Posts Tagged ‘קברנה סוביניון’

h1

קברנה, פעמיים כי טוב

מאי 31, 2011

כמו עוד כמה יינות, גם היין הזה הושק חודש-חודשיים לפני פסח בשביל לנסות ולהשיט אותו בנחשול המכירות טרום-החג. כמו עוד כמה יינות שהושקו ביחד איתו, גם היין הזה הושק מוקדם מידי. טעמתי את היין לקראת החג והוא היה פשוט לא מחובר ולא קשור לבצירים קודמים ומוצלחים ממנו. שמרתי על אופטימיות. עכשיו חודשיים אחרי הוא מדבר שפה אחרת לגמרי.

טוליפ Just קברנה סוביניון 2009 ממשיך במסורת שהנחילו הבצירים הקודמים, ומנפק יין בשל על טהרת הפרי. הפרי כ"כ נעים שהאלכוהול המעט מורגש נסלח. יקב טוליפ לא עושה את היינות הכי טובים בארץ, אבל היין הזה הוא דוגמה למה שהוא עושה הכי טוב – יינות נגישים ופירותיים, שמכוונים במופגן לקהל הצעיר – העתיד של צריכת היין בארץ (וחבל שלא גם ההווה). היינות ידידותיים למשתמש לא רק על סקאלת הטעם אלא גם על סקאלת הארנק, והמחיר המומלץ של היין הוא 67 ש"ח. לצד הקברנה פרנק הנעים מסדרת Mostly מדובר בפייבוריטים שלי מטוליפ. כמו שכבר כתבתי, אני מתחבר יותר לרעננות של הסגנון של היינות האלה מאשר לגרסת הרזרב.

* * *

איזבלה בר שבמרכז הכרמל בחיפה לא מנסה להרשים אף אחד. מה שהיא מנסה, ומצליחה, זה לנפק אוכל לא מסובך אבל טעים, באווירה נעימה ועם שירות מתוקתק. כל זה במחירים בגובה העיניים, עם עיקריות שמתחילות מתחת ל-40 ש"ח. כמה ימים אחרי שאני מקטר על יין במסעדות – דווקא בקצה הנמוך של סקאלת המחיר והמיתוג מראים שאפשר גם אחרת. אין פה תפריט של מסעדת יוקרה, אבל יש פה כמה נציגויות ליקבים גדולים ולקטנים. כל היינות פתוחים בכוסות (גדולות וטובות) ב-30 ש"ח. חיפשתי קצת ומצאתי יין אחד שלא טעמתי עדיין.

יפו קברנה סוביניון 2008 – אף קברנה-אי נעים, בפה רגוע יחסית ובעיקר טעים. חומציות טובה בשילוב עם גוף קל יחסית הופכים אותו לידידותי לאוכל. מרענן להתקל ביין כזה ולא בסתם עוד קברנה מנופח ומלוטש. במחירי שוק של ~105 ש"ח מדובר בבקבוק ששווה לבדוק.

בקבוק הטוליפ נשלח מהיקב

h1

ארץ היין, יקבי רמה"ג

מאי 23, 2011

מעט אנשים יתווכחו על העובדה שיקבי רמת הגולן מובילים את תעשיית היין בארץ, בערך מאז שהם המציאו אותה מחדש לפני שני עשורים וחצי. אני יכול למלא פוסט ארוך בדוגמאות, אבל המקצועיות והיסודיות של היקב לא עוצרת בתחנות המטרולוגיות שמנטרות מספר דו ספרתי של כרמים כל שניה. החתירה למצוינות ממשיכה גם לתוך השרשרת הלוגיסטית, מערך הדרכה ומנגנון ייצוא משומן. הערב נחשפתי למקצועיות כזו במנגנון ההפקה, יחסי הציבור והשיווק של היקב, שהתחיל להריץ היום את מתחם ארץ היין על המזח בנמל ת"א.

מה בתפריט? שש עמדות טעימה שפורסות את טווח היינות של היקב החל מסדרת גולן וכלה ביינות ירדן מתיישנים ומבחר של יינות כרם יחידני. בקצה, אחרי המבעבעים וההייטסווין – סדנאות לקהל הרחב כגון טעימה עיוורת עם כיסויי עיניים וכו', ממש אחרי דוכן של החומר הממכר של משק יעקובס. המחיר לסיבוב בעמדה נע בין 20 ל-40 ש"ח, לטעמי מוצדק ביותר ביחס לתמורה. המתחם יהיה פתוח בשעות הערב בתאריכים 22-28 למאי (לא כולל שישי), פרטים מדויקים יותר בקישור. מה שעשוי הכי טוב באירוע זה שהוא מאפשר הנאה בין אם באת לשתות דרינק לא מחייב באווירה טובה ובין אם באת להתעמק בהבדל בין סוגי הקרקע בין כרם יונתן לכרם אודם ולבדוק איך יצאו היינות החדשים בסדרת הכרם היחידני.

פתיח המופע האורקולי המרשים שמוקרן על סילון מים מעל מי הנמל

איך היין? לא אלאה ברשמים על כל היינות למרות שטעמתי את רובם. בלט בלאן דה בלאן 2005, עם הבעבוע הקרמי-מלטף, האף המעניין והרעננות החדה שלו. מאכיל אבק את מיטב המבעבעים שטעמתי בקליפורניה, וכנראה המבעבע הכי טוב שטעמתי שלא מגיע מצרפת. לעומת הרעננות הזו, יינות ירדן – החל מקצרין שרדונה וכלה בסינגל ויניארדס אוהבים את החביות החדשות והקלויות שלהם. ברוב היינות זה המכנה המשותף, יותר מאשר הפרי המרוכז והעשיר. רוב יינות ירדן מבציר 2007 נמצאים בשלב כ"כ עוברי שבחלקם זה ממש צובט את הלשון (מרלו אודם). נראה שבשלב זה מיצוי הפרי והבשלות קצת נבלעים בעץ, אבל ניסיון העבר מלמד שלפחות חלקם, מתיישן ואף מתפתח בהינתן מספיק סבלנות. הצצה לזה אפשר לקבל בירדן סירה 2005 שנמזג ממגנום, ולמרות שהוא עדיין יין עמוס הוא יותר רגוע מהבצירים החדשים, מתובל מאוד, טאני, ובעיקר עדיין צעיר. אחיו הגדול מבציר 2003 (בקבוק רגיל) כבר הרבה יותר נעים, חלק, פירותי וקצת מתוק – כנראה שילוב של הבשלות עם השנה.

BENCHMARK. או בשמו השני, ירדן קברנה סוביניון. אין מה לומר, מצדיק את מעמדו בראש סדרת ירדן – רמה אחת מעל האחרים. נראה שכאן העושר של הפרי מצליח להתמודד טוב יותר עם העץ. למרות שקצת יותר חומציות וקצת פחות בשלות היו יכולים להרים אותו גבוה – עדיין זה היין הכי מוצלח שטעמתי באירוע, ואבן בוחן לקברנה ישראלי. בציר 2007 כבר מחובר לחלוטין ומהנה לשתיה, בשל, מרוכז, ובעיקר טעים לאללה. 2005 זה כבר סיפור אחר, והוא מתחיל להתקרב לרוגע. אחרי שעבר את תקופת הליטוש זה הזמן שהוא יתחיל להתפתח ולגדל שכבות ומורכבות. שורת הבקבוקים האלה במקרר שלי תחכה עוד שנתיים לפחות לפני שאתחיל לדגום אותה.

אם זה היה פוסט שמתרכז ביינות הכותרת שלו הייתה ציטוט מהקטע הבא

הכותב נכח באירוח כאורח של יקבי רמת הגולן

h1

על הגובה, מעל נאפה

מאי 10, 2011

(עצירה קטנה ממטווח הפינו נואר, אך אל חשש – פרקים נוספים בדרך)

גברת יפנית מנומסת פתחה לי את הדלת של המבנה. אחרי סיור קצר ושיחה מסתבר שהיא Naoko Dalla Valle – הבעלים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל תפעול, ומעורבת בייננות ובכורמות. למעשה חוץ מיינן, מנהל כרמים שגר במתחם ופועלים בכרם – היא עושה את כל שאר התפקידים ביקב. כשמייצרים בשנה 12,000 בקבוקים (24,000 בשיא) שמרכזים רמות כאלה של יין – לא צריך לעשות הרבה בשביל לשווק. מלבד קומץ מסעדות הדרך היחידה לשים את היד על בקבוק היא קניה עתידית דרך מועדון לקוחות.

מבנה היקב צמוד לבית המשפחה. אופרציה צנועה.

מקורו של השם הלא שגרתי של היקב (מבטאים כמו שהוא כתוב) הגיע משם משפחתו של בעלה המנוח של נאוקו, שהקים איתה את היקב בשנת 1986. היקב מייצר רק שתי תוויות, ושתיהן מבוססות בעיקר על קברנה סוביניון. היקב ממוקם גבוה על הרכס שתוחם את עמק נאפה ממזרח, מעל העיירה Oakville. הגובה הזה מאפשר טמפ' נמוכה בכמה מעלות במשך היום בהשוואה לבסיס העמק, ומקטין משמעותית את הסיכון לקרה בלילות – חרב המאיימת מעל הכרמים הנמוכים ומדירה שינה מייננים וכורמים. היקב מתבסס על כרמים מהאחוזה בלבד.

Dalla Valle Cabernet Sauvignon 2006 – צלול, נקי, עשיר, מרוכז אבל רך, פירותי מאוד אבל לא בשל. אפילו שהוא נמצא ממש בתחילת הדרך, הוא מאוזן, הרמוני ומהנה לשתיה. הזכיר באופי ובצלילות את הקברנה של Quintessa, המרוחקת כמה קילומטרים בלבד על דרך סילברדו היפה. יין לא פחות ממדהים –  אבל מיד גיליתי שזו רק ההתחלה.

Dalla Valle Maya 2006  – בלנד של קברנה סוביניון עם קברנה פרנק, ונושא את שם הבת לבית דאלה ואלה. יין עמוק, ומורכב, עם אף משכר וממכר, טאנין קטיפתי. רך ונשי. חומר מדהים, אין טעם לפרק אותו לריחות – הוא שלם ושופע כחבילה אחת. יין שהציב רף חדש למה שאני יודע על יין בכלל.

Dalla Valle Maya 2009 –  ישירות מהחבית. פרחוני, פחות עגול ומלטף מהקודמים, אבל אין בו את הגסות של טעימת חבית. הטאנינים מייבשים את הפה לחלוטין ומכל הכיוונים – אבל הם משתלבים בפרי כבר בשלב העוברי הזה. כמו שניתן לצפות מהגרסה המוכנה של היין – בשלב החבית מדובר ביין מרוכז ודחוס, שעדיין לא הגיע לרוך שצפוי לו אחרי מנוחה נוספת.

לא יודע אם צריך סיכום לדבר כזה, אבל by far מדובר ביינות הכי טובים ששתיתי בטיול, בקליפורניה, ואולי גם אי פעם. כמה יעלה התענוג? כאמור, לא ממש מוכרים את היין מחוץ לרשימת התפוצה. גיגול קצר העלה סדר גודל של 150$ לקברנה ו-300$ למאיה, תלוי בבצירים. ככה זה כשקאלט.

כרם משקיף על עמק נאפה. כל הפרי מגיע מכרמים מאחוזת היקב.

h1

טוליפ חדש

מרץ 9, 2011

טוליפ, קברנה סוביניון רזרב 2008 יצא לא מזמן לשוק, חדש עם הניילון על הריפודים. הייתי סקרן לחזור ליין שני בצירים אחרי 2006 ולראות אם משהו השתנה מאז. הפרי הבשל והאופייני שמנפקים ביקב מרים ראש גבוה, והוא עטוף בהמון קליה, שוקולד מריר וקפה שחור. היין ממלא את הפה, הבשלות של הפרי מפזרת מתיקות מדומה (15% אלכוהול), עם יובש וחומצה שמצליחים להחזיק את היין באזור האיזון, והרבה קליה ושמנוניות מהחבית והאלכוהול.

בנישה שהיקב מכוון אליה ביין הזה – הוא עושה עבודה טובה. יין פירותי-בשל, נגיש-חנפן שמתהדר בהרבה חבית חדשה וקלויה. על הסקאלה הזו היין נותן הרבה במחיר נוח (95 'מומלץ', פחות מ-85 בפרקטיקה). הרבה אנשים, במיוחד מתחילים יתחברו מאוד לקליה ולבשלות. בניגוד ל-2006 כאן לטעמי החבית משתלבת יותר טוב בפרי שמצליח להראות את האיכויות שלו למרות העומס של העץ. אם אתם אוהבים בלוקבאסטרים סטייל אוסטרליה וקליפורניה – תקבלו יין עשיר ומלא בקונטקסט שלו, הכל בווליום גבוה.

אישית אני יותר מתחברת לסדרות ה"נמוכות" – ג'אסט ומוסטלי – שם החבית היא תבלין ולא שחקן ראשי.

הבקבוק הגיע לידי מהיקב

h1

המרתף של הדוקטור – המיטב

פברואר 28, 2011

בערך חצי מהמפגשים סביב השולחן הבורגתאי של משפחת ראב מוקדשים ליין ישראלי, וגם אז רק לקצה הפירמידה נמצא מקום. גם בחבורה מצומצמת זו של יקבים, מעט יערערו על מעמדו של מרגלית בתור היקב שהיה שם קודם, וממשיך להיות בחוד. הפעם קובצה יחדיו טעימת אורך נדירה של הספשל רזרב, עם כל הבצירים מאז 2002 ועד 2009 שיצא לשוק באפריל.

היינות נחלקו למרגלית ה"ישן" וה"חדש", בדיוק כמו יינות האניגמה ששתינו לפני שנה סביב אותו שולחן. כאשר בציר 2006 דרומה מייצג יינות מוחצנים עם בשלות ומיצוי גבוה של טעמי פרי , ובציר 2007 צפונה שם את הדגש על חומצה גבוהה, ועושר של פרי אבל ללא הבשלות והמתיקות המדומה. לא הייתי ממהר להכתיר את היינות החדשים בתור "עולם ישן", אבל בהחלט מדובר על שבירת כיוון סגנונית שמתרחקת מהצדדים הבשלים של מה שהיה פעם. גם היינות של פעם, בומבסטיים ומוחצנים ככל שהם – לא פסחו על האיזון והחומציות. בדומה לעמק נאפה, מה שמבדיל את יקבי העל מהיקבים האחרים זה שהם יודעים לשמור על איזון גם ביין עם דרגות בשלות גבוהות.

2008-2009 הם כמו שוורים שמסתכלים עלייך בעיניים עצבניות, בועטים בקרקע ומחרחרים. הארומות עדיין בחיתוליהן ומציגות בעיקר פרי, ובפה הריכוז כמעט מכאיב, חומציות חדה, המון תיבול. נשכניים וקוצניים. לשכוח אותם במקרר חמש שנים לפחות.

2007, הראשון שמתחיל להראות סימני מוכנות כלשהם, עם פרי עשיר ונעים, חומצה יוצאת דופן, ריכוז בלי סוף, טאנין מפוקס – הכל עצמתי ומהודק, מחסנים מלאי צידה בדרך למסע ארוך מאוד. הבציר הזה, גם כאן וגם באניגמה מסמן את הנקודה החדה ביותר במפנה שהחל ביקב בבציר הקודם, וניכר כאן בציר מוקדם יותר, עם פחות בשלות ואלכוהול, ועם חומציות שלא נתקלים בה בארץ. אם כבר שיאים ישראליים, אז אני חושב שגם בריצה למרחקים ארוכים הוא עלול לשבור שיא או שניים.

2006-2005 הופ, קפצנו לפאזה הקודמת של היקב: אף מוחצן ובשל, עסיסיים, פירותיים, היובש מוצק ומשולב היטב, מתיקות מדומה מציצה בין כל הפרי המרשים והממלא הזה. מישהו אמר שבשלות זה רע?

2004 שומר על מגמת הבשלות אבל כאן החומצה גבוהה בהרבה ויוצרת יין מאוזן והדוניסטי. לא הצלחתי להחליט בין "מעולה" ל"וואו", אז סיכמתי את העמוד בפנקס עם שניהם. מה שמרשים לא פחות מהתחושה שהיין מעביר זה שעדיין יש לו לאן להתפתח ולא נראה שהוא קרוב לשיא. חשבתי שזה היין הכי טוב שטעמנו. טעיתי.

2003 האף בשל כמצופה מהשנה החמה הזו וסימני קומפוט מתחילים להניץ, ואז הוא חושף חומציות מפתיעה שמחזיקה את הפרי ומשאירה את היין חי ובועט. לא הייתי מיישן אותו עוד הרבה.

2002, היין הכי טוב שטעמנו (בזמן הנוכחי) בשללללל שזיפי-סירופי, סופר-פירותי לכל האורך, שכבות נוספות מאחורי כל הפרי חושפות שוקולד מריר, מרקם חלק ורך, חומציות הדוקה מחזיקה את הפרי המתוק בלי לתת לו להרים את הראש, עסיסי, מלא ומפנק. ארוך ועקבי בארומות ובטעמים החל מהאף וכלה בסיום. אקורד סיום מהדהד לשורה של יינות מעולים.

והמחיר? בהשקה ביקב – 230 ש"ח. כשטועמים אותו – במיוחד על ציר הזמן – זה לא נראה יקר. אני קניתי – הישראלי הכי יקר שיש לי במקרר. איש איש וכיסו הוא.

תודה למשפחת ראב על האירוח והארגון, ולד"ר מרגלית על הזמן והסבלנות.

h1

פרדוקס של אמצע

אוקטובר 30, 2010

ה-textbook של קברנה יציב בטווח ה-60-70 ש"ח היה גמלא, כנראה מאז שהסדרה יצאה לאור. בשנים האחרונות היקבים הגדולים מצליחים להעמיד יותר ויותר מועמדים ראויים לקטגוריה. השבוע נתקלתי בשני יינות כאלה.

כרמל, אזורית קברנה סוביניון 2006 – פירותי ובשל לכל האורך, נעים, רענן, לא כבד. אין צורך להאריך במילים ואפשר גם לוותר על תיאורי הטאנין המתקתק – פשוט: יין טעים מאוד

בנימינה ספשל רזרב 2006-2008 – נפתחו זה לצד זה באיש הענבים. מאז שאני מכיר את הסדרה היינות האדומים בה היו נדיבים עם החבית. גם כאן זה המקרה – אבל נדיב זה לא אומר מוגזם. 2006 כבד איבד את הרעננות, אבל 2007 שר אופרה אחרת לגמרי עם חומציות רעננה, לא כבד יחסית ובעל תיבול נעים. 2008 כבר יותר לפי התבנית של הז'אנר, עם יותר נפח, יותר חבית ופרי יותר עשיר. יין מלא ודחוס – אחלה בקטגוריה שלו.

לא שזה צריך להפתיע מישהו, אבל היינות האלה משתפרים ומתעדנים מעט שנה-שנתיים אחרי היציאה לשוק (3-4 שנים מהבציר). העומס והחבית נרגעים טיפה והחבילה מתאזנת. אני לא מדבר על יישון של ממש (למרות שגם זה יתכן), אלא על תקופת צינון ומנוחה על מנת לשייף את הקצוות החדים.

הפרדוקס הוא שאין כמעט מי שמיישן את היינות האלה, ואם שתיתם יין כזה לא מהבציר האחרון – רוב הסיכויים שזה משהו שנשכח במקרר היין או מחוצה לו. למה בעצם? כי להרבה אנשים יינות כאלה הם יינות שקונים לשתיה מידית. בנוסף, אם אני רוצה ליישן משהו הייתי מעדיף להשקיע את ההפרש בין גמלא לירדן, כרמל לאזורית וכו' – ולקנות משהו שמתיישן באמת (בטח כשמקום האחסון שלי מוגבל).

מה אפשר לעשות? מצד היקבים אפשר לקצר מעט את ההשריות ואת הזמן בחבית, מצד הצרכנים אפשר להשאיר בקבוק אחד בצד ולבדוק אם הוא יפתיע עוד שנתיים, ומצד המסעדות (אלו שיינות כאלה מתאימים להן – לא מסה וכתית) אולי לקנות כמות קצת יותר גדולה השנה ולשמור גם לשנה הבאה – אם יש תנאים סבירים לאחסון.

כך או כך, נראה שרוב היינות האלה נידונו לצריכה צעירה מידי, אז הפיתרון שלי הוא פשוט – לפתוח אותם לצד המבורגר עסיסי.

h1

ארוחת שישי

אוגוסט 7, 2010

כשרותם דיבר איתי בפעם הראשונה על ארוחה אצלו מיד ידעתי איזה יין ישלף מהמקרר לכבוד המאורע. התארחנו שישה חובבי יין בדירה היפה של רותם ויעל, שפינקו אותנו בארוחה מצוינת – תודה!

ליין שהבאתי ולי יש היסטוריה, ובפעם האחרונה שטעמתי אותו הוא גרם לי לקנות את מקרר היין הראשון שלי. אני שמח לדווח שגם הבקבוק האחרון שהיה לי עמד בהצלחה במבחן הזמן, אחרי שמצאתי סיטואציה לפתוח אותו עם קהל שיעריך אותו.

ירדן קברנה סוביניון 2001 – הפקק: שחור בבסיס בלבד, יבש בהיקפו, במצב textbook – מדויק כמו ניתוח – מספר את הסיפור של היין. הבציר המוצלח של היין הזה ממשיך לנפק הוכחה אחרי הוכחה לעקביות וליציבות של סדרת ירדן – ששורשיה הם שורשי תעשיית היין המודרנית של ישראל. מה יש לספר על היין? מריח כמו קברנה טוב, לא בשל, מראה בשוליים של הפרי סימני אדמה ותיבול. מחזיק יפה עם חומציות ויובש שמשולבים בפרי ויוצרים תחושה חלקה של רוך ועדינות, שמשוועת ללגימה הבאה. זה מראה שכל מיצוי הפרי והעץ שמתבלטים ביינות האלה בתחילת דרכם צועדים ביחד עם השנים לכיוון של יין מאוזן ומהנה. אני מקווה שזה עדיין רלוונטי עבור הבצירים החדשים וגרסאות הכרם היחידני החדשות – עתירות הבשלות והאלכוהול. שורה תחתונה: אחד מהיינות הטובים בארץ, הסבלנות משתלמת. תסלחו לי שאני לא מתרגש מהטרנד החדש של "בלנד על".

לפניו שתינו טוליפ לבן שהיה מוצלח כמו בתחילת השבוע. אחרי הירדן עברנו לסוסון ים, החבית של בן ודורון 2007 – מדובר בשני חברים שדוגמים חביות ביקב סוסון ים ומכינים כל שנה בלנד משלהם. את הבלנד הם מבקבקים תחת התווית "בן ודורון" ומוכרים במחיר דו-ספרתי נוח לחברים, בשישיות בלבד (פרטים נוספים). היה קשה להרשים את השולחן אחרי הירדן, אבל בכל זאת יש שם הרבה פרי עשיר ומרוכז, תיבול ניכר וחומציות לא רעה. בפה הטאנין קצת לעיס וגס, מה שמעיד על הגיל הצעיר של היין, אולי שנתיים נוספות בבקבוק ירגיעו את העניין.

לפני הקינוח, d`Arenberg Laughning Magpie 2007 היה די מוזר – סגור, המון חבית באף ובפה, יותר מידי תיבול. בקבוק לא מצטיין – או שצריך עוד זמן? את בציר 2005 שתיתי בגיל דומה והוא זכור לי הרבה יותר מוצלח.

לקינוח – לגאבולין, Distillers Edition 1993 – היה מוצלח וטעים, אבל לא הבחנתי בהבדלים משמעותיים לעומת גרסת ה-16 שנה הרגילה שיש אצלי בבית. יכול להיות שזה בגלל שלא שתיתי ממנה מזמן…

תודה לכל המעורבים, על האירוח, על היינות ועל החברה.

h1

פוסט קצר – שני יינות

יוני 11, 2010

ארוחת ערב שישי אצל ההורים, שני יינות, בלי הרבה מילים

כרמל, שרדונה אזורית 2009 – באף בשל, פירותי ופרחוני. תחושה של מתיקות שיורית, שילוב לא מוצלח של נפח בלי מספיק חומצה או פרי, תחושה קצת אלכוהולית שמוסיפה מרירות בסיום (רק 13.5%). באף בסדר – בפה לחלוטין לא מחובר. יכול להיות שמי שלא שותה יין יתחבר למתיקות. ההבדל בין האף לפה מזכיר לי קצת את הגוורץ מאותה סדרה, אם כי הוא קצת יותר מוצלח לטעמי. בציר מאוחר מידי? תסיסה חמה מידי? שניהם? מספיק בקושי. 55 ש"ח.

ענבא קברנה סוביניון 2007 – אף משגע עם פרי קברנאי עשיר ונעים, נפח טוב, הרבה פרי, טאנינים מתקתקים, קצת תיבול, מסיים פירותי ונעים. כיף כמו במפגשים קודמים, ומנפק אופי של הזן עם נגיעות של הגליל. עוד כמה טיפות של חומציות היו יכולות להרים אותו עוד קצת, אבל כך או כך אין טענות, בטח שלא במחיר המצחיק של 60 ש"ח. buy some more.

h1

אמריקה ביקב צרעה

יוני 4, 2010

צומת אשתאול, רמות רזיאל, צובה, בר גיורא. הרבה שלטים עם שמות מוכרים לחובבי יין – מעטרים את דרך היין שלנו – לשניה הזכירה לי את הכביש עתיר-היקבים בסנט הלנה שבנאפה. הריכוז הזה נמצא מרחק מגוחך של 20 דקות נסיעה ממדינת ת"א, וכמעט מפתיע לראות כמה הכל קרוב להכל באזור. על האזור והשיתוף בסביבה הזו אוסיף עוד אחרי ביקור מתוכנן ביקב צרעה.

אם כבר נאפה, ערן פיק שתדרך אותי לטיול הקליפורני – הזמין אותי להצטרף לפורום מלצרי היין הירושלמים בטעימת ארצות הברית. טעמנו מיקס של זנים, טווחי מחיר וסגנונות, כמו שאפשר לראות בדוגמאות:

Domaine St. Michelle, Blanc de Noirs – מבעבע קל, פרחוני מאוד, פירותי, חומציות נעימה עם פרי מתקתק, בועות עדינות. מרענן וכיפי (הכרם, 65 ש"ח)

Eroica Riesling 2007 – פרי שיתוף הפעולה של לוסן ושאטו סיינט מישל, מינרלי מאוד באף עם רמז קל לנפט. עד כאן סבבה, ואז בפה מוצאים יין פירותי, בשל ומתקתק, בלי חומצה שתחזיק את העניין. האף של היין מעניין, הפה מתוק ולא מאוזן לטעמי – ואין קשר בין האף לפה, סכיזופרניה קלה (הכרם, 130 ש"ח). דווקא בציר 2005 שטעמתי לפני שנתיים הראה יותר חיבור בין האף לפה, ולא כלל את המתיקות והפרי שהיו ב-2007.

Columbia Crest Grand Estate Chardonnay 2008 – פרחוני, טרופי, בשל בטירוף, מתוק באף ובפה, חמאתי ושמנמן. סוכריה אמריקאית אופיינית שמי שלא שותה יין יאהב בקלות. הפרחה של הכיתה ששמה הרבה יותר מידי בושם ומדברת בצעקות (הכרם, 60 ש"ח).

Apogee 2005 – אדמתי מאוד, פרי עדין, קצת ירקרק ואלכוהולי. חומציות טובה ולצידה מרירות ניכרת, עם סיום ארוך, מריר-מתובל. לזכותו – בשלות נמוכה, לחובתו – פנולים לא בשלים. יכול להיות שלא הבנתי את היין ואת הסגנון, אבל לא נהניתי לשתות אותו (הכרם, 300 ש"ח).

Duckhorn, Napa Valley Merlot 2007 – אף נקי, פירותי ופרחוני, משלב חומציות נעימה עם פרי. יין קליל שסובב סביב הפרי ומוציא גם קצת אופי מהזן. כיפי, מתאים לאוכל או לבד (לא מיובא).

Columbia Crest Merlot Reserve 2004 – יין פירותי ונחמד, פחות רענן וקל מהקודם, יותר יובש ותבלינים. פחות מרלו – יותר חבית. חביב ליד המבורגר, לא הרבה מעבר. במחיר שלו הייתי הולך על משהו אחר כנראה (הכרם, 135 ש"ח).

Joseph Phelps Cabernet Sauvignon Napa Valley 2006 – פרי טוב ועשיר עם שכבות של תיבול עדין, הדוק, חומצי, יובש מעט נוקשה והרבה פרי וטוב. קברנה קליפורני מלוטש ומרוכז שאפשר להנות ממנו כבר עכשיו אבל כמה שנים ישחררו ממנו את הנוקשות ויעשו אותו חוויה. יופי של יין, לבדו היה שווה את הטיול (לא מיובא).

Casa Nuestra Old Vines Petite Sirah 2007 – יקב משפחתי קטן שיושב על דרך סילבראדו קצת מצפון לסנט הלנה ומשחק עם זנים מיוחדים. האמת שהיינות לא הרשימו אותי אבל אירחו אותי יפה אז קניתי בקבוק כתודה. תכננתי לשתות בקליפורניה אבל איכשהו הוא התגלגל איתי לארץ. אף בשל מתוק וסוכרייתי, דובדבנים חמוצים, טאני נורא בפה, לא המון פרי, סיום יבש וקצר יחסית. גס ולא מאוזן.

סיכום? היינות הראו שאצל הדוד סאם עושים יינות טובים ויינות לא טובים. קיבלנו דוגמה לקברנה-נאפה איכותי וקיבלנו דוגמה לכך שאפשר לעשות גם מרלו בסדר בנאפה. כמו אצלנו, אי אפשר היה למצוא מכנה משותף ברור ליינות, ואי אפשר היה להמנע מנפילות.

תודה לערן על הזמן, הסבלנות והאירוח.

h1

Shafer Vineyards

אפריל 17, 2010

ביקבים הכי טובים שהייתי בהם לא היה שלט גדול בכניסה. כאן אין שלט בכלל, רק המספר 6154 כתוב על שלט קטן בכניסה לדרך הצדדית שמסתעפת מסילברדו. היקב המשפחתי הזה מייצר קצת פחות מ-400,000 בקבוק בשנה, וכמו יקבים אחרים הם לוקחים ברצינות את המושג sustainability. כל צרכי המים מסופקים ע"י בריכה לאגירת מי גשמים, וכל צרכי האנרגיה מסופקים ע"י פאנלים סולאריים שמייצרים מעל 200 קילוואט.

לברדור מבוגר קידם את פני עם פרצוף אדיש בחניה. מאוחר יותר הסתבר לי ש-טאקר מפורסם לפחות כמו היינות. טאנר, גולדן מהמם – פחות ותיק ויותר פעלתן, נראה כמו אודישן לשפן של אנרג'ייזר. רק תתקרב אליו והוא נשכב על הגב ומחכה לפינוק. לשני הכלבים יש אובססיה לא מוסברת לקרקרים שעל שולחן הטעימה, וגם דף פייסבוק

Red Shoulder Ranch Chardonnay 2008 – משלב אופי פירותי-טרופי עם אופי חומצי-הדרי, כשברגע מינרליות נעימה. די רחב, אבל החומציות המצוינת מקיפה את הכל ושומרת על היין רענן ונקי. היד על החבית רגועה, וכאן היא מוסיפה מורכבות ונפח בלי לקלקל את הפרי האיכותי שישב בתוכה. זה משהו שכולם טוענים שהם עושים – גם יצרני השרדונעץ – אבל כאן זה עומד במבחן התוצאה. השרדונה המוצלח ביותר שטעמתי בקליפורניה. 48$

Merlot 2007 – יש ביין ניגוד מעניין בין אף מתוק ובשל לחומציות חותכת בחיך. הפרי נעים ומחמיאה לו נגיעה מרירה ומבנה טוב של טאנין. ביטוי טוב של הזן, יין טוב לאוכל. כדאי להתחיל לשתות עוד שנתיים, ויש לו מספיק חומצה וטאנין בשביל להמשיך ולהתפתח לטווח ארוך בהרבה. 48$

One Point Five Cabernet Sauvignon 2007 – לטוב ולרע – טעימה מייצגת לסגנון המקומי, כאשר הוא נעשה עם הרבה השקעה ומתבסס על פרי טוב. הרבה עץ קלוי מחותן עם הרבה פרי טוב, ויוצר צאצא מרוכז, מתובל ופירותי. עדיין בגיל נשכני מעט. לא הסגנון שלי. 70$

Relentless Syrah 2006 – החוויה כאן היא סביב הפרי העשיר והמרוכז, והמגע המסיבי עם החבית לא פגם בזה. יין בשל, מדויק, מפנק, הדוניסטי ונגיש מאוד. מיצוי הפרי הגבוה לא פגם באיזון מול החומצה והטאנין. טעים. 70$

Hillside Select Cabernet Sauvignon 2005 – כמות קטנה של 24 אלף בקבוק מיוצרת מהיין הזה, מהכרם שנמצא בדיוק מעל בניין היקב ומופיע בתמונה. מה שמעניין בכרם זה שהוא שונה ממה שלמדתי עד היום. שורשים עמוקים זה טוב? כאן דווקא לא. מדובר בקרקע בעומק ממוצע של 1-2 מטר, שמתחתיה סלע שהשורשים לא מסוגלים לחדור. גפנים מבוגרות זה טוב? רובו של הכרם בן פחות מעשר, והיבולים הם מסדר גודל של 350 ק"ג לדונם. ואיך היין? מעולה. פירותי, מרקם משי מדהים, בעל נפח אבל עדין, עסיסי, עשיר. פשוט טעים. מודרניזם פוגש אלגנטיות. בשורה התחתונה בדף כתבתי שבא לי לשבת על בקבוק. מתומחר מעל Opus One ב- 215$, ויש גם רשימת המתנה.

סיכום:

היינות: פירותיים, בשלים, מדויקים

הגימיק: הכלבים המדהימים