Posts Tagged ‘פינו נואר’

h1

חדשות חדשות מהרי גליל

יולי 28, 2012

בהרי גליל מארגנים מחדש את סדרת הביניים של היקב. זה התחיל בפברואר האחרון עם השקה של שלושה יינות חדשים-מתחדשים. פחות מחצי שנה אחרי, מוציאים ביקב את שאר היינות בסדרה – שישה בסה"כ, וזו הייתה הזדמנות טובה להתרשם מכולם. נתחיל מהסיכום – ביקב ממשיכים להכתיב את הטון בתמורה למחיר. היינות שונים זה מזה – יש כאלה שיאהבו את הרזים יותר ויש שיאהבו את הבשלים-פירותיים יותר, אבל כל אחד בתחומו יושב תחת תג מחיר משתלם של 55 ש"ח ללבנים ו-70 לאדומים ("מומלץ"). סגנונית היקב מנסה לתת משהו לכל אגף, החל מהסגנון הרמה"גי וכלה בפזילה לייננות ה"חדשה" מהז'אנר של החדשים של רקנאטי, צרעה ושות', אם כי נדמה שהקו הכללי הוא עדיין הסגנון הבשל מהרמה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – היה נורא חם ולח באותו יום והגעתי עם הלשון בחוץ. מיד כשנכנסתי התבייתתי על בקבוק כזה בשמפניירה ומזגתי לעצמי כוסית. לפני הכל – הרעננות והקלילות ציננו אותי בכמה מעלות מיידית. אחרי חצי שעה גם התפניתי לטעום ממנו, וגיליתי יין צלול ונקי, משלב בין האופי הלימוני לאופי הטרופי שהזן יודע לתת, חומציות טובה, גוף קל-בינוני, פירותי, צלול, וארוך. פשוט כיף של יין. מוציא מעט מרירות כשמתחמם – ממליץ להגיש כמה שיותר קר. לקנות ולהצטנן.

הרי גליל ויוניה 2011 – כמו שכבר כתבתי, הויוניה שהיה פעם (בסדרת הבסיס) מתפצל לסדרת הביניים עם יישון בעץ, ולגרסה צעירה-פירותית בסדרת הבסיס. הרשמים כאן מתייחסים לסדרת הביניים. הפרי כאן בשל וכבד יותר, מזכיר מלון ואננס, ומלבד המינרליות הטובה מצטרפת אליו קליה רמה, עם הזמן והטמפ' הפרי מתרומם יותר מעל העץ ואפשר להריח גם דבשיות. בפה הפרי מאוד בשל ומתובל – אבל למרות החומצה הטובה, כל החבילה עדיין מעט כבדה ועמוסה. יין רחב, מתקתק ובשל – בז'אנר ובקונטקסט מנסה להיות מאוזן, אבל אם היין הקודם הוריד לי את הטמפ' בכמה מעלות – הנוכחי מעלה אותה בחזרה. כנראה שמתאים יותר לחורף.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מפגש שלישי ועקבי מבחינתי. לטעמי טיפה יותר מידי חבית (קירור מוציא יותר פרי) בשביל הפרי העדין הזה, אבל שוב – כנראה שסונומה עשתה אותי מפונק לגבי הזן.

הרי גליל ברברה 2010 – פירותי ומתובל, רחב, חומצה עדינה יחסית, המון פרי בחיך וליטוף נדיב של חבית קלויה. יין רך, טעים ובעל אופי. שורה תחתונה – אופי של ברברה, ביצוע ישראלי. שווה בדיקה, לקרר קצת.

הרי גליל אלה 2010 – בלנד חדש לחלוטין, נועד להבנתי להיות האחות הרזה של האלון, עם הרכב לא שגרתי של סירה וברברה (ותיבול של קברנה פרנק ופטיט ורדו). אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא קורץ לכיוון סדרת האסמבלז' המעניינת של ברקן. אחרי טעימה שניה בבית – היין עדיין אניגמטי בעיני בשלב זה. אפשר להרגיש בו ירקרקות ניכרת ופלפול-סירתי נעים, הפרי עדיין לא מתבטא והחיך סגור ודי טאני, אם כי שם כבר אפשר להרגיש יותר מהפרי. אני חושב שצריך לתת לו כמה חודשים להתחבר לעצמו, אבל אני מוכן להמר שיהיה יין מעניין.

הרי גליל אלון 2010 – מה? לא השיקו את 2009 לפני חצי שנה? מסתבר שהשוק הגיב בחיוב ובציר 2009 חוסל מהמדפים. היין דומה ללבציר הקודם, ישראלי, עם בשלות, נגיעה ירקרקה, טאנין מעט חד, מוצק ומלא. אחלה יין, בטח שבשביל המחיר. אם הייתי מאמין בשמות פופוליסטיים הייתי קורא לו בייבי-יראון.

הכותב ביקר בהשקה כאורח של היקב וקיבל שני בקבוקים להתרשמות נוספת מהיין.

h1

חדשות גליליות

פברואר 21, 2012

יש לי פינה חמה בלב ליקב הרי גליל. איתם התחלתי להתעניין ביין כשגיוונתי כסטודנט תפרן את החרמון האדום בבקבוק אקראי מהמדף בסופר. הפור נפל על גליל מרלו. "וואלה, יש פה משהו" מלמלתי, ומאז אני צמא.

לאחרונה ביקב עושים סדר ביינות, ובעיקר מנערים אבק מסדרת הביניים, שכללה פעם פינו נואר, שיראז-קברנה וברברה שהתווספה בשנים האחרונות. בסדרה החדשה, שמכונה גליל – הסוביניון בלאן עלה כיתה מהסדרה הזנית הבסיסית, השיראז-קברנה קיבל תוספות קטנות של זנים אחרים והפך להיות הבלנד אלון, והפינו נואר נשאר כשהיה. שלושת היינות כוללים, מלבד תווית חדשה ויפה גם עליה של כ-20 ש"ח ממחירם המקורי. האם זה מוצדק ביקב שידוע לפני הכל בתמורה טובה למחיר? ניתן ליינות לדבר לפני שנחליט.

מה בהמשך? הסדרה צפויה לקלוט בהמשך השנה ויוניה מיושן (הויוניה הצעיר יישאר בסדרת הבסיס), את הברברה מפעם, ובלנד סירה-ברברה+ בשם אלה. מעודדים מגידול של למעלה מ-20% במכירות ב-2011 ביקב נטעו 200 דונם (!) כרמים חדשים במשגב עם, "העתיד שלנו" לדברי מיכה ועדיה היינן הראשי. בנוסף מתוכננות נטיעות של 250 דונם נוספים, שכאשר כולם יהפכו ליין עוד 4-5 שנים יהיה מדובר בגידול של כמעט 50% בתפוקה של יקב מסקאלת מליון הבקבוקים. לצד תבור ויקבים גדולים נוספים שגדלים בקצב כזה, צריך לשאול מי ישתה את כל היין הזה כאשר הצריכה השנתית לנפש בארץ עדיין יותר קרובה לזו של מדינה מוסלמית מאשר למדינה אירופאית.

הרי גליל רוזה 2011 – בושם פרחוני ופירותי, רמז למתקתקות גולש על חומציות מצוינת, נגיעה מלוחה-מינרלית שאני אוהב. בקיצור, יין טעים לאללה, ידידותי למשתמש. משלב קלות ורעננות עם ריכוז טוב של הטעמים. כל מה שנותר זה לחכות לקיץ. 40-45 ש"ח, מהמוצדקים ביותר שאני מכיר ליין כזה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – טרופי, בשל ומתקתק באף, הזכיר לי סלט פירות קיצי, קל בפה, חומצה טובה, בעבוע עדין. ארוך ומוצלח. בבצירים הקודמים היין היה יותר הדרי-לימוני והבציר החדש יותר טרופי-בשל באף, אבל גם במודל הנוכחי מקדם הרעננות גבוה מאוד, שמלבד חומצה גבוהה כולל גם אלכוהול נמוך (12.5%) וביחד מובילים למסקנה פשוטה: אפשר עוד? 55 ש"ח מחיר מומלץ. למרות עליה של 50%, לדעתי תמורה טובה – פשוט המחיר הקודם היה נמוך מאוד.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מצד אחד, יש פה חומר פינו טוב שקשה למצוא בארץ, עם צחנה טחובה נהדרת, ועדינות – לפחות מהצד של הפרי. מהבחינה הזו הוא שונה מבצירים ישנים שהיו על הצד הפירותי יותר של הזן. הבעיה שלי איתו היא החבית, היא מורגשת יותר מידי באף, ומשתלטת על החיך. בכל זן אחר זו הייתה כמות מזערית של חבית – אבל פינו נואר בפאזה העדינה שלו עלול למצוא את הכמות הזו מאתגרת. יכול להיות שגילו הצעיר וחוסר אוורור מספיק הגבירו את התחושה הזו. בכל מקרה לא מדובר על הגזמה פרועה בחבית, פשוט יותר מידי ממה שהפרי מחזיק לטעמי. אולי אחרי סבב של כמה מהפינו נואר הטובים בסונומה פשוט נהייתי קצת מפונק? 70 ש"ח, לא בשבילי.

הרי גליל אלון 2009 – יין פירותי ובשל עם פלפל שחור-שיראזי. עשיר, ומתובל, מרוכז וארוך. הוא בשל ומוחצן, לא פוזל לאלגנטיות ויש בו פינה לא משויפת, או שתיים – אבל פשוט כיף להריח ולשתות אותו. 70 ש"ח, בחירה טובה בטווח מחיר כזה.

לסיכום – היינות ממשיכים לשמור על קו נקי ופירותי, ולהוציא מקרה בודד, עליית המחיר לא פגעה בתמורה שמקבלים.

 הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

בשביל הפינו, חלק ד – פרחים על הגובה

מאי 23, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה, חלק ג – ניצוצות טרואר

אי שם, גבוה על פסגת קו הרכס הראשון שחוצץ בין קליפורניה לאוקיינוס השקט שוכן יקב Flowers, מוקף בכרמים וגורם למושג פסטורליה להשמע משהו מספר. מרחק יריקה בקו אווירי מיקב הירש (אבל כמעט שעה בדרכי כורכר) – היקב מצטרף למשוגעים לדבר שהחליטו להכין את היין בסביבה של כרמי Sonoma Coast המבודדים וההרריים. למרות הקרבה והפרגון לשכנים היקב נראה ומרגיש קצת שונה, מעט יותר מסחרי מהשכנים החקלאים – אבל היינות הם מה שהביא אותי לטפס על ההר, ובמחלקה הזו… לא היו תלונות.

היקב הוקם בסוף שנות השמונים ע"י משפחת פלאוורס שהגיעה מפנסילבניה להגשים את חלום היין. לאחרונה משפחת Huneeas, הבעלים של Quintessa נכנסה כשותפה ביקב, וכחלק מהמהלך היקב נעזר ביועצים ומומחים לקראת מעבר לחקלאות ביודינמית. בתקופת הבציר שישה מתמחים ברי מזל מתארחים בוילה בעלת שישה חדרים במתחם היקב, עובדה שגרמה לי לשקול מחדש וברצינות את המשך הדוקטורט…

 כרם טיפוסי מחוץ ליקב Flowers, התמונה לא מצליחה לתאר כמה הוא תלול

המארחים ביקב פרסו בפני מטריצה מעניינת ומגוונת של שני אדומים ושני לבנים, ואפילו היה לי העונג בחברתו של דייב מצוות הייננים שהצטרף לטעימה.

Flowers, Sonoma Coast Chardonnay 2008 – בלנד אזורי שעוטף מינרליות וגיר עם פרי עדין ורך ויוצר יין שלם ומאוזן. יש שם איפשהו חבית (כמעט כולה עץ ניטרלי) ונגיעה של לקטיות, אבל כל הטכניקה הזו לא מעניינת; השרדונה הזה, שנמצא בדירוג ה"נמוך" יותר של היקב מתגלה כיין מורכב, ארוך ומהנה. חוויה. בטופ של השרדונה שטעמתי בסונומה.

Flowers, Camp Meeting Ridge Chardonnay 2008 – עברנו לכרם יחיד ומוערך, וכאן יש מעט יותר נוכחות של חבית, ויותר פרי שקצת מסתירים את המינרליות הסקסית של היין הקודם, מעט לקטיות, מתקתקות – אבל בסה"כ יין מאוזן ועשוי טוב. אולי יותר מידי טוב. נדמה שכאן יש יותר עצמה וריכוז, אולי על חשבון אלגנטיות ומורכבות. בהחלט אפשרי שהמאזן בין היינות יתהפך על ציר הזמן, אבל כרגע הייתי בוחר בראשון בלי להתבלבל.

Flowers, Sonoma Coast Pinot Noir 2009 -פינו נואר מודרני, בשל, מלוטש ומאוזן. למרות שהוא בשל על הסקאלה של הזן החומציות המצוינת הופכת אותו לידידותי לאוכל, ובעיקר – יין נגיש ונעים.

Flowers, Frances Thompson Pinot Noir 2007 – מעט אלכוהולי, אף מעניין יותר ומעבר לבשלות, יש שכבות של פטריות, אדמה וארז, גוף מלא, יבש, הרבה מהכל – חומצה, פרי. עדיין מדובר ביין מאוזן ועשוי היטב, אבל הוא מוחצן מאוד ולא רק על הסקאלה של פינו נואר. בסה"כ יין טעים, מודרני, אמריקאי וקצת חנפן. כמו בצמד הלבנים, נדמה שהיין ה"גבוה" יותר משתדל קצת יותר מידי. לטעמי במקרים האלה Less is more, על אחת כמה וכמה בשני הזנים האלה.

בשורה התחתונה – ביקב היפהפה הזה מייצרים יינות מוקפדים ומודרניים. גם אלו שגולשים לריכוז ולבשלות מציגים רמה גבוהה ושאלת ההעדפה היא שאלה של סגנון ולא של איכות. טווח המחירים נע מסביבות ה-40$ לבלנדים ומטפס לשכונת ה-70$ עבור יינות הסינגל ויניארד. 

h1

היינות של עמק אנדרסון

מאי 18, 2011

Anderson Valley הוא עמק יפה שנחצה ע"י כביש 128 ומגיע מאזור Cloverdale במזרח ועד לאוקיינוס במערב (מפה). העמק פחות או יותר ממוקם בגבול הדרומי של מחוז Mendocino עם מחוז סונומה. הכביש המפותל מתחיל להתמלא ביקבים ובכרמים פחות או יותר אחרי שעוברים את Yorkville, אחת מהעיירות הפצפונות לאורך הכביש. כאן פחות מתויר, היקבים מציעים חדרי טעימה שפתוחים מהבוקר ועד אחה"צ והטעימות לרוב ללא תשלום או בתשלום סמלי. בעמק מגדלים בעיקר פינו נואר ושרדונה, אבל צמא לגיוון מצאתי בו גם זנים ובלנדים אחרים, בעיקר מענבים שמגיעים מאזור מנדוסינו אבל מצפון לעמק. אם אתם באזור נחמד להשקיע חצי יום ולנסוע לאורך העמק, גם אם יין אינו כוס התה שלכם – הנופים יפים, הסביבה שקטה והיקבים ידידותיים גם למתחילים. באתי עם המלצות לשני יקבים, ונדדתי מיקב ליקב על בסיס המלצות ופרגון של יקבים לשכניהם.

 

אווזה ורודה. יקב Toulouse עלה בכמה המלצות, מדובר ביקב משפחתי שמייצר יין מאז בציר 2002. היקב עושה בעיקר פינו נואר, ומתנסה בכמה לבנים זניים. הפינו נואר היה נחמד אבל שביל הפינו שעברתי עד אותו היקב הציב סטנדרטים קשים ומצאתי את החבית ביינות קצת יותר מודגשת ממה שאני אוהב עם הענב העדין. בכמה מקומות נתקלתי בניסיונות לעשות רוזה מפינו נואר, אבל שום דבר מהם לא היה משהו לכתוב עליו הביתה – עד שהגעתי לטולוז.

Toulouse, Rosé of Pinot Noir 2010 – חיוור מאוד, מלוח-מינרלי, פרחוני, פרי עדין, ריכוז טוב, עקבי, נעים וקל. פצצה ורודה וממכרת.

Roederer Estate. כן, כמו שזה נשמע (לואי רודרר אוף שמפיין), הצרפתים נעצו יתד בתחילת שנות השמונים, נטעו המון כרמים והחלו להנחיל מסורת מבעבעים בקרב הקליפורנים ההמומים. בניגוד לארומה הצרפתית והמותג השמפניוזי היוקרתי ביקב מדברים בגובה העיניים, ורוב היינות נמכרים בטווח ה-20-30$. בטווח הנמוך מדובר על תחליפים סבירים לקאוות הבסיס, וברמות הגבוהות יותר קצת מעבר. לא משהו שיפיל אתכם, אבל בחצי מחיר מקומי של שמפניות NV הפשוטות ביותר יש להם מקום, בקוטנקסט ובאווירה המתאימים.

Roederer L'Ermitage Rosé 2002 – שמרי, קצת עמוק יותר מגרסאות ה-NV, חומציות טובה, פירותיות, עדין יחסית לשאר אבל הבעבוע עדיין מעט אגרסיבי – משהו אופייני לשאר המבעבעים של היקב. בסה"כ מבעבע רענן ונעים, אם כי הייתי מצפה לקצת יותר ממבעבע שמדורג בטופ של היקב (43$)

יקב Navarro מצדיק כנראה פוסט בפני עצמו. מדובר על יקב ותיק וגדול ביחס לשכנים, קיים מאז 1973 ומייצר כחצי מליון בקבוקים. נפח הייצור הזה מאפשר לו למכור את רוב היינות עם עודף מ- 20$, וכמעט כל מה שטעמתי מהווה תמורה מצויינת למחיר. ביקב עושים בעיקר יינות זניים, עם אופי מובהק של הזן. היינות ידידותיים לאוכל, ובצירוף המחיר הנוח אני מהמר שהם נמכרים היטב במסעדות. הסוביניון בלאן 09 מציג את הצד הטרופי של הזן עם הגויאבה האופיינית, ובשלות שלא פוגעת במקדם הרעננות הגבוה. הגוורץ מאותו בציר אפילו עוד יותר חד ורענן, שוב פרופיל ארומטי זני אופייני, פרחוני, רזה, חומצי ורענן – בובה (שניהם 18$).

היין שהכי אהבתי היה Navarrouge 2009, בלנד שכולל גרנאש, סירה וזינפנדל (התבלבלו בעמק? ואולי זה אנחנו בארץ שמתבלבלים?) עוד לפני שידעתי מה הזנים הוא הזכיר לי קוט דו רון פשוטים ששתיתי במסעדות בעמק ההוא, על הצד המעט בשל יותר. בפה הוא רזה, מתובל ונעים. יין אוכל בכל רמ"ח איבריו. אחרי אירוח לבבי וסירוב של המארח לקבל כל תשלום תמורת הטעימה לא הייתה לי ברירה אלא לאתגר את מכסת הבקבוקים וקניתי בקבוק על מנת להודות על האירוח. בסוף המסע נתתי את הבקבוק במתנה לייננית מקסימה שארחה אותי עם משפחתה, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…

השמש התחילה להתקרב לאופק והמחוג התקרב לשעה שהיקבים מורידים את השלט 'פתוח'. עצירה אחרונה: יקב Husch. הותק וסדרי הגודל דומים לאלה של של יקב נבארו הקודם. היינות יותר ישראליים באופיים, בשלים, עץ חדש, ומיצוי גבוה של הפרי יוצרים יינות מרוכזים ועשירים.

Husch Renegade Sauvignon Blanc 2009 – שמרים טבעיים ויישון בעץ (מוכר מאיפשהו?) יוצר גרסה מקומית לפומה בלאן, עם עישון עדין, חומציות נהדרת, פירותיות ורעננות. מוצלח ביותר (18$).

Husch Grand Oz 2006 – בקפיצה מהירה ליין האחרון בפורטפוליו, 4 חביות, בלנד קברנה-סירה, שוקולדי, סגול, עשיר, מפנק, פרי טוב משתלב בחומצה, טאנין שופע. דחוס אבל נעים, מוחצן ובשל – אבל חתיכת כיף של יין (60$)

h1

בשביל הפינו – חלק ג, ניצוצות של טרואר

מאי 13, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה

לקראת סיום הביקור ביקב Freeman הצטרף אלינו הכורם/בעלים של כרם Keefer Ranch, שגם עושה קצת יין מהענבים שלו, תחת תווית משל עצמו ותוך שימוש במתקנים של Freeman. פירגון לכורמים כבר אמרנו? כך או כך, השיחה נדדה לאן אני מתכנן להמשיך מהיקב. מה?! אין לך את Littorai בתכנון?! השם צלצל מוכר, אחת מאותן שורות ברשימת ההמלצות שלא הספקתי להגיע אליהן. קח את הדברים שלך ולך לשם עכשיו – שרו במקהלה היינן והכורם. כך ביקב אחד ציידו אותי בכרטיס ביקור של יקב שכן מתחרה (באותו סגנון, זנים וקטיגוריית מחיר) והתעקשו שאבקר. מה לומר? אם יינן ממליץ לך על יקב אחר – תקשיב לו…

Littorai הוא יקב משפחתי קטן, שקיים בערך מאמצע העשור הקודם ומייצר כ-60 אלף בקבוקים של פינו נואר ושרדונה. מקור השם הוא הטייה של המילה Littoral – שייך לחוף. הכרמים של היקב פזורים בכל עבר, וכוללים נציגים בעמק אנדרסון, בצפון חוף סונומה (כולל Hirsch) וכמובן ב-RRV. כל היקבים שביקרתי בהם סיפרו על הרצון והמוכוונות למצות הטרואר של הכרמים שלהם – וזה נכון, אבל ב-Littorai התרשמתי שהכרמים מגיעים לידי ביטוי באופן המובהק ביותר – בתוך הבקבוק לא פחות מאשר על התווית. רוב היינות מגיעים מכרם יחיד, והייחוד כאן הוא שהייננות זהה כמעט לחלוטין עבור כל הכרמים השונים – החל מהטיפול בפרי וכלה במשך היישון וסוג החבית. כלומר, השפעת היינן אחידה בין כל היינות, וההבדלים שטועמים הם לחלוטין הבדלים בין הכרמים. היינות שונים לגמרי, והמעבדה מרוצה. הכרמים של היקב הם ביו-דינמיים (ללא הסמכה) – והנושא התסיס אצלי תובנות חדשות שירוכזו בפוסט נפרד.

תסיסת אשכולות שלמים – מקובל להתייחס לשזרות הענבים בתור מקור לטעמים בוסריים, לטאנינים ירוקים ולמרירות – כל מה שאנחנו לא רוצים ביין. לכן ביקבים מודרניים עושים מאמצים ניכרים להפריד בעדינות את השזרות מהגרגרים. בניגוד גמור לכך, רוב יצרני הפינו נואר שביקרתי בהם עושים ניסויים עם תסיסת אשכולות שלמים (ללא שלב ה-destemming), בדרך כלל מיישנים אותם בנפרד ומערבבים אותם בבלנד החביות. למה? כנראה שילוב של סקרנות היינן עם שיקולי שיווק: מנסים למתג את זה בתור ייננות קלאסית (הרי יש מקומות בצרפת שעדיין עושים את זה). ייננים שדיברתי איתם טוענים שהשזרות יכולות להוסיף מורכבות ליין, ולתרום לכושר היישון באמצעות תוספת טאנין לפינו נואר העדין והשברירי (ומה אם השבריריות היא כל החן שלו?) המיתוג מתבטא בכך שיש יקבים שכותבים את הבאז-וורד המתהווה Whole cluster fermentation על התווית הקדמית. אם היין טוב לא אכפת לי, ואכן ברוב היינות לא הרגשתי בהשפעה שלילית של השזרות. גם ב-Littorai משחקים קצת בתהליך העתיק-מודרני הזה, באחוזים קטנים בחלק מהיינות (ולכן כתבתי ייננות כמעט זהה).

לא יודע מה אתכם, אבל נהייתי צמא.

Charles Heintz, Chardonnay 2008 – מגיע מכרם בחוף סונומה, ולמרות שהוא מתובל יחסית הוא מאוזן ומשלב עם התיבול פרי עדין ומינרליות נעימה מאוד. מסוג היינות שמעלים דילמה בין שתיה בגיל צעיר עם האנרגיה והריכוז או פתיחה בעוד כמה שנים בפאזה הרכה שלו.

Cerise Vineyard, Pinot Noir 2007 – מגיע מכרם בעמק Anderson, מריח כהה יחסית, עם שכבות של עור, קרמל וקפה לצד הפרי, רזה, חומצי ונינוח. איפוק אינו סותר מורכבות.

Roman Vineyard, Pinot Noir 2007 – גם כאן הפרי מגיע מעמק Anderson, שקט ומופנם, ארז, פרי עדין – מרגיש פחות רזה מהקודם אבל יותר קמצן בטעמים. לא יודע אם זה אני או היין, אבל הקמצנות הקשתה עלי להתחבר אליו.

The Haven, Pinot Noir 2006 – צחנה משגעת ומעופשת מקשטת יין רך, מאוזן וטעים, שהיה הכי קרוב למעט הנציגים הבורגוניים שנתקלתי בהם. עקבי לכל האורך, ולמרות העדינות יש לו הרבה לאן להתפתח ולהקדם. עדיין לא סיימתי לעבור על כל הרשימות, אבל זה כנראה הפינו נואר הכי טוב ששתיתי בקליפורניה.

לסיכום, ב-Littorai מתרחקים מבשלות ומיצוי פרי, ומביאים לידי ביטוי את הצד המאופק (קלאסי?) של הפינו נואר, עם דגש כנה על הכרם. המחירים של היינות שסקרתי נמצאים בטווח 60-75$, אבל יינות אחרים של היקב מתחילים מ-35$. יש לציין שבדומה ליקבים בארץ – אפשר למצוא ברשת מחירים יותר אטרקטיביים מהמחיר הרשמי.

 

h1

בשביל הפינו – חלק ב, עמוק במערה

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, פרק א' – הקדמה.

יקב Freeman הוקם ע"י אקיקו וקן פרימן מחוץ לעיירה Sebastopol. בני הזוג קנו נחלה קטנה מתוך אידיאל רומנטי להקים יקב קטן. כמו יקבים אחרים מהגודל הזה, גם כאן חלק מהפרי מגיע מכרמים בבעלות היקב וחלק מבחוץ, וגם כאן יש בלנד אזורי "בסיסי" של פינו נואר, שאיכותו לא מביישת אף אחת מהתוויות הנוצצות יותר. היקב קיים מאז 2002 ומייצר כ-50 אלף בקבוקים בשנה. הנתונים האלה די מייצגים עבור עוד כמה יקבים איכותיים וקטנים שביקרתי בהם באזור Russian River Valley.

בכניסה ליקב פגש אותי אריק היינן, לקח אותי למערה בה מיושנים החביות ובקור הטבעי דיברנו וטעמנו. למעט אחד, היינות שטעמנו היו עשויים על הצד הפירותי של הזן, עם פרי שעבר טיפול זהיר וקשוב. בחרתי כמה מהיינות שטעמנו:

Freeman, Russian River 2008 – בלנד של פינו ממספר כרמים באזור, מעט בשל באף, שוקולד ומימד כהה-שחור. עכשיו מגיעה ההפתעה, ועל החיך הוא רגוע, עם חומצה טובה וקצת תיבול בסוף. למרות שאנחנו אוהבים עקביות ביין, אני חושב השילוב של ארומות מעט בשלות עם חיך מאופק מוסיף ליין לא מעט חן. מוצלח.

Freeman, Keefer Ranch 2008 – שקוף מאוד גם ביחס לזן, אף מפתה עם אדמה ועור. רך מאוד, חומצה עדינה, טאנין שקט. פינו נואר נשי ועדין, כמעט שברירי. מעולה. לשתות לבד ולא להרוס אותו עם אוכל.

Freeman, Akiko's Cuvee 2008 – מספר מצומצם של חביות פינו נואר ממספר כרמים באזור Sonoma Coast נבחרות בקפדנות ומבוקבקות תחת התווית הזו. אף מורכב שפורס פרי נעים, נגיעה שוקולדית ואדמה, מעט עסיסי ומלא יחסית לזן, מאוזן והרמוני, ויש לו לאן להתפתח. העושר והמורכבות באים כאן על חשבון של קצת נאמנות לזן, אבל זה עדיין חתיכת יין מוצלח לאללה, ולראייה נבחר נציג ממנו להתחבא בין הבגדים במזוודה שלי.

המחירים נעים בטווח של 25-55$ (כולל היין הגבוה), ונותנים תמורה טובה לטעמי. היקב מספק דוגמה נוספת לשונות הסגנונית שאפשר להוציא מאותו עינב שמגיע מתת אזורים שונים, באותו אזור – כל זה בארשת צנועה ובלי מיתוג מוחצן ומיוחצן.

h1

בשביל הפינו, חלק א – מבוא לפינו נואר

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח

Merry Edwards, האישה והיקב – היא אחת היינניות הראשונות בסונומה, והיא בעלת ניסיון של 37 בצירים. חשבתי שההערצה שאנשי היקב הביעו כלפיה היא חלק מהסיור, ואחרי כמה ימים גיליתי שעצם אזכור שמה גורף מבטים של כבוד בקרב ייננים ומשווקים.

היקב ממוקם בפאתי העיירה Sebastopol, בתת-האפלסיון Green Valley שנמצא באזור Russian River Valley (כבר קבענו שזה RRV). ביקב ויתרו על השרדונה ומלבד הפינו נואר הם מתנסים גם בסוביניון בלאן, לא זן שרואים הרבה ב-RRV.

רק לי השילוב של הגינה המטופחת והמבנה הצנוע מזכיר את צרעה?

זה היקב הראשון שמתבסס על פינו נואר שביקרתי בו, וכשאני כותב בדיעבד על היינות אני חושב שזה מבוא מצוין לגרסת סונומה של הזן. היינות ביקב חוצים את הקווים שבין הסגנון המאופק (על סקאלה של סונומה ולא בורגון) לסגנון המוחצן יותר, ומה שמוצלח בהם לדעתי זה שהם משלבים את שני העולמות האלה בלי להשתייך באופן מוחלט לאף אחד מהם.

Russian River Valley, Pinot Noir 2008 – בלנד של שבעה כרמים שונים, צבע כהה יחסית לזן, פותח בגרסה המאובקת-מעופשת שהזן יודע לנפק, טאנינים בשלים מתלווים לפי העדין, מעט מתקתק, רך ועדין. גרסת וילאג' מוצלחת של היקב.

Merry Estate, Pinot Noir 2008 – מעושן, מתובל ומפולפל, מורכב, פחות מרוכז מהבלנד. החומציות מתלבשת טוב על החיך. רך, מאוזן ומעניין. כראוי ליין מהכרם של הייננית, שנושא את שמה – היין המוצלח של הטעימה.

Klopp Ranch Pinot Noir 2008 – גרסה עמוקה ואפלה של הזן, אופי שחור-סגול, פירותי, טאני, מרוכז, ארוך. יותר נפח ועצמה מהקודם – על חשבון אופי של הזן. בכל זאת יין מוצלח שקצת סבלנות תטיב עמו.

Olivet Lane Pinot Noir 2008 – רגוע ושקט, יותר אדום באופי, יותר פינו, מאוזן, חלק, נעים. יותר ריכוז משני הראשונים אבל לא בסקאלה של הקודם.

היינות האלה נמכרים בטווח 40-60$, שמאפיין את שאר יינות היקב, ושוב, לא נותר אלא לחייך כשמשווים את המספרים האלה לנאפה שנמצאת חצי שעה נסיעה משם. בשורה התחתונה, ביקב עושים אדומים מעולים שנותנים הדגמה כמה שונים הסגנונות שניתן להפיק מאותו עינב, כאשר ההבדלים הם ייננות וטרואר.