דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

המון יקבים בארץ עושים יינות בסגנון פורט – וחלקם גם קוראים להם פורט למרבה המבוכה (תחשבו שמחר יתחילו לייצר פה שמפניה). חלק גדול מהיינות האלה מבוסס על שאריות ענבים (ואני מנומס), הרבה מהם מתוקים מאוד ובלי הרבה מעבר – ובכך קולעים למכנה המשותף מתוק=טעים ומצליחים להימכר למרות שמחיר אופייני של בקבוק כזה עומד על 120-150 ש"ח. היבוא הפורטוגזי של הספשל רזרב חשף אותי לפורטים אמיתיים ואיכותיים בשכונת מחירים לא מאוד שונה, וכמובן שגם ליבואנים הגדולים יש דברים משלהם בסגנון.

במעבר חד – ביקבי רמת הגולן לא עושים את השטויות לעיל, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הסדרה הגבוהה של היקב. לפני חצי שנה השיקו ברמה"ג יין בשם 2T, שמהווה משחק על שמות שני הזנים המרכיבים אותו – טוריגה נסיונל וטינטו קאו. מדובר בשני זנים פורטוגזיים המשמשים בפורטוגל לייצור פורט וגם ליינות יבשים. בהמשך ל-2T – יין יבש, ובהתחשב בסגנון הבשל שאוהבים ביקב – נראה כמעט מתבקש לעשות מהזנים האלה גם יין קינוח שפוזל לכיוון פורט. כך נולד ירדן T² מבציר 2008, וממשיך מסורת של חדשנות ביינות הקינוח של היקב (בוטריטיס, אייסוויין, מוסקטו), תחת שרביטה המדויק של טלי סנדובסקי (אם לא נתקטנן שהטוריגה של שאטו גולן היה קודם). בהשקה שארגן היקב לא הצלחתי לעמוד על קנקנו כמו שצריך, אז הבקבוק שקיבלתי הועמד באתגר קטן.

אין ספק שכל יין הוא עולם בפני עצמו, אבל גם מהשוואות יש מה ללמוד. בשיתוף זוג טועמים נוספים העמדנו את היין החדש מול פורט אמיתי, ומול קוריוז ישראלי. ידענו איזה יינות משתתפים בטעימה – אבל הפורמט היה עיוור (לא אני מזגתי) והיינות נחשפו רק בתום הטעימה.

יין 1 – קפה, קרמל, מוקה, ארז, רך ומתמסר בפה, קרמלי, פירותי, אלכוהול לא מורגש, סיום ארוך. חנפן, טעים אבל חסר חומצה. מהמר על טוליפ.

יין 2 – ירקרקות של גרניום ואקליפטוס, פירותי, מתובל, מוצק, שקט יחסית, מרוכז, חסרה חומציות. האופי הוא יותר "ייני" מאשר פורטי.

יין 3 – אין מה להשוות ליין הקודם – אף מתפרץ, פירותי ושופע, עסיסי, לא כבד, קצת אלכוהול מורגש באף ובחיך, מעט חריפות ונגיעה של חבית. פירותי, עשיר ומרוכז. מצוין.

תוצאות:

היין הראשון הוא האספרנזה 2005 של טוליפ, בסה"כ טעים אבל לא הרבה מעבר, עם הקרמליות האופיינית שגרמה לנו לזהות אותו בלי מאמץ. כ-115 ש"ח

היין השני, רמת הגולן החדש. מחיר מומלץ – 190 ש"ח.

היין השלישי, Quinta do Estanho, Porto, LBV 2003, מחיר מומלץ, כ-185 ש"ח (מחיר ישראלי אחרי ייבוא, כן?)

השורה התחתונה די ברורה, אבל אסכם בכל זאת: בטווח המחיר של T² המתמודד הפורטוגזי מאכיל אותו אבק, ולפחות לטעמי אין סיבה להעדיף את המקומי אלא אם יש לכם צורך בכשרות.

האירוח היה באדיבות נמרוד, שקינח לנו את הערב עם שיכר קרמבולה מגניב לחלוטין שבטח יצדיק פוסט בפני עצמו מתישהו – תודה.

הלחץ לקראת סוף הדוקטורט מתחיל להתחמם ולא הלכתי לישון לפני הזריחה כבר שבוע. בכל זאת נמצא זמן לטעום ולשתות דברים מעניינים בחברה מעניינת לא פחות.

דלתון, מוסקטו 2010 – ממשיך במסורת של רעננות פירותית מחייכת. יין שאפשר לתאר בשתי מילים: "אפשר עוד?" (35 ש"ח)

Casa Santos Lima, Sousao 2006 – יישנתי שנתיים בסבלנות את האבא הגנטי של זן הארגמן, והוא מתנהג כמו בפעם הקודמת. פרי נעים ללא טיפה של בשלות, טאני במידה וממשיך להתנהג כמו ערס בתחום המרירות והחריפות. מחוספס, מעניין ומלא אופי – אולי על חשבון נגישות. החברים שלא כ"כ מתעניינים ביין אהבו ביחס של שלוש נגד אחת, אבל כולם טענו שזה יין לא רגיל. התחנה הבאה: Tinto Cao של אותו היקב שאני מיישן במקביל (85 ש"ח, יבוא של הספשל רזרב בחיפה)

רקנאטי קריניאן פרא 2009 – כרם בעל מוזנח ששימש לייצור מיץ ענבים (!) תפס את העין של אנשי רקנאטי שחטפו אותו בעסקה שהייתה יכולה להראות מופרכת – אבל רק אם לא הכרתם את הצמא בשוק לזנים כאלה. גפנים מבוגרות, יבולים נמוכים ללא דילול – מה עוד אפשר לבקש מקריניאן? בקיצור ולעניין, מזמן לא נתקלתי בשם שהולם כ"כ את היין. פרא. מיצוי מסיבי של פרי ושל טאנינים נותנים לו עוצמות בלתי רגילות (וטעמנו אותו אחרי טעימת אורך של RSR). מרוכז מאוד, טאני ובועט. פרא צעיר שצריך להתבגר בסבלנות – כרגע הוא בעיקר עשיר ודחוס אבל עדיין לא נגיש לשתיה לטעמי (145 ש"ח)

Quinta do Estanho, Porto 10 Anos – כיף. פורט אגוזי, קרמי, קרמלי, צימוקי. הגיל מביא רוך – אבל בלי טיפה אחת של עייפות. בפה הוא חומצי, רענן ומתובל. החומציות המוצלחת מחזיקה את המתיקות מרוסנת היטב. כ"כ טעים שלא צריך לחכות לחורף (185 ש"ח לפני מבצעים, עוד יבוא אישי של הספשל רזרב)

לפני חצי שנה השיקה חנות הספשל רזרב בחיפה את התוספות החדשות לפורטפוליו שלה: יינות שהחנות מייבאת בעצמה מפורטוגל. היינו וטעמנו יינות שולחניים וגם פורטים. עד עכשיו השתכנעתי שבטווח המחיר הנמוך – יש כמה מציאות טובות בהיצע, ובפרט הרוזה המעניין של פורטוגה. הרעיון של הטעימה הנוכחית היה לתת הצצה לטווח המחירים הגבוה יותר של הפורטפוליו הפורטוגזי.

את היינות ששתינו ניתן לחלק לשתי קטגוריות לדעתי: מצד אחד יינות מחוספסים ומלאי אופי, שונים לחלוטין ממה שאני מכיר ושותה – ומצד שני, יינות שמכוונים לסגנון יותר בינלאומי ומציגים קו קצת יותר מוכר מבחינת טעמים (פזילה לספרד השכנה?)

היינות מהקטגוריה הראשונה יותר מעניינים בטעימה, ומייצגים סגנון לא מוכר וייחודי, אבל יש בהם גסות או חספוס, שמוציאים לי את החשק להעביר ערב עם בקבוק. אני חושב שראוי לשפוט אותם במשקפי האוכל המקומי, שלצידו התפתח הסגנון שלהם. היות ואנחנו לא בפורטוגל – כדאי להשקיע מחשבה בהתאמה שלהם לאוכל – כי זה יכול להיות עילוי או נפילה. דווקא בקטגוריה המודרנית יותר – מצאתי כמה יינות שהשאירו טעם של עוד.

מלבד זה – בולטת בהעדרה – החבית. שנה בחביות זה החסם העליון של היינות שטעמנו, רובם פחות מזה – ובכל מקרה חלקן משומשות. לכן, לדעתי אין לפרש את החוסר ברבדי הקליה-קפה-מוקה וכד' שאנחנו מכירים מיינות ישראליים בתור חוסר מורכבות – ועם השנים היינות האלה יפתחו רבדים נוספים שמקורם בעיקר בפרי.

קצת על היינות. פתחנו ב-Arinto 08 של יקב Casa Santos Lima שכבר פגשתי כמה פעמים בעבר: היין רץ על ציר של חומציות דומיננטית, עם הרבה מינרליות וטיפת מרירות. מצויין עם אוכל שיודע להסתדר עם חמיצות גבוהה, ובמחיר מצוין של 54 ש"ח.

Casa Santos Lima, Sousao 2006 – סגול בוהק, שחור במרכז הכוס. באף פרי שמריח מתוק, גוף מלא עם המון טאנין, חריפות, מרירות ניכרת וחמיצות במידה. סיום ארוך ויבש. יין מעניין אבל המרירות גבוהה מידי לטעמי. אולי יותר מידי מגע עם החרצנים? (89 ש"ח)

Quinta do Portal, Portal Coleheita 2006 – שחור-סגול אטום, באף עור, פרי שחור, אדמה וטחב. גוף בינוני, המון טאנין ולצידו חומציות ערה. הטאנין משרה תחושה של חריפות, והפרי לא מצליח להרים את הראש. אפשר לחכות עוד איזה שנה שנתיים לרכך את הטאנין, אבל אני לא חושב שיש מספיק מאחורי הנשכניות הזו בשביל למשוך יישון ארוך. אולי אוכל מאוד שומני יצליח להתמודד איתו יותר טוב (81 ש"ח).

Quinta do Portal, Portal Reserva 2005 – שוב מיצוי צבע מוצלח עם סגול בוהק ואטום, אף שמציג פרי יער מרוכז, מודרני שופע ומדויק, קפה ומשהו שהזכיר לי תותים. גוף מלא שפותח ב'טאנין קצריני' (הרפרנס שלי לטאנין מטורף), פרי מרוכז וחומציות שתומכת. סיום ארוך מאוד, יבש, פירותי ומתובל. יין מודרני, מהוקצע ומדויק שעשוי היטב. צריך עוד הרבה זמן בבקבוק – יהיה מעניין לחזור אליו כשהוא יתרסן קצת, נגיד… חמש שנים בתור התחלה (145 ש"ח).

Quinta do Portal, Portal Grande Reserva 2006 – סגור לחלוטין, טאנין עצבני ונשכני מצפה את החיך ולא משאיר מקום לשום דבר אחר. כשמתאוששים מההלם אפשר לשים לב שמאחורי היובש הרב יש ריכוז, עצמה והרבה פרי דחוס שמסתתר. מלבד לא להתקרב עליו לפני אמצע העשור הבא – אין לי משהו חכם לומר על היין הזה.

Herdade de Mouchao, Dom Raphael 2006 – סגול עמוק, באף פרי מרוכז ורענן – נעים ומזמין. בפה פרי שמרגיש לרגע מתקתק – ואז מגיעה חומציות טובה וטאנינים עדינים. נגיעה חריפה, סיום עצמתי וארוך, פירותי ויבש. שני קווים הדגישו את השורה התחתונה בדף: מעולה. פשוט כיף לשתות. 110 ש"ח – מוצדקים בהחלט.

Herdade de Mouchao, Mouchao 2003 – שוב סגול עמוק ויפה, פרי יער מעט בשל, נגיעה של וניל. לוגמים, ופתאום נעצמות העיניים, החיוך מתרחב והחושים מתבלבלים. אני לא ממש יודע לתאר את זה, אבל הייתה שם אחלה פירותיות, טאנינים עדינים יחסית אבל בעלי נוכחות וחומציות שריחפה מעל הכל. הכל במקום, עסיסי, רענן, איזון מצויין. לא ברור לי מה קרה שם, אבל יין שהתחיל די סטנדרטי באף פשוט הפיל אותי כשהכנסתי אותו לפה. המילה אחרונה בדף: מדהים. 320 ש"ח – לא נשמע יקר כשטועמים.

Villa de Gaja, Grandjo Late Harvest, Royal Oporto 2006 – בננה בשלה (מידי?), פרי טרופי, דבש, קליפת תפוז. גוף מלא, דבשיות מתוקה מאוד שעוטפת פרי, חומציות עדינה. יין קינוח מורכב ומעניין, אבל לטעמי חסרה בו עוד קצת חמיצות שתתמוך במתיקות. מצד שני – אחרי היין הקודם קצת קשה להרשים אותי – אז קחו בערבון מוגבל. 160 ש"ח לחצי בקבוק.

מקרר הגבינות הקטן והצפוף בספשל רזרב החיפאית זר לי. לפעמים אני שם את עצמי בידי הגברת הנחמדה שמאחוריו – שמצליחה לקלוע לטעם שלי, אבל אני לא ממש מבין בזה בעצמי. טעימה שמתאימה בין יין וגבינות נראתה כמו הזדמנות טובה להכיר קצת יותר גם את הצד הזה. טעמנו תשעה יינות לצד תשע גבינות שהותאמו להם. כמחצית מהיינות היו מהייבוא הפורטוגזי של החנות, וזו הייתה הזדמנות טובה לטעום מהם שוב.

Mony, Cabernet Franc Rose, Sunny Hills 2008 – ורוד-כתום, עשבוניות ירקרקה, מינרליות וקצת פרי באף. גוף בינוני, חמיצות, מתיקות גבוהה יחסית. סיום ארוך מתקתק-פירותי. איפשהו בין מיוחד למוזר – תמורת 35 ש"ח הוא מצדיק שתנסו בעצמכם. גבינה מלוחה בסגנון Brinza ששודכה אליו הייתה רכה ובעלת מליחות עדינה – התאימה מעולה ליין.

Portuga Rose, Casa Santos Lima 2008 – שכבר שתיתי כמה פעמים, צבע ורוד עמוק וכהה, תותים, דובדבן, גוף מלא יחסית לרוזה, פירותי, מוצק. 39 ש"ח – לרוזה מעניין ומיוחד. שווה. גבינה מסגנון Valencay המכונה "אלומה" של ברקנית הייתה מסריחה ובשלה, ודווקא בפה רכה יחסית לריח, עדינה, טיפה מרירה ועם המון טעמים ארוכים. בשילוב בין השניים חשבתי שהגבינה קצת משתלטת אבל בסה"כ היה מוצלח.

Arinto, Casa Santos Lima 2008 – זהוב חיוור, לימון, תפוח, רענן, חומציות ערה, מינרליות בולטת ותיבול. יין חד ומוצלח, עדיף עם אוכל ויכול להחמיא לבשרים קלים לדעתי. 52 ש"ח. אל היין הצטרפה Chevre Blanc Naturelle שהייתה בשלה, עדינה יחסית ועשירה. ביחד עם היין – שלמוּת, חוויה. החומציות מנקה את הפה מהשומנים של הגבינה והטעמים משלימים אחד את השני.

Cotes du Rhone, Barton Gustier 2006 – אדום בהיר, באף אלכוהול מורגש (14%) בפרי מצאתי קצת אופי קריניאני. בפה מריר, גוף קל, חריף ואלכוהולי. אגרסיבי ולא מאוזן. 39 ש"ח, לא שווה יותר מזה לטעמי. הגבינה הייתה סיפור אחר, שוב מברקנית, "שחת" בסגנון Selles-sur-Cher, נימוחה, יבשה, מעט חמצמצה ועדינה יחסית. אהבתי! הגבינה מצליחה להרגיע קצת מהחדות של היין אבל הוא נשאר חד מידי.

Riesling Chateau Royal Hafner 2008 – האוסטרי הכשר בעל צבע חיוור לחלוטין, פרי צהוב מאופק, ריח מתוק ופריחה. בפה מתוק, קצת פירותי, עדין. החמיצות המצופה מגיעה רק בסיום שנגמר מהר. חסרים לי ריכוז וחמיצות. כנראה שהיה עדיף לטעום אותו בשלב מוקדם יותר בטעימה, אבל עדיין – לא אהבתי. 79 ש"ח. איתו הוגשה Brie Ermitage צרפתית שהייתה גם היא עדינה ורכה. בסה"כ שניהם לא השאירו רושם מיוחד.

Casa Santos Lima, 4 Uvas 2007 – צבע סגול כהה ויפה, באף פרי עם מתיקות סוכרייתית, בפה דווקא יותר טוב, דחוס, חומצי, קצת טאני. נחמד. 49 ש"ח. איתו Appenzeler שוויצרית שהייתה מוצקה וקשה. כאן היין שלט בחיך, השילוב לטעמי נחמד אבל לא יותר.

Sousao, Casa Santos Lima 2006 – סגול בוהק, פרי יער בשל ומרוכז, קצת אלכוהול, משהו מעופש שמתנדף. ריכוז טוב, יובש רציני, פרי מעט בשל. סיום ארוך, פירותי ויבש. מודרני ומוחצן, לא התלהבתי. 89 ש"ח. לצידו – פרמזן Reggiano איטלקית שיושנה 25 חודשים הייתה יבשה וקשה, עשירה מאוד בטעם אבל בכל זאת היין השתלט מעט. פרמזן טובה, אבל זה סוג הגבינה שאני מעדיף באוכל ולא בפני עצמה.

Morsi di Luce 1999 – מוסקט קינוח סיצילאני -צבע נחושת-זהוב עמוק, דבש, תפוחים, קרמל, ענבים, משהו קלוי, ברנדי. בפה מרוכז, פירותי, קצת תבלין חריף, חסרה חמיצות. יין נחמד, ביטוי מעניין למוסקט אבל חסר לי משהו שיתמוך במתיקות. 69 ש"ח לחצי בקבוק. עם היין – גבינה מיושנת בסגנון St. Marcelin של ברקנית, מסריחה – אני מתנצל מראש – כמו גרביים במילואים, אבל בפה עדינה באופן מפתיע וטובה. השילוב בין השניים טוב והמתיקות של המוסקט מתלבשת על הגבינה.

Quinta do Estanho, Porto Reserva – סמיך, פירותי וחריף. עשיר, חומציות טובה בולעת את המתיקות. פורט בסגנון נשכני, קצת חסר לי ה-finesse של הרמות המעט יותר גבוהות. 129 ש"ח. בסה"כ לא רע אבל הייתי מעדיף לשדרג בכמה שקלים ולקבל הרבה יותר. עם הפורט הוגשה Stilton בריטית, שהייתה יבשה עם בומבה של טעמים. לוקחים ביס ובום! מתפוצצת בפה ונשארת שם דקות ארוכות. נחמדה מאוד עם הפורט אבל כאמור – פורט אחר יכול להחמיא לה יותר.

לסיכום – השילוב של הארינטו הפורטוגזי הלבן עם הגבינה שהוגשה איתו היה הכי מוצלח לטעמי. מוני עם הברינזה היו קלילים ונחמדים, והגבינה המנצחת בקטיגורית הסולו הייתה "שחת" של ברקנית.

צבע סגול בהיר ואטום, פרי יער עדין, קפה שמורגש היטב, משהו קלוי, אדמה. גוף בינוני, יובש עדין, פרי טוב וחומציות נעימה. סיום פירותי וחמצמץ. יין מצויין לאוכל, מאוזן – ואפשר ישר לזהות שזה לא משהו מקומי ולא משהו שגרתי.

כבר שתיתי את היין בטעימה הפורטוגזית – Casa Santos Lima, Quinta de Bons-Ventos, Tinto 2007 – קראתי עכשיו שוב את מה שכתבתי עליו ונראה שזה די עקבי.

בגלל העובדה שהחנות והיבואן (ספשל רזרב) הם יישות אחת – המחיר שלו הוא 45 ש"ח, וזו מציאה בעיני. דרך יבואן כנראה שהמחיר לצרכן היה 65+ ש"ח, וגם במחיר כזה הוא מצדיק קניה לדעתי – לפחות לבדיקה.

אני פותח קטגוריה חדשה בבלוג – "יין לאמצע השבוע" – בדיוק ליינות כאלה שאפשר להנות מהם לצד סיר פסטה בלי לחשוב פעמיים.

כבר אמרתי שכולם מדברים על תמורה למחיר – והפעם זה היה הנושא של הטעימה השבועית בספשל רזרב. 13 יינות שמספקים לדעת החנות תמורה טובה למחיר. כמה מילים על חלקם:

Concha Y Toro, Frontera, Sauvignon Blanc 2007 – לא יין מעניין ובוודאי שלא יגנוב את ההצגה, אבל מה בכל זאת הוא מציע? הדרים אופיינים, שילוב טוב של חמיצות ופרי בפה. קל, פשוט ונקי. אחלה entry level wine, או בקבוק לפתוח לשתיה סתמית. ב-25 ש"ח, אין שום דבר שמתקרב אליו.

Casa Santos Lima, Portuga, Rose 2007 – ורוד כהה, כמעט אדום, תותים ועוד תותים באף, חמיצות טובה עם קצת פרי ומינרליות מעניינת. עקבי עם הפעמים הקודמות, וממש דורש אוכל לידו. 40 ש"ח, יבוא בלעדי של הספשל רזרב – אחד הרוזה המוצלחים והמעניינים שטעמתי.

Marques de Monistrol, Cava Reserva, Rose Brut NV – ורוד-סלמון, מאוד שמרית באף עם הדרים ברקע, בועות קטנות אבל די אגרסיביות, חמיצות גבוהה, נגיעה מרירה טובה. קאווה שובבה, קלה ומרעננת – מומלץ למי שאוהב את הגרסה השמרית-יבשה-מרירה ופחות מומלץ למי שמחפש את הפירותיות. אחלה אפרטיף. 35 ש"ח.

Louis Guntrum, Reinhessen Riesling 2007 – אף מעניין, מינרלי מאוד, אשכולית ולימון, בפה מתיקות ופרי – אבל ממש חסרה לי חמיצות. לא התלהבתי, אבל ב-65 ש"ח לא נראה לי שאפשר להתקרב יותר מזה לריזלינג גרמני.

Carta Vieja, Lancomilla Valley, Pinot Noir Reserve 2005 – אדום בהיר, באף טחב כיפי (!), מאחוריו מבצבץ משהו מעושן, פטריות ופרי אדום. פירותי בפה ומרירות ערה. שוב – לא יין לחובבי הפירותיות, אבל אחלה אופי! נחמד, 49 ש"ח.

סגל, קברנה סוביניון סינגל 2005 – הימצאות היין ברשימת תמורה טובה למחיר לא צריכה להפתיע אף אחד. צבע סגול, פרי נקי, קצת חבית, קצת ירקרקות, גוף בינוני, יובש טוב, פרי וחמיצות, טיפה תיבול. כיף, נקי ומספק אופי זני. עקבי, וגם הזכיר לי במשהו את ענבא. יכול להיות שמתחת לאף שלנו, מתגבש דבר כזה – קברנה גלילי? כך או כך, תמורת  50 ש"ח לא צריך לדבר יותר מידי אלא פשוט לקנות בקבוק. אני קניתי, שוב. יכול גם להשתפר בבקבוק בשנה-שנתיים הקרובות.

אבידן, בלנד דה נואר, מרלו-קברנה-שיראז 2006 – מצד אחד די ירוק, מצד שני די בשל, קצת אלכוהולי וחם. יובש נעים בפה, פרי בשל וחבית. הרגיש קצת לא מחובר ולא מצא חן בעיני, אם כי בשולחן סביבי אהבו אותו. 59 ש"ח.

Cascina Chicco, Roero Valmaggiore DOC 2003 – עוד יין שכבר טעמתי סביב אותו שולחן. צבע סגול יפה, פרי יער די בשל, פלפל שחור, טיפה אלכוהולי. מרקם חלק, פרי דחוס ועשיר, תיבול, יובש מקיר לקיר. וואו! מודרני, דחוס בטעמים ואפשר להנות ממנו עכשיו, וגם עוד חמש שנים, או יותר. 127 ש"ח, עוד יציאה מוצלחת מאוד של הדוש. שווה.

תקציר הפרק הקודם – הספשל רזרב מתחיל לייבא יינות מפורטוגל. בשבוע שעבר טעמנו יינות יבשים, השבוע הגיע תור היינות ששמו את המדינה על מפת היין, עם קצת עזרה היסטורית בריטית. הטעימה סקרה מגוון מקצה אל קצה של סוגים, והשונות בינהם מפתיעה. מהצעירים הנשכניים ועד לטאוני העגולים, הרכים והאגוזיים, דרך הוינטאג' וה-LBV המרוכזים והעשירים. מעניין.

הפעם, לראשונה אני מוסיף ניקוד. לא מדובר בציון אבסולוטי ואני לא מתיימר לדרג את איכות המשקאות. הציון משקף עד כמה נהניתי מהפורט ביחס לפורטים האחרים בטעימה, ואינו משקלל את התמורה למחיר.

Quinta do Estanho, Porto, White NV – צבע זהוב, אגוזים, דבש, מוקה, אלכוהול, ותפוזים משתלבים באף. החמיצות מחזיקה היטב את המתיקות בפה, לצידן תיבול ער. סיום ארוך, חריף-מתקתק. מעניין, טעים, קצת אלכוהולי מידי. אני סקרן לראות גם איך הוא משתלב בבישול (כבדי עוף למשל). 8.5. 69 ש"ח – תמורה טובה למחיר.

Quinta do Estanho, Porto, Ruby NV – אדום בהיר, בריק בשוליים. אלכוהולי למדי באף, פלפל שחור ופרי. קל יחסית בפה, חריף מאוד, אלכוהולי, חמיצות שלא מספיקה בשביל לאזן את המתיקות לטעמי. סיום ארוך וחריף. אולי להגיש אותו מצונן ישפר אותו. לא מעניין ולא מאוזן לטעמי. 7. 69 ש"ח.

Quinta do Estanho, Porto, Tawny Reserva NV – רובי כהה, שוקולד, פרי סגול, פלפל לבן. ריכוז טוב בפה, מתיקות וחמיצות משתלבים טוב אבל אולי עוד טיפת חמיצות הייתה מוסיפה, פרי נעים שממשיך גם לסיום הארוך, המתובל בעדינות. מהנה, פירותי וטעים. הזכיר לי את הווריור. 8.8. 120 ש"ח, תמורה לא רעה.

Quinta do Portal, Porto, LBV 2001 – צבע רובי עכור, פרי אדום, קרמל, משהו גופריתי-מעופש שמתנדף תוך רגע, אלכוהוליות, ציפורן, פלפל אנגלי. סמיך, מלטף, ריכוז מעולה, חמיצות בדיוק במידה, החריפות עדינה יחסית, סיום פירותי. אלגנטי ועדין יחסית לקודמיו. אחלה פורט. 9. 165 ש"ח.

Quinta do Estanho, Porto, LBV 2000 – שוב רובי עכור, פרי אדום, צימוקים, אספרסו, אגוז מוסקט, פלפל שחור וקרמל. שוב משחק מוצלח של חמיצות ומתיקות, יובש, חריפות, סיום ארוך שתופר מצוין חריפות עם פרי בשל וחמיצות. טוב מאוד, יותר מתחנף מקודמו, מורכב ומהנה. 9.2. 165 ש"ח.

Quinta do Portal, Porto, Tawny 10 years old – צבע נחושת-ענברי יפה ושקוף. אגוזים, עשבי תיבול (רוזמרין?), פירות יבשים, אולי משהו שמזכיר כורכום. סמיך, מרקם קטיפתי, תיבול רך, יובש עדין, פלפל שחור. מורכב, עדין ומעניין – שונה לחלוטין מהקודמים. 8.9. 165 ש"ח.

Quinta do Estanho, Porto, Tawny 20 years old – צבע ענברי בהיר יותר, כמעט מתקרב לויסקי. האף משדר אלגנטיות, אגוזים, פירות מיובשים, תפוז, מוקה, וניל. רך וקטיפתי, חריפות עדינה, מתיקות, קרמליות מודגשת. סיום ארוך, אגוזי-קרמלי. סוג של רולס-רויס – אלגנטי, מבוגר, מורכב, מפנק. עם פקטור קטן של הדרת פני זקן – 9.3. 380 ש"ח.

Quinta do Estanho, Porto, Vintage 2000 – שחור, רובי עכור בשוליים, פרי מרוכז, אלכוהוליות, וניל, שזיפים מיובשים, מוסקט. מרוכז מאוד, חלק, יובש, חריפות. הסיום מעט קצר ביחס לקודמיו. מתחנף, לא רע אבל הייתי מעדיף אחרים. 8.9. 380 ש"ח.

תודה לספשל רזרב על חידושים ויוזמה ללא הפסקה, ועל טעימה מעניינת.

בשנים האחרונות קמו כמה מיקרו-יבואנים שמתבססים על היכרות אינטימית עם אזורים מסויימים, וברוב המקרים הם מאפשרים במחירים סבירים לחוות איזורים מעניינים. הייחוד והנישה שלהם מתבטאת בכך שהם מיבאים לנו את ה'ויתקין' ואת ה'קלו דה גת' – ולא את ה'כרמל' ואת 'בנימינה' (כלומר, את היקבים הקטנים והמיוחדים ולא את התעשיתיים). זה לא שאין לכרמל יינות מעולים, אם להמשיך את הדוגמה – פשוט,  יש כנראה כבר יבואן גדול שמביא את הטופ של היקבים הגדולים, ומישהו שמכיר את האזור יכול לאתר אבני חן ולהביא אותן בכמויות קטנות.

המקרה של אנדרי סוידאן מהספשל רזרב שונה. הוא לא לקח אזורים שונים בצרפת כמו הג'יאקונדות, מגדלים קטנים כמו שלוקחים הדוש או אלדד לוי או יקבי עלית קטנים כמו מרש. במקרה הזה, אנדרי מנצל את הידע וההיכרות שלו ופותח נישה חדשה, שנדמה שרוב היבואנים לא התייחסו אליה. נכון שאובייקטיבית יש הרבה פחות ביקוש לפורטוגל ביחס לאזורים הסקסיים יותר – אבל כאן בדיוק נכנסת הנישה השיווקית: הספשל רזרב לא צריך להשקיע בשיווק כמו יבואן, אלא מתבסס על עשרות הלקוחות הקבועים שמגיעים כמעט כל שבוע לטעימה. גם אם המחיר של הטעימות של היינות החדשים לא היה סמלי (35 ש"ח אחרי החזר) אני בטוח שהנוכחות הייתה מלאה. עשרות חובבי יין נלהבים הם מדיום מספיק טוב לשאת הלאה את הבשורה. בשורה אמרנו? אז כמה מילים על היינות.

הבשורה מבחינתי היא היינות השולחניים הפשוטים. בטווח הזה יש כאן כמה יינות שגורמים (שוב) לקנאה מתי אצלנו אפשר יהיה למצוא יינות יום-יומיים מהנים במחירים כאלה. בתחום הביניים של 80-100 ש"ח יש יינות נחמדים אבל לא משהו שהפיל אותי. בקטיגוריות המחיר הגבוהות יותר נראה שיש איכות גבוהה מאוד, השאלה איך היינות מתחרים עם יינות מאזורים אחרים במחירים דומים. וליינות:  (השם מסודר לפי: יקב, סדרה, שם/צבע, בציר)

Casa Santos Lima, Portuga, Branco 2007 – זהוב בהיר, אף טרופי מעניין עם מלונים, פריחה ובננה. גוף קל, חמיצות גבוהה למדי, קצת מרירות, סיום בינוני-ארוך וחמוץ. האף טוב לטעמי, בפה החמיצות גבוהה מידי. אפשרי לשבור שגרה, עדיף עם אוכל. מצדיק 39 ש"ח בשביל לנסות משהו חדש ולא שגרתי.

Casa Santos Lima, Arinto, Branco 2007 – צהבהב-ירקרק, שוב פרי טרופי באף אבל יותר מעודן, משהו שמזכיר בננה, מנגו ותפוח צהוב. גוף בינוני, חמיצות ערה, קצת פרי, בעבוע עדין. סיום בינוני חמצמץ עם נגיעה מרירה. שוב, מתאים יותר לאוכל – החמיצות והמרירות קצת גבוהים. 54 ש"ח – לא יקר מידי, אבל הייתי מעדיף את היין הקודם.

Casa Santos Lima, Portuga, Rose 2007 – אדום-תות חצי שקוף, הרבה יותר כהה מכל רוזה אחר שראיתי, באף דובדבן חמוץ, תותים, תפוח. גוף בינוני, חמיצות טובה, פרי, נגיעה מרירה, טאנין עדין (!), סיום ארוך, פירותי וחמצמץ. מקורי, שונה ומאוזן. טוב! 39 ש"ח? אין מה לחשוב פעמיים.

Casa Santos Lima, Portuga, Tinto 2007 – סגול וורדרד, סיגליות, פרי מתקתק, גוף קל משלב חמיצות רעננה עם פרי וטיפת יובש. סיום בינוני פירותי. פשוט וקליל, צעיר ואולי גם מזכיר במשהו בוז'ולה נובו. לא נראה לי שכתבתי פעם דבר כזה – אבל לשתות עם פיצה. 39 ש"ח, למה לא.

Casa Santos Lima, Quinta de Bons-Ventos, Tinto 2007 – אדום-סגול, אף עדין עם פרי אדום, מוקה ורמז לאדמה. גוף בינוני, מתובל, חומציות ערה, טאנין מורגש, סיום ארוך, יבש ופירותי. מעניין, אחלה לאוכל. 45 ש"ח – קניה טובה לטעמי.

Quinta do Portal, Colheita, Tinto 2006 – סגול עמוק, פרי יער בשל, מרקם חלק, יובש וחריפות מצטרפים להרבה פרי, סיום בינוני, יבש ופירותי. טמפריניו, מכל הזנים – נחמד למי שלא מפריעה לו קצת חריפות. בכיוון בשל-מודרני. 88 ש"ח.

Quinta do Portal, Tinto Reserva 2005 – פרי יער וחבית, המון המון יובש, גוף מלא, דחוס, פרי מאחורה. סיום ארוך ויבש. מוצק ונוקשה, לא לשתיה בשנים הקרובות. אני לא יודע להעריך איך הוא יתפתח בעתיד. 145 ש"ח.

Quinta do Portal, Tinto Grande Reserva 2003 – שחור-ארגמן, חבית קלויה, פרי אדום, תבלינים אוריינטליים, מאוד טאני ויבש, הפרי מצליח איכשהו להשתלב בכל היובש הזה וגם חמיצות. סיום ארוך ויבש. יין לטווח ארוך, מזכיר במשהו ריוחה רזרבה צעירה. 220 ש"ח, לטעמי מוצדק יותר מהיין הקודם.

לסיכום – אני מסכים עם אנדריי שרוב היינות האלה מצריכים אוכל איתם. רובם שונים ממה שטעמתי עד היום וזה כבר מצדיק בדיקה. היינות הפשוטים מהנים, לא יומרניים ובמחירים ידידותיים. יישר כוח לספשל רזרב על המעוף ועל הנישה המעניינת. שלושת היינות האחרונים מאזור הדורו, ואל תחשבו שהוא נשכח – השבוע (28-9/1/2009) תתקיים טעימה של היינות ששמו את פורטוגל על המפה – פורטים. לפרטים: 04-836-1187

נראה שכבר נמאס ליח"צנים למכור לנו טרנד קוניאק כל חורף (אולי גם המצב הכלכלי גרם להם לוותר). וויסקי – מי שאוהב שותה גם בקיץ, מי שלא – קשה יהיה לשכנע אותו להתחיל דווקא בחורף. יין אדום – יש התקדמות בצריכה, במיוחד בקרב צעירים וזה קהל חשוב בעיני וחבל שהרבה (רוב?) המשווקים לא מתייחסים אליו ברצינות. אבל יש לי תחנה אחרת לדבר עליה במסע החורפי בארץ האלכוהול – פורט.

למה לא פורט, בעצם? אפשר לשתות אותו לבד. הוא קינוח אולטימטיבי. הוא חורפי ומחמם. הוא נגיש גם למי שלא רגיל לשתות (במיוחד לעומת לוויסקי, קוניאק ושות'). בניגוד ליין אדום הוא משתמר יפה בבקבוק גם אחרי הפתיחה אפשר לשתות אותו לאורך זמן. בנוסף, הוא גם ידידותי לכיס ולא מעט פורטים משאירים עודף ממאה (כמו הדוגמה בהמשך). מפתיע שלמרות כל היתרונות האלה הוא לא מככב בתפריטים במסעדות ובפאבים, ובמקרה הטוב בתחתית התפריט יהיה כתוב "פורט".

בכל אופן, הרמתי לעצמי את הכפפה ויצאתי לסיבוב. כתחנה ראשונה רציתי משהו לא פשוט מידי, אבל גם לא מתוחכם מידי. להתחיל מבסיס טוב.

Warre's Warrior Port NV – פרי רענן, חבית קלויה, תבלינים, צימוקים, שוקולד. סמיך, פירותי, חריפות טובה ולא אגרסיבית, מתוק אבל החמיצות לא נותנת לסוכר להשתולל בפה, סיום ארוך, פירותי ומתובל. בשתי מילים – טעים ומאוזן.

המילה הישראלית. לא מעט יקבים מתנסים ביינות בסגנון הזה, חלקם גם משתמשים בשם פורט באופן ישיר. טעמתי דברים נחמדים (טוליפ למשל), אבל האמת – לפחות מהדוגמה לעיל – הדבר האמיתי מפורטוגל מוצלח (גם כשהוא עולה פחות). אם תרצו אנקדוטה, זה כמו שעל מבעבע ישראלי (לפחות עליהם לא כותבים 'שמפניה') יגבו מחיר של דום פריניון.

התחנה הבאה. מי שמבין אומר שפורטי LBV זה מה שכדאי לחפש. במחיר של 120-150 אפשר למצוא כמה דוגמאות מייצרנים גדולים שמייבאים לארץ. מי שמתעניין יכול למצוא כאן כמה דוגמאות לעוד מוצרים של וור'ז, או לחפש מה יש בחנות החביבה עליו.

אני מרים את הכוסית הזו לשלום ולחום חיילנו – תודה.