Posts Tagged ‘רוזה’

h1

חדשות גליליות

פברואר 21, 2012

יש לי פינה חמה בלב ליקב הרי גליל. איתם התחלתי להתעניין ביין כשגיוונתי כסטודנט תפרן את החרמון האדום בבקבוק אקראי מהמדף בסופר. הפור נפל על גליל מרלו. "וואלה, יש פה משהו" מלמלתי, ומאז אני צמא.

לאחרונה ביקב עושים סדר ביינות, ובעיקר מנערים אבק מסדרת הביניים, שכללה פעם פינו נואר, שיראז-קברנה וברברה שהתווספה בשנים האחרונות. בסדרה החדשה, שמכונה גליל – הסוביניון בלאן עלה כיתה מהסדרה הזנית הבסיסית, השיראז-קברנה קיבל תוספות קטנות של זנים אחרים והפך להיות הבלנד אלון, והפינו נואר נשאר כשהיה. שלושת היינות כוללים, מלבד תווית חדשה ויפה גם עליה של כ-20 ש"ח ממחירם המקורי. האם זה מוצדק ביקב שידוע לפני הכל בתמורה טובה למחיר? ניתן ליינות לדבר לפני שנחליט.

מה בהמשך? הסדרה צפויה לקלוט בהמשך השנה ויוניה מיושן (הויוניה הצעיר יישאר בסדרת הבסיס), את הברברה מפעם, ובלנד סירה-ברברה+ בשם אלה. מעודדים מגידול של למעלה מ-20% במכירות ב-2011 ביקב נטעו 200 דונם (!) כרמים חדשים במשגב עם, "העתיד שלנו" לדברי מיכה ועדיה היינן הראשי. בנוסף מתוכננות נטיעות של 250 דונם נוספים, שכאשר כולם יהפכו ליין עוד 4-5 שנים יהיה מדובר בגידול של כמעט 50% בתפוקה של יקב מסקאלת מליון הבקבוקים. לצד תבור ויקבים גדולים נוספים שגדלים בקצב כזה, צריך לשאול מי ישתה את כל היין הזה כאשר הצריכה השנתית לנפש בארץ עדיין יותר קרובה לזו של מדינה מוסלמית מאשר למדינה אירופאית.

הרי גליל רוזה 2011 – בושם פרחוני ופירותי, רמז למתקתקות גולש על חומציות מצוינת, נגיעה מלוחה-מינרלית שאני אוהב. בקיצור, יין טעים לאללה, ידידותי למשתמש. משלב קלות ורעננות עם ריכוז טוב של הטעמים. כל מה שנותר זה לחכות לקיץ. 40-45 ש"ח, מהמוצדקים ביותר שאני מכיר ליין כזה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – טרופי, בשל ומתקתק באף, הזכיר לי סלט פירות קיצי, קל בפה, חומצה טובה, בעבוע עדין. ארוך ומוצלח. בבצירים הקודמים היין היה יותר הדרי-לימוני והבציר החדש יותר טרופי-בשל באף, אבל גם במודל הנוכחי מקדם הרעננות גבוה מאוד, שמלבד חומצה גבוהה כולל גם אלכוהול נמוך (12.5%) וביחד מובילים למסקנה פשוטה: אפשר עוד? 55 ש"ח מחיר מומלץ. למרות עליה של 50%, לדעתי תמורה טובה – פשוט המחיר הקודם היה נמוך מאוד.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מצד אחד, יש פה חומר פינו טוב שקשה למצוא בארץ, עם צחנה טחובה נהדרת, ועדינות – לפחות מהצד של הפרי. מהבחינה הזו הוא שונה מבצירים ישנים שהיו על הצד הפירותי יותר של הזן. הבעיה שלי איתו היא החבית, היא מורגשת יותר מידי באף, ומשתלטת על החיך. בכל זן אחר זו הייתה כמות מזערית של חבית – אבל פינו נואר בפאזה העדינה שלו עלול למצוא את הכמות הזו מאתגרת. יכול להיות שגילו הצעיר וחוסר אוורור מספיק הגבירו את התחושה הזו. בכל מקרה לא מדובר על הגזמה פרועה בחבית, פשוט יותר מידי ממה שהפרי מחזיק לטעמי. אולי אחרי סבב של כמה מהפינו נואר הטובים בסונומה פשוט נהייתי קצת מפונק? 70 ש"ח, לא בשבילי.

הרי גליל אלון 2009 – יין פירותי ובשל עם פלפל שחור-שיראזי. עשיר, ומתובל, מרוכז וארוך. הוא בשל ומוחצן, לא פוזל לאלגנטיות ויש בו פינה לא משויפת, או שתיים – אבל פשוט כיף להריח ולשתות אותו. 70 ש"ח, בחירה טובה בטווח מחיר כזה.

לסיכום – היינות ממשיכים לשמור על קו נקי ופירותי, ולהוציא מקרה בודד, עליית המחיר לא פגעה בתמורה שמקבלים.

 הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

היינות של עמק אנדרסון

מאי 18, 2011

Anderson Valley הוא עמק יפה שנחצה ע"י כביש 128 ומגיע מאזור Cloverdale במזרח ועד לאוקיינוס במערב (מפה). העמק פחות או יותר ממוקם בגבול הדרומי של מחוז Mendocino עם מחוז סונומה. הכביש המפותל מתחיל להתמלא ביקבים ובכרמים פחות או יותר אחרי שעוברים את Yorkville, אחת מהעיירות הפצפונות לאורך הכביש. כאן פחות מתויר, היקבים מציעים חדרי טעימה שפתוחים מהבוקר ועד אחה"צ והטעימות לרוב ללא תשלום או בתשלום סמלי. בעמק מגדלים בעיקר פינו נואר ושרדונה, אבל צמא לגיוון מצאתי בו גם זנים ובלנדים אחרים, בעיקר מענבים שמגיעים מאזור מנדוסינו אבל מצפון לעמק. אם אתם באזור נחמד להשקיע חצי יום ולנסוע לאורך העמק, גם אם יין אינו כוס התה שלכם – הנופים יפים, הסביבה שקטה והיקבים ידידותיים גם למתחילים. באתי עם המלצות לשני יקבים, ונדדתי מיקב ליקב על בסיס המלצות ופרגון של יקבים לשכניהם.

 

אווזה ורודה. יקב Toulouse עלה בכמה המלצות, מדובר ביקב משפחתי שמייצר יין מאז בציר 2002. היקב עושה בעיקר פינו נואר, ומתנסה בכמה לבנים זניים. הפינו נואר היה נחמד אבל שביל הפינו שעברתי עד אותו היקב הציב סטנדרטים קשים ומצאתי את החבית ביינות קצת יותר מודגשת ממה שאני אוהב עם הענב העדין. בכמה מקומות נתקלתי בניסיונות לעשות רוזה מפינו נואר, אבל שום דבר מהם לא היה משהו לכתוב עליו הביתה – עד שהגעתי לטולוז.

Toulouse, Rosé of Pinot Noir 2010 – חיוור מאוד, מלוח-מינרלי, פרחוני, פרי עדין, ריכוז טוב, עקבי, נעים וקל. פצצה ורודה וממכרת.

Roederer Estate. כן, כמו שזה נשמע (לואי רודרר אוף שמפיין), הצרפתים נעצו יתד בתחילת שנות השמונים, נטעו המון כרמים והחלו להנחיל מסורת מבעבעים בקרב הקליפורנים ההמומים. בניגוד לארומה הצרפתית והמותג השמפניוזי היוקרתי ביקב מדברים בגובה העיניים, ורוב היינות נמכרים בטווח ה-20-30$. בטווח הנמוך מדובר על תחליפים סבירים לקאוות הבסיס, וברמות הגבוהות יותר קצת מעבר. לא משהו שיפיל אתכם, אבל בחצי מחיר מקומי של שמפניות NV הפשוטות ביותר יש להם מקום, בקוטנקסט ובאווירה המתאימים.

Roederer L'Ermitage Rosé 2002 – שמרי, קצת עמוק יותר מגרסאות ה-NV, חומציות טובה, פירותיות, עדין יחסית לשאר אבל הבעבוע עדיין מעט אגרסיבי – משהו אופייני לשאר המבעבעים של היקב. בסה"כ מבעבע רענן ונעים, אם כי הייתי מצפה לקצת יותר ממבעבע שמדורג בטופ של היקב (43$)

יקב Navarro מצדיק כנראה פוסט בפני עצמו. מדובר על יקב ותיק וגדול ביחס לשכנים, קיים מאז 1973 ומייצר כחצי מליון בקבוקים. נפח הייצור הזה מאפשר לו למכור את רוב היינות עם עודף מ- 20$, וכמעט כל מה שטעמתי מהווה תמורה מצויינת למחיר. ביקב עושים בעיקר יינות זניים, עם אופי מובהק של הזן. היינות ידידותיים לאוכל, ובצירוף המחיר הנוח אני מהמר שהם נמכרים היטב במסעדות. הסוביניון בלאן 09 מציג את הצד הטרופי של הזן עם הגויאבה האופיינית, ובשלות שלא פוגעת במקדם הרעננות הגבוה. הגוורץ מאותו בציר אפילו עוד יותר חד ורענן, שוב פרופיל ארומטי זני אופייני, פרחוני, רזה, חומצי ורענן – בובה (שניהם 18$).

היין שהכי אהבתי היה Navarrouge 2009, בלנד שכולל גרנאש, סירה וזינפנדל (התבלבלו בעמק? ואולי זה אנחנו בארץ שמתבלבלים?) עוד לפני שידעתי מה הזנים הוא הזכיר לי קוט דו רון פשוטים ששתיתי במסעדות בעמק ההוא, על הצד המעט בשל יותר. בפה הוא רזה, מתובל ונעים. יין אוכל בכל רמ"ח איבריו. אחרי אירוח לבבי וסירוב של המארח לקבל כל תשלום תמורת הטעימה לא הייתה לי ברירה אלא לאתגר את מכסת הבקבוקים וקניתי בקבוק על מנת להודות על האירוח. בסוף המסע נתתי את הבקבוק במתנה לייננית מקסימה שארחה אותי עם משפחתה, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…

השמש התחילה להתקרב לאופק והמחוג התקרב לשעה שהיקבים מורידים את השלט 'פתוח'. עצירה אחרונה: יקב Husch. הותק וסדרי הגודל דומים לאלה של של יקב נבארו הקודם. היינות יותר ישראליים באופיים, בשלים, עץ חדש, ומיצוי גבוה של הפרי יוצרים יינות מרוכזים ועשירים.

Husch Renegade Sauvignon Blanc 2009 – שמרים טבעיים ויישון בעץ (מוכר מאיפשהו?) יוצר גרסה מקומית לפומה בלאן, עם עישון עדין, חומציות נהדרת, פירותיות ורעננות. מוצלח ביותר (18$).

Husch Grand Oz 2006 – בקפיצה מהירה ליין האחרון בפורטפוליו, 4 חביות, בלנד קברנה-סירה, שוקולדי, סגול, עשיר, מפנק, פרי טוב משתלב בחומצה, טאנין שופע. דחוס אבל נעים, מוחצן ובשל – אבל חתיכת כיף של יין (60$)

h1

Schramsberg

אפריל 20, 2010

דרך צרה מתפתלת במעלה הר דיאמונד שמדרום-מערב לקליסטוגה. כמה ימי גשם זרעו את היער בעשרות פכפוכים קטנים שהוסיפו לפסטורליה ולשלווה. שרמסברג הוקם בימי היין הראשונים של קליפורניה, בשנת 1862 ע"י מהגר גרמני בשם ג'ייקוב שראם. בשנות השישים של המאה העשרים קונה משפחת דייויס את האחוזה הנטושה וממשיכה את מסורת הכנת היין המבעבע שלה עד היום.

   

ליקב יש 95 כרמים, כאשר רוב השרדונה מרוכז דרומית לנאפה, ורוב הפינו נואר מרוכז בעמק אנדרסן מצפון לסונומה. מה שמאחד את כולם היא הקרבה היחסית לאוקיינוס השקט, שמביאה את הקור ההכרחי לגידול ענבים ליינות כאלה. המערות של היקב הן מחזה מדהים. מליונים על מליונים (2.7) של בקבוקים בשורות על שורות ממלאים את המערות האפלות. ביקב מייצרים 720 אלף בקבוקים בשנה, כאשר מהסדרות הגבוהות מייצרים סדר גודל של 12 אלף בקבוק. היינות הגבוהים מתיישנים על המשקעים כ-6 שנים.

  

 

השלב היחיד שלא הכרתי בתהליך מתרחש בין היישון על המשקעים בבקבוק לבין הרמואז'. עובדים אמיצים מתחילים לפרק את שורות הבקבוקים האינסופיות מהקיר, ודופקים את הבקבוקים בחוזקה על חבית הפוכה. דמיינות מתופף בלהקת מטאל שמחזיק בקבוקי שמפניה כבדים במקום מקלות תיפוף. כל זוג בקבוקים עובר טראומה כזו במשך כעשר שניות במטרה להפריד את המשקעים מהצד של הבקבוק, לפני שמתחיל הרמואז'. מגיני הפנים הם למקרה שהזכוכית תכשל בתהליך והבקבוק יתפוצץ – משהו שהמארח סיפר בגאווה שלא קרה עדיין.

כל יינות היקב מיוצרים בשיטה המסורתית, כאשר הסדרות הגבוהות מקבלות מגע ידני לכל האורך, מהרמואז' ועד הדבקת התוויות. משמאל: מדפי רמואז' ידני, שם פועלים מיומנים מסובבים את הבקבוקים המסודרים על מדפים אינסופיים, להזזת המשקעים לכיוון הפקק. בסדרות הנמוכות, המיוצרות בכמויות גדולות – התהליך מתבצע באמצעות מכונה (תמונה ימנית) ולוקח חמישה ימים במקום כמה שבועות.

   

ואיך התוצר? היינות מגוונים, שונים מאוד זה מזה ונעים סביב טווח של סגנונות ומחירים.

Blanc de Blanc 2006 – מבעבע חד ורענן, עם ליים, פריחה, קליה עדינה ובעיקר חומציות אדירה. מרענן, יבש מאוד, נקי ופריך. אפרטיף מצוין שגם יכול להמשיך למנה הראשונה. 36$

J. Schram 2002 – עלינו כיתה. מורכבות, יותר עידון, שומר על החומציות לכל האורך. לחם קלוי, קליפת אשכולית, קפה. פחות חד, יותר פירותי, מרגיש פחות יבש. חוויה. 100$

Brut Rosè 2006 – עדין, חלק, תחושה קרמית, בועות מלטפות. גוף יותר מלא ופירותי. הדוניסטי, עשיר ומהנה. 41$

Reserve 2002 – הרבה יותר שמרי, קרמל, תפוח אדום, אפרסק – לא שגרתי. החומציות רגועה, קרמי, רחב, פרי עם רמז למתיקות. מבעבע מורכב, עדין, מעניין ומיוחד. 100$

 הביקור ביקב נעשה בתיאום מראש (40$), והוא חווייתי ומעניין עוד לפני שמוזגים את היין לכוס. אחד המקומות המיוחדים והיפים שביקרתי בהם בקליפורניה.

h1

שילוב יין וגבינות

מאי 23, 2009

מקרר הגבינות הקטן והצפוף בספשל רזרב החיפאית זר לי. לפעמים אני שם את עצמי בידי הגברת הנחמדה שמאחוריו – שמצליחה לקלוע לטעם שלי, אבל אני לא ממש מבין בזה בעצמי. טעימה שמתאימה בין יין וגבינות נראתה כמו הזדמנות טובה להכיר קצת יותר גם את הצד הזה. טעמנו תשעה יינות לצד תשע גבינות שהותאמו להם. כמחצית מהיינות היו מהייבוא הפורטוגזי של החנות, וזו הייתה הזדמנות טובה לטעום מהם שוב.

Mony, Cabernet Franc Rose, Sunny Hills 2008 – ורוד-כתום, עשבוניות ירקרקה, מינרליות וקצת פרי באף. גוף בינוני, חמיצות, מתיקות גבוהה יחסית. סיום ארוך מתקתק-פירותי. איפשהו בין מיוחד למוזר – תמורת 35 ש"ח הוא מצדיק שתנסו בעצמכם. גבינה מלוחה בסגנון Brinza ששודכה אליו הייתה רכה ובעלת מליחות עדינה – התאימה מעולה ליין.

Portuga Rose, Casa Santos Lima 2008 – שכבר שתיתי כמה פעמים, צבע ורוד עמוק וכהה, תותים, דובדבן, גוף מלא יחסית לרוזה, פירותי, מוצק. 39 ש"ח – לרוזה מעניין ומיוחד. שווה. גבינה מסגנון Valencay המכונה "אלומה" של ברקנית הייתה מסריחה ובשלה, ודווקא בפה רכה יחסית לריח, עדינה, טיפה מרירה ועם המון טעמים ארוכים. בשילוב בין השניים חשבתי שהגבינה קצת משתלטת אבל בסה"כ היה מוצלח.

Arinto, Casa Santos Lima 2008 – זהוב חיוור, לימון, תפוח, רענן, חומציות ערה, מינרליות בולטת ותיבול. יין חד ומוצלח, עדיף עם אוכל ויכול להחמיא לבשרים קלים לדעתי. 52 ש"ח. אל היין הצטרפה Chevre Blanc Naturelle שהייתה בשלה, עדינה יחסית ועשירה. ביחד עם היין – שלמוּת, חוויה. החומציות מנקה את הפה מהשומנים של הגבינה והטעמים משלימים אחד את השני.

Cotes du Rhone, Barton Gustier 2006 – אדום בהיר, באף אלכוהול מורגש (14%) בפרי מצאתי קצת אופי קריניאני. בפה מריר, גוף קל, חריף ואלכוהולי. אגרסיבי ולא מאוזן. 39 ש"ח, לא שווה יותר מזה לטעמי. הגבינה הייתה סיפור אחר, שוב מברקנית, "שחת" בסגנון Selles-sur-Cher, נימוחה, יבשה, מעט חמצמצה ועדינה יחסית. אהבתי! הגבינה מצליחה להרגיע קצת מהחדות של היין אבל הוא נשאר חד מידי.

Riesling Chateau Royal Hafner 2008 – האוסטרי הכשר בעל צבע חיוור לחלוטין, פרי צהוב מאופק, ריח מתוק ופריחה. בפה מתוק, קצת פירותי, עדין. החמיצות המצופה מגיעה רק בסיום שנגמר מהר. חסרים לי ריכוז וחמיצות. כנראה שהיה עדיף לטעום אותו בשלב מוקדם יותר בטעימה, אבל עדיין – לא אהבתי. 79 ש"ח. איתו הוגשה Brie Ermitage צרפתית שהייתה גם היא עדינה ורכה. בסה"כ שניהם לא השאירו רושם מיוחד.

Casa Santos Lima, 4 Uvas 2007 – צבע סגול כהה ויפה, באף פרי עם מתיקות סוכרייתית, בפה דווקא יותר טוב, דחוס, חומצי, קצת טאני. נחמד. 49 ש"ח. איתו Appenzeler שוויצרית שהייתה מוצקה וקשה. כאן היין שלט בחיך, השילוב לטעמי נחמד אבל לא יותר.

Sousao, Casa Santos Lima 2006 – סגול בוהק, פרי יער בשל ומרוכז, קצת אלכוהול, משהו מעופש שמתנדף. ריכוז טוב, יובש רציני, פרי מעט בשל. סיום ארוך, פירותי ויבש. מודרני ומוחצן, לא התלהבתי. 89 ש"ח. לצידו – פרמזן Reggiano איטלקית שיושנה 25 חודשים הייתה יבשה וקשה, עשירה מאוד בטעם אבל בכל זאת היין השתלט מעט. פרמזן טובה, אבל זה סוג הגבינה שאני מעדיף באוכל ולא בפני עצמה.

Morsi di Luce 1999 – מוסקט קינוח סיצילאני -צבע נחושת-זהוב עמוק, דבש, תפוחים, קרמל, ענבים, משהו קלוי, ברנדי. בפה מרוכז, פירותי, קצת תבלין חריף, חסרה חמיצות. יין נחמד, ביטוי מעניין למוסקט אבל חסר לי משהו שיתמוך במתיקות. 69 ש"ח לחצי בקבוק. עם היין – גבינה מיושנת בסגנון St. Marcelin של ברקנית, מסריחה – אני מתנצל מראש – כמו גרביים במילואים, אבל בפה עדינה באופן מפתיע וטובה. השילוב בין השניים טוב והמתיקות של המוסקט מתלבשת על הגבינה.

Quinta do Estanho, Porto Reserva – סמיך, פירותי וחריף. עשיר, חומציות טובה בולעת את המתיקות. פורט בסגנון נשכני, קצת חסר לי ה-finesse של הרמות המעט יותר גבוהות. 129 ש"ח. בסה"כ לא רע אבל הייתי מעדיף לשדרג בכמה שקלים ולקבל הרבה יותר. עם הפורט הוגשה Stilton בריטית, שהייתה יבשה עם בומבה של טעמים. לוקחים ביס ובום! מתפוצצת בפה ונשארת שם דקות ארוכות. נחמדה מאוד עם הפורט אבל כאמור – פורט אחר יכול להחמיא לה יותר.

לסיכום – השילוב של הארינטו הפורטוגזי הלבן עם הגבינה שהוגשה איתו היה הכי מוצלח לטעמי. מוני עם הברינזה היו קלילים ונחמדים, והגבינה המנצחת בקטיגורית הסולו הייתה "שחת" של ברקנית.

h1

עוד קצת Value

מרץ 13, 2009

כבר אמרתי שכולם מדברים על תמורה למחיר – והפעם זה היה הנושא של הטעימה השבועית בספשל רזרב. 13 יינות שמספקים לדעת החנות תמורה טובה למחיר. כמה מילים על חלקם:

Concha Y Toro, Frontera, Sauvignon Blanc 2007 – לא יין מעניין ובוודאי שלא יגנוב את ההצגה, אבל מה בכל זאת הוא מציע? הדרים אופיינים, שילוב טוב של חמיצות ופרי בפה. קל, פשוט ונקי. אחלה entry level wine, או בקבוק לפתוח לשתיה סתמית. ב-25 ש"ח, אין שום דבר שמתקרב אליו.

Casa Santos Lima, Portuga, Rose 2007 – ורוד כהה, כמעט אדום, תותים ועוד תותים באף, חמיצות טובה עם קצת פרי ומינרליות מעניינת. עקבי עם הפעמים הקודמות, וממש דורש אוכל לידו. 40 ש"ח, יבוא בלעדי של הספשל רזרב – אחד הרוזה המוצלחים והמעניינים שטעמתי.

Marques de Monistrol, Cava Reserva, Rose Brut NV – ורוד-סלמון, מאוד שמרית באף עם הדרים ברקע, בועות קטנות אבל די אגרסיביות, חמיצות גבוהה, נגיעה מרירה טובה. קאווה שובבה, קלה ומרעננת – מומלץ למי שאוהב את הגרסה השמרית-יבשה-מרירה ופחות מומלץ למי שמחפש את הפירותיות. אחלה אפרטיף. 35 ש"ח.

Louis Guntrum, Reinhessen Riesling 2007 – אף מעניין, מינרלי מאוד, אשכולית ולימון, בפה מתיקות ופרי – אבל ממש חסרה לי חמיצות. לא התלהבתי, אבל ב-65 ש"ח לא נראה לי שאפשר להתקרב יותר מזה לריזלינג גרמני.

Carta Vieja, Lancomilla Valley, Pinot Noir Reserve 2005 – אדום בהיר, באף טחב כיפי (!), מאחוריו מבצבץ משהו מעושן, פטריות ופרי אדום. פירותי בפה ומרירות ערה. שוב – לא יין לחובבי הפירותיות, אבל אחלה אופי! נחמד, 49 ש"ח.

סגל, קברנה סוביניון סינגל 2005 – הימצאות היין ברשימת תמורה טובה למחיר לא צריכה להפתיע אף אחד. צבע סגול, פרי נקי, קצת חבית, קצת ירקרקות, גוף בינוני, יובש טוב, פרי וחמיצות, טיפה תיבול. כיף, נקי ומספק אופי זני. עקבי, וגם הזכיר לי במשהו את ענבא. יכול להיות שמתחת לאף שלנו, מתגבש דבר כזה – קברנה גלילי? כך או כך, תמורת  50 ש"ח לא צריך לדבר יותר מידי אלא פשוט לקנות בקבוק. אני קניתי, שוב. יכול גם להשתפר בבקבוק בשנה-שנתיים הקרובות.

אבידן, בלנד דה נואר, מרלו-קברנה-שיראז 2006 – מצד אחד די ירוק, מצד שני די בשל, קצת אלכוהולי וחם. יובש נעים בפה, פרי בשל וחבית. הרגיש קצת לא מחובר ולא מצא חן בעיני, אם כי בשולחן סביבי אהבו אותו. 59 ש"ח.

Cascina Chicco, Roero Valmaggiore DOC 2003 – עוד יין שכבר טעמתי סביב אותו שולחן. צבע סגול יפה, פרי יער די בשל, פלפל שחור, טיפה אלכוהולי. מרקם חלק, פרי דחוס ועשיר, תיבול, יובש מקיר לקיר. וואו! מודרני, דחוס בטעמים ואפשר להנות ממנו עכשיו, וגם עוד חמש שנים, או יותר. 127 ש"ח, עוד יציאה מוצלחת מאוד של הדוש. שווה.

Cascina Chicco, Roero Valmaggiore DOC 2003

h1

פורטוגל בחיפה

ינואר 25, 2009

בשנים האחרונות קמו כמה מיקרו-יבואנים שמתבססים על היכרות אינטימית עם אזורים מסויימים, וברוב המקרים הם מאפשרים במחירים סבירים לחוות איזורים מעניינים. הייחוד והנישה שלהם מתבטאת בכך שהם מיבאים לנו את ה'ויתקין' ואת ה'קלו דה גת' – ולא את ה'כרמל' ואת 'בנימינה' (כלומר, את היקבים הקטנים והמיוחדים ולא את התעשיתיים). זה לא שאין לכרמל יינות מעולים, אם להמשיך את הדוגמה – פשוט,  יש כנראה כבר יבואן גדול שמביא את הטופ של היקבים הגדולים, ומישהו שמכיר את האזור יכול לאתר אבני חן ולהביא אותן בכמויות קטנות.

המקרה של אנדרי סוידאן מהספשל רזרב שונה. הוא לא לקח אזורים שונים בצרפת כמו הג'יאקונדות, מגדלים קטנים כמו שלוקחים הדוש או אלדד לוי או יקבי עלית קטנים כמו מרש. במקרה הזה, אנדרי מנצל את הידע וההיכרות שלו ופותח נישה חדשה, שנדמה שרוב היבואנים לא התייחסו אליה. נכון שאובייקטיבית יש הרבה פחות ביקוש לפורטוגל ביחס לאזורים הסקסיים יותר – אבל כאן בדיוק נכנסת הנישה השיווקית: הספשל רזרב לא צריך להשקיע בשיווק כמו יבואן, אלא מתבסס על עשרות הלקוחות הקבועים שמגיעים כמעט כל שבוע לטעימה. גם אם המחיר של הטעימות של היינות החדשים לא היה סמלי (35 ש"ח אחרי החזר) אני בטוח שהנוכחות הייתה מלאה. עשרות חובבי יין נלהבים הם מדיום מספיק טוב לשאת הלאה את הבשורה. בשורה אמרנו? אז כמה מילים על היינות.

הבשורה מבחינתי היא היינות השולחניים הפשוטים. בטווח הזה יש כאן כמה יינות שגורמים (שוב) לקנאה מתי אצלנו אפשר יהיה למצוא יינות יום-יומיים מהנים במחירים כאלה. בתחום הביניים של 80-100 ש"ח יש יינות נחמדים אבל לא משהו שהפיל אותי. בקטיגוריות המחיר הגבוהות יותר נראה שיש איכות גבוהה מאוד, השאלה איך היינות מתחרים עם יינות מאזורים אחרים במחירים דומים. וליינות:  (השם מסודר לפי: יקב, סדרה, שם/צבע, בציר)

Casa Santos Lima, Portuga, Branco 2007 – זהוב בהיר, אף טרופי מעניין עם מלונים, פריחה ובננה. גוף קל, חמיצות גבוהה למדי, קצת מרירות, סיום בינוני-ארוך וחמוץ. האף טוב לטעמי, בפה החמיצות גבוהה מידי. אפשרי לשבור שגרה, עדיף עם אוכל. מצדיק 39 ש"ח בשביל לנסות משהו חדש ולא שגרתי.

Casa Santos Lima, Arinto, Branco 2007 – צהבהב-ירקרק, שוב פרי טרופי באף אבל יותר מעודן, משהו שמזכיר בננה, מנגו ותפוח צהוב. גוף בינוני, חמיצות ערה, קצת פרי, בעבוע עדין. סיום בינוני חמצמץ עם נגיעה מרירה. שוב, מתאים יותר לאוכל – החמיצות והמרירות קצת גבוהים. 54 ש"ח – לא יקר מידי, אבל הייתי מעדיף את היין הקודם.

Casa Santos Lima, Portuga, Rose 2007 – אדום-תות חצי שקוף, הרבה יותר כהה מכל רוזה אחר שראיתי, באף דובדבן חמוץ, תותים, תפוח. גוף בינוני, חמיצות טובה, פרי, נגיעה מרירה, טאנין עדין (!), סיום ארוך, פירותי וחמצמץ. מקורי, שונה ומאוזן. טוב! 39 ש"ח? אין מה לחשוב פעמיים.

Casa Santos Lima, Portuga, Tinto 2007 – סגול וורדרד, סיגליות, פרי מתקתק, גוף קל משלב חמיצות רעננה עם פרי וטיפת יובש. סיום בינוני פירותי. פשוט וקליל, צעיר ואולי גם מזכיר במשהו בוז'ולה נובו. לא נראה לי שכתבתי פעם דבר כזה – אבל לשתות עם פיצה. 39 ש"ח, למה לא.

Casa Santos Lima, Quinta de Bons-Ventos, Tinto 2007 – אדום-סגול, אף עדין עם פרי אדום, מוקה ורמז לאדמה. גוף בינוני, מתובל, חומציות ערה, טאנין מורגש, סיום ארוך, יבש ופירותי. מעניין, אחלה לאוכל. 45 ש"ח – קניה טובה לטעמי.

Quinta do Portal, Colheita, Tinto 2006 – סגול עמוק, פרי יער בשל, מרקם חלק, יובש וחריפות מצטרפים להרבה פרי, סיום בינוני, יבש ופירותי. טמפריניו, מכל הזנים – נחמד למי שלא מפריעה לו קצת חריפות. בכיוון בשל-מודרני. 88 ש"ח.

Quinta do Portal, Tinto Reserva 2005 – פרי יער וחבית, המון המון יובש, גוף מלא, דחוס, פרי מאחורה. סיום ארוך ויבש. מוצק ונוקשה, לא לשתיה בשנים הקרובות. אני לא יודע להעריך איך הוא יתפתח בעתיד. 145 ש"ח.

Quinta do Portal, Tinto Grande Reserva 2003 – שחור-ארגמן, חבית קלויה, פרי אדום, תבלינים אוריינטליים, מאוד טאני ויבש, הפרי מצליח איכשהו להשתלב בכל היובש הזה וגם חמיצות. סיום ארוך ויבש. יין לטווח ארוך, מזכיר במשהו ריוחה רזרבה צעירה. 220 ש"ח, לטעמי מוצדק יותר מהיין הקודם.

לסיכום – אני מסכים עם אנדריי שרוב היינות האלה מצריכים אוכל איתם. רובם שונים ממה שטעמתי עד היום וזה כבר מצדיק בדיקה. היינות הפשוטים מהנים, לא יומרניים ובמחירים ידידותיים. יישר כוח לספשל רזרב על המעוף ועל הנישה המעניינת. שלושת היינות האחרונים מאזור הדורו, ואל תחשבו שהוא נשכח – השבוע (28-9/1/2009) תתקיים טעימה של היינות ששמו את פורטוגל על המפה – פורטים. לפרטים: 04-836-1187

h1

מזל טוב למעברות

ספטמבר 12, 2008

בית היין במעברות חוגג יום הולדת שישי, במזל טוב – סיבה נוספת לכנס חובבי יין על המדשאה, כשהם מסוגרים ביקבים מכל הכיוונים.

השתגעתם?! טעימה יין אחה"צ? בחום הזה? אז מסתבר שאפשר – ובכיף. סוללת מאווררים, ריבוי קנקני מים וציליות שכיסו כמעט כל מטר במדשאה הורידו את הטמפ' לסבירה. לכך נוספה המחשבה הטובה של היקבים שהגישו הרבה מהיינות האדומים מצוננים מעט. כמו אירועים מהסוג הזה – לא מדובר על הסיטואציה האידיאלית להערכת יינות מורכבים, אבל זה לא מפחית מהכיף של להתכנס עם חברים באווירה נינוחה, לשתות יינות חדשים לצד ותיקים, לחלוק חוויות, וגם אמפנדס משובחים שעושים שם בקיבוץ. תודה על האירוח ועל אחה"צ רגוע ורווי יין.

ציפור לחשה לי (וגם שירי מבירמאסטר) שבקרוב יתקיים במעברות פסטיבל הבירה – אפרסם כשאקבל פרטים נוספים.

בגזרת היינות*, חזרתי לרוזה של מרקז דה קסרס, שמראה עקביות וגם בבציר 2007 נמצא השילוב של הפירותיות שיודע לתת הטמפריניו ביחד עם ה-backbone והחמיצות הערה שלו. מדובר ברוזה בעל גוף שאפשר לשדך, מניסיון, גם לבשרים ולמאכלים כבדים יחסית. 40-50 ש"ח – קניה טובה (אורי ברנע).


אצל ויתקין ניסיתי את הקריניאן 2006, שלמרות צעירותו מפגין פרי בשל, מעין ריבת דובדבנים, שמאחוריה מסתתר פן שחור ואפל, עם פלפל, אספלט, קליה, ועוד דברים שצריך לשבת על בקבוק ולהרגיש אותם מתפתחים. בפה עדיין טאני ודי בועט, אבל מיצוי הפרי הטוב והאופייני ליקב כבר שם, רק צריך לתת לחבית קצת זמן להרגע. היין הזכיר לי למה אני אוהב את היקב, ולמה אני לא היחיד שחושב ככה. לשים בצד לשנה. כ-80 ש"ח.

הפטיט סירה של כרמל היה כמו שזכרתי ממפגשים קודמים – עשיר, מלא ודחוס בפרי עם חבית נדיבה שמצליחה לא להשתלט. עוד יין טוב במחיר טוב, שמראה שאפשר למצוא יינות טובים גם מחוץ לאורות הזרקורים. לפתוח עם קדירת בשרים חורפית. כ-60 ש"ח

הסירה רזרב 2005 של רקנאטי, שלא טעמתי מאז שהיה בחבית, התבגר וגדל להיות יין מרשים, עשיר ומלא, עם בשרניות ואורך. כנראה היין הטוב שטעמתי היום – גם עירא התרשם. מוכן לשתיה וגם אפשר להחזיק אותו עוד כמה שנים. כ-90 ש"ח.

* המחירים בפוסט מבוססים על הערכה שלי ולא על מחירון כזה או אחר.