דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

מבזק קצר לפתיחה: כתבנו ברשת שופרסל מוסר שני עדכונים: הראשון הוא פתיחתו של אגף קטן ליין איכותי, בו מככבים סדרת הרזרב של רקנאטי, היינות הזניים של יתיר ובצירים ישנים של עמק האלה. טווח המחירים נע סביב 125 ש"ח – יקר משמעותית מחנויות יין.  בקיצור, עדיין אין סיבה לקנות יין ברשתות הסופרמרקטים הגדולות, אבל לפחות יש התקדמות בהבטחות הישנות בנושא. החדשה השניה היא הופעה של שחקנים קטנים בשוק הגבינות, ובמיוחד צדה את עיני ברקנית שזכורה לי בחיוב. מה שמביא אותי לנושא הפוסט.

בביקור האחרון ברקנאטי הגדרתי את היסמין הלבן מבציר 2009 כהפתעת הביקור. לא שאין שם שיפור גם בסדרות הגבוהות יותר, אבל זה הרבה יותר קשה לעשות כזו קפיצה באיכות של יין מאסות מהסדרה הנמוכה ביותר – יין שהיקב צריך להרוויח עליו אפילו שהוא נמכר 3-4 במאה בחנויות. אחרי שהחזרתי למחזור מספר לא ידוע של בקבוקים כאלה זה יהיה שקר לומר שאני עדיין מופתע – אבל בכל זאת הוא מצדיק התייחסות.

רקנאטי יסמין לבן 2010 – ממוקד, קליל מאוד, פירותי וחומצי במידה. 12.5% אלכוהול רק מוסיפים לרעננות ולנגישות. משהו קטן וטוב. עם עודף מ-30 אני משתדל להחזיק תמיד בקבוק במקרר, לפיקניקים, אורחים ושתיה ספונטנית של אמצע השבוע:

יום ארוך, ערב מורעב. כמה תפ"א מהבילים, חצויים עם פרוסה דקה של סנט מור מברקנית מתמוססת מעליהם. מעל זה ערימה של שעועית דקה מוקפצת בשום, תימין ושומשום. שכחתי להוסיף קצת מהיין לווק, אבל הוא שמח ללוות את המנה גם מהכוס. ישמח לבב אנוש – גם בבוקסר וכפכפים.

הלחץ לקראת סוף הדוקטורט מתחיל להתחמם ולא הלכתי לישון לפני הזריחה כבר שבוע. בכל זאת נמצא זמן לטעום ולשתות דברים מעניינים בחברה מעניינת לא פחות.

דלתון, מוסקטו 2010 – ממשיך במסורת של רעננות פירותית מחייכת. יין שאפשר לתאר בשתי מילים: "אפשר עוד?" (35 ש"ח)

Casa Santos Lima, Sousao 2006 – יישנתי שנתיים בסבלנות את האבא הגנטי של זן הארגמן, והוא מתנהג כמו בפעם הקודמת. פרי נעים ללא טיפה של בשלות, טאני במידה וממשיך להתנהג כמו ערס בתחום המרירות והחריפות. מחוספס, מעניין ומלא אופי – אולי על חשבון נגישות. החברים שלא כ"כ מתעניינים ביין אהבו ביחס של שלוש נגד אחת, אבל כולם טענו שזה יין לא רגיל. התחנה הבאה: Tinto Cao של אותו היקב שאני מיישן במקביל (85 ש"ח, יבוא של הספשל רזרב בחיפה)

רקנאטי קריניאן פרא 2009 – כרם בעל מוזנח ששימש לייצור מיץ ענבים (!) תפס את העין של אנשי רקנאטי שחטפו אותו בעסקה שהייתה יכולה להראות מופרכת – אבל רק אם לא הכרתם את הצמא בשוק לזנים כאלה. גפנים מבוגרות, יבולים נמוכים ללא דילול – מה עוד אפשר לבקש מקריניאן? בקיצור ולעניין, מזמן לא נתקלתי בשם שהולם כ"כ את היין. פרא. מיצוי מסיבי של פרי ושל טאנינים נותנים לו עוצמות בלתי רגילות (וטעמנו אותו אחרי טעימת אורך של RSR). מרוכז מאוד, טאני ובועט. פרא צעיר שצריך להתבגר בסבלנות – כרגע הוא בעיקר עשיר ודחוס אבל עדיין לא נגיש לשתיה לטעמי (145 ש"ח)

Quinta do Estanho, Porto 10 Anos – כיף. פורט אגוזי, קרמי, קרמלי, צימוקי. הגיל מביא רוך – אבל בלי טיפה אחת של עייפות. בפה הוא חומצי, רענן ומתובל. החומציות המוצלחת מחזיקה את המתיקות מרוסנת היטב. כ"כ טעים שלא צריך לחכות לחורף (185 ש"ח לפני מבצעים, עוד יבוא אישי של הספשל רזרב)

לטעום יין בהדרכת היינן בביקור ביקב זה לא כמו לשבת על בקבוק בבית במשך ערב שלם. יכולות להיות הפתעות לשני הכיוונים. אחד הדברים שסיקרן אותי לבדוק מחדש היה המרלו מסדרת רקנאטי שהיה אחד מהפתעות הביקור ביקב. בהמלצת אלי רבן, יקיר הבלוג, הוספתי לקניה גם את הקברנה מאותה סדרה, שבעברו כמה בצירים שאהבתי.

רקנאטי קברנה 2008 – נפתח לצד רצועות בקר מוקפצות על אורז. בובה. כיפי. פירותי במידה, אופי "סגול" של קברנה.
רקנאטי מרלו 2008 – נפתח עם פסטה ברוטב עגבניות. עוד יותר בובה. עדין יחסית, אופי "אדום", מבושם, חומציות טובה, גוף קל יחסית. טעים, ידידותי וזורם.

הקברנה יותר מוצק יבש, ויותר רוצה אוכל לידו – בעוד שהמרלו יעשה חיל ליד אוכל לא כבד, וגם בפני עצמו. יש קריטריון מאוד פשוט אבל חשוב עבור יינות של אמצע השבוע: טעים. המבחן גם הוא פשוט: כמה מהר מתרוקן הבקבוק. בשני הפרמטרים האלה היינות עשו עבודה טובה מאוד, והפכו ארוחות סתמיות של אמצע השבוע לערב של כיף. אם זו לא סיבה ליין – אני לא יודע מה כן…

אה, מחירים: עודף ממאה על זוג בקבוקים.

שנה ומשהו מאז הביקור הקודם, אהוד ולטר ממשיך במסורת הביקור השנתי של פורום היין של רוגוב ביקב רקנאטי. עכשיו כשיותר יינות יוצאים תחת ידי הצוות החדש, אפשר להגיד משהו על הרוח החדשה במקום. אבל לפני הכל אני רוצה להודות בחום לעידו, לקובי ולנועם על אירוח מקצועי, חם ומרתק, ולאהוד על הארגון והיוזמה.

מי מפחד מאקלים חם?

הרבה מדברים על הדילמה של היינן באקלים החם שלנו. בפשטות:  בצרת מאוחר – קיבלת אלכוהול גבוה ויין ריבתי – החומצה הטבעית נהרסת וצריך לעשות תיקון חומצה רציני. בצרת מוקדם – אמנם האלכוהול רגוע ויש יותר חומצה טבעית – אבל שילמת בפנולים לא בשלים, טאנין בוסרי וארומות ירוקות. בהנדסה קוראים לזה trade-off, אחד על חשבון השני.

ברקנאטי לא קונים את המשוואה הזו, והדברים שטעמנו מוכיחים את הטענה שלהם. התעקשתי ושאלתי – איך עושים בחום שלנו יין לא בשל אבל גם לא ירוק. בוצרים מוקדם יחסית – ואת השאר עושים ביקב. השרייה קצרה יחסית על הקליפות מאפשרת לייננים להמנע מהאופי הבוסרי שעלול להיווצר בבציר המוקדם. מצד שני – מרוויחים חומצה טבעית, והאלכוהול נשמר סביר – נמוך מהממוצע המקומי באחוז (הערכה שלי).  את הצבע אפשר לחזק עם כמה אחוזי ענבים אחרים שנבצרו מעט מאוחר יותר – מאותו זן או מזן אחר. מסתבר שבשבוע על הקליפות אפשר להוציא מספיק מהענבים, ולהמנע מחלק מהחסרונות שיש בבציר המוקדם. אבל עם הנקודה הזו חכו לסיפור של המרלו.

טעם מקומי

על הבייבי של לואיס פסקו, הפטיט סירה-זינפנדל – כבר אמרו מזמן שיש בו משהו מקומי. החיפוש של הטעם המקומי או הזן המקומי – זה הדבר הסקסי הבא שיקבים מחפשים. הדוגמה התורנית היא ההשקה המיוחצנת של המדיטרניאן החדש של כרמל, ששואב השראה מהמדיטראנו של בן חנה (ולא רק בשם). עם הכניסה של שצברג ולוינסון ליקב, ההרכב והאופי של יין הדגל, הספשל רזרב, עשה מהפך מבלנד בורדו מבוסס-קברנה לבלנדים מופרעים לחלוטין. די להעביר רחרוח זריז בבלנד של 2008, שכולל חמישית פטיט סירה כדי להבין שמישהו טרף את הקלפים מחדש. 2009 אגב, כבר לא כולל קברנה בכלל. גם קריניאן מצטרף לפורטפוליו של היקב, כיין זני בסדרת הרזרב  (2008) וגם בהופעת אורח בבלנדים. Stay tuned.

יש מרלו בארץ?

כבר מזמן קיטרתי שמעט יקבים בארץ עושים מרלו שהוא גם מוצלח וגם מרלו (פלאם, עמק האלה, קד"ג – למשל). דווקא ביינות האלה הפילוסופיה שפרס עידו לוינסון מתבלטת בצורה ברורה. מספיק לטעום את המרלו מבציר 2008 – בסדרת הרזרב ובסדרת רקנאטי כדי להבין על מה מדברים הייננים. בבציר 2009 של הספשל רזרב, המרלו נישל את הקברנה מהבלנד, הוא מככב בכ-70% מההופעה – והתוצאה מבטאת את זה כבר בשלב מוקדם זה בחיי היין. השילוב של החומציות והאיזון הטוב הזכיר לי את המרלו שעושה לוינסון בבית. מהנקודה הזו טבעי לעבור לספר על היינות. אני בוחר דוגמאות נבחרות במקום לייגע אתכם עם כל 18 היינות שטעמנו. המחירים לקוחים מהרשת עבור הבציר הנוכחי.

רקנאטי מרלו 2008 – יין רענן ונקי, עם חומציות טובה, פרי נעים, תיבול ויובש רך. כיף של יין, שונה לגמרי ממה שמבקבקים בארץ תחת 'מרלו'. 50 ש"ח – לכו להיווכח בעצמכם. מועמד להיות היין היומיומי החדש שלי.

רקנאטי מרלו רזרב 2008 – היין בדיוק יצא מהחבית והוא עומד לפני בקבוק. ליין יש אופי 'אדום' שמבדל אותו מקברנה שאני רואה יותר כ'סגול', אבל למי אכפת? מה שמדהים ביין הזה הוא המרקם – תבחרו קלישאה: קטיפה, משי – מה שתרצו, אבל הוא מחליק על הלשון כאילו שהוא מרחף מעל. את כל זה מציפה חומציות מצוינת ורעננה ופרי מאופק ונעים. יין מלטף ומיוחד. מרלו (~75 ש"ח).

"זה היין שאני הכי גאה בו" הציג עידו את הבקבוק הראשון שטעמנו, ונאצלתי להחריש הערה סנובית. בצירים ישנים של היין הזה השאירו אצלי זכר לסוכריה אמרלד-ריזלינגית כבדה ולא מוצלחת – ואולי דווקא בגלל הציפיות הנמוכות הופתעתי כ"כ.

רקנאטי יסמין לבן 2009 – לא צריך להתקרב לכוס בשביל להישטף במיץ אשכוליות (פרנץ') פריחה וקצת עשב (סוביניון לבן). בפה כמו באף – שום דבר מתוחכם, תסיסה קלה, חומציות ופירותיות קצת מתקתקה (היין מוגדר יבש). צועק רעננות, קל נעים ופירותי. כ-11.5% אלכוהול! בשלושה במאה אני מכין לקיץ מדף במקרר, ליד הפירות. קפיצה ענקית ביחס לבצירים הישנים יותר של היין. תאמינו או לא – הוא אפילו מבושל. הפתעת הביקור.

 רקנאטי קריניאן רזרב 2008 (טעימת חבית) – כרם בעל מאזור צרעה. פרחוני, פירותי, לא כבד, חומציות טובה, הרבה יובש אבל לא חד, די סגור בטעמים אבל מקפל בתוכו גרסה מרוככת יותר ביחס לביטויים אחרים של הזן בארץ. יבדק שוב בעתיד.

רקנאטי פטיט סירה 2009 (טעימת חבית, תהיה מרכיב בבלנדים) – יין שחור-סגול בצבע ובאופי, פצצה של פרי כהה עם תבלינים וקפה. יין מלא, דחוס, מפוצץ בכוח ובטעמים, jaw-breaker. תינוק שרירן ומלא אופי של הזן. טעם ישראלי, מישהו?

רקנאטי ספשל רזרב 2006 (עומד לצאת לשוק) – דווקא כאן חוזרים לסגנון ה'חם' יותר, והיין לא התחיל תחת ידי הצוות הנוכחי. Textbook של "יין על" ישראלי איכותי, כזה שעשוי מחומר גלם טוב. יין בשל, מוחצן, וראוותן. הפרי בשל על סף הריבה, בפה הוא מוצק ודחוס, עם יובש חזק שיצטרך לפחות שנתיים כדי להתאזן עם השאר. יין מודרני, מדויק ועשיר. עשוי טוב בסגנון שלו. יעלה כ-170 ש"ח (על הנייר). אני לא קונה במחירים כאלה, אבל אם אתם מוכנים לשלם את המחיר של LE, יער יתיר, בלאק טוליפ ויינות אחרים מהז'אנר – יש לכם כאן קניה שלא נופלת מהם לטעמי. הייתי פותח את הראשון באזור 2012.

כבר כתבתי כמה פעמים על כך שלפעמים חוזרים ליין שאהבת בעבר ולא מצליחים להבין מה מצאת בו. הדוגמה שתמיד קופצת לי לראש זה שיאון אדום: כשהייתי ממש בתחילת הדרך (בשא"ש) חיבבתי אותו ואחרי זמן לא ארוך לא הייתי מסוגל לשתות אותו. לשמחתי – הערב זה לא קרה.

חזרתי, בחשש מסוים, ליין שאהבתי במפגש האחרון איתו – לפני יותר משנתיים (לעזאזל, הבלוג מתחיל לצבור אבק).

רקנאטי ברברה 2006 – אדום בהיר ושקוף, פרחוני, משהו מעושן, פרי רענן ולא בשל מידי. קליל, חמיצות דומיננטית ומעט תבלין שמוסיף חן. לא יין להתפלסף עליו – יין לפתוח עם אוכל (דגים, עוף, פסטות ברוטב שמנת) ולהנות ממשהו קל ומהנה בתמחור נוח (~55 ש"ח).

התוית הכתומה הולכת להעלם מהמדפים – וביקב סיפרו לנו שהייצור מופסק עקב העדר ביקוש של הלקוחות. אם לעוד מישהו יש מקום נוסטלגי ליין הפשוט והנעים הזה – אפשר עדיין למצוא כמה בקבוקים על המדפים. כדאי לשתות בקרוב.

חג פסח שמח!

ערב שישי, בשני סירים מסתחררת לה פסטה, ובשלישי רוטב על בסיס בקר ועגבניות. לחיזוק הצד הויזואלי והבריא של השולחן הצטרפה גם צלחת ירקות צבעונית.

פתחנו בעוד בקבוק שהתקבל מחו"ל, סירה שוויצרית – Du Valais Syrah 2007 שהיה פרחוני ועדין באף, ובפה חומצי, קל וסתמי לחלוטין. הלאה.

לצורך היין הבא נחנך הדיקנטר החדש – רקנאטי פטיט סירה-שיראז 2007 – מהדורה מוגבלת שמיוצרת זו השנה השניה, עבור דרך היין בלבד. היין שחור ואטום לגמרי, סגול-בורדו בשוליים, והשאיר אותנו עם לשון שחורה בסוף הערב. באף פירות יער עשירים, וניל, פלפל וקצת חבית. גוף בינוני, חמיצות ערה ופרי עשיר משתלבים די יפה עם יובש עדין יחסית. לטעמי עדיף עם אוכל מאשר בלעדיו, בעיקר בגלל החומציות שלו. אפשר למצוא קווי דמיון לפטיט סירה-זינפנדל המהולל, והאמת ששילוב הפרי העשיר עם החומציות הגבוהה הזכיר לי גם במשהו חלק מהיינות של סוסון ים.

מתי לפתוח אותו? מצד אחד הטאנין די עדין, מצד שני – אחרי שעה בדיקנטר ושלוש שעות בכוס הוא לא הראה שמץ של עייפות. אם היו לי עוד בקבוקים, הייתי פותח אחד עוד שנה לבדוק מה מצבו. שורה תחתונה – במחיר צנוע של 65 ש"ח מקבלים די הרבה יין, לא שגרתי ולא כבד.

כמעט שנתיים מאז הביקור האחרון ביקב שבאזור התעשיה חפר. בפעם שעברה אחד על אחד עם לואיס פסקו שהספיק לעזוב, הפעם עם חבורת מקצוענים מהפורום של רוגוב, מולנו עידו לוינסון היינן ונועם יעקובי המנכ"ל.

בכלליות, למרות שרוב היינות שנעשו תחת שצברג רחוקים מלהיות מוכנים – גם בטעימות החבית אפשר להבחין בהבדלי סגנון, ובקצת יותר פרי על חשבון החבית. מה חדש? כרם שושן (לשעבר אמפורה) עכשיו אצל רקנאטי, עם קברנה, ויוניה ושרדונה. מלבד הויוניה שיכול להכנס מתישהו לפורטפוליו, בשנה הבאה צפוי להכנס מורבדרה, ושנה אחרי זה גרנאש (מקלון חדש). להכנס לאילו יינות? עדיין לא הוחלט. בחיוך של שחקן פוקר מוסיפים ביקב, שבבציר 2008 צפויות הפתעות.

לפני כמה מילים על היינות, תודה רבה לעידו ולנועם על האירוח החם, השיחה המעניינת והתשובות הכנות. תודה גם לאהוד ולטר על היוזמה ועל הארגון.

היינות – פתחנו בכמה לבנים, ועברנו לטעימות אנכיות (04-08) של המרלו והקברנה רזרב, סיימנו באנכית של הספשל רזרב, ולקינוח הבלחה זריזה של קברנה פרנק רזרב 2006, שהיה אלגנטי, עם אופי זני (ללא ירקרקות מוגזמת) ופשוט מהנה. לא אעתיק את 16 רשמי הטעימה שיש אצלי במחברת, ואנסה לתמצת בכלליות את הטעימות האנכיות המעניינות.

שרדונה 2007 – זהוב חיוור-ירקרק, עשבוני, מינרלי, הדרי, קליה עדינה ברקע, גוף קל-בינוני, תיבול וחריפות טובים, רענן, נגיעה מרירה עדינה, מינרליות, סיום בינוני-ארוך ומתובל. מאוזן, רענן, יד עדינה על העץ. אחלה יין לאוכל.

שרדונה רזרב 2006 – כאן כבר העץ מתבלט, עם חמאה, וקליה, גוף בינוני, מתובל מאוד, העץ זורק מרירות ניכרת, הפרי מאחורה. סיום ארוך וחמאתי עם עוד מרירות. לא בשבילי.

סוביניון בלאן רזרב 2007 – עקבי מאז הפעם הקודמת, באף פצצה טרופית עם ליצ'י, תפוח צהוב, פרחים, גוף בינוני עם חמיצות ערה שמזכירה לי שוב את הבליידן. סיום בינוני וחמצמצץ. יופי של סוביניון בלאן, כדאי לצרוך אותו בשנה הקרובה.

בטעימות האנכיות התבלטו:

מרלו רזרב 2006 (טעימה מוקדמת) – אדום בהיר ויפה, שוקולד, דובדבן, וניל, גוף בינוני, חלק, שפע טאנין עדין, נגיעה חריפה ופרי לצד חמיצות ערה. סיום בינוני-ארוך, מתובל קלות. צעיר וטוב מאוד.

מרלו רזרב 2008 (חבית, אחרי תסיסה) – סגול-שחור יפה מאוד, סיגליות, שזיף, דובדבן, סוכריות. יובש ער, מיצוי פרי טוב, חומציות עדינה וטובה. באופן מפתיע הזכיר לי במשהו את הברברה ד'אלבה של פיגלי. ייקח עוד הרבה בזמן לבדוק את הטענה הזו – אבל שווה לבדוק את יינות 2008 של היקב.

קברנה סוביניון רזרב 2007 (שנה בחבית) – סגול מלא, שוב סיגליות, פרי יער מגובה בוניל והדרים, מוצק, גוף מלא, טאנין ער אבל משולב היטב בהמון פרי, עסיסי, טעים, סיום ארוך, מתובל ופירותי. מעולה.

רקנאטי ספשל רזרב 2004 – בשל, ריבתי, פלפל שחור, עץ קלוי, מלא, יבש מאוד, מרוכז, פירותי, עוצמתי, סיום ארוך שמשלב פרי ותיבול. טוב מאוד אבל צעיר מידי.

רקנאטי ספשל רזרב 2005 – סגול עמוק, אף פירותי אבל לא בשל מידי, שזיפים, רמז וניל, גוף בינוני-מלא, מרקם חלק כמו משי, טאנין רך, סיום יבש-פירותי, ארוך מאוד. יין מעולה, מצטיין הטעימה לדעתי.