Posts Tagged ‘רמת הגולן’

h1

בורדו נגד העולם, סיבוב שני

אפריל 15, 2012

כמעט חצי שנה עברה מאז טעימת בורדו נגד העולם שכל מי שהיה קשור בה הסכים שהייתה מאתגרת ומעניינת. הפעם ערן פיק ארגן טעימה שבעיני הייתה מוצלחת בהרבה מהקודמת, משתי סיבות עיקריות: קודם כל היינות היו יותר מוצלחים, ולא פחות חשוב – פורמט הטעימה היה הרבה יותר נינוח ומרווח. הטעימה העיוורת חולקה לארבעה פלייטים של שלושה יינות, כאשר לפחות אחד מכל פלייט הוא בורדו. כך אפשר היה להקדיש דקות ארוכות לכל יין ולחזור אליו כמה פעמים. הטעימה הפעם הלכה עשור אחורה והתרכזה בשנות התשעים, במטרה לתת ליינות שצריכים זמן להראות מיכולותיהם.

אני לא בטוח למה (חיזור?), אבל חלק ניכר מהיינות התחיל עם סרחונות מסוגים שונים והיו צריכים את הזמן להתנקות ולהתאוורר מעט בכוס (למרות שהבקבוקים נפתחו כשעה לפני הטעימה). אם הטעימה הייתה בפורמט יותר מהיר – סביר להניח שכמה מהיינות הטובים בטעימה היו נשלחים אצלי לקטגוריה הכי מעצבנת שיש לטועם יין – "משהו דפוק פה ואין לי מושג מה". אני תמיד אומר שאין לי מספיק ניסיון עם בורדו, אבל לשמחתי בזיהוי של 'בורדו'/'לא בורדו' פגעתי ברוב היינות.

כמה יינות נבחרים – יותר מהרגיל אבל לא בכל ערב נחלצים בארץ שלושה first growth סביב אותו שולחן. השימוש התדיר במילה "טעים" מסביר למה הם מופיעים ולא אחרים.

יין 1 – אדמתי, פרי אדום, רמז לחמצון, רך, טאנין משולב טוב, מוצק, מעט חם, ריכוז טוב. טעים. הימור: בורדו. תוצאה: אופוס 1 בציר 1997. The Californian who shagged me. כשטעמתי את בציר 2006 ביקב הוא היה מעט אניגמטי בעיני, עכשיו אני מבין יותר טוב את כוונת המשורר. יין מוצלח מאוד.

יין 2 – עור בולט, טיפה ירקרקות, חבית, טאני, רזה, חומציות עדינה, החבית מעט בולטת גם בסיום. טעים. משתדל לכוון לבורדו אבל הבוֹלטוּת של החבית מחשידה אותו בהתחזות, הימור: לא בורדו. תוצאה: Seña 1997, יקב צ'יליאני שהוקם בשיתוף עם מונדבי, שמספק קוריוז של תוספת קרמנר לבלנד על מנת "לתת אופי צ'יליאני ליין".

יין 5 – ברט, קליה, טאנין נשכני, חומצי, מרוכז, צעיר מידי מכדי להיות מהנה בשלב זה, לטעמי. הימור: לא בורדו. תוצאה: לאפיט 1998. אופס.

יין 7 – אדמה, פרי, עץ חדש, עישון, מאוזן, טעים, רך, עקביות בין האף, הפה והסיום. הימור: בורדו. תוצאה: פטרוס 1993. לטעמי מדורג שלישי בטעימה. אחד הייננים שנכחו בטעימה סיפר שהדבר הראשון שהוא קיבל כשהגיע לבצור את בציר 93 בבורדו היה חליפת סערה, ושבמשך שבועיים של בציר ירדו 270 מ"מ גשם. מחזק את הקלישאה השחוקה שגם בבצירים גרועים היקבים הטובים מספקים את הסחורה.

יין 8 – אדמה, עור, מעושן, אלכוהולי, מתקתק, פירותי, חומצי. יין חם. הימור: לא בורדו. תוצאה: Almaviva 2000, הפעם שיתוף פעולה צ'יליאני של בעלי קונצ'ה אי טורו עם הברונית רוטשילד.

יין 9 – פרי סגול, בשל, הרבה פרי בפה, טאנין טוב וחומצה. צעיר, מרוכז, מודרני וטעים. הימור: ישראל. תוצאה: קצרין 1996, סוגר מעגל של בקבוק פגום של אותו היין מהסיבוב הקודם של הטעימה. כבורדו – לא ממש, אבל בפני עצמו יין בשל ומוצלח מאוד, רענן ונמרץ בגיל 16 ומוכיח את המוניטין של התווית.

יין 10 – פרי כהה ועמוק, וניל, פירותי-מתקתק בפה, טאנין חד, אלכוהולי, מרוכז, חריף. יין חם, בוודאי לא מבורדו. אם הישראלי הקודם היה נעים לשתיה, זה כבר גס ואלכוהולי מידי. בשלב הניחושים הקולקטיביים מישהו אמר 'לא סביר שהיו שמים רמה"ג בשני פלייטים ברצף, אבל זה ממש רמה"ג'. בול. ירדן קברנה 1996. בשלב הזה הפכתי להיות הרבה יותר סלחן – נכון שהוא לא מאוזן ומוגזם, אבל בגילו המצב שלו דווקא מפתיע לטובה.

יין 11 – חבית, עישון, מרקם רך, קטיפה, טאנין עדין, מעט פרי, מבוגר יחסית. קשה לקרוא את זה מהרשמים, אבל מבחינתי זה היה ה-יין של הטעימה, רך ואלגנטי. עד כמה שהייתי יכול להיות בטוח במשהו הימרתי בורדו.  תוצאה: Cos D'Estournel 1995. מעולה. לא הייתי מיישן עוד.

יין 12 – פרי אדום, שוב חבית חדשה, מינרלי, פירותי, רך, מלא, טאנין במידה טובה. פה התקשיתי להמר וסיכמתי "או שזה מתחזה לבורדו שעושה עבודה טובה, או שזה בורדו חם" (ומישהו תיקן אותי שגם בורדו לפעמים מתחזה לבורדו). התוצאה: שאטו מרגו 1999. היין השני המוצלח בטעימה.

תודות: ערן פיק על הארגון וההנחיה, שרגא זליג על הייעוץ וחלק מהיינות.

h1

פורטו(גל) מול ישראל

פברואר 22, 2012

המון יקבים בארץ עושים יינות בסגנון פורט – וחלקם גם קוראים להם פורט למרבה המבוכה (תחשבו שמחר יתחילו לייצר פה שמפניה). חלק גדול מהיינות האלה מבוסס על שאריות ענבים (ואני מנומס), הרבה מהם מתוקים מאוד ובלי הרבה מעבר – ובכך קולעים למכנה המשותף מתוק=טעים ומצליחים להימכר למרות שמחיר אופייני של בקבוק כזה עומד על 120-150 ש"ח. היבוא הפורטוגזי של הספשל רזרב חשף אותי לפורטים אמיתיים ואיכותיים בשכונת מחירים לא מאוד שונה, וכמובן שגם ליבואנים הגדולים יש דברים משלהם בסגנון.

במעבר חד – ביקבי רמת הגולן לא עושים את השטויות לעיל, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הסדרה הגבוהה של היקב. לפני חצי שנה השיקו ברמה"ג יין בשם 2T, שמהווה משחק על שמות שני הזנים המרכיבים אותו – טוריגה נסיונל וטינטו קאו. מדובר בשני זנים פורטוגזיים המשמשים בפורטוגל לייצור פורט וגם ליינות יבשים. בהמשך ל-2T – יין יבש, ובהתחשב בסגנון הבשל שאוהבים ביקב – נראה כמעט מתבקש לעשות מהזנים האלה גם יין קינוח שפוזל לכיוון פורט. כך נולד ירדן T2 מבציר 2008, וממשיך מסורת של חדשנות ביינות הקינוח של היקב (בוטריטיס, אייסוויין, מוסקטו), תחת שרביטה המדויק של טלי סנדובסקי (אם לא נתקטנן שהטוריגה של שאטו גולן היה קודם). בהשקה שארגן היקב לא הצלחתי לעמוד על קנקנו כמו שצריך, אז הבקבוק שקיבלתי הועמד באתגר קטן.

אין ספק שכל יין הוא עולם בפני עצמו, אבל גם מהשוואות יש מה ללמוד. בשיתוף זוג טועמים נוספים העמדנו את היין החדש מול פורט אמיתי, ומול קוריוז ישראלי. ידענו איזה יינות משתתפים בטעימה – אבל הפורמט היה עיוור (לא אני מזגתי) והיינות נחשפו רק בתום הטעימה.

יין 1 – קפה, קרמל, מוקה, ארז, רך ומתמסר בפה, קרמלי, פירותי, אלכוהול לא מורגש, סיום ארוך. חנפן, טעים אבל חסר חומצה. מהמר על טוליפ.

יין 2 – ירקרקות של גרניום ואקליפטוס, פירותי, מתובל, מוצק, שקט יחסית, מרוכז, חסרה חומציות. האופי הוא יותר "ייני" מאשר פורטי.

יין 3 – אין מה להשוות ליין הקודם – אף מתפרץ, פירותי ושופע, עסיסי, לא כבד, קצת אלכוהול מורגש באף ובחיך, מעט חריפות ונגיעה של חבית. פירותי, עשיר ומרוכז. מצוין.

תוצאות:

היין הראשון הוא האספרנזה 2005 של טוליפ, בסה"כ טעים אבל לא הרבה מעבר, עם הקרמליות האופיינית שגרמה לנו לזהות אותו בלי מאמץ. כ-115 ש"ח

היין השני, רמת הגולן החדש. מחיר מומלץ – 190 ש"ח.

היין השלישי, Quinta do Estanho, Porto, LBV 2003, מחיר מומלץ, כ-185 ש"ח (מחיר ישראלי אחרי ייבוא, כן?)

השורה התחתונה די ברורה, אבל אסכם בכל זאת: בטווח המחיר של T2 המתמודד הפורטוגזי מאכיל אותו אבק, ולפחות לטעמי אין סיבה להעדיף את המקומי אלא אם יש לכם צורך בכשרות.

האירוח היה באדיבות נמרוד, שקינח לנו את הערב עם שיכר קרמבולה מגניב לחלוטין שבטח יצדיק פוסט בפני עצמו מתישהו – תודה.

h1

ירדן רום, מהדורה שלישית

פברואר 18, 2012

רמת הגולן מוציאים לשוק זוג יינות חדשים: היין הראשון הוא ירדן רום 2008, הבציר השלישי לבלנד החדש והמדובר, והיין השני הוא יין קינוח חדש ומעניין, עליו אכתוב בהרחבה בעתיד הקרוב.

תמיד מפתיע לראות את ויקטור שונפלד, ועוד יותר מפתיע לשמוע אותו מדבר. שפת הגוף העדינה והקול השקט, שמאפיינים את הקטר של הרכבת הכי משומנת בתעשיית היין בארץ יוצרים דיכוטומיה משונה, שמצד שני גם איכשהו מסתדרת עם עצמה. לפני שאני נכנס ליינות שטעמנו, כמה משפטים כלליים. בניגוד למגמה שרואים ביקבים כמו רקנאטי ואחרים, יקבי רמת הגולן ממשיכים להוביל את הקו הקליפורני (של פעם), עם מקסימום מיצוי של פרי איכותי ובשל שנכנס להרבה עץ קלוי, עם תוצאה שכוללת אלכוהול גבוה (הגענו כבר מזמן ל-15.5% והיד נטויה) ומתיקות מדומה.

"גם ‘שאטו לאפיט’ מבורדו לא רץ לטעת זנים חדשים או להחליף את סגנון העשייה בכל פעם שנולד בצרפת כוכב חדש", מצטט אלדד לוי את אנשי היקב בכתבה חדשה ומומלצתבמילים אחרות, ביקב מפרגנים לאחרים אבל לא מתכוונים לשנות את הכיוון שהביל אותם לדרך המלך בעבר. האם השיפור באיכויות הפרי באמת יאפשר ליין לשאת על גבו כמויות כאלה של עץ אחרי יישון? אשמח מאוד לגלות שכן ולהודות שטעיתי. דווקא היין שלשמו התכנסנו, רום, אמנם בשל ופירותי אבל החבית משמעותית פחות מורגשת ויותר חומציות מגיעה לידי ביטוי. אולי השפעה של הייננית-יועצת המוערכת זלמה לונג, אולי הפרי יותר טוב – אבל כל דבר בעיתו.

המארחים בחרו בקפידה מה נטעם, ולכל כוס בטעימה הייתה סיבה. רום הוא בלנד של מרלו, קברנה וסירה ביחסים לא קבועים, ולכן התחלנו את הטעימה ב"מרכיבים" השונים כפי שהם באים לידי ביטוי בסדרת ירדן:

ירדן מרלו 2006 – יין מתובל עם עץ די בולט, הטאנין עדיין נוקשה, אבל מה שמפצה על זה הוא שילוב של אף מעניין (דובדבן ורוזמרין) וחומציות טובה בפה. אני תוהה אם השפעת החבית תפחת בשלב מסוים, או שכוונת המשורר תישאר עם היין גם בעתיד. כך או כך, בגיל 6 הפרי לא מצליח להתמודד עם העץ, לפחות לטעמי.

ירדן סירה 2007 – יין מלא, שופע ובשל עם עישון-בשרני נעים וקליה נדיבה של חבית. אמנם הפרי העשיר נותן פייט טוב יותר לעץ, אבל חוסר (קל) בחומציות פוגע ברעננות של היין ושולח אותו למחוזות שיראזיים יותר. עכשיו כשאני מעלה את זה על הכתב זה נשמע כמעט מתבקש לערבב בין השניים…

ירדן קברנה 2008 – זו הפעם הראשונה שזכורה לי ירקרקות בבנצ'מארק של הקברנה הישראלי. המתקתקות של היין הזה מתחילה כבר באף הבשל והפרחוני ומתעצמת עם המתיקות המדומה בחיך. היין עדיין הדוק, הטאנין הנדיב משולב היטב ולמרות הבשלות הגבוהה גם החומצה באה לידי ביטוי. כמו בשנים אחרות, גם כאן יש המון עץ שמפזר תיבול וקליה, אבל כאן הפרי מספיק מרוכז בשביל להחזיק את כל החבית הזו. התוצאה היא יין מהוקצע שמדבר בווליום גבוה. נדמה שהבשלות שלו הולכת ומתגברת בין בציר לבציר, ושוב גוברת הסקרנות אם ואיך זה ישפיע על היין בעשר הבא. למרות הכל, ללא עוררין היין הטוב בסדרה – לא שלמישהו היה ספק.

ירדן רום 2006. אפשר לסכם בצורה פשוטה – היין מתחיל לנפק קבלות ולהצדיק את היוקרה והייחוס האצילי. בהרחה ראשונה הוא מזכיר מאוד את הסירה שטעמנו לפני רגע, עם הפרי החושני והעישון הנעים. מהר מאוד מתגלים ההבדלים, והיין חושף עומק ומורכבות, הפרי עשיר בצורה יוצאת דופן, בפה הוא עסיסי ועם מבנה מעולה, חומציות טובה וחבית רגועה יותר ביחס לשאר היינות. כשיקב איכותי של מליוני בקבוקים בוחר את הפרי הכי טוב שלו ליצירת (כ)עשרת אלפי בקבוקים של יין העל שלו, בשילוב עם טיפול יינני קפדני וזהיר – לא קשה להבין איך התוצאה היא אחד היינות הטובים ביותר שעשו פה אי פעם.

ירדן רום 2007 יצוק לאותה תבנית אבל שונה. אם היין הקודם הזכיר (לפחות בגיל הנוכחי) את ירדן סירה, הפעם נדמה שירדן קברנה נותן את הטון, מה שהסתדר עם העובדה שהפעם הקברנה הוא המרכיב העיקרי של הבלנד. כרגע הוא מעט סגור יותר, קצת יותר רזה מהרום הקודם, והרבה יותר עשיר ומאוזן ביחס לקברנה. שונה סגנונית מהיין הקודם, אבל בהחלט שייך לאותה ליגת על של איכות. אם מהיין הקודם אפשר להנות כבר עכשיו (למרות שעדיף משמעותית לחכות), ליין הזה הייתי נותן עוד כמה שנים לפני ההתחלה.

ירדן רום 2008, סגור למדי באף, אבל אם מתעקשים ומסחררים הוא מזכיר ארומטית את הבציר הקודם. כשטועמים זה מזכיר לי יותר טעימת חבית מאשר יין מוכן לשתיה, עם ריכוז כמעט מכאיב של טאנין, פרי ועץ שעדיין לא מדברים אחד עם השני. אם הייתי צריך להמר הייתי מעריך שהוא יתנהג כמו 2007 עוד שנה, אבל כרגע באמת שקשה לי להגיד והיין חייב עוד זמן בבקבוק. אטעם אותו שוב עוד חודשיים ואדווח.

 מה עם המחיר?

הנושא של המחיר יכול להצדיק פוסט שלהם בפני עצמו, אבל אנסה לקצר. הרום הוא אחד היינות הטובים בארץ, ומחירו המומלץ הוא 380 ש"ח. בניגוד לרוב היינות עם מחיר מומלץ שהוא גבוה מהמחיר הריאלי בחנויות, עבור רום וקצרין הכמות הקטנה של הבקבוקים בשוק נעלמת תוך חודשים ספורים ואז המחיר מתחיל לטפס ואף להכפיל את עצמו תוך שנה-שנתיים מהבציר.

אם נסתכל על יינות נוספים בראש רשימת ה"טובים בארץ" כמו היינות הגבוהים של קסטל ושל מרגלית, נגלה שמחירם הוא חצי ממחיר הרום. כמובן שכל יין הוא בפני עצמו, אבל בכל זאת ההשוואה בין היינות המובילים בארץ מביאה למסקנה פשוטה: רום (וקצרין) לא רוצים או מנסים להיות יינות value for money אלא בדיוק הקיצוניות השניה. קצרין ורום הם מותג, חזק, ואמירה של יקב של מליוני בקבוקים: אלו 20 אלף בקבוקי היין הכי יוקרתי שלנו. לאספנות או כמתנה יוקרתית – כן. תמורה למחיר במובן שאנחנו מדברים עליו בדרך כלל (ירדן קברנה) – לא.

הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

ארגזים ומעבר חום

אוגוסט 31, 2011

אני חוזר שלוש שנים אחורה ומה שכתבתי מתאר במדויק גם את ההווה:

זה קורה פעם בכמה שנים, ולא משנה כמה חושבים שזה קשה פיזית ומנטאלית – זה בפועל קשה יותר. החיים בארגזים, ואחרי שבוע מתיש וסופשבוע עוד יותר מתיש – הארגזים עברו לסלון החדש, באדיבות חבילת שטרות יפה שעברה לידי סבלים-קוסמים. חבל להתבאס ולחשוב על היינות שאפשר היה לקנות בחבילה הזו – ועדיף לתכנן את היינות הבאים.

בכל זאת מאז התקדמנו קצת, הדירה הפעם קצת פחות סטודנטיאלית וקצת יותר ממוזגת. במעבר הדירה הקודם העברתי בעצמי את כל בקבוקי היין ממקרר היין למקרר הרגיל שחיכה בדירה החדשה, על מנת שימתינו עד שהסבלים מביאים את מקרר היין למיקומו החדש. הפעם גם המקרר הרגיל עבר דירה ביחד איתי. זה הוליד צורך בתרגול מעשי במעבר חום, שתוכנן ובוצע כמבצע צבאי:

הבעיה: אוגוסט. צהריים. יינות שנושקים לעשור ומנמנמים בטמפ' מבוקרת. כמה שעות בחוץ יכולות להיות הקש האחרון מבחינתם.

השיטה: תושיה וקרח. שעה לפני הגעת המובילים מקרר היין רוקן לשקיות סופר עשויות בד. הובל בזיעת אפיים במעלה אלף המדרגות לרכב הממוזג. עצירה מתוכננת בתחנת דלק לרכישת שני שקי קרח. הגעה לדירה. פריקה. פיזור הבקבוקים בכיור המטבח שקורצף מבעוד מועד: שכבה בקבוקים – שכבה קרח וחוזר חלילה. עד שנוצרת ערמה גבוהה ממפלס הכיור וגם מעליה פוזר קרח. עם הפעלת מקרר היין הבקבוקים נוגבו, כמה מהם הונחו על פתח המזגן לכמה דקות על מנת לוודא שהתווית יבשה וסודרו בחזרה במקרר.

התוצאה: ארבע שעות מחוץ למקרר. במהלך הזמן הזה שינוי הטמפ' היחיד שחוו הבקבוקים היה (מעט) כלפי מטה. חצי מהקרח נשאר שלם.

ואיך נחגוג? בפורמט מרובה משתתפים התרוקנה קערת פונץ' עתירת פירות שהייתה להיט, קצת בזלת ובירות אחרות. בפורמט מצומצם יותר החלטתי לשדרג את הברוט של גמלא מהפוסט הקודם לאח הבכור

ירדן בלאן דה בלאן 2005 הרשים אותי באירוע בנמל ומעבר הדירה היה תירוץ נוח לקנות בקבוק. מדובר במבעבע חד וחומצי, עם אף שמרי עמוק ומעניין. בחיך יש בו מרירות ניכרת ובעבוע נעים. אין בו את ה-finesse שיש ברמות הגבוהות יותר של הז'אנר, אבל הוא מפצה בריכוז ורעננות. הוא לא מתאים למתחילים, מניסיון עם חברים וגם מניסיון אישי: משעשע לראות שרשמי טעימה עתיקים מתחילת דרכי – כמעט זהים לנוכחיים, רק שהמסקנה אז הייתה שלילית והיום חיובית מאוד. לסיכום, יין חגיגי ומוצלח שלטעמי מתאים יותר לצד מאכלים קלים. 115 ש"ח.

h1

ממרומי גילם

יוני 11, 2011

מגוון רחב של יינות קובצו תחת הכותרת "יינות מתיישנים", הנושא של המפגש העשרים של פורום היין של שרון ואסף. מזל טוב לפורום, לימי ההולדת של חבריו ולרני שאירח אותנו בביתו החדש. תחת הכותרת הזו קובצו יינות בטווח הגילאים 11-23, ממדינות שאפשר להגדיר ארצות יין קלאסיות. עדיין לא ברור לי איך, אבל המארגנים הצליחו לקבץ יינות מכובדים תוך שהם שומרים על מחיר הטעימה מסדר גודל של בקבוק לימיטד אדישן. בנימה אישית, לא מפסיק להפסיק להפתיע אותי כמה טעימה עיוורת היא שונה, ולגבי רוב היינות נכשלתי בזיהוי – תזכורת כמה עוד יש לי ללמוד. בכל מקרה, אספר רק על קומץ של יינות מתוך הרשימה – כאשר גולת הכותרת, לפחות ההיסטורית נשמרת לסוף.

בציר 96 – צבע זהב עז, יין עסיסי ומרוכז ללא סימני גיל, חומצה טובה, חמאתי במידה, קלוי ומינרלי, מעט מתובל. עצמתי ועשיר, מצליח למתוח את הגבול של כמה עמוס אפשר להיות אבל עדיין מאוזן ומהנה. שבלי? מי היה מאמין. Regnard, Chablis Grand Cru 1996

בציר 97 – אדמתיות משגעת, פרי אדום, יש סימנים של גיל אבל הם לא מפריעים לרעננות לשלוט, חומציות מעולה, נגיעה קטנה של חבית והכל יושב בול. מעולה. בציר 2000 ששתיתי לפני שנה וחצי היה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר ראוותך ומוחצן. בציר צעיר יותר ששתינו באותו פורום היה סגור וקמצן. עוד הוכחה לכך שיש יינות שצריכים המון זמן לפני שמתקרבים אליהם אחרת אין סיכוי להבין מה מסתתר שם. Artadi, Pagos Viejos 1997

בציר 99 – מדבר כמו קברנה, סופר-עסיסי, צעיר, מרוכז, עשיר ופירותי. חומצה מעולה מרמזת על מוצאו מארץ המגף. היין של הטעימה לדעתי. למרות שהוא עדיין בעליה ועדיין יש לו לאן להתפתח – צעירותו לא מפריעה להנות ממנו כבר עכשיו. אפשר עוד מהחומר הזה? Gaja, Sito Moresco, Langhe 1999

בציר 88 – הזקן בחבורה, אגוזי, דבשי, זיהיתי בוטריטיס, קרמלי, פרי צימוקי, משמש מיובש. משהו בריח ובטעם מזכיר רום מיושן. החומצה דעכה מזמן ויש הרבה מתיקות וגם קצת חן ביין, שסימני גילו ניכרים. חשיפת התווית הפילה לסתות – גם את שלי. פעם, כשרק התחילו לזרוע את הזרעים של תעשיית היין כמו שאנחנו מכירים אותה היום, ביקבי רמה"ג החליטו שאם הכרם נדבק בבוטריטיס יעשו מזה יין – והשאר היסטוריה. ירדן סוביניון בלאן בציר מאוחר 1988. כבוד ענק לטעום ציון דרך בהיסטוריה של היין הישראלי.

h1

ארץ היין, יקבי רמה"ג

מאי 23, 2011

מעט אנשים יתווכחו על העובדה שיקבי רמת הגולן מובילים את תעשיית היין בארץ, בערך מאז שהם המציאו אותה מחדש לפני שני עשורים וחצי. אני יכול למלא פוסט ארוך בדוגמאות, אבל המקצועיות והיסודיות של היקב לא עוצרת בתחנות המטרולוגיות שמנטרות מספר דו ספרתי של כרמים כל שניה. החתירה למצוינות ממשיכה גם לתוך השרשרת הלוגיסטית, מערך הדרכה ומנגנון ייצוא משומן. הערב נחשפתי למקצועיות כזו במנגנון ההפקה, יחסי הציבור והשיווק של היקב, שהתחיל להריץ היום את מתחם ארץ היין על המזח בנמל ת"א.

מה בתפריט? שש עמדות טעימה שפורסות את טווח היינות של היקב החל מסדרת גולן וכלה ביינות ירדן מתיישנים ומבחר של יינות כרם יחידני. בקצה, אחרי המבעבעים וההייטסווין – סדנאות לקהל הרחב כגון טעימה עיוורת עם כיסויי עיניים וכו', ממש אחרי דוכן של החומר הממכר של משק יעקובס. המחיר לסיבוב בעמדה נע בין 20 ל-40 ש"ח, לטעמי מוצדק ביותר ביחס לתמורה. המתחם יהיה פתוח בשעות הערב בתאריכים 22-28 למאי (לא כולל שישי), פרטים מדויקים יותר בקישור. מה שעשוי הכי טוב באירוע זה שהוא מאפשר הנאה בין אם באת לשתות דרינק לא מחייב באווירה טובה ובין אם באת להתעמק בהבדל בין סוגי הקרקע בין כרם יונתן לכרם אודם ולבדוק איך יצאו היינות החדשים בסדרת הכרם היחידני.

פתיח המופע האורקולי המרשים שמוקרן על סילון מים מעל מי הנמל

איך היין? לא אלאה ברשמים על כל היינות למרות שטעמתי את רובם. בלט בלאן דה בלאן 2005, עם הבעבוע הקרמי-מלטף, האף המעניין והרעננות החדה שלו. מאכיל אבק את מיטב המבעבעים שטעמתי בקליפורניה, וכנראה המבעבע הכי טוב שטעמתי שלא מגיע מצרפת. לעומת הרעננות הזו, יינות ירדן – החל מקצרין שרדונה וכלה בסינגל ויניארדס אוהבים את החביות החדשות והקלויות שלהם. ברוב היינות זה המכנה המשותף, יותר מאשר הפרי המרוכז והעשיר. רוב יינות ירדן מבציר 2007 נמצאים בשלב כ"כ עוברי שבחלקם זה ממש צובט את הלשון (מרלו אודם). נראה שבשלב זה מיצוי הפרי והבשלות קצת נבלעים בעץ, אבל ניסיון העבר מלמד שלפחות חלקם, מתיישן ואף מתפתח בהינתן מספיק סבלנות. הצצה לזה אפשר לקבל בירדן סירה 2005 שנמזג ממגנום, ולמרות שהוא עדיין יין עמוס הוא יותר רגוע מהבצירים החדשים, מתובל מאוד, טאני, ובעיקר עדיין צעיר. אחיו הגדול מבציר 2003 (בקבוק רגיל) כבר הרבה יותר נעים, חלק, פירותי וקצת מתוק – כנראה שילוב של הבשלות עם השנה.

BENCHMARK. או בשמו השני, ירדן קברנה סוביניון. אין מה לומר, מצדיק את מעמדו בראש סדרת ירדן – רמה אחת מעל האחרים. נראה שכאן העושר של הפרי מצליח להתמודד טוב יותר עם העץ. למרות שקצת יותר חומציות וקצת פחות בשלות היו יכולים להרים אותו גבוה – עדיין זה היין הכי מוצלח שטעמתי באירוע, ואבן בוחן לקברנה ישראלי. בציר 2007 כבר מחובר לחלוטין ומהנה לשתיה, בשל, מרוכז, ובעיקר טעים לאללה. 2005 זה כבר סיפור אחר, והוא מתחיל להתקרב לרוגע. אחרי שעבר את תקופת הליטוש זה הזמן שהוא יתחיל להתפתח ולגדל שכבות ומורכבות. שורת הבקבוקים האלה במקרר שלי תחכה עוד שנתיים לפחות לפני שאתחיל לדגום אותה.

אם זה היה פוסט שמתרכז ביינות הכותרת שלו הייתה ציטוט מהקטע הבא

הכותב נכח באירוח כאורח של יקבי רמת הגולן

h1

קצר: הפתעה לבנה ומוצלחת

אוקטובר 18, 2010

הערב היה לי העונג להעביר כמה שעות בחברה טובה במסעדת הסוכה הלבנה בנמל. אני לא מבין באוכל ולכן אני לא כותב בנושא, אבל אני כן יכול לומר אחרי שטעמתי כמה מנות שהאוכל היה לי טעים ועושה רושם שהמקום מקפיד על טריות חומרי הגלם (הפרמטר הכי חשוב במסעדת דגים, לא?)

תפריט היין במקום הוא תפריט רמה"גי-גנרי וסטנדרטי, ומתוכו בחרתי ביין שמאז המפגש האחרון איתו עברו 3 שנים ו-4 בצירים.

רמת הגולן, ירדן סוביניון בלאן 2009 – סוביניון בלאן בכל רמ"ח ענביו. מזכיר סוביניון בלאן "קר" – קצת פחות נפוץ בארץ – והוא סובב סביב לימוניות ודשא (בניגוד לביטויים הפירותיים-טרופיים יותר של הזן). חומציות טובה, נגיעה נעימה של פירותיות, העץ ממש אינו מורגש, אולי מוסיף מעט נפח אבל בהחלט ניכר שיפור בהשוואה למפגש האחרון שלי עם היין. היין צועד מצוין עם דגים על הגריל, ומהנה לשתות אותו החל מהטמפ' הקרה שמדגישה את העשבוניות והחומצה וגם כשהוא הולך ומתחמם בכוס ועובר לפאזה יותר פירותית.

היה מי שכתב, ואני נוטה להסכים – שלמרות שברמה"ג מובילים את התעשיה ביינות האדומים – דווקא בלבנים של היקב ההצלחה פחותה. אולי בגלל סגנון oldschool קליפורני עתיר חבית שחלק מהיינות משתייכים אליו. אבל כאן זה לא המקרה, וניכר שהשכילו לשלב פרי טוב עם נגיעה מינימליסטית של חבית, שיוצרת יין-אוכל מאוזן ומוצלח. בשכונת ה-50 ש"ח אין מה לבקש ממנו יותר. לכל הפחות שווה בדיקה.