק ה"נמוכה" (ביטוי מצחיק בהקשר זה) שבציר 99 שלה זכור לי בחיוב רב.

תודה לעוסקים במלאכה על הרכבת, הנחיית והאכלת טעימה מוצלחת כמיטב המסורת

h1

שונות

אוגוסט 20, 2010

לעתים קרובות צצים בקנה דברים מעניינים אבל בלי מספיק בשר בשביל לכתוב עליהם פוסט. הצטברות של כמה דברים כאלה בזמן קצר הולידה את זה:

* * *

 Chapoutier, Belleruche, Cotes du Rhone 2007 – גרנאשי-תותי באף, סירה-מפולפל בפה, טיפה אלכוהולי. יין פשוט, אבל מצליח לבטא אופי של האזור שלו. עדיף עם אוכל. מזכיר לי את יינות הבית ששתיתי במסעדות בביקור בעמק. עולה משהו כמו 50-60 ש"ח (הסקוטית), ואם מחפשים לשבור שגרה מיינות בשלים ופירותיים לצד האוכל – הוא שווה בדיקה. יין קטן ונחמד.

* * *

קצת בירה לקיץ. סטודיו בן עמי, האבא של סומלייה רואה את הצונאמי שיש בתחום הבירות, מסתכל קדימה ומשיק את אתר BEERS. האתר החדש, עם הניילונים על הריפודים ממפה את תחום הבירות במקצועיות ובסטנדרטים הגבוהים של האח הגדול, סומלייה. גילוי נאות או לא – אני שייך לרשימת הבלוגרים של האתר.

* * *

אירועי בציר – ראש השנה מתקרב, וכמו לקראת פסח – זה הזמן לטירוף של אירועים והשקות ביקבים שונים במטרה למקסם את המכירות. אני לא מתכוון לכתוב כאן על כולם או אפילו על רובם, אבל בכל זאת כמה דברים מעניינים שנפלו בתיבת הדואר שלי – כאשר האוריינטציה קורצת יותר לקהל הרחב:

טוליפ מזמינים לאירוע השנתי במהלכו יושקו מספר יינות חדשים. יום שישי ה-3.9.2010 בשעות 17:00-21:00. מוזיקה, יין ונשנושים. כניסה חופשית. הזמנה.

ויתקין מזמינים אליהם במסגרת פסטיבל "בתים פתוחים בעמק חפר" ב-25-26-27 לאוגוסט בשעות 9:00-13:00  ו- 16:00-18:00. זה נשמע כמו אירוע לקהל הרחב, במסגרתו יפתחו כל יום שלושה בקבוקי יין לטעימה. הזמנה. אבל אל דאגה, יום אחרי זה יהיה אירוע לקהל שיותר בענייני יין, ב-28 לאוגוסט חגיגת בציר 2010, בשעות 18:00-22:00 ביקב, הפעם עם כל היינות. הזמנה. כניסה חופשית.

יפתחאל – יותר צפונה, מזמינים את כל המשפחה לאירועי בציר, יין ודבש – שמכוונים יותר לקהל הרחב. פעיל עד ה-26 לחודש בשעות 16:30-19:00, אפשר למצוא הזמנות כאן. 30 ש"ח למשתתף.

h1

שאטונף בבורגתה

יוני 12, 2010

יש לי תהיה קבועה כשאני כותב על טעימות מיקב אחד. האם לספר על ההיסטוריה של היקב ורקע כללי עליו – או לתת ליינות לדבר בעצמם. יש מי שמרחיב ומספר על היקב מה שיכול לתת תוצאה מעניינת ולשים את היינות בקונטקסט הנכון (דוגמה מוצלחת). מצד שני, היין בכוס זה מה שחשוב, ואם זה יקב שאני לא מכיר אישית אז אני לא רואה הרבה טעם שאסכם חומר מהאינטרנט. למה זה חשוב בכלל? יש קשר לטעימה הנוכחית ונגיע אליו.

התכנסנו מלאי ציפיות בסלון המזמין של משפחת ראב המורחבת, תחת הכותרת Domaine du Pegau, אחד השאטונפים המוערכים בפורטפוליו של דרך היין. אם נקדים את המאוחר – לא כל היינות היו מוצלחים, בלשון המעטה. עכשיו נשאלת השאלה האם לסיפור של היקב ולפילוסופיה של הייננית יש רלוונטיות לשאלה? מספרים שהניקיון ביקב הוא לא בין המרשימים שאפשר למצוא, מספרים שהגישה שם היא "ייננות מהבטן", בלי בדיקות מעבדה ובלי טכניקות מודרניות. האם זה צריך לעניין אותנו?

לדעתי כל המסביב יכול לתת ערך מוסף ליין לפעמים – אבל קודם כל מה שיש בכוס. אם עשית יין לא נקי, או לא מאוזן – לא מעניינים אותי הסיפורים על הרומנטיקה של הייננות חסרת-הטכנולוגיה. נכון, אם היין עשוי טוב אז סיפור מעניין מאחוריו יכול להוסיף לו עניין – אבל שום סיפור לא ירים בעיני יין לא מוצלח. כשתג המחיר ליין הבסיסי מתחיל מ-300 ש"ח לבצירים החדשים, אני לוקח עוד יותר ברצינות את הנקודה הזו. מעניין לשים לב לציוני מבקרים בהקשר הזה, ואני אוסיף אותם בסוגריים לצורך השוואה.

ביקב מייצרים יין לבן ואדומים בשלוש סדרות. סדרת הרזרב היא הסדרה הבסיסית, בשנים יוצאות דופן מייצרים את ה-Cuvee du Capo, וכשלא מייצרים אותו מייצרים את ה-Cuvee du Laurence. את הטעימה הנחתה הילה מהיבואן שקד, שמהווה דוגמה למקצועיות של הרשת בייבוא. הטעימה נערכה בקצב נינוח ובאווירה מהנה, כאשר ההסברים לוו במנה גדושה של כנות והיו בגובה העינים. בשמי ובשם הסובבים – נשמח לראותה שוב בראש אותו שולחן. היינות לפי סדר הטעימה:

Pegau Blanc 2006  – אף קמצן עם שרידי פרי ומינרליות. בפה מינרלי-מלוח בטירוף, רחב למדי, חומצה עדינה (מידי). היין סובב סביב המליחות המינרלית שלו, וזה נחמד – אבל זה גם הופך אותו לחד מימדי ולא מצאתי בו שמץ של מורכבות שאני מצפה מיין בסקאלה כזו. לא עובר. 250 ש"ח לבציר חדש.

Pegau Cuvee Reservee 2004 – א-ל-כ-ו-ה-ו-ל, ארז, פרי אדום די בשל, אפר וירקרקות. חומצי מאוד, ריכוז טוב עם פרי רגוע, מתובל, אלכוהולי ומריר. סיום ארוך וחריף. יין גס ולא מחובר – שוב אני מוצא אותו מאכזב ביחס למצופה. אומרים שהבקבוק לא מוצלח, אבל היות והיין נשמר בתנאים אופטימליים (דרך היין והמרתף של מיכאל) זה לא תירוץ. 300 ש"ח לבציר חדש. המלך ערום? (WS96)

Pegau Cuvee Reservee 2006 – פרי אדום עם פלפל ירוק, קצת חמצון, המון יובש, פרי עדין, חומציות טובה, חספוס-חריפות של עץ חדש (אפילו שאין) עם הרבה תיבול, יבש ומחוספס בסיום. יותר מחובר ביחס ליין הקודם אבל מאוד נוקשה (חוסר זהירות עם החרצנים?) ואני לא בטוח שיישון ייתן לו יותר איזון. לדעתי עדיין אין כאן משהו שיצדיק את המוניטין או המחיר (WS93)

Pegau Cuvee Reservee 2005 – עכשיו אנחנו מתחילים לדבר. מישהו הביא למלך חלוק או משהו. פרי אדום עם פלפל שחור, אפר ועישון. דחוס ועשיר, מתובל, מרוכז ופירותי מאוד. המון נפח, תחושת מתיקות, פחות חומצי. היין הרבה יותר שתי ובשל – בשתי מילים: יותר פרקרי. למרות הבשלות אני מוצא אותו יותר שלם מהקודמים, והוא סימן מפנה בטעימה מבחינתי (WS94)

Pegau Cuvee Reservee 2001 – יופי של אף, פרי אדום עטוף באדמה ובתבלינים, יובש נעים, יותר שלם ומאוזן על החיך – חבילה מאוזנת ועקבית לכל האורך. מעניין ומהנה. אני מתחיל להבין על מה מבוסס המוניטין. היין המוצלח ביותר שטעמנו מהסדרה הזו (WS92)

Pegau Cuvee Reserve 2003 – דומה לבציר 2001 אבל יותר מהכל – יותר נפח, יותר אלכוהול ויותר חריפות. יכול להיות שיתפתח להיות אפילו יותר טוב מאחיו הגדול, אבל כרגע הוא מאוד 2003 (WS97!)

Pegau Cuvee du Laurence 1998 – כמעט בכל טעימה יש יין שאני רק מתקרב אליו ואומר "רק בשבילו היה שווה להגיע מחיפה". הנה. מרקם חלק ורך, עסיסי, חומציות רעננה, פרי, תבלינים – הכל יושב מושלם והרמוני, ללא סימני גיל או עייפות. חוויה של יין. למרות שעולה כפול (540 לבציר חדש) לטעמי מצדיק את המחיר יותר משאר היינות ששתינו.

סיכום: מה היה לנו? יקב אחד וסקאלה רחבה של רמת יין. בין יינות מעולים ליינות שלא נהניתי לשתות, עם חוסר אחידות בסגנון ובאיכות בין הבצירים. בכל זאת, נראה שהבצירים הישנים יותר מוצלחים יותר – יכול להיות שאחרי יישון היינות הראשונים יהיו יותר דומים ל-2001 שאהבתי, ואז יהיו ציוני המבקרים יהיו לי יותר ברורים. כך או כך, אני לא חושב שהיקב הולך להיות הבחירה שלי ליין בטווח מחיר כזה.

תודה למיכאל, להגר ולהילה על הטעימה.

h1

טעימה מהרון

ספטמבר 4, 2009

הטעמים של המפגש הקודם עדיין מהדהדים בראש, וכבר הוזמנו בשנית למרפסת השקטה של מיכאל ראב – והפעם בנושא אחר. עמק הרון. המקום שמצליח (בנתיים) לשמור על מחירים שפויים גם כשבבורדו ובבורגון משתוללים. המקום שייננים ישראליים, עם הסתכלות קדימה – מחפשים להתאים את זניו לאקלים שלנו, שהרבה יותר קרוב לרון מאשר לבורדו. ובכל זאת, הייתי רוצה לראות בארץ יותר גרנאש, ויוניה וזנים אחרים.

Xenius Brut Reserva – אף לימוני ושמרי, בניגוד לקאוות אחרות – כאן הבעבוע עדין יחסית, חמיצות טובה, קצת הדרים וסיום חמצמץ בינוני באורכו. כיף של קאווה. כשטעמנו עיוור חשבתי שמדובר במשהו מהטווח של 60-70 ש"ח, ועוד יותר הופתעתי לטובה לגלות שהיא משאירה עודף מ-40. משמעותית יותר טובה מקאוות אחרות בטווח המחיר הזה.

Alain Graillot, Crozes Hermitage 1999 – פרי סגול מאופק משחרר טחב ואדמה. אחרי זמן מה בכוס חושף גם פלפל לבן ומינרליות. על החיך החומציות בחזית, נוקשה משהו, טאנין ניכר אבל לא מהסוג הגס, הפרי מאחורי כל זה ואליו מצטרפת נגיעה מרירה (קליפות הדרים?). סיום ארוך, משלב חומציות ויובש. אחרי כשעה בכוס, ועם התחממותו, החומציות מתעדנת מעט ויותר פרי יוצא החוצה. אני לא בטוח מה הזנים, אבל האופי של היין אומר סירה. מזכיר לי במשהו את הקרוז-הרמיטאז' של גיגל שטעמתי באיש הענבים.

שורה תחתונה – יין מלא אופי, מרגיש צעיר בגיל עשר – ופשוט חייב אוכל איתו. משהו שומני שישבור את החומציות ועם טעמים עדינים יחסית, שלא ישתלט על החיך. הסינטות שמיכאל הכין התאימו כמו כפפה, גם גבינות לא בשלות יכולות לעשות עבודה טובה.

Domaine Baruille, Châteauneuf-du-Pape 2001 – אדום בהיר לכיוון החום. פרי אדום נעים משולב בעור ותיבול מזרחי – שילוב שהזכיר לי ריוחה מיושן אם הייתי צריך לנחש על עיוור. מרקם חלק ונעים, טאנין רך, פרי ברקע, יופי של חומציות ונגיעות של תיבול.

יין נעים ומאוזן, שמוכיח שוב שלמרות שהצבע לא מבשר טובות – כל השאר יכול להיות בסדר גמור. לדעתי הוא בשיאו וישאר שם עוד כשנתיים. לא הייתי מיישן אותו עוד הרבה.

Domaine la Souco Papale, Châteauneuf-du-Pape 2000 – אדום כהה ועמוק, פרי יער מעט בשל יותר מהיינות הקודמים, משהו שהזכיר לי רוטב סויה ופלפל שחור. פרי נעים, בולט יותר מהקודמים, חומציות עדינה, טאנין בדיוק במידה. מאוזן בדיוק, מעט יותר פירותי (ומודרני) מקודמיו ובמעט מילים – טעים ומהנה. אפשר עוד?

Chapoutier, Barbe Rac, Châteauneuf-du-Pape 1998 – אף מתוק ובשל עם פורט, צימוקים, קומפוט ושזיפים מיובשים. גוף מלא עם פרי מתקתק, חומציות וטאנין ברקע, משרה תחושה של חריפות ואלכוהוליות. סיום יבש ופירותי. מסביב לשולחן – היין הזכיר לנו אמרונה, סגנון שאני לא כ"כ מתחבר אליו בנתיים. 15.5% אלכוהול בתוספת הבשלות הפירותית יוצרים יין מעניין, אולי אפילו יותר קינוח באופי שלו – אבל פחות הטעם שלי. להגיש עם גבינות חריפות יחסית.

טעימת שאטונף דו פף

צילום: רותם

המון תודה למיכאל על היוזמה ועל האירוח המפנק.