Posts Tagged ‘סוביניון בלאן’

h1

חדשות חדשות מהרי גליל

יולי 28, 2012

בהרי גליל מארגנים מחדש את סדרת הביניים של היקב. זה התחיל בפברואר האחרון עם השקה של שלושה יינות חדשים-מתחדשים. פחות מחצי שנה אחרי, מוציאים ביקב את שאר היינות בסדרה – שישה בסה"כ, וזו הייתה הזדמנות טובה להתרשם מכולם. נתחיל מהסיכום – ביקב ממשיכים להכתיב את הטון בתמורה למחיר. היינות שונים זה מזה – יש כאלה שיאהבו את הרזים יותר ויש שיאהבו את הבשלים-פירותיים יותר, אבל כל אחד בתחומו יושב תחת תג מחיר משתלם של 55 ש"ח ללבנים ו-70 לאדומים ("מומלץ"). סגנונית היקב מנסה לתת משהו לכל אגף, החל מהסגנון הרמה"גי וכלה בפזילה לייננות ה"חדשה" מהז'אנר של החדשים של רקנאטי, צרעה ושות', אם כי נדמה שהקו הכללי הוא עדיין הסגנון הבשל מהרמה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – היה נורא חם ולח באותו יום והגעתי עם הלשון בחוץ. מיד כשנכנסתי התבייתתי על בקבוק כזה בשמפניירה ומזגתי לעצמי כוסית. לפני הכל – הרעננות והקלילות ציננו אותי בכמה מעלות מיידית. אחרי חצי שעה גם התפניתי לטעום ממנו, וגיליתי יין צלול ונקי, משלב בין האופי הלימוני לאופי הטרופי שהזן יודע לתת, חומציות טובה, גוף קל-בינוני, פירותי, צלול, וארוך. פשוט כיף של יין. מוציא מעט מרירות כשמתחמם – ממליץ להגיש כמה שיותר קר. לקנות ולהצטנן.

הרי גליל ויוניה 2011 – כמו שכבר כתבתי, הויוניה שהיה פעם (בסדרת הבסיס) מתפצל לסדרת הביניים עם יישון בעץ, ולגרסה צעירה-פירותית בסדרת הבסיס. הרשמים כאן מתייחסים לסדרת הביניים. הפרי כאן בשל וכבד יותר, מזכיר מלון ואננס, ומלבד המינרליות הטובה מצטרפת אליו קליה רמה, עם הזמן והטמפ' הפרי מתרומם יותר מעל העץ ואפשר להריח גם דבשיות. בפה הפרי מאוד בשל ומתובל – אבל למרות החומצה הטובה, כל החבילה עדיין מעט כבדה ועמוסה. יין רחב, מתקתק ובשל – בז'אנר ובקונטקסט מנסה להיות מאוזן, אבל אם היין הקודם הוריד לי את הטמפ' בכמה מעלות – הנוכחי מעלה אותה בחזרה. כנראה שמתאים יותר לחורף.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מפגש שלישי ועקבי מבחינתי. לטעמי טיפה יותר מידי חבית (קירור מוציא יותר פרי) בשביל הפרי העדין הזה, אבל שוב – כנראה שסונומה עשתה אותי מפונק לגבי הזן.

הרי גליל ברברה 2010 – פירותי ומתובל, רחב, חומצה עדינה יחסית, המון פרי בחיך וליטוף נדיב של חבית קלויה. יין רך, טעים ובעל אופי. שורה תחתונה – אופי של ברברה, ביצוע ישראלי. שווה בדיקה, לקרר קצת.

הרי גליל אלה 2010 – בלנד חדש לחלוטין, נועד להבנתי להיות האחות הרזה של האלון, עם הרכב לא שגרתי של סירה וברברה (ותיבול של קברנה פרנק ופטיט ורדו). אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא קורץ לכיוון סדרת האסמבלז' המעניינת של ברקן. אחרי טעימה שניה בבית – היין עדיין אניגמטי בעיני בשלב זה. אפשר להרגיש בו ירקרקות ניכרת ופלפול-סירתי נעים, הפרי עדיין לא מתבטא והחיך סגור ודי טאני, אם כי שם כבר אפשר להרגיש יותר מהפרי. אני חושב שצריך לתת לו כמה חודשים להתחבר לעצמו, אבל אני מוכן להמר שיהיה יין מעניין.

הרי גליל אלון 2010 – מה? לא השיקו את 2009 לפני חצי שנה? מסתבר שהשוק הגיב בחיוב ובציר 2009 חוסל מהמדפים. היין דומה ללבציר הקודם, ישראלי, עם בשלות, נגיעה ירקרקה, טאנין מעט חד, מוצק ומלא. אחלה יין, בטח שבשביל המחיר. אם הייתי מאמין בשמות פופוליסטיים הייתי קורא לו בייבי-יראון.

הכותב ביקר בהשקה כאורח של היקב וקיבל שני בקבוקים להתרשמות נוספת מהיין.

h1

חדשות גליליות

פברואר 21, 2012

יש לי פינה חמה בלב ליקב הרי גליל. איתם התחלתי להתעניין ביין כשגיוונתי כסטודנט תפרן את החרמון האדום בבקבוק אקראי מהמדף בסופר. הפור נפל על גליל מרלו. "וואלה, יש פה משהו" מלמלתי, ומאז אני צמא.

לאחרונה ביקב עושים סדר ביינות, ובעיקר מנערים אבק מסדרת הביניים, שכללה פעם פינו נואר, שיראז-קברנה וברברה שהתווספה בשנים האחרונות. בסדרה החדשה, שמכונה גליל – הסוביניון בלאן עלה כיתה מהסדרה הזנית הבסיסית, השיראז-קברנה קיבל תוספות קטנות של זנים אחרים והפך להיות הבלנד אלון, והפינו נואר נשאר כשהיה. שלושת היינות כוללים, מלבד תווית חדשה ויפה גם עליה של כ-20 ש"ח ממחירם המקורי. האם זה מוצדק ביקב שידוע לפני הכל בתמורה טובה למחיר? ניתן ליינות לדבר לפני שנחליט.

מה בהמשך? הסדרה צפויה לקלוט בהמשך השנה ויוניה מיושן (הויוניה הצעיר יישאר בסדרת הבסיס), את הברברה מפעם, ובלנד סירה-ברברה+ בשם אלה. מעודדים מגידול של למעלה מ-20% במכירות ב-2011 ביקב נטעו 200 דונם (!) כרמים חדשים במשגב עם, "העתיד שלנו" לדברי מיכה ועדיה היינן הראשי. בנוסף מתוכננות נטיעות של 250 דונם נוספים, שכאשר כולם יהפכו ליין עוד 4-5 שנים יהיה מדובר בגידול של כמעט 50% בתפוקה של יקב מסקאלת מליון הבקבוקים. לצד תבור ויקבים גדולים נוספים שגדלים בקצב כזה, צריך לשאול מי ישתה את כל היין הזה כאשר הצריכה השנתית לנפש בארץ עדיין יותר קרובה לזו של מדינה מוסלמית מאשר למדינה אירופאית.

הרי גליל רוזה 2011 – בושם פרחוני ופירותי, רמז למתקתקות גולש על חומציות מצוינת, נגיעה מלוחה-מינרלית שאני אוהב. בקיצור, יין טעים לאללה, ידידותי למשתמש. משלב קלות ורעננות עם ריכוז טוב של הטעמים. כל מה שנותר זה לחכות לקיץ. 40-45 ש"ח, מהמוצדקים ביותר שאני מכיר ליין כזה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – טרופי, בשל ומתקתק באף, הזכיר לי סלט פירות קיצי, קל בפה, חומצה טובה, בעבוע עדין. ארוך ומוצלח. בבצירים הקודמים היין היה יותר הדרי-לימוני והבציר החדש יותר טרופי-בשל באף, אבל גם במודל הנוכחי מקדם הרעננות גבוה מאוד, שמלבד חומצה גבוהה כולל גם אלכוהול נמוך (12.5%) וביחד מובילים למסקנה פשוטה: אפשר עוד? 55 ש"ח מחיר מומלץ. למרות עליה של 50%, לדעתי תמורה טובה – פשוט המחיר הקודם היה נמוך מאוד.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מצד אחד, יש פה חומר פינו טוב שקשה למצוא בארץ, עם צחנה טחובה נהדרת, ועדינות – לפחות מהצד של הפרי. מהבחינה הזו הוא שונה מבצירים ישנים שהיו על הצד הפירותי יותר של הזן. הבעיה שלי איתו היא החבית, היא מורגשת יותר מידי באף, ומשתלטת על החיך. בכל זן אחר זו הייתה כמות מזערית של חבית – אבל פינו נואר בפאזה העדינה שלו עלול למצוא את הכמות הזו מאתגרת. יכול להיות שגילו הצעיר וחוסר אוורור מספיק הגבירו את התחושה הזו. בכל מקרה לא מדובר על הגזמה פרועה בחבית, פשוט יותר מידי ממה שהפרי מחזיק לטעמי. אולי אחרי סבב של כמה מהפינו נואר הטובים בסונומה פשוט נהייתי קצת מפונק? 70 ש"ח, לא בשבילי.

הרי גליל אלון 2009 – יין פירותי ובשל עם פלפל שחור-שיראזי. עשיר, ומתובל, מרוכז וארוך. הוא בשל ומוחצן, לא פוזל לאלגנטיות ויש בו פינה לא משויפת, או שתיים – אבל פשוט כיף להריח ולשתות אותו. 70 ש"ח, בחירה טובה בטווח מחיר כזה.

לסיכום – היינות ממשיכים לשמור על קו נקי ופירותי, ולהוציא מקרה בודד, עליית המחיר לא פגעה בתמורה שמקבלים.

 הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

ממרומי גילם

יוני 11, 2011

מגוון רחב של יינות קובצו תחת הכותרת "יינות מתיישנים", הנושא של המפגש העשרים של פורום היין של שרון ואסף. מזל טוב לפורום, לימי ההולדת של חבריו ולרני שאירח אותנו בביתו החדש. תחת הכותרת הזו קובצו יינות בטווח הגילאים 11-23, ממדינות שאפשר להגדיר ארצות יין קלאסיות. עדיין לא ברור לי איך, אבל המארגנים הצליחו לקבץ יינות מכובדים תוך שהם שומרים על מחיר הטעימה מסדר גודל של בקבוק לימיטד אדישן. בנימה אישית, לא מפסיק להפסיק להפתיע אותי כמה טעימה עיוורת היא שונה, ולגבי רוב היינות נכשלתי בזיהוי – תזכורת כמה עוד יש לי ללמוד. בכל מקרה, אספר רק על קומץ של יינות מתוך הרשימה – כאשר גולת הכותרת, לפחות ההיסטורית נשמרת לסוף.

בציר 96 – צבע זהב עז, יין עסיסי ומרוכז ללא סימני גיל, חומצה טובה, חמאתי במידה, קלוי ומינרלי, מעט מתובל. עצמתי ועשיר, מצליח למתוח את הגבול של כמה עמוס אפשר להיות אבל עדיין מאוזן ומהנה. שבלי? מי היה מאמין. Regnard, Chablis Grand Cru 1996

בציר 97 – אדמתיות משגעת, פרי אדום, יש סימנים של גיל אבל הם לא מפריעים לרעננות לשלוט, חומציות מעולה, נגיעה קטנה של חבית והכל יושב בול. מעולה. בציר 2000 ששתיתי לפני שנה וחצי היה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר ראוותך ומוחצן. בציר צעיר יותר ששתינו באותו פורום היה סגור וקמצן. עוד הוכחה לכך שיש יינות שצריכים המון זמן לפני שמתקרבים אליהם אחרת אין סיכוי להבין מה מסתתר שם. Artadi, Pagos Viejos 1997

בציר 99 – מדבר כמו קברנה, סופר-עסיסי, צעיר, מרוכז, עשיר ופירותי. חומצה מעולה מרמזת על מוצאו מארץ המגף. היין של הטעימה לדעתי. למרות שהוא עדיין בעליה ועדיין יש לו לאן להתפתח – צעירותו לא מפריעה להנות ממנו כבר עכשיו. אפשר עוד מהחומר הזה? Gaja, Sito Moresco, Langhe 1999

בציר 88 – הזקן בחבורה, אגוזי, דבשי, זיהיתי בוטריטיס, קרמלי, פרי צימוקי, משמש מיובש. משהו בריח ובטעם מזכיר רום מיושן. החומצה דעכה מזמן ויש הרבה מתיקות וגם קצת חן ביין, שסימני גילו ניכרים. חשיפת התווית הפילה לסתות – גם את שלי. פעם, כשרק התחילו לזרוע את הזרעים של תעשיית היין כמו שאנחנו מכירים אותה היום, ביקבי רמה"ג החליטו שאם הכרם נדבק בבוטריטיס יעשו מזה יין – והשאר היסטוריה. ירדן סוביניון בלאן בציר מאוחר 1988. כבוד ענק לטעום ציון דרך בהיסטוריה של היין הישראלי.

h1

קצר: הפתעה לבנה ומוצלחת

אוקטובר 18, 2010

הערב היה לי העונג להעביר כמה שעות בחברה טובה במסעדת הסוכה הלבנה בנמל. אני לא מבין באוכל ולכן אני לא כותב בנושא, אבל אני כן יכול לומר אחרי שטעמתי כמה מנות שהאוכל היה לי טעים ועושה רושם שהמקום מקפיד על טריות חומרי הגלם (הפרמטר הכי חשוב במסעדת דגים, לא?)

תפריט היין במקום הוא תפריט רמה"גי-גנרי וסטנדרטי, ומתוכו בחרתי ביין שמאז המפגש האחרון איתו עברו 3 שנים ו-4 בצירים.

רמת הגולן, ירדן סוביניון בלאן 2009 – סוביניון בלאן בכל רמ"ח ענביו. מזכיר סוביניון בלאן "קר" – קצת פחות נפוץ בארץ – והוא סובב סביב לימוניות ודשא (בניגוד לביטויים הפירותיים-טרופיים יותר של הזן). חומציות טובה, נגיעה נעימה של פירותיות, העץ ממש אינו מורגש, אולי מוסיף מעט נפח אבל בהחלט ניכר שיפור בהשוואה למפגש האחרון שלי עם היין. היין צועד מצוין עם דגים על הגריל, ומהנה לשתות אותו החל מהטמפ' הקרה שמדגישה את העשבוניות והחומצה וגם כשהוא הולך ומתחמם בכוס ועובר לפאזה יותר פירותית.

היה מי שכתב, ואני נוטה להסכים – שלמרות שברמה"ג מובילים את התעשיה ביינות האדומים – דווקא בלבנים של היקב ההצלחה פחותה. אולי בגלל סגנון oldschool קליפורני עתיר חבית שחלק מהיינות משתייכים אליו. אבל כאן זה לא המקרה, וניכר שהשכילו לשלב פרי טוב עם נגיעה מינימליסטית של חבית, שיוצרת יין-אוכל מאוזן ומוצלח. בשכונת ה-50 ש"ח אין מה לבקש ממנו יותר. לכל הפחות שווה בדיקה.

h1

בציר חדש ללבן של טוליפ

אוגוסט 3, 2010

לאחרונה השיקו את בציר 2009 של White Tulip, היין הלבן היחיד של היקב, שהגיע כמה שנים אחרי שהפסיקו עם המוסטלי סוביניון בלאן המוצלח – נדמה לי שבציר 2005 היה האחרון שלו.

היין הוא בלנד לא שגרתי של גוורץ וסוביניון בלאן, ומה שמוצלח בו בעיני זה שילוב בין בשלות גבוהה עם חומציות. הוא מאוד מוחצן עם פירות טרופיים בשלים ומתקתקים, מתחתיהם אופי יותר "קר" של עשבוניות נעימה – ומה שקובע אם יין כזה יתרומם או יפול זו החומציות. כאן היא עומדת היטב במשימה ושומרת על היין רענן כנגד כל הבשלות והמתיקות שהיא משאירה. אפשר גם לשים לב לשמץ של מליחות-מינרלית נעימה על החיך שמוסיפה עניין וחן לטעמי. להגיש אותו קר, וכדאי גם להחזיק את הבקבוק בשמפניירה אם יש.

 

הרבה פעמים אני שומע או קורא אנשים שמתארים בלנד של חמישה זנים ויותר, ומשייכים כל ארומה לזן מסוים. לדעתי הרבה מזה לא היה מחזיק בטעימה עיוורת, ולרוב אני חושב שאני לא יודע לזהות איזה מרכיב של הבלנד תרם איזה חלק של התחושה ביין – אבל בבלנד הזה האבחנה קלה יחסית. למרות שהוא 70% גוורץ אני חושב שהאופי שלו הרבה יותר דומה לסוביניון בלאן, הפרי יותר בכיוון הזה (למרות שהליצ'י-הגוורצי בהחלט כאן) והחומציות גם היא. זה קצת מפתיע, כי גוורץ הוא בדרך כלל מרכיב דומיננטי שמתבלט גם בכמויות קטנות בבלנד – הדוגמה הכי טובה היא המסע הלבן של ויתקין שיש בו פחות מ-20% גוורץ אבל אי אפשר לפספס אותו. בכל מקרה – זו דוגמה נוספת לכך שמה שחשוב זה מה שיש בכוס ולא מה שכתוב על הבקבוק.

קצת הארכתי במילים, אז נסכם בקצרה – יין נקי, פירותי ורענן. המחיר המומלץ הוא 67 ש"ח – לא מעט – אבל שווה בדיקה.

h1

סוביניון קטן

יולי 25, 2010

ביריד היין והגבינות החיפאי שנערך לפני חודש, הצטיידתי בארגז יינות פשוטים של תשבי לעצמי ולמשפחה. פעם סדרות הביניים של היקב התחלקו לויניארדס העממית יותר ולאסטייט הגבוהה יותר. לא מצאתי אזכור לשם הסדרה על הבקבוק, אבל אהבתי את התוויות הלבנות, הנקיות והצנועות. לפי התמחור, 30-40 ש"ח אני מניח שזה הויניארדס. הקברנה סוביניון 2009 לא הצדיק פוסט בפני עצמו – בסה"כ הוא היה די ירוק וקצת אלכוהולי, אבל הוא בהחלט בשורה פירותית מרעננת בטווח המחיר שלו. התגובה סביב השולחן המשפחתי הייתה "תרשום לך את הבקבוק". רשמתי. לקרר מעט ולהגיש עם אוכל. חבל שלא רואים אותו על מדפי הסופר.

אומרים שהרבה יותר קשה לעשות יין לבן – אי אפשר לכסות על פגמים באמצעות שטיקים. תוספת שלי: הכי קשה לעשות יין זול, שיהיה כיף לשתות. גולן תשבי עשה עבודה טובה לדעתי בשני הפרמטרים ביין הבא:

תשבי סוביניון בלאן 2009 – פירותי ובשל לכל האורך, שילוב של הדרים עם משהו יותר טרופי. המתיקות של הפרי מאוזנת בחומציות רעננה שמגלה יין ידידותי ונעים – עם אוכל או לבד. שאריות המתיקות מתקבלות בברכה עם נדוניה חיובית ונדירה של 12% אלכוהול, ואני מהמר על תסיסה קרה של פרי שנבצר בטווח העדין שבין הבשלת הטעמים לשימור החומצה. הדבר היחיד שהיה לי חסר בשני היינות זה פקק הברגה, אבל זה בטח לא משפיע לרעה על היין הכיפי הזה.

צא וקנה, ואולי תגלה סוביניון בלאן פירותי ורענן מהסגנון של גמלא. שורה תחתונה אישית: לקנות עוד

h1

Quintessa

אפריל 15, 2010

דרומית ל-Rutherford על דרך סילברדו, נתקלים פתאום בקיר אבנים רחב שחוצץ בין שטיח כרמים לגבעה שמאחוריו. הקיר המסקרן הזה הוא למעשה בניין היקב של Quintessa. היקב ממוקם באחוזה של מעל 800 דונם – רובה מרוצפת בכרמים המשמשים את התווית היחידה של היקב. הבעלים והיינן המקורי הוא מייסד קונצ'ה אי-טורו הידוע, שנאלץ לברוח לכאן בשנות השבעים, וקנה את האדמה. אשתו בעלת השכלה אקדמית חלקאית נרחבת, נטעה את הכרמים ומפתחת אותם בגישה של כורמות ביו-דינאמית. אני אמביוולנטי ביחס לגישה כזו – מצד אחד הרעיון של חקלאות ברת קימא וההרמוניה עם הטבע זה דבר מבורך – מצד שני יש מנהגים ביו-דינמיים שגובלים בפאגניזם או וודו. כך או כך – קרני שור קבורות או בציר לפי מופע הירח – היין זה מה שחשוב, ועוד מעט נגיע אליו.

את העשב בין הכרמים מנקות כבשים, פרות רועות מסביב ומדשנות, אגם מדהים נמצא באמצע ומספק מים לכל צרכי האחוזה, פרחים מיוחדים ממוקמים בערוגות בין הכרמים – תפקידם למשוך חרקים מסויימים שירחיקו חרקים אחרים – ועוד ועוד. המטרה היא להפוך את האחוזה כולה לאורגזינם חי ועצמאי. היקב מייצר המון יין, ורק לפני הבקבוק, כשעושים את הבלנד הסופי של החביות – היינן בוחר 30% מהיין לבלנד של התווית. השאר – נמכר כיין bulk אנונימי לאחרים. בשורה התחתונה – אחרי כל ההשקעה בכרם, ביקב, בחביות ובסבלנות, היקב משאיר אצלו רק 120 אלף בקבוק בשנה ו-280 אלף אחרים הוא מוכר.

האירוח ביקב הוא חוויה בפני עצמה. מתאמים פגישה מבעוד מועד תמורת 45$ (שכוללת טעימה של ארבעה יינות). הסיור כולל מדריך אישי ומתחיל מטיפוס רגלי במעלה שביל יפה לראש הגבעה מעל היקב, שמשקיפה על האגם ועל חלק מכרמי האחוזה. שם פותחים בחיק הטבע את היין הלבן ושומעים על ההיסטוריה והשורשים של המקום.

 

Illumination 2008 – סוביניון בלאן מכרמים שאינם באחוזה, ולכן מבוקבק תחת תווית אחרת ללא אזכור Quintessa. היין ירקרק בהיר, אף טרופי-הדרי מדהים, רמז של עשב, מינרלים. בפה חומציות, חומציות ועוד חומציות, עם פרי וקצת מליחות-מינרלית וסיום שנשאר גם אחרי שירדנו מהגבעה. קריספי, רענן, מורכב, מאוזן. אחד הלבנים הטובים שטעמתי, ויכול להתחרות בנוחיות במפרץ המעונן שמגיע מהצד השני של הכדור. ב-40$ חטפתי אחד. מלבד התווית הזו מייצרים ביקב יין אדום נוסף שלא נושא את שם היקב ונקרא Faust.

משם חוזרים ליקב. הזרימה ביקב היא חופשית וללא משאבות, הענבים נקלטים מהגג דרך פתחים לא שגרתיים. הנפילה של הענבים נועדה לבקע אותם בעדינות, ומשם הם עוברים לתסוס במיכלי נירוסטה וגם במיכלי עץ ובטון – האופנה  בקרב יקבים מודרניים שמחפשים לחזור לקלאסיקות. החביות מפוזרות במבוך של מערות, עם תאורה דקורטיבית, נרות ומזרקה. כל ההפקה  הזו מתנדנדת בין מינימליזם לראוותנות – אבל מרשימה כך או כך. 

משם עולים לחדר טעימות שם יושבים עם המדריך וטועמים בנינוחות ובקצב שלך. מתחילים מזוג טעימות חבית: אותן גפני קברנה בדיוק, בנות אותו גיל – שנטועות באזורים שונים באחוזה, וגם נבצרו במועדים שונים.

     

חלקת Bench מבציר 2008 – מדהים. חלק, צלול, נקי, חלק, איזון מעולה בין טאנינים מתוקים, חומצה, תיבול. היין כ"כ נגיש ונעים שקשה להאמין שזו טעימת חבית – רק בסיום מרגישים קצת עוקצנות של החבית. היין נמזג מבקבוק (פקוק) וכנראה שהוא שהה כמה ימים טובים מחוץ לחבית והספיק להתרכך.

חלקת Cruz del Sur מבציר 2008 – אפל, זפת, אדמה, פלפל שחור, מוצק, טאני, דחוס, קצת מרירות, פרי מרוכז. לעיס. סגור. כאן מרגישים כבר שזו טעימת חבית. עכשיו המדריכה הציעה להכין בלנד משתי החלקות. הוספתי קצת מהיין השני לראשון, וזה תיבל אותו והוסיף לו זסט של עוקצנות וקצת יותר נפח. טוב, מספיק עם המשחקים:

Quintessa 2006 – אני מרגיש שלפרק אותו למרכיבים רק יכתים את החוויה. הנקטר הזה חלק כמו משי, מעט בשל, וצריך עוד שנתיים-שלוש לשלב את הטאנין טוב יותר בחוויה. הטעם לא עוזב את הפה, ולא את הראש. מודרני, מענג. מעולה. בסוף הדף שלי כתוב 155$, ולידו סמיילי עצוב – שאומר שבלב כבד (בכבד כבד?) אין לי אחד כזה במזוודה. לעזאזל! כשלוקחים ממנו שלוק המחיר נראה כ"כ סביר…

Quintessa 2007 – באף קצת יותר חד מהקודם, אבל הרכות שמלטפת את הלשון משרה את אותה תחושה. איזה כיף.

Quintessa 2005 – יותר רך ומעט יותר בשל מקודמיו, קטיפתי, רך, עסיסי, מלטף, הטאנינים עכשיו יושבים באותו קו עם שאר המרכיבים והיין שר במקהלה. היין הכי טוב ששתיתי בקליפורניה, ושוב הארנק צריך להחזיק חזק בג'ינס כדי לא לצאת מהכיס (165$)

 החוויה המשולבת של האירוח ושל היינות היא המוצלחת ביותר שהייתה לי בעמק. אם יש לכם זמן ליקב אחד – זה היקב שהייתי בוחר (לתאם כמה שבועות מראש). בסיום הפוסט, שרובו נכתב על סלע בצד הדרומי של קיר האבן של היקב – הגעתי לתובנה על ביו-דינמיקה. כנראה שקרני שור שנקברות באדמה ומופע הירח לא משפרים את היין – אבל כורם שמוכן ללכת לכאלה מרחקים יהיה כנראה מחובר טוב מאוד לאדמה ולכרמים שלו, וכנראה שזה לא מזיק ליין.