דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

עוד שנה טסה מאז הסיבוב הקודם ושוב התכנסו כל אנשי התעשיה בהיכל התרבות בת"א. הארגון המקצועי והמוקפד הוא כבר שמו השני של סטודיו בן עמי – אבל הוא בכל זאת ראוי לציון.

השנה לא רצתי בין יקבים במטרה לטעום כמה שיותר דברים חדשים, ויותר עניין אותי לדבר עם אנשים, להתרשם בכלליות ולהנות. בין המוני האנשים שפגשתי או סתם ראיתי, במיוחד נעם לי להכיר את אורי חץ ועם גבי סדן – שאני מחכה בקוצר סבלנות להבשלת הפירות הראשונים בפרויקט שלו. אני מוכן להתערב שזה יעשה מהפיכה בשוק היינות מהסוג שמעניין אותי (אני גם מקווה שכמויות קטנות לא יהפכו את היין לקשה להשגה).

 בדרך כלל פחות מעניין אותי הדוכן של היקב הטוב בארץ – לא כי הוא לא טוב, אלא כי טועמים שם דברים שזמינים גם במקומות אחרים (או במקרר שלי). הפעם הם התעלו על עצמם. שלוש תחנות בדוכן – בכל אחת שלושה יינות כרם יחידני. בגזרת המרלו הטעימו אורטל (04), קלע (05) ויונתן (06) שעדיין לא יצא לשוק. בגזרת הסירה נכחו אורטל (04), תל פארס (06) ויונתן (07) שעדיין לא יצאו לשוק.

תגידו – מה קורה עם האלכוהול? היינות מתחילים מ-15%, חלק מהסירה גם מגיעים ל-15.5% – וזה נתון שחולף מתחת לרדאר? אני מניח שביינות שעדיין לא יצאו לשוק התחושה האלכוהולית תתעדן – אבל עדיין, אחרי כמה טעימות כבר מרגישים את האלכוהול. למי יהיה חשק להעביר ערב על בקבוק? האלכוהול זה ביטוי מספרי למשהו יותר רחב לדעתי. אין ספק שרמת הגולן לא רק התניעו את מהפיכת האיכות של היין הישראלי – אלא ממשיכים להוביל אותה. מגמות כמו כרם יחידני (ומיתוגו) יהפכו למודל עבור יקבים רבים בעתיד, לדעתי. אבל האם זה הכיוון אליו רוצים ביקב להוביל את התעשיה? יינות בשלים, בומבסטיים, אלכוהוליים ומוחצנים?

אל תבינו לא נכון, אלו יינות מעולים, עם ריכוז, נפח ואופק יישון כמעט ללא תחרות. אני גם מניח שיישון הולם ירגיע מעט את המוחצנות של היין. אבל.

בסירה זה הכי מתפספס לטעמי. בכלל – איפה הסירה פה? הקלון? יינות הסירה עם 15.5% אלכוהול מתחרים בנחת עם המיטב שיש בדוכן האוסטרלי של מרש – מהצד השני של התצוגה. דווקא הסירה מסדרת ירדן היא הרבה יותר "סירה" לדעתי, עם גוף קל יחסית, חומציות ותיבול שמזכירים לי במשהו את הסירה שבשיראז. ברור שבמידה מסוימת ביקב פועלים לפי מה שהשוק רוצה. ברור שרוצים להתחרות במדרגת המחירים של יינות הדגל של כרמל, רקנאטי, יתיר וכו' – ובשביל לעשות את זה יש רצון להתחרות איתם בריכוז הפרי ובעוצמה. אבל דווקא בתור היקב שמוביל את התעשיה, הקטר – אפשר להוביל גם כיוון אחר. למשל אפשר לעשות מאחד הזנים דוגמה למשהו לא אוסטרלי באופי. אולי סירה ולא שיראז? אולי מרלו ולא שיראז? בציר מעט יותר מוקדם, אולי קצת פחות חבית – טוב, ביקב יודעים יותר טוב ממני מה לעשות עם הפרי המעולה שלהם…

כבר עברה שנה מאז הפעם שעברה, ושוב מצאתי את עצמי בהיכל התרבות בת"א מוקף בחברה טובה עם כוס ביד, והמון דילמות במה למלא אותה כשהיא תתרוקן. למי שמכיר את התערוכה והמארגנים, אין צורך שאציין כמה הכל היה מתוקתק, מאורגן וכמה חשבו על הכל מראש.

מלבד ההזדמנות לטעום מהמון יינות מקומיים ומיובאים, לא פחות מעניין בתערוכה לפגוש את האנשים ולהתעדכן במה שקורה ממי שגורם לזה לקרות (או כותב על זה). הזדמן לי השנה להחליף מילים לראשונה עם בן-עמי, שצברג, אלדד לוי, כמו גם לפגוש שוב את רוגוב, עודד(וש), בלוגלובסקי ופז ועוד רבים וטובים.

נראה שמשנה לשנה הקיטוב בין התערוכה עצמה לבין תת-התערוכה שנערכת בחדרי ה-VIP של המציגים הגדולים גדל. כלומר, יותר ויותר מן היינות הטובים מוצגים לצפיה בלבד בדוכנים, ולטעימה בחדרים האחוריים. כמבקר בתערוכה קצת חבל לי, אבל בהחלט אפשר להבין את המציגים שלא רוצים לפתוח בקבוקים במאות שקלים לנוכחים בקהל שאינם קניינים של היינות האלו. כדוגמה הפוכה אפשר לציין את רמה"ג שפתחו כמעט הכל, ואת החברה הסקוטית עם תצוגה מרשימה שעל חלקה ארחיב בהמשך.

לקראת הסוף הערב פתאום פגשתי איש יקר, ש-ירה "עזוב הכל ובוא" ונעלם. רצתי בעקבותיו ונעצרנו מול סקוטי מחוייט. לסקוטי היה את המבטא הנכון, כרטיס ביקור של ברוקלאדי, ובקבוקוני זכוכית יותר קטנים מפלאסק. אחרי שיחה קצרה טעימות קטנטנות של PC6 הגיעו לכוסות. חשבתי לשמור את החיך ליין אז ויתרתי על התענוג (שכבר טעמתי), אבל על BruichLaddich 20 years  Oloroso casks לא היה שום סיכוי שאוותר. אחרי זה מחברת הטעימות נשארה בכיס. לא עוד פצצת הכבול הבלתי מרוסנת של ה-PC6, אלא ויסקי מאוזן, כבולי במידה, עם מינרליות מדהימה, טיפת פירותיות ותבלינים. חוויה.

יין. היה הרבה ממנו, והעבדתי את המרקקות שעות נוספות. היות והנהג התורן היה הפעם רכבת ישראל, אחרי ששתיתי את הויסקי – עברתי מלטעום יין ללשתות יין, אם לצטט את כבוד הקורקמסטר. בגזרת החדשות: הרי גליל הולכים להתחיל למכור את היראון 2002 בחנות היקב (כנראה במחיר דומה לבצירי 2000-1 שנמכרים בכ-140 ש"ח). ויתקין מתכננים עליית מחירים קטנה של כ-10%, אבידן הציגו תוויות חדשות (תמונה). רשמי טעימה מסודרים בפוסט נפרד, אבל לפני זה כמה התרשמויות כלליות:

אורטל סירה 04 שאני פוגש לראשונה מצדיק לדעתי את הכבוד הרב שעושים לו, ואפילו את המחיר הגבוה מאוד שלו. מוכן יותר לשתיה ממה שקראתי, אבל עדיין בחיתוליו – חבל לפתוח עכשיו. רק תקרבו את האף לכוס ורמת הגולן יזכירו לכם מי יודע משהו על ענבים. הרי גליל הציגו שורת יראונים 01-05 שרק עליהם אפשר (ורצוי) היה להעביר ערב שלם. יראון 2002 שלא טעמתי מאז שהוא היה חדש הוא פשוט יין מדהים: עשיר, מורכב, מוצק, ועם אופק של לפחות שנתיים לשיא. אחד היינות הכי מרשימים שטעמתי בתערוכה.

הקינוח של הערב היה ישיבה סביב בקבוק הייטסוויין 2003, שמצדיק את כל תאריו. אין לי אפילו דבר רע אחד להגיד עליו, אבל – אחרי שביססתי היכרות טובה עם שניהם, אני מוצא את הבציר המאוחר של ויתקין יותר מאוזן (חמיצות) ויותר מורכב.

יש משהו לא הוגן בארגון אחד האירועים המדוברים בתחום היין בארץ. הכל יכול לדפוק כמו שעון, אבל משהו אחד קטן לא יהיה כשורה, כמו חוסר בסדרנים, תור בכניסה וכו' – ועל זה כולם ידברו בשבוע שאחרי.

בסומלייה 2007 שאורגנה ע"י סטודיו בן עמי, לא הייתה בעיה כזו – פשוט כי הכל תקתק.

מעניין לא פחות מהיינות עצמם, היה להתקל בכל אנשי התעשיה במקום אחד, ייננים ויבואנים, עיתונאים ואנשים מקצוע אחרים. חברת הכרם, שמלבד מגוון היבוא המרשים שלה גם משווקת את יקבי גלאי ו-ויתקין שלטה בתצוגה, עם שולחן באורך שלא נגמר שכלל יינות לתצוגה, שרובם (אך בניגוד לשנה שעברה, לא כולם) הוצעו לטעימה. מהעבר השני של החלל הציגה החברה הסקוטית את המבחר המיובא שלה, לצד דוכן ליקב דלתון שהיא משווקת. לצידן עמדו בנחת יבואני הבוטיק הקטנים, בניהם ניתן היה למצוא את מרש (אוסטרליה), הדוש (איטליה), מינוקל (צרפת) ועוד. כמובן שהיקבים הישראליים לא פיגרו מאחור ואפשר היה למצוא ביתן כמעט לכל יקב ששמעתי (ולא שמעתי) עליו.

בניגוד לאירועים המוניים, כאן לא תמצאו צפיפות או עומס. הכל באווירה נינוחה, כשאנשי שיווק ממולחים צדים במיומנות לקוחות חדשים ומכירים להם את היינות שלהם. להפתעתי טווח הגילאים שבין עשרים לשלושים שלט בנוף האורחים, עם ייצוג מכובד לברמנים וברמניות, מנהלי ברים, מסעדנים ועוד – קהל צעיר ויפה.

אוסיף כמה יינות מעניינים שטעמתי. בניגוד להרגלי אני לא מציין מחירים משום שהמחירים שהוצגו ביריד הם מחירים סיטונאים (את רוב המחירים אפשר למצוא באיטרנט או בשיחת טלפון ליבואנים).

Coteaux du Tricastin, Domaine de Grangeneuve 2005

הלבן הזה מגיע מעמק הרון שבצרפת, ועשוי מזן הויוניה שהפך אופנתי אצלנו בשנים האחרונות. ליין צבע זהוב חיוור, ובאף הוא מגלה עדינות עם מינרלים ושכבה מפתה של פרי לבן ופרחים. גוף בינוני-מלא, חמיצות מקדימה ומאחוריה מינרלים ופרי, עוד חמיצות מתווספת גם לסיום הבינוני. יין נחמד ומעניין, אם כי לטעמי בגלל החמיצות הגבוהה עדיף לשתות אותו עם אוכל, כמו למשל צלוי עוף או דגים מתובלים (יבוא: מינוקל).

Francesco Rinaldi & Figli, Barbera d`Alba 2005

האף שופע פרי יער רענן, עם פריחה וברקע קליה עדינה. גוף בינוני-קל וחמיצות שנותנת את הטון, לצידה פרי עדין עם נגיעה של תיבול, ממשיכים לסיום בינוני. מתאים לאוהבי הסגנון הקליל והחמצמץ (יבוא: הדוש).

 Cascina Orsolina, Barbera d`Asti Superiore 2003

צבע שחור אטום הופך לארגמן בשוליים, פצצת פרי יער עשיר פוגשת את האף עוד לפני שהוא מתקרב לכוס, משם ממשיכים וניל, נגיעות של ריבה, ועץ קלוי ונעים. גוף בינוני-מלא ממשיך בפרי עשיר ומלטף, מאוזן בחומציות אסרטיבית וטובה עם קצת חבית. סיום בינוני ופירותי. יין בשל, עצמתי ועשוי טוב – אחד המוצלחים שטעמתי באירוע (יבוא: הדוש).

Cims de Porrera, Solanes Priorato 2003

צבע אדום בהיר יחסית שמתקרב לחום בשוליים, באף פרי  בשל, אלכוהול ואדמה טחובה. גוף בינוני מלא עם נגיעה מתקתקה, תבלינים אוריינטליים, ופרי עדין שמלווה עד לסיום הבינוני. יין בעל אופי (יבוא: הכרם).

Baron de Ona, Rioja Reserva 1998

אדום שקוף למדי עם חום בשוליים, שמעיד על גילו של היין, באף – ריוחה מבוגר, מגלה פרי אדום וחבית, עם רמיזות של וניל ואדמה. גוף בינוני-מלא עם חמיצות ערה והפרי שמגלה סימני עייפות, ממשיך לסיום בינוני. ריוחה טוב, שלא ירוויח מיישון נוסף. מי שמחזיק בקבוק – זה הזמן לשתות (יבוא: הכרם).

אבידן Blend de Noirs, מרלו-קברנה-שיראז 2006

כבר זמן מה אני סקרן לטעום מיינות היקב המשפחתי הזה, ובנתיים הפך הבלנד דה נואר מיין לסדרה בת שלושה יינות. בחרתי לטעום את זה בעל הרכב הזנים שדומה לבציר הקודם. הצבע אדום-רובי שקוף למחצה, עם פרי בשל, עשב וקפה, רמז לוניל ברקע. גוף בינוני פותח בחמיצות טובה, וקצת חבית ותבלינים. תמורת 75 ש"ח תקבלו יין נחמד ששווה לטעום.

בעודי עומד ליד הדוכן של וילה וילהלמה ומדבר עם מוטי ועמרם – בעלי היקב, מוטי שם לב שאני מגניב מבט לשעון כל כמה דקות. לשאלתו מה בוער עניתי שעוד כמה דקות רמת הגולן פותחים דאבל מגנום של קצרין 2000. 'חכה שניה', אמר בחיוך, לקח כוס נקיה ומזג מדוקברנה 2004, גאוות היקב. 'קח את הכוס איתך ותחזור להגיד לי איך הוא היה ליד הקצרין'.

יקבי רמת הגולן, קצרין 2000

הנוזל השחור-אטום הופך אדום מלא בקצות הכוס, עם ריחות פירות יער, עץ קלוי, ורמז למנטה. גוף מלא עם הרבה טאנין שכבר הספיק להתרכך לעומת 2003, מתובל מאוד ושוב נוכחות עץ קלוי, פרי דחוס ומרוכז שעדיין לא השתלב. היין עדיין צעיר ואין טעם לפתוח אותו בשנים הקרובות. אמנם בבקבוק דאבל-מגנום היישון מתרחש בצורה איטית בהרבה, אבל אני מאמין שגם עם בקבוק רגיל עדיף להתאפק עוד כמה שנים לפני שפותחים.

במקביל טעמתי גם את המדוקברנה 2004 שהיה מוצלח כמו בטעימה הקודמת (ואני מצטט):

רובי עמוק, באף פרי יער, נגיעה של עץ ומשהו עשבוני. גוף בינוני, מרקם נעים ורך, קשת טאנין רחבה מולה עומד פרי, עץ ותבלין. סיום ארוך עם עוד טאנינים ועץ. אלגנטי, מאוזן טוב ומהנה לשתיה. לא עוד יין עולם חדש צעיר, מוחצן ומפוצץ פרי – אלא מדבר בשקט, ואומר דברים שנעים לשמוע.

הביטחון העצמי של מוטי היה מוצדק. לשתיה כיום, המדוקברנה יותר נעים ונותן יותר. הקצרין מאידך, שעוד סגור וביישן, מחזיק רקורד של אחים גדולים עם כושר יישון מוכח של לפחות עשור, ולגבי המדוקברנה… לא נותר אלא לחכות ולראות.

לסיכום, לא נותר לי אלא לשבח שוב את סטודיו בן עמי על ארגון יוצא מן הכלל, ולחכות לשנה הבאה…