Posts Tagged ‘צ'ילאג’

h1

פטיט סירה חדש בשכונה

פברואר 2, 2010

גילוי נאות: אני מתלהב מפטיט סירה. עוד לפני שגיליתי את המיתולוגי של ויתקין מצאו חן בעיני הניסיונות האזוריים של כרמל. השקת יין זני כזה היא תירוץ מספיק בשביל לקפוץ שוב ליקב צ'ילאג. כמו שיודעים לעשות ביקב – האירוח היה ידידותי במיוחד, עם צוות חייכן ונעים. לפני הביקור אצל חתן השמחה, חיממתי את החיך עם סדרת הביניים סולו ועם היין הגבוה – פרימו.

בחזרה לדברים שכתבתי בביקור הקודם ביקב, הבידול של היינות מושג כאן באמצעות התרחקות מבשלות יתר, מיצוי הפרי רגוע – יש מי שיגיד על סף הקמצן. היקב גם מחזיק את היינות אצלו עד שהם מוכנים לשתיה – על חשבון תזרים המזומנים, מה שהם מכנים בגאווה slow wine, או: יין שלוקח את הזמן.

כל זה מוכר ומכובד, אבל אני טועם יותר ויותר חבית ביינות. היקב מתגאה גם ביישון ארוך יחסית בעץ, כאשר היינות הגבוהים מבלים סדר גודל של שנתיים בחביות. אני לא מדבר על עץ קלוי מאוד ומקורמל – אבל עדיין יש תחושה שהרוגע של הפרי לא מתואם עם נדיבות החבית. לא מדובר פה על יובש אגרסיבי שצריך זמן להיפתח, אלא על טעמי החבית עצמם, שלא בטוח שיתרככו עם הזמן. לא משהו מוגזם, בכל מקרה. על מנת לבדוק את הנושא הצטיידתי ביציאה בבקבוק סולו קברנה למעקב עתידי.

צ'ילאג פטיט סירה 2006 בעל צבע אדום בהיר יחסית לדודניו הסגולים-שחורים. רק סחרור ניכר בכוס משחרר משהו מהריחות הסגורים שבו, עם פרי אדום (אולי אפילו רימון), קליה, אדמה, ושמץ מהבשרניות שאני משייך לזן. בפה אין בכלל על מה לדבר, היין הדוק, סגור ועדיין קמצן, עם יובש שבועט בלסת ולא מרפה. אין מנוס מלהשוות אותו ליין שקובע את הרף של הזן הזה – ויתקין. בהשוואה, צ'ילאג הרבה פחות בשל-מרוכז, מציע טעמי פרי מאופקים יותר, עם יותר נוכחות של חבית. ויתקין יותר פרוע, בשל על סף המתוק – וצ'ילאג, למרות העצמה והחספוס – רגוע יותר.

באמת שהיה מעניין לצאת עם 3-4 בקבוקים כדי להתחיל לפתוח אותם עוד שנתיים ולעקוב – אבל לא עשיתי את זה. המחיר: 220 ש"ח 'רשמי', 170 ש"ח מחיר השקה. אני מכבד ומעריך את עבודתם הקשה והמוצלחת של אנשי היקב, אבל יש פה את מה שאני מגדיר כסינדרום אבידן. הסבר בקצרה: אם אתה מייצר חבית-שתיים של זן אקזוטי – אתה יכול לגבות עליה כל מחיר שתרצה ויהיה מי שישלם. אני מכנה את הסינדרום על שם יקב אבידן כי לדעתי הם היו חלוצים בגרנאש, או למעשה בלתמחר את החבית הראשונה שנעשתה ממנו ב-250 ש"ח לבקבוק. יש גם דוגמאות גשומות אם תצפינו לרמה – ודוגמאות נוספות… בכל מקרה, למרות העניין ולמרות החיבה שלי לזן – לא אשלם כפול מיינות פטיט סירה אחרים (כן, גם אם משווים מחירי השקה). אני מכבד את הזכות של היקב להתפרנס מעבודתם – ואם השוק מכתיב ומשלם מחירים כאלה – הם מוזמנים לתמחר את היינות כראות עיניהם.

בהקשר של ההתלהבות שלי מהזן – קניתי בזמנו את הרזרב של יקב יפתחאל, ואחרי זה ראיתי שרוגוב קצת קטל אותו אבל לא התחרטתי על הקניה. המאה וקצת שהוצאתי על ה"שיגעון" שלי נראו לי סבירים. את תחום המאתיים ש"ח אני מוכן אולי לשמור למרגלית ולקסטל – שגם שם אני לא משוכנע שכל היינות תחרותיים מול הייבוא. לחיים ובהצלחה.

אבי הלוי על ההשקה – גם רותם מדווח

h1

אנשים ויין

ינואר 18, 2010

אור רכס – הניו-יורקי והאגדה קפץ לביקור מולדת וסיפק לנו סיבה למסיבה. אחרי ניסיונות כושלים שלי ושמיניות באוויר של ערן הצלחנו לתאם מועד שהתאים עבור חלק מהגרעין הקשה של הפורום בתפוז. את הכפפה הרים גיא, הבעלים של מיה-בר הירושלמי המושקע והמומלץ, שפתח בפנינו את חדר הטעימות הפרטי ומצא זמן לטפל בנו אישית בערב עמוס עם עובד שהבריז – תודה!

סביב השולחן התקבצנו טום, רותם, ערן, קינקס וחתן השמחה. היו כל מיני יינות, אבל הפעם הם היו התפאורה והאנשים היו העיקר – בדיוק כמו שיין אמור להיות. לא ממש ישבתי ופירקתי את היינות לארומות, אבל כן ישבנו ודיסקסנו עליהם.  הסיכום שלי הולך להיות קצת שונה מבד"כ, אולי קצת פחות נחמד אבל ניסיתי לתאר את התחושה של היין בכלליות ולא כרשימת מכולת, לשם שינוי. את המחירים לקחתי מ-winedepot שאני מחשיב כחנות זולה.

Durius Tempranillo Reserva 2005  – אין פה הרבה פרי בשום שלב, יש ליין מבנה טוב, הוא יבש למדי ויש בו חומציות טובה. אחרי שעתיים בבקבוק חזרתי אליו והוא נפתח ונהיה רך יותר והוציא פרי נעים. יין אוכל לא רע, תנו לו בשר שמן והוא לא יגנוב את ההצגה אלא יילך איתו בכיף. ב-45 ש"ח זו קניה טובה ליין יומיומי לאוכל. יבוא – אקרמן.

תבור מסחה 2005 – לזכותו אפשר לזקוף את העובדה שהפרי מאופק ולא בשל. לחובתו – החבית לא מספיק מאופקת. התוצאה היא יין מעט ירקרק, לטעמי מתובל מידי בפה ובאף באופן שמעיד על שימוש יתר בחבית שמנסה לחפות על פרי בעייתי. בסה"כ זה לא יין גרוע, והייתי אולי ממקם אותו איפשהו לצד סדרת סינגל של סגל – ב- 60 ש"ח ליד מנגל או משהו. ב-140-150 ש"ח – ממש לא, תודה.

צ'ילאג פרימו 2004 – כאן מרגישים אופי קברנה מובהק, ללא בשלות, גם כאן הייתה יד מעט מתירנית על החבית. בסה"כ מתקבל יין טוב – עם מבנה מוצק ויבש – יין שהייתי מעדיף לפתוח עם אוכל ולא בפני עצמו. היין נחמד ונעים, אבל לא מצאתי בו מורכבות או עניין שיצדיקו מחיר של 160 ש"ח. כמו שכבר כתבתי – זה מבורך שהיקב שומר את היינות אצלו ומשיק אותם רק כשהם מוכנים לשתיה, וברור לי שזה עולה כסף שצריך לשלם. עם זאת, לטעמי היין לא מצדיק מחיר תלת ספרתי – גם אם אני משקלל את היישון הנוסף ביקב.

יתיר קברנה סוביניון 2006 – יין טוב ומדויק. textbook של פרי די בשל, עץ קלוי שמפזר הרבה תיבול. מהונדס ומהוקצע למשעי – עדיין קצת צעיר ומעט ונשכן – אבל גם לא הייתי מיישן לטווח של יותר מכמה שנים. קצת אלכוהולי. אני ממש מבין למה הרבה אנשים אוהבים אותו (כולל פמליית הפרקר), הוא פירותי, בשל, מוצק ועשיר – אבל אני לא מצליח להתחבר לכל הבשלות והקליה הזו. ב-125 ש"ח שהוא עולה אני מקבל עודף על קברנה איכותי אחר מהסגנון הבשל – הירדן. להבדיל, הירדן הוא יין עם קבלות, שמתיישן בנחת, מתעדן ומוסיף מורכבות לאורך השנים, בעוד שכאן מדובר בבציר השני של היין ביקב – איכותי ככל שיהיה. בפשטות – יין טוב שאני לא מתכוון לקנות.

ויתקין פטיט סירה 2005 – במילה אחת – פצצה. בכל רמ"ח אבריו. פצצה של פרי שחור בשל, פצצה של יובש שמפרקת את השיניים ואת הלסת – גם חמש שנים מהבציר. מאחורי כל זה יש רבדים שחורים שאני מקשר לזן, עם אספלט, אפר ותיבול-פלפלי. קצת יותר מתוק ממה שזכרתי, גם האלכוהול לא נעדר – אבל זה פשוט המון יין. הגסות המחוספסת שלו, העסיסיות, הריכוז המטורף והעוצמה – זה מה שעושה אותו ליין הישראלי שאני הכי מתלהב ממנו. בהחלט לא יין לאוכל, אבל אפשר להגיש איתו דברים בצד שיתנו לו קונטרה – גבינות בשלות מאוד, או איזה רצועות רוסטביף בלי הרבה תיבול כדי לשבור קצת את היובש יכולים להעלות אותו עוד מדרגה. 105 ש"ח לבציר חדש. המסקנה הקבועה שלי אחרי פתיחת בקבוק כזה היא: לקנות עוד.

h1

יקב צ'ילאג

מרץ 29, 2009

צהרי שישי עם שמש נעימה שמנסה לחמם קצת את הרוח הקרה שצצה משום מקום, בכניסה המקושטת-חביות של יקב צ'ילאג באזור התעשיה של יהוד. כלת השמחה – אורנה, הייננית והיזמית הסתובבה עם חיוך מרוצה בין האורחים, וביחד עם הצוות/משפחה במקום הסבירה, הראתה וסיירה. ביקב עשו חלוקה מחדש של היינות לסדרות חדשות, במקום ג'ובאנה יש עכשיו את סדרות Vivo הבסיסית ו-Solo סדרת הביניים.

צ'ילאג - יינות סדרת סולו

מבין היינות התבלטו לטעמי מרלו סולו 2005, שהזכיר לי את מרלו ג'ובאנה 2005 ששתיתי כבר כמה פעמים וכל פעם אהבתי. פרי רך, מרקם חלק ולא שגרתי, חמיצות בולטת וטובה שמזכירה, באמת, אם לצטט את הקלישאה – כמה יינות איטלקיים ששתיתי. יין נחמד מאוד, במיוחד לאוכל.

השני שהשאיר עלי רושם הוא פרימו קברנה סוביניון 2004. למרות השינויים בסדרות – פרימו נשארה הסדרה הגבוהה והיין מוצג כיין העל של היקב – ויש דברים בגו. אופי של קברנה, אין בשלות יתר, אין שימוש עודף בחביות – מרקם של משי בפה, נעים, לא מעיק, עשיר אבל לא מפוצץ, מאוזן, יובש עדין. אחד היינות הכי אלגנטיים שנתקלתי בהם בארץ. אחלה לאוכל עדין – אולי עוד יותר אחלה לבד. לא שגרתי.

אורנה צ'ילאג  יקב צ'ילאג - חדר החביות  צ'ילאג סולו מרלו 2005 

נקודה חשובה לזכות היקב: לקחת את הזמן (או במילים שלהם: slow wine). היין היחיד שאני מכיר שמשיקים עכשיו מבציר 2004 זה קצרין (שיש עוד שנים ארוכות לפני שכדאי לפתוח אותו). ביקב מתגאים, ובצדק לדעתי, שהם שומרים את היינות אצלם עד שהם מוכנים לשתיה. זה לא שגרתי, במיוחד ביקבים קטנטנים – לדחות את התזרים. התוצאה לדעתי מוכיחה את עצמה ביינות.

נקודה שניה לזכות היקב והיינות: ייחוד. יש הרבה יינות טובים שאין בהם שום דבר מיוחד. כאן יש סגנון ברור של הייננית, ויינות שחלקם מצאו חן בעיני יותר וחלקם פחות – אבל רובם נושאים את מגע ידה.

ונקודה למחשבה: המחירים. 110 ש"ח עבור הסולו (90 בהשקה), 170 ש"ח עבור הפרימו (130 בהשקה), בעיני – הופכים את היינות לפחות תחרותיים. אולי עלות היישון ביקב מייקרת את העניין. בנוסף, נראה שהמחירים המוצהרים הם "מחירים לצרכן" ולא אתפלא אם בחנויות טובות אפשר יהיה למצוא את היינות במחירים דומים להשקה. מחירי ההשקה הגיוניים לדעתי עבור היינות שסקרתי – לא זולים – אבל תמורתם תקבלו יין לא שגרתי.