Posts Tagged ‘סנג'ובזה’

h1

טפרברג, הצצה

ספטמבר 7, 2011

בזמנים שהרבה אנשים מדברים על יינות שנותנים תמורה טובה למחיר – לא ברור איך יקב טפרברג, עם יינותיו הנגישים נשאר מתחת ללא מעט מכ"מים. הסבר לעניין אפשר אולי למצוא בדברים של מוטי, נצר למשפחת טפרברג שמייצרת יין מאז 1870. מוטי עלה לבמה, סקר את הנוכחים בחיוך שמשלב צניעות עם ביטחון עצמי והתחיל מהסוף "עד עכשיו השקענו קודם כל במוצר, עכשיו אנחנו מוכנים לשלב הבא"' – כאשר הוא מכוון לשיווק היין ולתדמית היקב.

חדר מלא אנשי יין התכנס במסעדת הקומה ה-11 לשמוע את הדברים. הפעם לא מדובר בהשקה של יין – אלא בחדשות משמעותיות מהגזרה המסחרית: סדרות הבסיס של טפרברג הולכות להכנס למדפיה של רשת רמי לוי, שאמר באותו המעמד "אצלנו ברשת זה חייב להיות יותר זול". האמת שלא ברור למה היינות לא משביחים את ההיצע הדלוח-בחלקו שעל מדפי הרשתות הגדולות. מלבד זאת, האם יכול להיות שהחתונה הטריה נועדה להוות משקל נגד לחיבור בנימינה-'חצי חינם'? האם עוד יקבים גדולים יחברו לגופי ענק עם הפצה חזקה כמו תבור-'קוקה קולה'? ומתי יהיו על המדפים "יין אדום שופרסל" כמו ברשת סיינסבורי הבריטית שמחזיקה אפילו מאלט Islay בן 12 תחת מותג הבית?

נעזוב כאן את השאלות והנבואות לטובת התכלס. הקו שמחבר בין היינות שטעמנו הוא שמירה על רעננות הפרי ועל האופי של הזן, חבית שכמעט אינה מורגשת, והימנעות מבשלות-יתר. במילים אחרות – אמירות שיותר יקבים מצהירים מאשר מצליחים ליישם באות לידי ביטוי ביין. כמה דוגמאות:

טפרברג סילבר סנג'ובזה 2009 – אדמתי (!), פרי עדין ומעט אלכוהול באף, פירותי וקל בחיך. יין חם ופשוט, אבל במיתוג ובקונטקסט הנכונים – אחלה של יין יומיומי לפיצה. לא ממש דומה לקיאנטי הפשוט שהמציא את הז'אנר – אבל הנישה זהה. 40 ש"ח.

טפרברג שרדונה רזרב 2009 – יין נעים, פירותי במידה, חומציות טובה, נגיעות עדינת של חבית אבל בלי השמנוניות. יינות מאופקת, יד קפדנית על החביות והימנעות מוצדקת מתסיסה מאלולקטית יצרו כאן שרדונה רגוע ואלגנטי. אהבתי. 70 ש"ח.

טפרברג טרה מלבק 2008 – נכון לרגע כתיבת שורות אלה – המלבק הישראלי הזני היחיד. לפני שבוע פתחתי בקבוק מהיין הלא שגרתי הזה והוא סחט מחמאות מסביב לשולחן. מיהרתי לשלוח לדף בסומלייה את ההמלצה הבאה: יין מפתיע, מיוחד וחצוף. יין מעניין, חומצי ומתובל שמצליח לשבור שגרה ולהישאר מאוזן. כמו יינות מוצלחים אחרים של טפרברג, הוא יודע לעשות את זה בצורה ידידותית לשותה וגם לארנק. שווה בדיקה! 75 ש"ח.

טפרברג רזרב קברנה סוביניון 2008 – פירותי ועשיר, אופי של הזן, פרי נדיב ובשל עם שוקולד. מלא ומרוכז, עם שפע חומצה וטאנין שבונים עמוד שדרה רציני לטווח הארוך – למרות שהוא נגיש כבר עכשיו. הוכחה שהיקב בהחלט יודע לשחק במגרש של הגדולים ולנפק יין שאין לו מה להתבייש מהקברנה המוערכים בארץ. בנוסף, מחיר של 100-110 ש"ח הופך אותו לתחרותי מאוד בזירה הזו. בד"כ לכתוב על נתונים טכניים זה מיותר, אבל בכל זאת 13.3% אלכוהול זה נתון שראוי לציין לחיוב. לסיכום: מאיפה שלא מסתכלים – יופי של יין.

הכותב נכח בטעימה כאורח של המסעדה

h1

מיתולוגיה (סופר) טוסקנית

דצמבר 26, 2009

לא כל יום נחלצים פקקים כאלה זה לצד זה, אבל כשקורה מאורע כזה בארץ – הימור טוב שלמיכאל ראב תהיה יד בדבר. הפעם סביב השולחן הבורגתאי המוכר – עמוס בכל טוב, ניתחנו אייקון טוסקני מבית אנטינורי. את הערב הנחה שריאל, מנהל תחום היין בחברת הכרם – יבואנית היין, שידע לתבל את היינות בנוף ההתרחשויות הטוסקני – אז והיום. 

בשושלת אנטינורי, לא רק יין זורם בעורקים, אלא גם תעוזה – שבעבר בילבלו עם חוצפה. לפני כמעט ארבעים שנה הוציאו ביקב יין ששבר את החוקים, גם במובן המילולי – וכלל תוספת של קברנה סוביניון וקברנה פרנק לסנג'ובזה המסורתי. כך נולד בקול סערה הטיניאנלו (Tignanello), הקרוי על שם הכרם, ונחשב לאחד מחלוצי הסופר-טוסקנים.

וככה, בפשטות, פתאום עומד מולך בקבוק עם שם מיתולוגי והשנה המיתולוגית של איטליה…

Tignanello 1997 – צבע אדום כהה יחסית למצופה, שקוף בשוליים. באף פרי אדום רענן, עם שכבות של אדמה וקפה. גוף מלא, חומציות מצוינת, יובש משתלב טוב בפרי ונמשך לסיום הארוך שתופר חומציות עם פרי ולא נגמר. ערסול נוסף בכוס חושף עוד ארומות שהתפתחו עם הגיל, בכיוון אדמתי-מתובל, וכמו שכתבתי בשורה האחרונה: תנו לי ערב שלם רק להריח מהיין הזה. לשתות ולהנות – אני לא רואה טעם להמשיך ליישן אותו.

Tignanello 1998 – דומה לקודמו בצבע, האף רענן רענן יותר, פרי אדום צף מעל הכל, מאחוריו נגיעות של עור. בפה הדוק, יובש במידה, חומציות עסיסית, נגיעה של חבית מתובלת, פרי במידה. סיום ארוך שמוסיף עוד תיבול לחגיגה. היין לא מתבייש מאחיו הבוגר יותר, ומציע מעט יותר עצמה וריכוז. הייתי פותח בקרוב למרות שהוא יכול להחזיק עוד כמה שנים. מספר אחד שלי בטעימה.

Tignanello 1999 – כהה יותר, אף צעיר עם פרי יער, וניל ופלפל לבן. פה דחוס, טאנין כמעט חריף, חומציות דומיננטית, פרי מאחור עם נגיעה מרירה. סיום ארוך, מתובל וחומצי. כאן שמים לב למעט יותר חבית (אם כי היא רחוקה ממרכז העניינים ומשולבת היטב). יש את הפוטנציאל והריכוז – אבל  הוא צריך עוד שנתיים והוא יהיה  יותר נעים לשתיה ומהנה.

Tignanello 2001 – סגול אטום, אף פירותי-שזיפי, בפה עסיסי, חומציות משולבת מעולה בפרי. הכל פשוט תפור מושלם – יושב שם ומוכן להנאה. לשתות! נכון, יכול להחזיק עוד שנים, יכול אולי לפתח עוד קצת את האף – אבל הכל תפור כ"כ נעים שלא הייתי מחכה איתו עוד. כאן אפשר לזהות את תחילתו של המעבר לסגנון מודרני יותר, כמעט קברנאי (באופי, לא בבלנד) – אבל עם הנגיעות המקומיות כמו החומציות המצויינת. מספר שתיים שלי בטעימה.

Tignanello 2004 – (אחרי זמן קצר בדיקנטר) צבע סגול אטום, פרי יער עשיר, בפה סגור, דחוס, טאנין מוצק, חומציות גבוהה. קצת סבלנות והוא נפתח בכוס, הפרי יותר נגיש והפה פחות נוקשה. בכל מקרה מרגיש צעיר מידי. אני לא יודע להגיד הרבה מעבר…

Tignanello 2006 – (כחצי שעה בדיקנטר) הינוקא סגול-שחור, יין מודרני לחלוטין עם פרי יער, שזיף ושוקולד. בפה רך יחסית לקודמו עם טאנין רחב וניכר אבל לא עוקצני, פרי מרוכז מאוד, עסיסי, חומציות טובה אבל פחותה מהיינות הקודמים. יין הדוניסטי, מפנק וטעים. מוכן לשתיה ביחס לקודמים – אבל יש לו עוד לא פחות מעשור לפניו. ניכר שבחלוף המילניום התרחש שינוי סגנון ביינות – אולי בהשפעת השוק האמריקני ומבקריו. השינוי הזה בא לידי ביטוי במיוחד ב-2006, שמראה בשלות ומיצוי פרי גבוהים מצד אחד, וחומציות נמוכה יותר מצד שני – מה שיכול להעיד על בציר מאוחר יותר (אם כי האלכוהול על התוית לא השתנה) ועל טכניקה מודרנית יותר ביקב. אני מעדיף את הגרסאות המוקדמות יותר.

תודה למיכאל ולבתו הגר על הארגון, האירוח והחוויה.

h1

יינות מתיישנים – רמת הגולן

מרץ 23, 2007

גמלא סנג'ובזה 2001

צבע שחור אטום לכיוון חום-חלודה בקצה. באף פרי אדום ובשל, גוף בינוני-מלא, חמיצות עדיין מרעננת לצד פירותיות. סיום יבש ונעים, בינוני באורכו

הישג מרשים לדעתי – לדברי המדריך גם ביקב הופתעו מיכולת היישון של היין. מהיכרותי עם בצירים חדשים יותר ניתן להבחין שהגוף נעשה מלא יותר, כנגד החמיצות שהתרככה קמעא, אבל עדיין שמרה על הרעננות האופיינית של הזן. מלבד ההישג המרשים – היין נעים ומהנה לשתיה, למי שיש איך להשיג (בהנחה שאוכסן בתנאים טובים) – כדאי

ירדן מרלו 1998

אטום לחום-כתום בשוליים, באף ריבתיות אופיינית של מרלו, פטל מתפרץ וקצת טחב. גוף בינוני ועגול, מתיקות פירותית נתמכת בטאנינים רכים, המגיעים לביטוי טוב יותר בסיומת הארוכה שחושפת נגיעות עץ.

ירדן מרלו 1999

פרי חי מאוד ועשיר, גם הטאנין מורגש יותר לעומת היין הקודם. סיומת בינונית-ארוכה. היין רענן יותר מקודמו ולדעתי יש לפניו עוד מספר שנים

ירדן מרלו 2000

אטום לאדמדם, באף מאופק משהו, גם בפה הפרי סגור ולצידו טאנין מורגש שממשיך גם לסיום. יש ליין עוד דרך לפניו, ולדעתי אפילו שווה לשמור אותו ולא לפתוח עכשיו

ירדן קברנה סוביניון 2000

שחור לסגלגל בקצוות, באף פרי יער, עץ קלוי וקפה. בפה מתחיל בפרי מתקתק מלווה בטאנינים ערים ומורגשים, סיומת ארוכה ויבשה. עשוי טוב, מאוזן ומהנה. יכול להרוויח עוד מיישון נוסף