Posts Tagged ‘מרלו’

h1

ירדן רום, מהדורה שלישית

פברואר 18, 2012

רמת הגולן מוציאים לשוק זוג יינות חדשים: היין הראשון הוא ירדן רום 2008, הבציר השלישי לבלנד החדש והמדובר, והיין השני הוא יין קינוח חדש ומעניין, עליו אכתוב בהרחבה בעתיד הקרוב.

תמיד מפתיע לראות את ויקטור שונפלד, ועוד יותר מפתיע לשמוע אותו מדבר. שפת הגוף העדינה והקול השקט, שמאפיינים את הקטר של הרכבת הכי משומנת בתעשיית היין בארץ יוצרים דיכוטומיה משונה, שמצד שני גם איכשהו מסתדרת עם עצמה. לפני שאני נכנס ליינות שטעמנו, כמה משפטים כלליים. בניגוד למגמה שרואים ביקבים כמו רקנאטי ואחרים, יקבי רמת הגולן ממשיכים להוביל את הקו הקליפורני (של פעם), עם מקסימום מיצוי של פרי איכותי ובשל שנכנס להרבה עץ קלוי, עם תוצאה שכוללת אלכוהול גבוה (הגענו כבר מזמן ל-15.5% והיד נטויה) ומתיקות מדומה.

"גם ‘שאטו לאפיט’ מבורדו לא רץ לטעת זנים חדשים או להחליף את סגנון העשייה בכל פעם שנולד בצרפת כוכב חדש", מצטט אלדד לוי את אנשי היקב בכתבה חדשה ומומלצתבמילים אחרות, ביקב מפרגנים לאחרים אבל לא מתכוונים לשנות את הכיוון שהביל אותם לדרך המלך בעבר. האם השיפור באיכויות הפרי באמת יאפשר ליין לשאת על גבו כמויות כאלה של עץ אחרי יישון? אשמח מאוד לגלות שכן ולהודות שטעיתי. דווקא היין שלשמו התכנסנו, רום, אמנם בשל ופירותי אבל החבית משמעותית פחות מורגשת ויותר חומציות מגיעה לידי ביטוי. אולי השפעה של הייננית-יועצת המוערכת זלמה לונג, אולי הפרי יותר טוב – אבל כל דבר בעיתו.

המארחים בחרו בקפידה מה נטעם, ולכל כוס בטעימה הייתה סיבה. רום הוא בלנד של מרלו, קברנה וסירה ביחסים לא קבועים, ולכן התחלנו את הטעימה ב"מרכיבים" השונים כפי שהם באים לידי ביטוי בסדרת ירדן:

ירדן מרלו 2006 – יין מתובל עם עץ די בולט, הטאנין עדיין נוקשה, אבל מה שמפצה על זה הוא שילוב של אף מעניין (דובדבן ורוזמרין) וחומציות טובה בפה. אני תוהה אם השפעת החבית תפחת בשלב מסוים, או שכוונת המשורר תישאר עם היין גם בעתיד. כך או כך, בגיל 6 הפרי לא מצליח להתמודד עם העץ, לפחות לטעמי.

ירדן סירה 2007 – יין מלא, שופע ובשל עם עישון-בשרני נעים וקליה נדיבה של חבית. אמנם הפרי העשיר נותן פייט טוב יותר לעץ, אבל חוסר (קל) בחומציות פוגע ברעננות של היין ושולח אותו למחוזות שיראזיים יותר. עכשיו כשאני מעלה את זה על הכתב זה נשמע כמעט מתבקש לערבב בין השניים…

ירדן קברנה 2008 – זו הפעם הראשונה שזכורה לי ירקרקות בבנצ'מארק של הקברנה הישראלי. המתקתקות של היין הזה מתחילה כבר באף הבשל והפרחוני ומתעצמת עם המתיקות המדומה בחיך. היין עדיין הדוק, הטאנין הנדיב משולב היטב ולמרות הבשלות הגבוהה גם החומצה באה לידי ביטוי. כמו בשנים אחרות, גם כאן יש המון עץ שמפזר תיבול וקליה, אבל כאן הפרי מספיק מרוכז בשביל להחזיק את כל החבית הזו. התוצאה היא יין מהוקצע שמדבר בווליום גבוה. נדמה שהבשלות שלו הולכת ומתגברת בין בציר לבציר, ושוב גוברת הסקרנות אם ואיך זה ישפיע על היין בעשר הבא. למרות הכל, ללא עוררין היין הטוב בסדרה – לא שלמישהו היה ספק.

ירדן רום 2006. אפשר לסכם בצורה פשוטה – היין מתחיל לנפק קבלות ולהצדיק את היוקרה והייחוס האצילי. בהרחה ראשונה הוא מזכיר מאוד את הסירה שטעמנו לפני רגע, עם הפרי החושני והעישון הנעים. מהר מאוד מתגלים ההבדלים, והיין חושף עומק ומורכבות, הפרי עשיר בצורה יוצאת דופן, בפה הוא עסיסי ועם מבנה מעולה, חומציות טובה וחבית רגועה יותר ביחס לשאר היינות. כשיקב איכותי של מליוני בקבוקים בוחר את הפרי הכי טוב שלו ליצירת (כ)עשרת אלפי בקבוקים של יין העל שלו, בשילוב עם טיפול יינני קפדני וזהיר – לא קשה להבין איך התוצאה היא אחד היינות הטובים ביותר שעשו פה אי פעם.

ירדן רום 2007 יצוק לאותה תבנית אבל שונה. אם היין הקודם הזכיר (לפחות בגיל הנוכחי) את ירדן סירה, הפעם נדמה שירדן קברנה נותן את הטון, מה שהסתדר עם העובדה שהפעם הקברנה הוא המרכיב העיקרי של הבלנד. כרגע הוא מעט סגור יותר, קצת יותר רזה מהרום הקודם, והרבה יותר עשיר ומאוזן ביחס לקברנה. שונה סגנונית מהיין הקודם, אבל בהחלט שייך לאותה ליגת על של איכות. אם מהיין הקודם אפשר להנות כבר עכשיו (למרות שעדיף משמעותית לחכות), ליין הזה הייתי נותן עוד כמה שנים לפני ההתחלה.

ירדן רום 2008, סגור למדי באף, אבל אם מתעקשים ומסחררים הוא מזכיר ארומטית את הבציר הקודם. כשטועמים זה מזכיר לי יותר טעימת חבית מאשר יין מוכן לשתיה, עם ריכוז כמעט מכאיב של טאנין, פרי ועץ שעדיין לא מדברים אחד עם השני. אם הייתי צריך להמר הייתי מעריך שהוא יתנהג כמו 2007 עוד שנה, אבל כרגע באמת שקשה לי להגיד והיין חייב עוד זמן בבקבוק. אטעם אותו שוב עוד חודשיים ואדווח.

 מה עם המחיר?

הנושא של המחיר יכול להצדיק פוסט שלהם בפני עצמו, אבל אנסה לקצר. הרום הוא אחד היינות הטובים בארץ, ומחירו המומלץ הוא 380 ש"ח. בניגוד לרוב היינות עם מחיר מומלץ שהוא גבוה מהמחיר הריאלי בחנויות, עבור רום וקצרין הכמות הקטנה של הבקבוקים בשוק נעלמת תוך חודשים ספורים ואז המחיר מתחיל לטפס ואף להכפיל את עצמו תוך שנה-שנתיים מהבציר.

אם נסתכל על יינות נוספים בראש רשימת ה"טובים בארץ" כמו היינות הגבוהים של קסטל ושל מרגלית, נגלה שמחירם הוא חצי ממחיר הרום. כמובן שכל יין הוא בפני עצמו, אבל בכל זאת ההשוואה בין היינות המובילים בארץ מביאה למסקנה פשוטה: רום (וקצרין) לא רוצים או מנסים להיות יינות value for money אלא בדיוק הקיצוניות השניה. קצרין ורום הם מותג, חזק, ואמירה של יקב של מליוני בקבוקים: אלו 20 אלף בקבוקי היין הכי יוקרתי שלנו. לאספנות או כמתנה יוקרתית – כן. תמורה למחיר במובן שאנחנו מדברים עליו בדרך כלל (ירדן קברנה) – לא.

הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

זוג יינות חדשים

פברואר 5, 2012

מעשה בזוג יינות חדשים שיצא זה עתה לשוק, כאשר הקשר היחיד ביניהם הוא שנת הבציר:

צובה מצודה 2008 – יין ישראלי באופיו, עם מיצוי טוב של פרי, בשלות ושימוש נדיב בעץ קלוי. למרות שהווליום גבוה זה לא מרגיש מוגזם. מדובר על יין מוצק ובשל, מאוזן בקונטקסט שלו ועם אף עשיר ונעים. בשורה התחתונה – על אף גילו הצעיר, ולמרות שאני מעדיף יינות יותר מאופקים – נהניתי לחזור אליו במהלך הערב.

המחיר: 105 ש"ח (90-95 ש"ח מחיר ריאלי). היה מי שטען שהוא יותר מתאים לסקאלת הביניים מבחינת מה שהוא מציג וככזה הוא מתומחר גבוה מידי. לטעמי התמחור סביר בהתחשב בהשקעה הרבה ביין הגבוה של היקב הקטן הזה. נעים לגלות שביקב קטן (60 אלף בקבוק) עם עלויות ייצור גבוהות עדיין אפשר לתמחר את כל היינות במחיר דו-ספרתי.

בנימינה רזרב מרלו 2008 – אם הייתי מכיר את היינות מראש הייתי הופך את סדר הטעימה, כי כאן הכל בווליום נמוך יותר. מדובר ביין פרחוני ופירותי, עם חומציות נעימה והמון טאנין רך. לטעמי ייננות מדויקת הצליחה להתחמק כאן מהחסרונות של מרלו ישראלי, ולמצוא את עמק השווה (המאתגר) בין הירקרקות שהזן הזה מביא בבציר מוקדם לבין הריבתיות האלכוהולית בבציר מאוחר מידי. הבעייתיות של הזן הבורדולזי באקלים הישראלי היא שלא תמיד קיים עמק השווה – בשביל זה צריך גם כרם טוב שמטופל נכון.

לפני שנסחף לעוד דיון בנושא "מרלו בישראל, יחסינו לאן?" שווה לחזור ליין, כי הוא מרענן – לא רק מבחינת הטיפול המושכל בזן אלא פשוט מבחינת הטעם והריח. מלבד העובדה שהטאנינים מעט בולטים כרגע, משהו שירגע עוד כמה חודשים – מדובר ביין טוב וטעים, שיעבוד טוב (גם) עם אוכל. עדות נוספת למגמה החיובית ביקב. 89 ש"ח מחיר מומלץ (מחיר ריאלי ~80 ש"ח), תמורה לא רעה למחיר.

היינות נשלחו (בנפרד) ע"י היקבים

h1

לשרוד בניגוד לציפיות

ספטמבר 24, 2011

רקע

אלי רבן, חבר ואספן יין לא קטן החליט לקרוא תיגר על הקונספציה המעצבנת של "יין ישראלי לא מתיישן יותר מ-5 שנים" והפיק טעימה עיוורת מעניינת מאוד. ההגדרה של היינות בטעימה הייתה קצת מסובכת: יינות שעלו פחות ממאה ש"ח בצעירותם ונמצאים היום בסוף או אחרי חלון השתיה המומלץ. אתאר כמה יינות לפני שאני קופץ למסקנות.

יין

1. חיזור שמתנדף אחרי כמה דקות. פרי נעים אבל מגלה מעט סימני עייפות, טאנין רך. לא ליישון נוסף אבל בסה"כ די מאוזן ונעים לשתיה. הימור: מרלו

2. באף פרי רך, קליה ואדמה, התחושה הרכה ממשיכה גם לחיך, מעט חסרה חומציות, טאנין וריכוז טובים, החבית מעט בולטת. בסה"כ טוב מאוד. הימור: קברנה מ-2003

3. פרי עדין, מעט אלכוהול, טאנין מוצק, נגיעה מרירה, מרקם חלק, פרי נעים, חומצה עדינה, מעט עץ. טעים לאללה. הימור: קברנה 2004

4. פירותי ופרחוני, אלכוהולי, חומצה טובה והמון פרי בחיך, מתוק, מרוכז ומלא חיים. הימור: ירדן סירה.

מסקנות

עבר: היו יינות טובים יותר וטובים פחות, יינות לפני השיא ויינות אחרי השיא – אבל כל היינות היו טובים לשתיה, בריאים ונושמים. תעודת כבוד ללקט אקלקטי, בעיקר של יקבים קטנים.

הווה: היום הכרמים יותר מבוגרות. הידע בכורמות ובייננות עשה זינוק קוונטי (וממשיך לגדול). במילים אחרות: לא נורא אם "שוכחים" יין לא "נחשב" במקרר כמה שנים יותר מהמתוכנן.

עתיד: מישהו מעיז להמר איך תראה טעימה של בצירי 2009-11 בשנת 2022?

תשובות

(1) טפרברג, טרה מרלו 2006. בכלל לא רע, בהתחשב בזן. (2) ברבדו קברנה 2001. וואו, הפתעה לטובה. נעדר הירקרקות האופיינית ומוצלח בלי קשר. (3) צרעה, אילן קברנה 2000 (איפה הייתה עוברת מדף היום תווית כזו?) (4) סוסון ים קאמי 2005.

Follow Up

בבקבוק של הצרעה נשארו כוס וחצי. פקקתי אותו אחרי שעתיים שהיה פתוח, שמרתי במקרר במהלך הלילה ופתחתי אותו למחרת בבוקר במהלך ההשקה ביקב צרעה ביחד עם ערן פיק. אחרי 11 שנים מהבציר ו-18 שעות חשיפה לחמצן ציפיתי למצוא חומץ מחומצן ומבאס. במקום זה פגשנו יין שהחמצן עשה לו רק טוב והוא השתפר במהלך הלילה. ריחרחתי את הכוס ולא האמנתי. את המילה הראשונה שעלתה לי בראש לא העזתי לבטא בקול. בורדו. מורכבות, חן ואלגנטיות, עם אדמתיות מפתה, ארומות שניוניות ולצידן הפרי עדיין משמיע את קולו. מגע רך בחיך, איזון ורוגע. חבל שהיו רק שתי לגימות לכל אחד להתענג עליהן. בצירוף מקרים קוסמי לקוח אחר הביא איתו את אותו היין מבצירים 01 ו-03. 2001 היה מוצלח יותר מ-2003, אבל היין שהבאתי התעלה על שניהם – אולי גם הם היו צריכים להיות פתוחים איזה לילה.

"אם בציר 2000 נראה ככה בגיל 11, באיזה גיל כדאי לפתוח את שורש 2008?" שאלתי את ערן. הוא רק שתק, מחייך את החיוך הצנוע שלו…

גילוי נאות: אני מחשיב את עצמי חבר של היקב, אנשיו, ומכונת האספרסו – לא בסדר הזה.


h1

קצת אוכל, קצת יין

יולי 23, 2011

המירוץ לפרסם מאמרים לפני שדלת הדוקטורט נטרקת על אחורי, גרם לי להזניח קצת את הבלוג. נכון, תירוצים וקוטג' קונים בזול. בכל מקרה, אחרי דם, יזע ומעל 50 – גרסאות המאמר הראשון הוגש בקול הקלקה רמה וזו כבר סיבה לשתות משהו. החברים בחרו בפסטה קורולה החיפאית במשכנה החדש בציר מוריה. שלפתי את הבקבוק השני מהזוג הנשכח של שורק ושמנו פעמינו אל הכרמל.

המקום מעוצב פשוט ופרקטי, כמו ביסטרו כפרי כולל המפות המשובצות באדום. בגזרת האוכל, לא מפסיק להפתיע אותי כל פעם מחדש כמה פסטה טריה יותר טובה מכל ואריאציה אחרת שלה. איך למדוד מקום כזה? לטעום מהפסטה הכי פשוטה (פטוצ'יני) עם הרוטב הכי פשוט. מעולה. בצלחת שלי נחה ערימה נאה של רביולי בטטה שהוכנו באותו יום עם רוטב צנוע של פרוסות עגבניה קטנות, שום, שמנ"ז ובזיליקום טרי. המנה הייתה משביעה וטעימה בלי לנסות להתחכם או להרשים. מבלי להלאות בפרטים, התפריט כולל מגוון של כל הפסטות והרטבים הסטנדרטיים וכמה נוספים (40-60 ש"ח), מגוון מנות ראשונות שנעות בין בצקים, אנטיפסטי וסלטים, וגם כמה אופציות קרניבוריות למהדרין בעיקריות. תפריט היין מינימליסטי וכולל מספר חד ספרתי של יינות לא מוכרים כמו יקב שגיא (עד 120 ש"ח לבקבוק) עם כוסות לא רעות. לסיכום – המנות מוצלחות בעיקר בגלל שהן לא מנסות להרשים, אלא מספקות המון תכלס טרי, ישיר וטעים.

בליל המנות הראשונות והעיקריות שכיסו את השולחן, כולל שני קינוחים קולקטיביים הסתכמו ל-404 ש"ח לחמישה אנשים, וזה עוד לפני שאני מספר שבמקום לא גובים דמי חליצה. בקיצור – נחזור ובקרוב. עדכון (22.8.2011) בשני הביקורים הבאים צצו דמי חליצה של 25 ו-30 ש"ח בהתאמה (לגיטימי), ואני יכול לומר שחוויית הביקור נפלה בהשוואה לביקור עליו דיווחתי כאן.

אה, והיין:

שורק, מרלו כרם יוסף 2007. הענבים נרכשו מכרם אדרת של עמק האלה, בדרגת בשלות גבוהה. מהשניה שהוא נפתח החדר מתמלא בבושם שזיפים משכר. מזמן לא נתקלתי בריח שמזנק בכזו עצמה מבקבוק יין. די עקבי עם טעימת החבית של לפני שלוש שנים. הפירותיות שלו כ"כ מסחררת שקל להתעלם מהחסרונות שלו, שכוללים תחושה קלה של אלכוהול באף ובפה (15.3%) שמלווה במעט מרירות. כך או כך, במחיר המקורי (75) הוא מספק מעל ומעבר לציפיות שלי. הייתי קונה שוב, אבל 600 הבקבוקים שיוצרו ממנו ב-2007 הם הבציר האחרון של היין…

h1

אמריקה ביקב צרעה

יוני 4, 2010

צומת אשתאול, רמות רזיאל, צובה, בר גיורא. הרבה שלטים עם שמות מוכרים לחובבי יין – מעטרים את דרך היין שלנו – לשניה הזכירה לי את הכביש עתיר-היקבים בסנט הלנה שבנאפה. הריכוז הזה נמצא מרחק מגוחך של 20 דקות נסיעה ממדינת ת"א, וכמעט מפתיע לראות כמה הכל קרוב להכל באזור. על האזור והשיתוף בסביבה הזו אוסיף עוד אחרי ביקור מתוכנן ביקב צרעה.

אם כבר נאפה, ערן פיק שתדרך אותי לטיול הקליפורני – הזמין אותי להצטרף לפורום מלצרי היין הירושלמים בטעימת ארצות הברית. טעמנו מיקס של זנים, טווחי מחיר וסגנונות, כמו שאפשר לראות בדוגמאות:

Domaine St. Michelle, Blanc de Noirs – מבעבע קל, פרחוני מאוד, פירותי, חומציות נעימה עם פרי מתקתק, בועות עדינות. מרענן וכיפי (הכרם, 65 ש"ח)

Eroica Riesling 2007 – פרי שיתוף הפעולה של לוסן ושאטו סיינט מישל, מינרלי מאוד באף עם רמז קל לנפט. עד כאן סבבה, ואז בפה מוצאים יין פירותי, בשל ומתקתק, בלי חומצה שתחזיק את העניין. האף של היין מעניין, הפה מתוק ולא מאוזן לטעמי – ואין קשר בין האף לפה, סכיזופרניה קלה (הכרם, 130 ש"ח). דווקא בציר 2005 שטעמתי לפני שנתיים הראה יותר חיבור בין האף לפה, ולא כלל את המתיקות והפרי שהיו ב-2007.

Columbia Crest Grand Estate Chardonnay 2008 – פרחוני, טרופי, בשל בטירוף, מתוק באף ובפה, חמאתי ושמנמן. סוכריה אמריקאית אופיינית שמי שלא שותה יין יאהב בקלות. הפרחה של הכיתה ששמה הרבה יותר מידי בושם ומדברת בצעקות (הכרם, 60 ש"ח).

Apogee 2005 – אדמתי מאוד, פרי עדין, קצת ירקרק ואלכוהולי. חומציות טובה ולצידה מרירות ניכרת, עם סיום ארוך, מריר-מתובל. לזכותו – בשלות נמוכה, לחובתו – פנולים לא בשלים. יכול להיות שלא הבנתי את היין ואת הסגנון, אבל לא נהניתי לשתות אותו (הכרם, 300 ש"ח).

Duckhorn, Napa Valley Merlot 2007 – אף נקי, פירותי ופרחוני, משלב חומציות נעימה עם פרי. יין קליל שסובב סביב הפרי ומוציא גם קצת אופי מהזן. כיפי, מתאים לאוכל או לבד (לא מיובא).

Columbia Crest Merlot Reserve 2004 – יין פירותי ונחמד, פחות רענן וקל מהקודם, יותר יובש ותבלינים. פחות מרלו – יותר חבית. חביב ליד המבורגר, לא הרבה מעבר. במחיר שלו הייתי הולך על משהו אחר כנראה (הכרם, 135 ש"ח).

Joseph Phelps Cabernet Sauvignon Napa Valley 2006 – פרי טוב ועשיר עם שכבות של תיבול עדין, הדוק, חומצי, יובש מעט נוקשה והרבה פרי וטוב. קברנה קליפורני מלוטש ומרוכז שאפשר להנות ממנו כבר עכשיו אבל כמה שנים ישחררו ממנו את הנוקשות ויעשו אותו חוויה. יופי של יין, לבדו היה שווה את הטיול (לא מיובא).

Casa Nuestra Old Vines Petite Sirah 2007 – יקב משפחתי קטן שיושב על דרך סילבראדו קצת מצפון לסנט הלנה ומשחק עם זנים מיוחדים. האמת שהיינות לא הרשימו אותי אבל אירחו אותי יפה אז קניתי בקבוק כתודה. תכננתי לשתות בקליפורניה אבל איכשהו הוא התגלגל איתי לארץ. אף בשל מתוק וסוכרייתי, דובדבנים חמוצים, טאני נורא בפה, לא המון פרי, סיום יבש וקצר יחסית. גס ולא מאוזן.

סיכום? היינות הראו שאצל הדוד סאם עושים יינות טובים ויינות לא טובים. קיבלנו דוגמה לקברנה-נאפה איכותי וקיבלנו דוגמה לכך שאפשר לעשות גם מרלו בסדר בנאפה. כמו אצלנו, אי אפשר היה למצוא מכנה משותף ברור ליינות, ואי אפשר היה להמנע מנפילות.

תודה לערן על הזמן, הסבלנות והאירוח.

h1

יין וגלישה

מאי 16, 2010

 We know what you're thinking…

What does surfing have to do with wine?

Try balance, harmony and nature for starters.
Surfing is part sport, part meditation and all working within, rather than against, nature. Winemaking? Pretty similar approach.

(מצוטט מאתר היקב)

הסיפור של יקב Longboard זה הסיפור של עודד שקד, שנולד בישראל והגלישה הביאה אותו לכל העולם עד שנחשף ליין. משם עבר ללמוד יין בדייויס, עבד בנאפה ובבורדו, ומשם כמעט שני עשורים ב- J Vineyards הידוע בסונומה. משם הוא הקים יקב משלו, והוא משלב בין שתי האהבות שלו. ביקב מייצרים 120 אלף בקבוקים בשנה, בעיקר של יינות זניים. ממה שטעמתי התרשמתי שמומחיות הבית היא יינות הסירה המעניינים. היינות יודעים לבטא היטב את הזנים שלהם, ורובם מצליחים להימנע מבשלות יתר. החביות נשארות ברקע, וחומציות טובה עוברת בין היינות והופכת אותם לידידותיים לאוכל. ציינתי כמה מחירים אפילו שאי אפשר להשיג את היין בארץ, כדי לתת קנה מידה למחירים ולגישה הצנועה של היקב. בהמשך – כמה דוגמאות מהיינות שטעמתי. 

Dakine Merlot 2007 – הפרי שמגיע מ-Russian River מתובל בקצת מלבק מאותו כרם. התוצאה היא יין פרחוני משגע עם דובדבן חמוץ והרבה פרי. קל יחסית, חומציות טובה וקצת מרירות. מודרני אבל לא שוכח את האופי של הזן לרגע. כיף, לאוכל קל. 24$

Point Break 2007 – בלנד מקומי, אף מתובל ומעניין, נפח טוב, חומציות. יין אוכל נעים וטוב, פירותי אבל לא בשל. 21$, תמורה טובה.

Russian River Valley Syrah 2005 – נקפוץ ישר לשורה התחתונה במחברת שלי: וואלה, סירה. אופי זני לכל האורך, משלב תיבול, יובש, חומציות ופרי סגול בחבילה חומצית ועדינה. מהנה ומלא אופי. 45$

Mavericks Alexander Valley Cabernet Sauvignon 2007 – יין פירותי ובשל, עסיסי ומלא עם הרבה יובש ועוצמות שעטופות במרקם נעים. מיצוי גבוה של הפרי אבל בלי גלישה לריבתיות. הייתי נותן לו שנתיים להרגע קצת. טעים. קברנה אה-לה נאפה, אבל מהסקאלה הגבוהה של נאפה. המחיר דווקא סונומה, 50$.

Ballistic Zinfandel 2008 – זינפנדל מעניין עם דובדבן חמוץ אופייני, בשלות די גבוהה, קרמל, גוף מלא, חלק ונעים, עסיסי, טאנינים בשלים ורכים, פירותי לכל האורך. נחמד.

לקינוח, יש גם בלוג

h1

Shafer Vineyards

אפריל 17, 2010

ביקבים הכי טובים שהייתי בהם לא היה שלט גדול בכניסה. כאן אין שלט בכלל, רק המספר 6154 כתוב על שלט קטן בכניסה לדרך הצדדית שמסתעפת מסילברדו. היקב המשפחתי הזה מייצר קצת פחות מ-400,000 בקבוק בשנה, וכמו יקבים אחרים הם לוקחים ברצינות את המושג sustainability. כל צרכי המים מסופקים ע"י בריכה לאגירת מי גשמים, וכל צרכי האנרגיה מסופקים ע"י פאנלים סולאריים שמייצרים מעל 200 קילוואט.

לברדור מבוגר קידם את פני עם פרצוף אדיש בחניה. מאוחר יותר הסתבר לי ש-טאקר מפורסם לפחות כמו היינות. טאנר, גולדן מהמם – פחות ותיק ויותר פעלתן, נראה כמו אודישן לשפן של אנרג'ייזר. רק תתקרב אליו והוא נשכב על הגב ומחכה לפינוק. לשני הכלבים יש אובססיה לא מוסברת לקרקרים שעל שולחן הטעימה, וגם דף פייסבוק

Red Shoulder Ranch Chardonnay 2008 – משלב אופי פירותי-טרופי עם אופי חומצי-הדרי, כשברגע מינרליות נעימה. די רחב, אבל החומציות המצוינת מקיפה את הכל ושומרת על היין רענן ונקי. היד על החבית רגועה, וכאן היא מוסיפה מורכבות ונפח בלי לקלקל את הפרי האיכותי שישב בתוכה. זה משהו שכולם טוענים שהם עושים – גם יצרני השרדונעץ – אבל כאן זה עומד במבחן התוצאה. השרדונה המוצלח ביותר שטעמתי בקליפורניה. 48$

Merlot 2007 – יש ביין ניגוד מעניין בין אף מתוק ובשל לחומציות חותכת בחיך. הפרי נעים ומחמיאה לו נגיעה מרירה ומבנה טוב של טאנין. ביטוי טוב של הזן, יין טוב לאוכל. כדאי להתחיל לשתות עוד שנתיים, ויש לו מספיק חומצה וטאנין בשביל להמשיך ולהתפתח לטווח ארוך בהרבה. 48$

One Point Five Cabernet Sauvignon 2007 – לטוב ולרע – טעימה מייצגת לסגנון המקומי, כאשר הוא נעשה עם הרבה השקעה ומתבסס על פרי טוב. הרבה עץ קלוי מחותן עם הרבה פרי טוב, ויוצר צאצא מרוכז, מתובל ופירותי. עדיין בגיל נשכני מעט. לא הסגנון שלי. 70$

Relentless Syrah 2006 – החוויה כאן היא סביב הפרי העשיר והמרוכז, והמגע המסיבי עם החבית לא פגם בזה. יין בשל, מדויק, מפנק, הדוניסטי ונגיש מאוד. מיצוי הפרי הגבוה לא פגם באיזון מול החומצה והטאנין. טעים. 70$

Hillside Select Cabernet Sauvignon 2005 – כמות קטנה של 24 אלף בקבוק מיוצרת מהיין הזה, מהכרם שנמצא בדיוק מעל בניין היקב ומופיע בתמונה. מה שמעניין בכרם זה שהוא שונה ממה שלמדתי עד היום. שורשים עמוקים זה טוב? כאן דווקא לא. מדובר בקרקע בעומק ממוצע של 1-2 מטר, שמתחתיה סלע שהשורשים לא מסוגלים לחדור. גפנים מבוגרות זה טוב? רובו של הכרם בן פחות מעשר, והיבולים הם מסדר גודל של 350 ק"ג לדונם. ואיך היין? מעולה. פירותי, מרקם משי מדהים, בעל נפח אבל עדין, עסיסי, עשיר. פשוט טעים. מודרניזם פוגש אלגנטיות. בשורה התחתונה בדף כתבתי שבא לי לשבת על בקבוק. מתומחר מעל Opus One ב- 215$, ויש גם רשימת המתנה.

סיכום:

היינות: פירותיים, בשלים, מדויקים

הגימיק: הכלבים המדהימים