Posts Tagged ‘שרדונה’

h1

קצת קסטל

מרץ 29, 2012

זה התחיל כטעימת מגנומים של קסטל, ואז נתגלה שהבקבוק האחרון מבציר 2000 החזיר את נשמתו לחמצן בעקבות פקק קלוקל. תכף נגיע למחליף שלו.

קסטל שרדונה 2008 – קצת קשה לי איתו. מצד אחד יש בו פרי טוב, מינרליות ועושר, ומצד שני למרות החומצה הטובה החבית נוסכת כבדות והיין לא מרגיש רענן מספיק. החבית אינה מופרעת, אבל היא מהווה אבן ריחיים על צווארו של הפרי, ובסוף למרות שהיין טעים ומעניין – לא היה לי חשק למלא כוס נוספת ממנו.

שאטו גולן, קברנה-מרלו 2000 (מגנום) – בבציר הראשון של היקב לא היה עדיין אורי חץ וגם לא היה האליעד. זה מה שהיה, ומה שנשאר מזה היום הוא מיצוי הפרי הגבוה שעשו מענבים טובים. הפה קצת מגמגם, לא ממש סימני גיל אלא פשוט חוסר חיבור מסוים, אבל גם במצבו העושר של הפרי מעניק ליין חן לא מבוטל. מרשים במיוחד בשביל בציר ראשון, אם כי גם כאן הוא התקשה לצלוח את מבחן הכוס השניה.

קסטל, גראנד וין 2003 (מגנום) – הבשלות של הפרי באף מרמזת על השנה, אבל ביקב יודעים לטפל היטב בפרי שלהם והחיך מאוזן ומפנק עם חומציות טובה וטאנינים מרוככים ונעימים. יין עסיסי, רך ומאוזן שנמצא בשיאו (מה שאומר שבקבוקים בפורמט רגיל כדאי לשתות). כיף של יין. אקסטרפולציה זריזה מלמדת שזוג הבקבוקים מ-2010 שמחכים לי ביקב ימתינו לסוף העשור בנחת. מזל שיש דברים אחרים לשתות בנתיים.

תודה למשפחת ראב על האירוח

h1

פיו צזארה עושה כמה יינות די טובים

מרץ 24, 2012

את פיו צזרה (Pio Cesare)  כבר פגשתי בעבר, אבל רק עכשיו אני יודע שהבקבוק ההוא היה מעט מנומנם למרות שהיה מוצלח. על השולחן של משפחת ראב עלו בזה אחר זה נציגים בוגרים של היקב, ונתנו תצוגה מרשימה של הבית הותיק הזה. שני יינות לחימום שלא ממש היו קשורים לשאר הטעימה:

Pio Cesare L'Altro Chardonnay 2009 – פרי טוב ששוחה בהמון עץ וחמאה (פופקורן), אבל יש לו חומציות כ"כ נמרצת שמצליחה בדרך פלא להחזיק את כל הבלאגן הזה. ריכוז טוב, מינרליות נעימה – בסדר, אבל בשביל מה היה צריך את כל העץ הזה? בסה"כ בסדר, אולי מכוון סגנונית לדודים בוב וסאם. ~140 ש"ח

Pio Cesare Barbera d`Alba 2007 – יין כבד. מיצוי חזק של הפרי עם המון חבית חדשה. לא אלבה ולא איטליה. לא. 180 ש"ח.

מכאן ואילך שתינו רק יינות מעולים. כדאי להזכיר שוב שהיינות מגיעים ממרתף הרבה יותר קר מרוב המקומות בהם שומרים יין (פחות מ-14 מע'), לכן כדאי לקחת את זה בחשבון אם רוצים להשוות את ההתבגרות ליינות שהגיעו ממקור אחר.

Pio Cesare Barolo – הברולו ה"רגיל" של היקב, בציר 2000 הגיע ראשון והראה את השילוב הממכר של פרי ואדמתיות (חמרה רטובה, נשבע). כל המרכיבים מחוברים מצוין ומראים איך פרא הנביולו יודע לזקק אלגנטיות – בהינתן סבלנות. היין בשיאו. בציר 97 המיתולוגי מדבר באותה שפה, בתוספת רוך ועדינות – יין מעולה, ממחיש למה כדאי ליישן יין.

Pio Cesare, Il Bricco Barbaresco – קרוי על שם הכרם – איל בריקו. בציר 2001 משמעותית יותר פירותי ומרוכז מהיינות הקודמים. האדמתיות הנהדרת נוכחת גם כאן, והיין ארוך, חומצי וטאני למדי. העובדה שהוא יותר מודרני לא אומרת שהוא פחות ממעולה. הייתי מחכה שלוש שנים לפני הפתיחה. בציר 97 של היין כבר מראה בגרות, פחות פרי ויותר אדמה, שאריות טאנין וסיום שמתקצר. מורכבות, חן ועידון – אבל כנראה אחרי השיא. לשתות ולהנות.

Pio Cesare Barolo Ornato – יין הדגל של היקב, נושא את שם הכרם אורנאטו. בציר 2003 רק מתחיל להיפתח וצועק פרי עשיר ומרוכז, נפח וריכוז גבוהים והאדמתיות עדיין לא כאן. טעים לאללה אבל בזבוז לגעת עכשיו בבקבוק. סבלנות. בציר 97 פשוט גונב את ההצגה לכל היינות המעולים שבאו לפניו. עם כמה שאני אוהב הפתעות, אין מה לעשות – היין הכי מיוחס ומוערך בטעימה מנפק קבלות ומצדיק את מעמדו. היין פשוט מדהים, הוא מוזג לכוס את כל מה שטוב ביינות הקודמים, במרקם של משי ועם מורכבות ועדינות. ימשיך להתפתח עוד חמש שנים לפחות לטעמי. חוויה.

תודה על משפחת ראב על האירוח החם

h1

זה לא בלוג אוכל

נובמבר 26, 2011

אבל יצא טעים

כבר שלושה חודשים שאני גר מרחק אידרה מחנות דגים ורק השבוע עשיתי משהו בנדון – פעם ראשונה שאני מתעסק עם דגים טריים. חיש קל פולטו לכבודי שני לברקים ומצאו מנוחה במקרר.

לפני (ללחוץ להגדלה)

בצל, עגבניה שהוסתרה מתחת לנתחים על מנת לשמור על הלחות, שום חתוך גס (ראש), כמה גבעולי טימין ונגיעה עדינה של רוזמרין על מנת שלא ישתלט על הטעם. הכל משוח בשמנ"ז מדהים (משק ארנס). שליש תפוז עיטר בפרוסות, שליש נסחט על הדגים, והשליש האחרון נסחט על הדגים שתי דקות לפני היציאה מהתנור, בתוספת זילוף נדיב של יין לבן.

אחרי

התוצאה – טעים, השום לא השתלט למרות הכמות הרבה שלו, עשבי התיבול הטריים הוסיפו המון וגם התפוז. במיוחד נרשמה הצלחה בפרמטר העסיסיות שהשתפר ביחס לניסוי הכלים שנערך על נתחים קפואים.

משהו בצד

צרעה, נווה אילן 2010 – בעיקר טעים. עץ שמצליח לתמוך בפרי בלי להעלים אותו ועל הדרך מוסיף קצת תיבול. נפח טוב, המון מינרליות ופרי נעים. כאמור – יין שלם, טעים ומאוזן. לא שטעמתי משהו מהיקב שלא עונה על הקריטריונים האלה. מחיר מומלץ 99 ש"ח.

h1

טפרברג, הצצה

ספטמבר 7, 2011

בזמנים שהרבה אנשים מדברים על יינות שנותנים תמורה טובה למחיר – לא ברור איך יקב טפרברג, עם יינותיו הנגישים נשאר מתחת ללא מעט מכ"מים. הסבר לעניין אפשר אולי למצוא בדברים של מוטי, נצר למשפחת טפרברג שמייצרת יין מאז 1870. מוטי עלה לבמה, סקר את הנוכחים בחיוך שמשלב צניעות עם ביטחון עצמי והתחיל מהסוף "עד עכשיו השקענו קודם כל במוצר, עכשיו אנחנו מוכנים לשלב הבא"' – כאשר הוא מכוון לשיווק היין ולתדמית היקב.

חדר מלא אנשי יין התכנס במסעדת הקומה ה-11 לשמוע את הדברים. הפעם לא מדובר בהשקה של יין – אלא בחדשות משמעותיות מהגזרה המסחרית: סדרות הבסיס של טפרברג הולכות להכנס למדפיה של רשת רמי לוי, שאמר באותו המעמד "אצלנו ברשת זה חייב להיות יותר זול". האמת שלא ברור למה היינות לא משביחים את ההיצע הדלוח-בחלקו שעל מדפי הרשתות הגדולות. מלבד זאת, האם יכול להיות שהחתונה הטריה נועדה להוות משקל נגד לחיבור בנימינה-'חצי חינם'? האם עוד יקבים גדולים יחברו לגופי ענק עם הפצה חזקה כמו תבור-'קוקה קולה'? ומתי יהיו על המדפים "יין אדום שופרסל" כמו ברשת סיינסבורי הבריטית שמחזיקה אפילו מאלט Islay בן 12 תחת מותג הבית?

נעזוב כאן את השאלות והנבואות לטובת התכלס. הקו שמחבר בין היינות שטעמנו הוא שמירה על רעננות הפרי ועל האופי של הזן, חבית שכמעט אינה מורגשת, והימנעות מבשלות-יתר. במילים אחרות – אמירות שיותר יקבים מצהירים מאשר מצליחים ליישם באות לידי ביטוי ביין. כמה דוגמאות:

טפרברג סילבר סנג'ובזה 2009 – אדמתי (!), פרי עדין ומעט אלכוהול באף, פירותי וקל בחיך. יין חם ופשוט, אבל במיתוג ובקונטקסט הנכונים – אחלה של יין יומיומי לפיצה. לא ממש דומה לקיאנטי הפשוט שהמציא את הז'אנר – אבל הנישה זהה. 40 ש"ח.

טפרברג שרדונה רזרב 2009 – יין נעים, פירותי במידה, חומציות טובה, נגיעות עדינת של חבית אבל בלי השמנוניות. יינות מאופקת, יד קפדנית על החביות והימנעות מוצדקת מתסיסה מאלולקטית יצרו כאן שרדונה רגוע ואלגנטי. אהבתי. 70 ש"ח.

טפרברג טרה מלבק 2008 – נכון לרגע כתיבת שורות אלה – המלבק הישראלי הזני היחיד. לפני שבוע פתחתי בקבוק מהיין הלא שגרתי הזה והוא סחט מחמאות מסביב לשולחן. מיהרתי לשלוח לדף בסומלייה את ההמלצה הבאה: יין מפתיע, מיוחד וחצוף. יין מעניין, חומצי ומתובל שמצליח לשבור שגרה ולהישאר מאוזן. כמו יינות מוצלחים אחרים של טפרברג, הוא יודע לעשות את זה בצורה ידידותית לשותה וגם לארנק. שווה בדיקה! 75 ש"ח.

טפרברג רזרב קברנה סוביניון 2008 – פירותי ועשיר, אופי של הזן, פרי נדיב ובשל עם שוקולד. מלא ומרוכז, עם שפע חומצה וטאנין שבונים עמוד שדרה רציני לטווח הארוך – למרות שהוא נגיש כבר עכשיו. הוכחה שהיקב בהחלט יודע לשחק במגרש של הגדולים ולנפק יין שאין לו מה להתבייש מהקברנה המוערכים בארץ. בנוסף, מחיר של 100-110 ש"ח הופך אותו לתחרותי מאוד בזירה הזו. בד"כ לכתוב על נתונים טכניים זה מיותר, אבל בכל זאת 13.3% אלכוהול זה נתון שראוי לציין לחיוב. לסיכום: מאיפה שלא מסתכלים – יופי של יין.

הכותב נכח בטעימה כאורח של המסעדה

h1

בנימינה, תמונת מצב

אוגוסט 17, 2011

טוב שיש בלוג: חיפוש זריז מגלה לי שהפעם האחרונה שקניתי יין של בנימינה הייתה ב-2007. זה מייצג במידת מה את הדעה שהשתרשה אצלי על היקב, ועד כמה שאפשר לשפוט משיחות עם חברי למרקקה – אני לא היחיד. איכשהו נדמה שכרמל התעוררו לפני כעשור מתרדמת כרמל-מזרחי, לברקן-סגל תמיד היו אסים בשרוול וגם טפרברג מתחדשים ומתרעננים עם דגש על יינות נגישים במחירים נוחים. בעיני רבים, בנימינה לא נתפסת כשחקן משמעותי בתחום האיכות בקרב יקבים בקטגוריית המשקל הכבד, ולמרות שאפשר היה להצביע על שיפור נקודתי זה עדיין לא היה בקצב של שאר הגדולים שקיבלו בעיטה בתחת מהחבר'ה מקצרין. אפשר לנסות לחקור את הסיבות לזה, עם המיתוג המבלבל והלא ממוקד, סדרות בסיס מגמגמות, ועוד – אבל במקום להרחיב על ההיסטוריה אני מעדיף לקפוץ להווה. אחרי שיחות רבות בנושא – העניין התגבש לכדי ביקור מסודר ביקב.

אותו הווה של היקב מתחיל לפני שלוש שנים, עת נרכש היקב ע"י בעלי רשת חצי חינם. הדיבורים בנושא כללו ספקולציות נדל"ניות ונבואות על ייצור יינות "חצי חינם" לכבוד הבעלים החדשים. כשמתהלכים היום בג'ונגל הנירוסטה מגלים תמונה מעט שונה. הסיור בנבכי המיכלים העיר ממרבצו את המהנדס שבי וסחף את אסף פז ואותי לדיונים על כוחות הגזירה שמופעלים על הגרגרים במשאבות בורגיות בהשוואה למשאבות פריסטלטיות, ועוד פרטים טכניים להחריד שאגנוז מחוסר עניין הציבור. אבל יש תכלית לפרטים האלה ולסיור הנירוסטה. השורה התחתונה היא שהבעלים החדשים השקיעו באופן מאסיבי בציוד, ואין כמו סיור עם היינן כדי להבין איך, למשל, בקר ממוחשב של מיכל תסיסה יכול להשפיע על איכות היין הסופי (במיוחד ביקב שנעול יום וחצי בשבוע). תשומת הלב לא עצרה ברכש, ומשאבים הוקצו גם להנדסת האנוש ביקב, ולהכשרה של כוח האדם.

מיכלים והיסטוריה לחוד – איזה סיפור מספר הבקבוק? שאלה מאתגרת בהתחשב בעשרות התוויות שמייצרים ביקב. אני מבסס את התשובה (בעיקר) על הבקבוקים שפתחו לי בביקור, וצריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח מדגם מייצג. סדרת יוגב, מהמעט שטעמתי יוצאת מגדרה על מנת לספק נגישוּת, בעיקר לצרכנים מתחילים. בין לבין, כמה מהיינות עדיין דורשים עוד עבודה. סדרת הרזרב, המבוססת על יינות זניים מתחלקת לשניים: היינות הלבנים היו מוצלחים גם בגלגול הקודם של היקב, וכמו שיעידו רשמי הטעימה בהמשך הם ממשיכים להשתפר. כמו כן, נראה שמישהו הוציא את אדומי הרזרב מהחבית מוקדם יותר, ובכך הפך את הסדרה לרעננה ופירותית בהשוואה לדור הישן. בגזרת אבני החושן, על שמותיה המבלבלים – דגמתי זוג קברנה – ואם הוא מעיד באיכותו על שאר האבנים אז שווה לעקוב.

לפני שאביא כמה יינות כדוגמה, אקפוץ לסיכום: ההשקעה המאסיבית ביקב מתחילה לשאת פירות. לטעמי השיפור החד ביותר הוא בסדרת הרזרב, שמנפקת אדומים ראויים ולבנים מעולים. גם החושן מראה מגמה חיובית, ולא נותר אלא לחכות בסבלנות שהמאמצים הניכרים שמשקיעים בסדרות הנמוכות ישאו פרי גם הם. בין לבין, היקב מתמודד בנחישות עם תדמית העבר ומשקיע לא מעט בחיזוק המותג. אחרי ההפתעה שהיקב ניפק בטעימה העיוורת המוזכרת בהמשך – אני חושב שבהינתן הזדמנות כנה הוא יוכל להפתיע גם אתכם.

קצת יין. הבקבוקים נפתחו ללא חידרור, והמחירים הם 'מחיר מומלץ' (בפועל המחיר מעט נמוך יותר)

רזרב, שרדונה  ללא עץ 2010 – אף מעניין שפורס מתחת לפרי ההדרי-לימוני שכבות של מינרליות ועישון קל שמזכיר לי משחקי ילדות באבני צור. חומציות טובה, ריכוז טוב של הפרי, ממוקד ועסיסי. שארית קטנה של מתיקות לא מפריעה לו לכוון לאלגנטיות, והבשלות הנמוכה (13.5%) תורמת לרעננות. יין מעולה. 83 ש"ח זה לא מחיר מוגזם, אבל אם היה עולה פחות הייתי קונה יותר…

רזרב, שרדונה 2010 – כאן השרדונה מגיע בפאזה הפופולרית יותר, עם קליה, מרירות עדינה ותיבול. החומציות גבוהה ושומרת עליו רענן וחד למרות החבית הנדיבה. היין מספק דוגמה לכך שפרי מספיק איכותי עם טיפול מדויק יכול להתמודד היטב עם כמות נכבדה של עץ. היקב ממליץ ליישן אותו כמה שנים ואני מסכים. 83 ש"ח, כנ"ל.

רזרב, קברנה סוביניון 2008 – נרגע קצת מאז הפגישה טרום ההשקה. קברנה מדויק, פירותי ונקי. בשלות נעימה, תחושה טובה בפה, יובש טוב, מעט אלכוהולי. אחלה. 91 ש"ח – בדקו ותופתעו.

אבני החושן, תרשיש 2008 – הצבע מתאים לאופי: כהה. יין עשיר ודחוס, החבית מורגשת לצד פרי איכותי. מתובל ויבש. יין מלא ועדיין מעט גס לגילו הצעיר. בהשוואה לקודם נדמה שמרוויחים עומק על חשבון רעננות, לפחות בשלב זה. לשתיה עכשווית הרזרב כנראה יעבוד טוב יותר, ובעתיד? קשה לי לנבא. לאחרונה נתקלתי ביין הזה בטעימה עיוורת של קברנה-על מישראל, וכמה לסתות  מהמנוסות והמקצועיות בארץ נשמטו כאשר נחשפה התווית. המקום שלו במקרר? תוספת לשורת בקבוקי הירדן שתקנו מאותו בציר, על מנת לתת לו ניסיון על ציר הזמן. 132 ש"ח

הכותב סייר וטעם כאורח של היקב

h1

עיוור כמו עטלף

יוני 25, 2011

בדרך כלל טעימה עיוורת היא לא 100% עיוורת. תמיד יש פרטים על המוטיב של היינות, או לפחות על הגיל או הסגנון. בטעימה לא שגרתית לחברי הפורום של שרון ואסף הציב אלי רבן מקבץ יינות בפורמט מאתגר במיוחד. עיוורים כעטלפים בהינו בבקבוקים מכוסי נייר האלומיניום בלי לדעת עליהם כלום. בעצם, מהיכרות הנפשות הפועלות ידענו שמה שזה לא יהיה – אלו הולכים להיות יינות טובים מאוד. צדקנו.

הטעימה נערכה בפלייטים של שני יינות במקביל, ומפאת קוצר היריעה אני בוחר רק כמה יינות שהתבלטו בעיני.

מינרלי מאוד, פרי בשל קצת מתקתק, מאוד מרוכז בפה עם מליחות-מינרליות מצוינת ושפע של פרי. יין ארוך, מלא ומיוחד. הופתענו מאוד לגלות שהוא ישראלי, וזו אחלה דרך לגלות יקב חדש. Red Boat Chardonnay 2008 לא ממש היה בשוק – הוא יצא לחברים ללא תוית ועוד לפני שהיקב ראה אור. הבצירים החדשים מקבלים מחמאות גם הם. מאחורי היקב עומד דורון עומר מהצמד 'בן ודורון' שרקחו בעבר בלנדים מוצלחים מחביות של סוסון ים. הענבים ליינות השונים מגיעים מכרמי יוסף וממירון. אני סקרן לטעום גם את האדומים.

הפרי ביין הבא היה כ"כ עשיר, מזוקק ומרוכז שפשוט עצמתי עיניים וקיבלתי צמרמורת מהסנפת הכוס. ברצינות. מרוכז מאוד, חומציות גבוהה והרבה טאנין. מעט חד בגילו המאוד צעיר – אבל פשוט חוויה. כשהוא נחשף נפלט לי "יש!" כשנזכרתי בשני הבקבוקים שיושבים אצלי עמוד במקרר. הטעימה הזו חיזקה את התוכנית המקורית לא לגעת בבקבוק הראשון לפני 2016. Muga Seleccion Especial 2004. זמן קצר אחרי רושם טוב מבציר 1994 היה מבצע מטורף על 04 בחינאווי – שווה לבדוק אם נשאר שם עוד, בטעות.

בן הזוג של היין הקודם מזכיר יותר את המוצא (הזהה) שלו. אף יותר "אדום", מתקתק, עור, לא צעיר. פירותי, טאנין בשל ורך – ריוחה מצוין, על הצד המעט בשל, בהחלט בתקופה לשתות אותו למרות שהוא יתיישן עוד. אופייני, לאיזור ולשנה. Marques de Riscal Reserva 2003 

     

בדרך אני כותב ג'יבריש במחברת ואז מסכם את זה כאן למשהו קוהרנטי. הפעם ברשותכם אני מצטט אחד לאחד: שזיפי, בשל, טיפה אלכוהולי, רך מאוד, חומצי, חלק, מדהים, עסיסי, אדיר, ענק. כבוד גדול ליין שסחט סופרלטיבים מסביב לשולחן – יער יתיר 2005. מרשים!

תודה לאלי על האירוח, האתגר והיינות המעולים.

h1

ממרומי גילם

יוני 11, 2011

מגוון רחב של יינות קובצו תחת הכותרת "יינות מתיישנים", הנושא של המפגש העשרים של פורום היין של שרון ואסף. מזל טוב לפורום, לימי ההולדת של חבריו ולרני שאירח אותנו בביתו החדש. תחת הכותרת הזו קובצו יינות בטווח הגילאים 11-23, ממדינות שאפשר להגדיר ארצות יין קלאסיות. עדיין לא ברור לי איך, אבל המארגנים הצליחו לקבץ יינות מכובדים תוך שהם שומרים על מחיר הטעימה מסדר גודל של בקבוק לימיטד אדישן. בנימה אישית, לא מפסיק להפסיק להפתיע אותי כמה טעימה עיוורת היא שונה, ולגבי רוב היינות נכשלתי בזיהוי – תזכורת כמה עוד יש לי ללמוד. בכל מקרה, אספר רק על קומץ של יינות מתוך הרשימה – כאשר גולת הכותרת, לפחות ההיסטורית נשמרת לסוף.

בציר 96 – צבע זהב עז, יין עסיסי ומרוכז ללא סימני גיל, חומצה טובה, חמאתי במידה, קלוי ומינרלי, מעט מתובל. עצמתי ועשיר, מצליח למתוח את הגבול של כמה עמוס אפשר להיות אבל עדיין מאוזן ומהנה. שבלי? מי היה מאמין. Regnard, Chablis Grand Cru 1996

בציר 97 – אדמתיות משגעת, פרי אדום, יש סימנים של גיל אבל הם לא מפריעים לרעננות לשלוט, חומציות מעולה, נגיעה קטנה של חבית והכל יושב בול. מעולה. בציר 2000 ששתיתי לפני שנה וחצי היה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר ראוותך ומוחצן. בציר צעיר יותר ששתינו באותו פורום היה סגור וקמצן. עוד הוכחה לכך שיש יינות שצריכים המון זמן לפני שמתקרבים אליהם אחרת אין סיכוי להבין מה מסתתר שם. Artadi, Pagos Viejos 1997

בציר 99 – מדבר כמו קברנה, סופר-עסיסי, צעיר, מרוכז, עשיר ופירותי. חומצה מעולה מרמזת על מוצאו מארץ המגף. היין של הטעימה לדעתי. למרות שהוא עדיין בעליה ועדיין יש לו לאן להתפתח – צעירותו לא מפריעה להנות ממנו כבר עכשיו. אפשר עוד מהחומר הזה? Gaja, Sito Moresco, Langhe 1999

בציר 88 – הזקן בחבורה, אגוזי, דבשי, זיהיתי בוטריטיס, קרמלי, פרי צימוקי, משמש מיובש. משהו בריח ובטעם מזכיר רום מיושן. החומצה דעכה מזמן ויש הרבה מתיקות וגם קצת חן ביין, שסימני גילו ניכרים. חשיפת התווית הפילה לסתות – גם את שלי. פעם, כשרק התחילו לזרוע את הזרעים של תעשיית היין כמו שאנחנו מכירים אותה היום, ביקבי רמה"ג החליטו שאם הכרם נדבק בבוטריטיס יעשו מזה יין – והשאר היסטוריה. ירדן סוביניון בלאן בציר מאוחר 1988. כבוד ענק לטעום ציון דרך בהיסטוריה של היין הישראלי.