Posts Tagged ‘מרלו’

h1

ירדן רום, מהדורה שלישית

פברואר 18, 2012

רמת הגולן מוציאים לשוק זוג יינות חדשים: היין הראשון הוא ירדן רום 2008, הבציר השלישי לבלנד החדש והמדובר, והיין השני הוא יין קינוח חדש ומעניין, עליו אכתוב בהרחבה בעתיד הקרוב.

תמיד מפתיע לראות את ויקטור שונפלד, ועוד יותר מפתיע לשמוע אותו מדבר. שפת הגוף העדינה והקול השקט, שמאפיינים את הקטר של הרכבת הכי משומנת בתעשיית היין בארץ יוצרים דיכוטומיה משונה, שמצד שני גם איכשהו מסתדרת עם עצמה. לפני שאני נכנס ליינות שטעמנו, כמה משפטים כלליים. בניגוד למגמה שרואים ביקבים כמו רקנאטי ואחרים, יקבי רמת הגולן ממשיכים להוביל את הקו הקליפורני (של פעם), עם מקסימום מיצוי של פרי איכותי ובשל שנכנס להרבה עץ קלוי, עם תוצאה שכוללת אלכוהול גבוה (הגענו כבר מזמן ל-15.5% והיד נטויה) ומתיקות מדומה.

"גם ‘שאטו לאפיט’ מבורדו לא רץ לטעת זנים חדשים או להחליף את סגנון העשייה בכל פעם שנולד בצרפת כוכב חדש", מצטט אלדד לוי את אנשי היקב בכתבה חדשה ומומלצתבמילים אחרות, ביקב מפרגנים לאחרים אבל לא מתכוונים לשנות את הכיוון שהביל אותם לדרך המלך בעבר. האם השיפור באיכויות הפרי באמת יאפשר ליין לשאת על גבו כמויות כאלה של עץ אחרי יישון? אשמח מאוד לגלות שכן ולהודות שטעיתי. דווקא היין שלשמו התכנסנו, רום, אמנם בשל ופירותי אבל החבית משמעותית פחות מורגשת ויותר חומציות מגיעה לידי ביטוי. אולי השפעה של הייננית-יועצת המוערכת זלמה לונג, אולי הפרי יותר טוב – אבל כל דבר בעיתו.

המארחים בחרו בקפידה מה נטעם, ולכל כוס בטעימה הייתה סיבה. רום הוא בלנד של מרלו, קברנה וסירה ביחסים לא קבועים, ולכן התחלנו את הטעימה ב"מרכיבים" השונים כפי שהם באים לידי ביטוי בסדרת ירדן:

ירדן מרלו 2006 – יין מתובל עם עץ די בולט, הטאנין עדיין נוקשה, אבל מה שמפצה על זה הוא שילוב של אף מעניין (דובדבן ורוזמרין) וחומציות טובה בפה. אני תוהה אם השפעת החבית תפחת בשלב מסוים, או שכוונת המשורר תישאר עם היין גם בעתיד. כך או כך, בגיל 6 הפרי לא מצליח להתמודד עם העץ, לפחות לטעמי.

ירדן סירה 2007 – יין מלא, שופע ובשל עם עישון-בשרני נעים וקליה נדיבה של חבית. אמנם הפרי העשיר נותן פייט טוב יותר לעץ, אבל חוסר (קל) בחומציות פוגע ברעננות של היין ושולח אותו למחוזות שיראזיים יותר. עכשיו כשאני מעלה את זה על הכתב זה נשמע כמעט מתבקש לערבב בין השניים…

ירדן קברנה 2008 – זו הפעם הראשונה שזכורה לי ירקרקות בבנצ'מארק של הקברנה הישראלי. המתקתקות של היין הזה מתחילה כבר באף הבשל והפרחוני ומתעצמת עם המתיקות המדומה בחיך. היין עדיין הדוק, הטאנין הנדיב משולב היטב ולמרות הבשלות הגבוהה גם החומצה באה לידי ביטוי. כמו בשנים אחרות, גם כאן יש המון עץ שמפזר תיבול וקליה, אבל כאן הפרי מספיק מרוכז בשביל להחזיק את כל החבית הזו. התוצאה היא יין מהוקצע שמדבר בווליום גבוה. נדמה שהבשלות שלו הולכת ומתגברת בין בציר לבציר, ושוב גוברת הסקרנות אם ואיך זה ישפיע על היין בעשר הבא. למרות הכל, ללא עוררין היין הטוב בסדרה – לא שלמישהו היה ספק.

ירדן רום 2006. אפשר לסכם בצורה פשוטה – היין מתחיל לנפק קבלות ולהצדיק את היוקרה והייחוס האצילי. בהרחה ראשונה הוא מזכיר מאוד את הסירה שטעמנו לפני רגע, עם הפרי החושני והעישון הנעים. מהר מאוד מתגלים ההבדלים, והיין חושף עומק ומורכבות, הפרי עשיר בצורה יוצאת דופן, בפה הוא עסיסי ועם מבנה מעולה, חומציות טובה וחבית רגועה יותר ביחס לשאר היינות. כשיקב איכותי של מליוני בקבוקים בוחר את הפרי הכי טוב שלו ליצירת (כ)עשרת אלפי בקבוקים של יין העל שלו, בשילוב עם טיפול יינני קפדני וזהיר – לא קשה להבין איך התוצאה היא אחד היינות הטובים ביותר שעשו פה אי פעם.

ירדן רום 2007 יצוק לאותה תבנית אבל שונה. אם היין הקודם הזכיר (לפחות בגיל הנוכחי) את ירדן סירה, הפעם נדמה שירדן קברנה נותן את הטון, מה שהסתדר עם העובדה שהפעם הקברנה הוא המרכיב העיקרי של הבלנד. כרגע הוא מעט סגור יותר, קצת יותר רזה מהרום הקודם, והרבה יותר עשיר ומאוזן ביחס לקברנה. שונה סגנונית מהיין הקודם, אבל בהחלט שייך לאותה ליגת על של איכות. אם מהיין הקודם אפשר להנות כבר עכשיו (למרות שעדיף משמעותית לחכות), ליין הזה הייתי נותן עוד כמה שנים לפני ההתחלה.

ירדן רום 2008, סגור למדי באף, אבל אם מתעקשים ומסחררים הוא מזכיר ארומטית את הבציר הקודם. כשטועמים זה מזכיר לי יותר טעימת חבית מאשר יין מוכן לשתיה, עם ריכוז כמעט מכאיב של טאנין, פרי ועץ שעדיין לא מדברים אחד עם השני. אם הייתי צריך להמר הייתי מעריך שהוא יתנהג כמו 2007 עוד שנה, אבל כרגע באמת שקשה לי להגיד והיין חייב עוד זמן בבקבוק. אטעם אותו שוב עוד חודשיים ואדווח.

 מה עם המחיר?

הנושא של המחיר יכול להצדיק פוסט שלהם בפני עצמו, אבל אנסה לקצר. הרום הוא אחד היינות הטובים בארץ, ומחירו המומלץ הוא 380 ש"ח. בניגוד לרוב היינות עם מחיר מומלץ שהוא גבוה מהמחיר הריאלי בחנויות, עבור רום וקצרין הכמות הקטנה של הבקבוקים בשוק נעלמת תוך חודשים ספורים ואז המחיר מתחיל לטפס ואף להכפיל את עצמו תוך שנה-שנתיים מהבציר.

אם נסתכל על יינות נוספים בראש רשימת ה"טובים בארץ" כמו היינות הגבוהים של קסטל ושל מרגלית, נגלה שמחירם הוא חצי ממחיר הרום. כמובן שכל יין הוא בפני עצמו, אבל בכל זאת ההשוואה בין היינות המובילים בארץ מביאה למסקנה פשוטה: רום (וקצרין) לא רוצים או מנסים להיות יינות value for money אלא בדיוק הקיצוניות השניה. קצרין ורום הם מותג, חזק, ואמירה של יקב של מליוני בקבוקים: אלו 20 אלף בקבוקי היין הכי יוקרתי שלנו. לאספנות או כמתנה יוקרתית – כן. תמורה למחיר במובן שאנחנו מדברים עליו בדרך כלל (ירדן קברנה) – לא.

הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

זוג יינות חדשים

פברואר 5, 2012

מעשה בזוג יינות חדשים שיצא זה עתה לשוק, כאשר הקשר היחיד ביניהם הוא שנת הבציר:

צובה מצודה 2008 – יין ישראלי באופיו, עם מיצוי טוב של פרי, בשלות ושימוש נדיב בעץ קלוי. למרות שהווליום גבוה זה לא מרגיש מוגזם. מדובר על יין מוצק ובשל, מאוזן בקונטקסט שלו ועם אף עשיר ונעים. בשורה התחתונה – על אף גילו הצעיר, ולמרות שאני מעדיף יינות יותר מאופקים – נהניתי לחזור אליו במהלך הערב.

המחיר: 105 ש"ח (90-95 ש"ח מחיר ריאלי). היה מי שטען שהוא יותר מתאים לסקאלת הביניים מבחינת מה שהוא מציג וככזה הוא מתומחר גבוה מידי. לטעמי התמחור סביר בהתחשב בהשקעה הרבה ביין הגבוה של היקב הקטן הזה. נעים לגלות שביקב קטן (60 אלף בקבוק) עם עלויות ייצור גבוהות עדיין אפשר לתמחר את כל היינות במחיר דו-ספרתי.

בנימינה רזרב מרלו 2008 – אם הייתי מכיר את היינות מראש הייתי הופך את סדר הטעימה, כי כאן הכל בווליום נמוך יותר. מדובר ביין פרחוני ופירותי, עם חומציות נעימה והמון טאנין רך. לטעמי ייננות מדויקת הצליחה להתחמק כאן מהחסרונות של מרלו ישראלי, ולמצוא את עמק השווה (המאתגר) בין הירקרקות שהזן הזה מביא בבציר מוקדם לבין הריבתיות האלכוהולית בבציר מאוחר מידי. הבעייתיות של הזן הבורדולזי באקלים הישראלי היא שלא תמיד קיים עמק השווה – בשביל זה צריך גם כרם טוב שמטופל נכון.

לפני שנסחף לעוד דיון בנושא "מרלו בישראל, יחסינו לאן?" שווה לחזור ליין, כי הוא מרענן – לא רק מבחינת הטיפול המושכל בזן אלא פשוט מבחינת הטעם והריח. מלבד העובדה שהטאנינים מעט בולטים כרגע, משהו שירגע עוד כמה חודשים – מדובר ביין טוב וטעים, שיעבוד טוב (גם) עם אוכל. עדות נוספת למגמה החיובית ביקב. 89 ש"ח מחיר מומלץ (מחיר ריאלי ~80 ש"ח), תמורה לא רעה למחיר.

היינות נשלחו (בנפרד) ע"י היקבים

h1

לשרוד בניגוד לציפיות

ספטמבר 24, 2011

רקע

אלי רבן, חבר ואספן יין לא קטן החליט לקרוא תיגר על הקונספציה המעצבנת של "יין ישראלי לא מתיישן יותר מ-5 שנים" והפיק טעימה עיוורת מעניינת מאוד. ההגדרה של היינות בטעימה הייתה קצת מסובכת: יינות שעלו פחות ממאה ש"ח בצעירותם ונמצאים היום בסוף או אחרי חלון השתיה המומלץ. אתאר כמה יינות לפני שאני קופץ למסקנות.

יין

1. חיזור שמתנדף אחרי כמה דקות. פרי נעים אבל מגלה מעט סימני עייפות, טאנין רך. לא ליישון נוסף אבל בסה"כ די מאוזן ונעים לשתיה. הימור: מרלו

2. באף פרי רך, קליה ואדמה, התחושה הרכה ממשיכה גם לחיך, מעט חסרה חומציות, טאנין וריכוז טובים, החבית מעט בולטת. בסה"כ טוב מאוד. הימור: קברנה מ-2003

3. פרי עדין, מעט אלכוהול, טאנין מוצק, נגיעה מרירה, מרקם חלק, פרי נעים, חומצה עדינה, מעט עץ. טעים לאללה. הימור: קברנה 2004

4. פירותי ופרחוני, אלכוהולי, חומצה טובה והמון פרי בחיך, מתוק, מרוכז ומלא חיים. הימור: ירדן סירה.

מסקנות

עבר: היו יינות טובים יותר וטובים פחות, יינות לפני השיא ויינות אחרי השיא – אבל כל היינות היו טובים לשתיה, בריאים ונושמים. תעודת כבוד ללקט אקלקטי, בעיקר של יקבים קטנים.

הווה: היום הכרמים יותר מבוגרות. הידע בכורמות ובייננות עשה זינוק קוונטי (וממשיך לגדול). במילים אחרות: לא נורא אם "שוכחים" יין לא "נחשב" במקרר כמה שנים יותר מהמתוכנן.

עתיד: מישהו מעיז להמר איך תראה טעימה של בצירי 2009-11 בשנת 2022?

תשובות

(1) טפרברג, טרה מרלו 2006. בכלל לא רע, בהתחשב בזן. (2) ברבדו קברנה 2001. וואו, הפתעה לטובה. נעדר הירקרקות האופיינית ומוצלח בלי קשר. (3) צרעה, אילן קברנה 2000 (איפה הייתה עוברת מדף היום תווית כזו?) (4) סוסון ים קאמי 2005.

Follow Up

בבקבוק של הצרעה נשארו כוס וחצי. פקקתי אותו אחרי שעתיים שהיה פתוח, שמרתי במקרר במהלך הלילה ופתחתי אותו למחרת בבוקר במהלך ההשקה ביקב צרעה ביחד עם ערן פיק. אחרי 11 שנים מהבציר ו-18 שעות חשיפה לחמצן ציפיתי למצוא חומץ מחומצן ומבאס. במקום זה פגשנו יין שהחמצן עשה לו רק טוב והוא השתפר במהלך הלילה. ריחרחתי את הכוס ולא האמנתי. את המילה הראשונה שעלתה לי בראש לא העזתי לבטא בקול. בורדו. מורכבות, חן ואלגנטיות, עם אדמתיות מפתה, ארומות שניוניות ולצידן הפרי עדיין משמיע את קולו. מגע רך בחיך, איזון ורוגע. חבל שהיו רק שתי לגימות לכל אחד להתענג עליהן. בצירוף מקרים קוסמי לקוח אחר הביא איתו את אותו היין מבצירים 01 ו-03. 2001 היה מוצלח יותר מ-2003, אבל היין שהבאתי התעלה על שניהם – אולי גם הם היו צריכים להיות פתוחים איזה לילה.

"אם בציר 2000 נראה ככה בגיל 11, באיזה גיל כדאי לפתוח את שורש 2008?" שאלתי את ערן. הוא רק שתק, מחייך את החיוך הצנוע שלו…

גילוי נאות: אני מחשיב את עצמי חבר של היקב, אנשיו, ומכונת האספרסו – לא בסדר הזה.


h1

קצת אוכל, קצת יין

יולי 23, 2011

המירוץ לפרסם מאמרים לפני שדלת הדוקטורט נטרקת על אחורי, גרם לי להזניח קצת את הבלוג. נכון, תירוצים וקוטג' קונים בזול. בכל מקרה, אחרי דם, יזע ומעל 50 – גרסאות המאמר הראשון הוגש בקול הקלקה רמה וזו כבר סיבה לשתות משהו. החברים בחרו בפסטה קורולה החיפאית במשכנה החדש בציר מוריה. שלפתי את הבקבוק השני מהזוג הנשכח של שורק ושמנו פעמינו אל הכרמל.

המקום מעוצב פשוט ופרקטי, כמו ביסטרו כפרי כולל המפות המשובצות באדום. בגזרת האוכל, לא מפסיק להפתיע אותי כל פעם מחדש כמה פסטה טריה יותר טובה מכל ואריאציה אחרת שלה. איך למדוד מקום כזה? לטעום מהפסטה הכי פשוטה (פטוצ'יני) עם הרוטב הכי פשוט. מעולה. בצלחת שלי נחה ערימה נאה של רביולי בטטה שהוכנו באותו יום עם רוטב צנוע של פרוסות עגבניה קטנות, שום, שמנ"ז ובזיליקום טרי. המנה הייתה משביעה וטעימה בלי לנסות להתחכם או להרשים. מבלי להלאות בפרטים, התפריט כולל מגוון של כל הפסטות והרטבים הסטנדרטיים וכמה נוספים (40-60 ש"ח), מגוון מנות ראשונות שנעות בין בצקים, אנטיפסטי וסלטים, וגם כמה אופציות קרניבוריות למהדרין בעיקריות. תפריט היין מינימליסטי וכולל מספר חד ספרתי של יינות לא מוכרים כמו יקב שגיא (עד 120 ש"ח לבקבוק) עם כוסות לא רעות. לסיכום – המנות מוצלחות בעיקר בגלל שהן לא מנסות להרשים, אלא מספקות המון תכלס טרי, ישיר וטעים.

בליל המנות הראשונות והעיקריות שכיסו את השולחן, כולל שני קינוחים קולקטיביים הסתכמו ל-404 ש"ח לחמישה אנשים, וזה עוד לפני שאני מספר שבמקום לא גובים דמי חליצה. בקיצור – נחזור ובקרוב. עדכון (22.8.2011) בשני הביקורים הבאים צצו דמי חליצה של 25 ו-30 ש"ח בהתאמה (לגיטימי), ואני יכול לומר שחוויית הביקור נפלה בהשוואה לביקור עליו דיווחתי כאן.

אה, והיין:

שורק, מרלו כרם יוסף 2007. הענבים נרכשו מכרם אדרת של עמק האלה, בדרגת בשלות גבוהה. מהשניה שהוא נפתח החדר מתמלא בבושם שזיפים משכר. מזמן לא נתקלתי בריח שמזנק בכזו עצמה מבקבוק יין. די עקבי עם טעימת החבית של לפני שלוש שנים. הפירותיות שלו כ"כ מסחררת שקל להתעלם מהחסרונות שלו, שכוללים תחושה קלה של אלכוהול באף ובפה (15.3%) שמלווה במעט מרירות. כך או כך, במחיר המקורי (75) הוא מספק מעל ומעבר לציפיות שלי. הייתי קונה שוב, אבל 600 הבקבוקים שיוצרו ממנו ב-2007 הם הבציר האחרון של היין…

h1

אמריקה ביקב צרעה

יוני 4, 2010

צומת אשתאול, רמות רזיאל, צובה, בר גיורא. הרבה שלטים עם שמות מוכרים לחובבי יין – מעטרים את דרך היין שלנו – לשניה הזכירה לי את הכביש עתיר-היקבים בסנט הלנה שבנאפה. הריכוז הזה נמצא מרחק מגוחך של 20 דקות נסיעה ממדינת ת"א, וכמעט מפתיע לראות כמה הכל קרוב להכל באזור. על האזור והשיתוף בסביבה הזו אוסיף עוד אחרי ביקור מתוכנן ביקב צרעה.

אם כבר נאפה, ערן פיק שתדרך אותי לטיול הקליפורני – הזמין אותי להצטרף לפורום מלצרי היין הירושלמים בטעימת ארצות הברית. טעמנו מיקס של זנים, טווחי מחיר וסגנונות, כמו שאפשר לראות בדוגמאות:

Domaine St. Michelle, Blanc de Noirs – מבעבע קל, פרחוני מאוד, פירותי, חומציות נעימה עם פרי מתקתק, בועות עדינות. מרענן וכיפי (הכרם, 65 ש"ח)

Eroica Riesling 2007 – פרי שיתוף הפעולה של לוסן ושאטו סיינט מישל, מינרלי מאוד באף עם רמז קל לנפט. עד כאן סבבה, ואז בפה מוצאים יין פירותי, בשל ומתקתק, בלי חומצה שתחזיק את העניין. האף של היין מעניין, הפה מתוק ולא מאוזן לטעמי – ואין קשר בין האף לפה, סכיזופרניה קלה (הכרם, 130 ש"ח). דווקא בציר 2005 שטעמתי לפני שנתיים הראה יותר חיבור בין האף לפה, ולא כלל את המתיקות והפרי שהיו ב-2007.

Columbia Crest Grand Estate Chardonnay 2008 – פרחוני, טרופי, בשל בטירוף, מתוק באף ובפה, חמאתי ושמנמן. סוכריה אמריקאית אופיינית שמי שלא שותה יין יאהב בקלות. הפרחה של הכיתה ששמה הרבה יותר מידי בושם ומדברת בצעקות (הכרם, 60 ש"ח).

Apogee 2005 – אדמתי מאוד, פרי עדין, קצת ירקרק ואלכוהולי. חומציות טובה ולצידה מרירות ניכרת, עם סיום ארוך, מריר-מתובל. לזכותו – בשלות נמוכה, לחובתו – פנולים לא בשלים. יכול להיות שלא הבנתי את היין ואת הסגנון, אבל לא נהניתי לשתות אותו (הכרם, 300 ש"ח).

Duckhorn, Napa Valley Merlot 2007 – אף נקי, פירותי ופרחוני, משלב חומציות נעימה עם פרי. יין קליל שסובב סביב הפרי ומוציא גם קצת אופי מהזן. כיפי, מתאים לאוכל או לבד (לא מיובא).

Columbia Crest Merlot Reserve 2004 – יין פירותי ונחמד, פחות רענן וקל מהקודם, יותר יובש ותבלינים. פחות מרלו – יותר חבית. חביב ליד המבורגר, לא הרבה מעבר. במחיר שלו הייתי הולך על משהו אחר כנראה (הכרם, 135 ש"ח).

Joseph Phelps Cabernet Sauvignon Napa Valley 2006 – פרי טוב ועשיר עם שכבות של תיבול עדין, הדוק, חומצי, יובש מעט נוקשה והרבה פרי וטוב. קברנה קליפורני מלוטש ומרוכז שאפשר להנות ממנו כבר עכשיו אבל כמה שנים ישחררו ממנו את הנוקשות ויעשו אותו חוויה. יופי של יין, לבדו היה שווה את הטיול (לא מיובא).

Casa Nuestra Old Vines Petite Sirah 2007 – יקב משפחתי קטן שיושב על דרך סילבראדו קצת מצפון לסנט הלנה ומשחק עם זנים מיוחדים. האמת שהיינות לא הרשימו אותי אבל אירחו אותי יפה אז קניתי בקבוק כתודה. תכננתי לשתות בקליפורניה אבל איכשהו הוא התגלגל איתי לארץ. אף בשל מתוק וסוכרייתי, דובדבנים חמוצים, טאני נורא בפה, לא המון פרי, סיום יבש וקצר יחסית. גס ולא מאוזן.

סיכום? היינות הראו שאצל הדוד סאם עושים יינות טובים ויינות לא טובים. קיבלנו דוגמה לקברנה-נאפה איכותי וקיבלנו דוגמה לכך שאפשר לעשות גם מרלו בסדר בנאפה. כמו אצלנו, אי אפשר היה למצוא מכנה משותף ברור ליינות, ואי אפשר היה להמנע מנפילות.

תודה לערן על הזמן, הסבלנות והאירוח.

h1

יין וגלישה

מאי 16, 2010

 We know what you're thinking…

What does surfing have to do with wine?

Try balance, harmony and nature for starters.
Surfing is part sport, part meditation and all working within, rather than against, nature. Winemaking? Pretty similar approach.

(מצוטט מאתר היקב)

הסיפור של יקב Longboard זה הסיפור של עודד שקד, שנולד בישראל והגלישה הביאה אותו לכל העולם עד שנחשף ליין. משם עבר ללמוד יין בדייויס, עבד בנאפה ובבורדו, ומשם כמעט שני עשורים ב- J Vineyards הידוע בסונומה. משם הוא הקים יקב משלו, והוא משלב בין שתי האהבות שלו. ביקב מייצרים 120 אלף בקבוקים בשנה, בעיקר של יינות זניים. ממה שטעמתי התרשמתי שמומחיות הבית היא יינות הסירה המעניינים. היינות יודעים לבטא היטב את הזנים שלהם, ורובם מצליחים להימנע מבשלות יתר. החביות נשארות ברקע, וחומציות טובה עוברת בין היינות והופכת אותם לידידותיים לאוכל. ציינתי כמה מחירים אפילו שאי אפשר להשיג את היין בארץ, כדי לתת קנה מידה למחירים ולגישה הצנועה של היקב. בהמשך – כמה דוגמאות מהיינות שטעמתי. 

Dakine Merlot 2007 – הפרי שמגיע מ-Russian River מתובל בקצת מלבק מאותו כרם. התוצאה היא יין פרחוני משגע עם דובדבן חמוץ והרבה פרי. קל יחסית, חומציות טובה וקצת מרירות. מודרני אבל לא שוכח את האופי של הזן לרגע. כיף, לאוכל קל. 24$

Point Break 2007 – בלנד מקומי, אף מתובל ומעניין, נפח טוב, חומציות. יין אוכל נעים וטוב, פירותי אבל לא בשל. 21$, תמורה טובה.

Russian River Valley Syrah 2005 – נקפוץ ישר לשורה התחתונה במחברת שלי: וואלה, סירה. אופי זני לכל האורך, משלב תיבול, יובש, חומציות ופרי סגול בחבילה חומצית ועדינה. מהנה ומלא אופי. 45$

Mavericks Alexander Valley Cabernet Sauvignon 2007 – יין פירותי ובשל, עסיסי ומלא עם הרבה יובש ועוצמות שעטופות במרקם נעים. מיצוי גבוה של הפרי אבל בלי גלישה לריבתיות. הייתי נותן לו שנתיים להרגע קצת. טעים. קברנה אה-לה נאפה, אבל מהסקאלה הגבוהה של נאפה. המחיר דווקא סונומה, 50$.

Ballistic Zinfandel 2008 – זינפנדל מעניין עם דובדבן חמוץ אופייני, בשלות די גבוהה, קרמל, גוף מלא, חלק ונעים, עסיסי, טאנינים בשלים ורכים, פירותי לכל האורך. נחמד.

לקינוח, יש גם בלוג

h1

Shafer Vineyards

אפריל 17, 2010

ביקבים הכי טובים שהייתי בהם לא היה שלט גדול בכניסה. כאן אין שלט בכלל, רק המספר 6154 כתוב על שלט קטן בכניסה לדרך הצדדית שמסתעפת מסילברדו. היקב המשפחתי הזה מייצר קצת פחות מ-400,000 בקבוק בשנה, וכמו יקבים אחרים הם לוקחים ברצינות את המושג sustainability. כל צרכי המים מסופקים ע"י בריכה לאגירת מי גשמים, וכל צרכי האנרגיה מסופקים ע"י פאנלים סולאריים שמייצרים מעל 200 קילוואט.

לברדור מבוגר קידם את פני עם פרצוף אדיש בחניה. מאוחר יותר הסתבר לי ש-טאקר מפורסם לפחות כמו היינות. טאנר, גולדן מהמם – פחות ותיק ויותר פעלתן, נראה כמו אודישן לשפן של אנרג'ייזר. רק תתקרב אליו והוא נשכב על הגב ומחכה לפינוק. לשני הכלבים יש אובססיה לא מוסברת לקרקרים שעל שולחן הטעימה, וגם דף פייסבוק

Red Shoulder Ranch Chardonnay 2008 – משלב אופי פירותי-טרופי עם אופי חומצי-הדרי, כשברגע מינרליות נעימה. די רחב, אבל החומציות המצוינת מקיפה את הכל ושומרת על היין רענן ונקי. היד על החבית רגועה, וכאן היא מוסיפה מורכבות ונפח בלי לקלקל את הפרי האיכותי שישב בתוכה. זה משהו שכולם טוענים שהם עושים – גם יצרני השרדונעץ – אבל כאן זה עומד במבחן התוצאה. השרדונה המוצלח ביותר שטעמתי בקליפורניה. 48$

Merlot 2007 – יש ביין ניגוד מעניין בין אף מתוק ובשל לחומציות חותכת בחיך. הפרי נעים ומחמיאה לו נגיעה מרירה ומבנה טוב של טאנין. ביטוי טוב של הזן, יין טוב לאוכל. כדאי להתחיל לשתות עוד שנתיים, ויש לו מספיק חומצה וטאנין בשביל להמשיך ולהתפתח לטווח ארוך בהרבה. 48$

One Point Five Cabernet Sauvignon 2007 – לטוב ולרע – טעימה מייצגת לסגנון המקומי, כאשר הוא נעשה עם הרבה השקעה ומתבסס על פרי טוב. הרבה עץ קלוי מחותן עם הרבה פרי טוב, ויוצר צאצא מרוכז, מתובל ופירותי. עדיין בגיל נשכני מעט. לא הסגנון שלי. 70$

Relentless Syrah 2006 – החוויה כאן היא סביב הפרי העשיר והמרוכז, והמגע המסיבי עם החבית לא פגם בזה. יין בשל, מדויק, מפנק, הדוניסטי ונגיש מאוד. מיצוי הפרי הגבוה לא פגם באיזון מול החומצה והטאנין. טעים. 70$

Hillside Select Cabernet Sauvignon 2005 – כמות קטנה של 24 אלף בקבוק מיוצרת מהיין הזה, מהכרם שנמצא בדיוק מעל בניין היקב ומופיע בתמונה. מה שמעניין בכרם זה שהוא שונה ממה שלמדתי עד היום. שורשים עמוקים זה טוב? כאן דווקא לא. מדובר בקרקע בעומק ממוצע של 1-2 מטר, שמתחתיה סלע שהשורשים לא מסוגלים לחדור. גפנים מבוגרות זה טוב? רובו של הכרם בן פחות מעשר, והיבולים הם מסדר גודל של 350 ק"ג לדונם. ואיך היין? מעולה. פירותי, מרקם משי מדהים, בעל נפח אבל עדין, עסיסי, עשיר. פשוט טעים. מודרניזם פוגש אלגנטיות. בשורה התחתונה בדף כתבתי שבא לי לשבת על בקבוק. מתומחר מעל Opus One ב- 215$, ויש גם רשימת המתנה.

סיכום:

היינות: פירותיים, בשלים, מדויקים

הגימיק: הכלבים המדהימים

    

h1

רקנאטי, revisited

מרץ 11, 2010

לטעום יין בהדרכת היינן בביקור ביקב זה לא כמו לשבת על בקבוק בבית במשך ערב שלם. יכולות להיות הפתעות לשני הכיוונים. אחד הדברים שסיקרן אותי לבדוק מחדש היה המרלו מסדרת רקנאטי שהיה אחד מהפתעות הביקור ביקב. בהמלצת אלי רבן, יקיר הבלוג, הוספתי לקניה גם את הקברנה מאותה סדרה, שבעברו כמה בצירים שאהבתי.

רקנאטי קברנה 2008 – נפתח לצד רצועות בקר מוקפצות על אורז. בובה. כיפי. פירותי במידה, אופי "סגול" של קברנה.
רקנאטי מרלו 2008 – נפתח עם פסטה ברוטב עגבניות. עוד יותר בובה. עדין יחסית, אופי "אדום", מבושם, חומציות טובה, גוף קל יחסית. טעים, ידידותי וזורם.

הקברנה יותר מוצק יבש, ויותר רוצה אוכל לידו – בעוד שהמרלו יעשה חיל ליד אוכל לא כבד, וגם בפני עצמו. יש קריטריון מאוד פשוט אבל חשוב עבור יינות של אמצע השבוע: טעים. המבחן גם הוא פשוט: כמה מהר מתרוקן הבקבוק. בשני הפרמטרים האלה היינות עשו עבודה טובה מאוד, והפכו ארוחות סתמיות של אמצע השבוע לערב של כיף. אם זו לא סיבה ליין – אני לא יודע מה כן…

אה, מחירים: עודף ממאה על זוג בקבוקים.

h1

משהו טוב קורה ברקנאטי

פברואר 14, 2010

שנה ומשהו מאז הביקור הקודם, אהוד ולטר ממשיך במסורת הביקור השנתי של פורום היין של רוגוב ביקב רקנאטי. עכשיו כשיותר יינות יוצאים תחת ידי הצוות החדש, אפשר להגיד משהו על הרוח החדשה במקום. אבל לפני הכל אני רוצה להודות בחום לעידו, לקובי ולנועם על אירוח מקצועי, חם ומרתק, ולאהוד על הארגון והיוזמה.

מי מפחד מאקלים חם?

הרבה מדברים על הדילמה של היינן באקלים החם שלנו. בפשטות:  בצרת מאוחר – קיבלת אלכוהול גבוה ויין ריבתי – החומצה הטבעית נהרסת וצריך לעשות תיקון חומצה רציני. בצרת מוקדם – אמנם האלכוהול רגוע ויש יותר חומצה טבעית – אבל שילמת בפנולים לא בשלים, טאנין בוסרי וארומות ירוקות. בהנדסה קוראים לזה trade-off, אחד על חשבון השני.

ברקנאטי לא קונים את המשוואה הזו, והדברים שטעמנו מוכיחים את הטענה שלהם. התעקשתי ושאלתי – איך עושים בחום שלנו יין לא בשל אבל גם לא ירוק. בוצרים מוקדם יחסית – ואת השאר עושים ביקב. השרייה קצרה יחסית על הקליפות מאפשרת לייננים להמנע מהאופי הבוסרי שעלול להיווצר בבציר המוקדם. מצד שני – מרוויחים חומצה טבעית, והאלכוהול נשמר סביר – נמוך מהממוצע המקומי באחוז (הערכה שלי).  את הצבע אפשר לחזק עם כמה אחוזי ענבים אחרים שנבצרו מעט מאוחר יותר – מאותו זן או מזן אחר. מסתבר שבשבוע על הקליפות אפשר להוציא מספיק מהענבים, ולהמנע מחלק מהחסרונות שיש בבציר המוקדם. אבל עם הנקודה הזו חכו לסיפור של המרלו.

טעם מקומי

על הבייבי של לואיס פסקו, הפטיט סירה-זינפנדל – כבר אמרו מזמן שיש בו משהו מקומי. החיפוש של הטעם המקומי או הזן המקומי – זה הדבר הסקסי הבא שיקבים מחפשים. הדוגמה התורנית היא ההשקה המיוחצנת של המדיטרניאן החדש של כרמל, ששואב השראה מהמדיטראנו של בן חנה (ולא רק בשם). עם הכניסה של שצברג ולוינסון ליקב, ההרכב והאופי של יין הדגל, הספשל רזרב, עשה מהפך מבלנד בורדו מבוסס-קברנה לבלנדים מופרעים לחלוטין. די להעביר רחרוח זריז בבלנד של 2008, שכולל חמישית פטיט סירה כדי להבין שמישהו טרף את הקלפים מחדש. 2009 אגב, כבר לא כולל קברנה בכלל. גם קריניאן מצטרף לפורטפוליו של היקב, כיין זני בסדרת הרזרב  (2008) וגם בהופעת אורח בבלנדים. Stay tuned.

יש מרלו בארץ?

כבר מזמן קיטרתי שמעט יקבים בארץ עושים מרלו שהוא גם מוצלח וגם מרלו (פלאם, עמק האלה, קד"ג – למשל). דווקא ביינות האלה הפילוסופיה שפרס עידו לוינסון מתבלטת בצורה ברורה. מספיק לטעום את המרלו מבציר 2008 – בסדרת הרזרב ובסדרת רקנאטי כדי להבין על מה מדברים הייננים. בבציר 2009 של הספשל רזרב, המרלו נישל את הקברנה מהבלנד, הוא מככב בכ-70% מההופעה – והתוצאה מבטאת את זה כבר בשלב מוקדם זה בחיי היין. השילוב של החומציות והאיזון הטוב הזכיר לי את המרלו שעושה לוינסון בבית. מהנקודה הזו טבעי לעבור לספר על היינות. אני בוחר דוגמאות נבחרות במקום לייגע אתכם עם כל 18 היינות שטעמנו. המחירים לקוחים מהרשת עבור הבציר הנוכחי.

רקנאטי מרלו 2008 – יין רענן ונקי, עם חומציות טובה, פרי נעים, תיבול ויובש רך. כיף של יין, שונה לגמרי ממה שמבקבקים בארץ תחת 'מרלו'. 50 ש"ח – לכו להיווכח בעצמכם. מועמד להיות היין היומיומי החדש שלי.

רקנאטי מרלו רזרב 2008 – היין בדיוק יצא מהחבית והוא עומד לפני בקבוק. ליין יש אופי 'אדום' שמבדל אותו מקברנה שאני רואה יותר כ'סגול', אבל למי אכפת? מה שמדהים ביין הזה הוא המרקם – תבחרו קלישאה: קטיפה, משי – מה שתרצו, אבל הוא מחליק על הלשון כאילו שהוא מרחף מעל. את כל זה מציפה חומציות מצוינת ורעננה ופרי מאופק ונעים. יין מלטף ומיוחד. מרלו (~75 ש"ח).

"זה היין שאני הכי גאה בו" הציג עידו את הבקבוק הראשון שטעמנו, ונאצלתי להחריש הערה סנובית. בצירים ישנים של היין הזה השאירו אצלי זכר לסוכריה אמרלד-ריזלינגית כבדה ולא מוצלחת – ואולי דווקא בגלל הציפיות הנמוכות הופתעתי כ"כ.

רקנאטי יסמין לבן 2009 – לא צריך להתקרב לכוס בשביל להישטף במיץ אשכוליות (פרנץ') פריחה וקצת עשב (סוביניון לבן). בפה כמו באף – שום דבר מתוחכם, תסיסה קלה, חומציות ופירותיות קצת מתקתקה (היין מוגדר יבש). צועק רעננות, קל נעים ופירותי. כ-11.5% אלכוהול! בשלושה במאה אני מכין לקיץ מדף במקרר, ליד הפירות. קפיצה ענקית ביחס לבצירים הישנים יותר של היין. תאמינו או לא – הוא אפילו מבושל. הפתעת הביקור.

 רקנאטי קריניאן רזרב 2008 (טעימת חבית) – כרם בעל מאזור צרעה. פרחוני, פירותי, לא כבד, חומציות טובה, הרבה יובש אבל לא חד, די סגור בטעמים אבל מקפל בתוכו גרסה מרוככת יותר ביחס לביטויים אחרים של הזן בארץ. יבדק שוב בעתיד.

רקנאטי פטיט סירה 2009 (טעימת חבית, תהיה מרכיב בבלנדים) – יין שחור-סגול בצבע ובאופי, פצצה של פרי כהה עם תבלינים וקפה. יין מלא, דחוס, מפוצץ בכוח ובטעמים, jaw-breaker. תינוק שרירן ומלא אופי של הזן. טעם ישראלי, מישהו?

רקנאטי ספשל רזרב 2006 (עומד לצאת לשוק) – דווקא כאן חוזרים לסגנון ה'חם' יותר, והיין לא התחיל תחת ידי הצוות הנוכחי. Textbook של "יין על" ישראלי איכותי, כזה שעשוי מחומר גלם טוב. יין בשל, מוחצן, וראוותן. הפרי בשל על סף הריבה, בפה הוא מוצק ודחוס, עם יובש חזק שיצטרך לפחות שנתיים כדי להתאזן עם השאר. יין מודרני, מדויק ועשיר. עשוי טוב בסגנון שלו. יעלה כ-170 ש"ח (על הנייר). אני לא קונה במחירים כאלה, אבל אם אתם מוכנים לשלם את המחיר של LE, יער יתיר, בלאק טוליפ ויינות אחרים מהז'אנר – יש לכם כאן קניה שלא נופלת מהם לטעמי. הייתי פותח את הראשון באזור 2012.

 

h1

קלו דה גת

יולי 11, 2009

עוד לא הספקתי להכנס ולהגיד שלום וכבר הייתה לי כוס ביד. צבע זהוב בהיר, ריח משכר של אשכוליות – חד ונקי, ברקע מצטרפת גויאבה. בחיך החמיצות שולטת וחותכת, מאחוריה פרי הדר ורמז מינרלי. עסיסי, משגע! סיום חומצי פירותי שלא מוכן לעזוב את הפה. כשהוא מתחמם בכוס האופי הופך ליותר טרופי וקצת פחות הדרי, החמיצות מתמתנת ולמרות שהיא עדיין שולטת בחיך היא נותנת ליותר פרי להתבטא. שנסון 2008 – יין מפיל. בטופ של הלבנים המקומיים. אני רץ לחפש בקבוק. מי שחושב ששרדונה בלי חבית זה משעמם – בבקשה, תטעמו.

כך נפתחה טעימה מרתקת של קלו דה גת על שולחן משפחת ראב, בהנחיית וויליאם ווייט, מנהל היצוא של חברת Maison Sichel – מי שמפיץ את יינות היקב בחו"ל לצד יינות מבורדו. אחרי שכולם התיישבו, נשארנו בלבנים אבל חזרנו בזמן לבציר השני של היקב.

שרדונה 2002 – צבע זהוב, קצת תיבול, פרי עדין וקליה עדינה. מרקם נעים וחלק, חומציות עדינה שהחזיקה יפה, מינרליות, מעט תיבול שממשיך גם לסיום בינוני-ארוך וחמצמץ. החבית רגועה ונמצאת ברקע, והיין לא מרגיש עייף. יין עדין ואלגנטי שהתבגר עם המון חן.

שרדונה 2007 – זהוב חיוור מאוד, אף די מאופק, לימוני, קליפות הדרים, מעט חבית ברקע. חומציות רעננה שמחזיקה פרי נעים, מרגיש לרגע מתוק. גרעיון מינרלי, ריכוז ונפח טובים – החבית לא מורגשת בחיך. סיום ארוך ועצמתי, מינרלי מאוד. טוב מאוד, מצליח לחבר בין עצמה לאלגנטיות.

קלו דה גת - שאנסון ושרדונה

משם עברנו לטעימה של שני סירה מאותו בציר. הראל סירה 2004 בעל צבע סגול אטום מדהים, פרי יער מרוכז ושוקולד באף, בפה חומציות ניכרת וטאנין – הפרי עדיין (!) מחכה מאחור. הסיום חומצי-פירותי. לטעמי החומציות והטאנין עדיין חדים מידי ועדיף לחכות איתו עוד שנתיים – יש שם מספיק מאחורי החומציות שמחכה להיפתח. הראל סיקרא 2004 בעל צבע יותר אדמדם מקודמו, מציע עשבי תיבול, פטריות ומאחורי זה פרי מאופק אבל עשיר. אף מיוחד. בפה המון תיבול, טאנין רציני וחומציות במידה. הפרי – הוא עדיין ממתין בשקט בפינה. סיום יבש-מתובל. יין הדוק שמרמז על מורכבות שעוד צריכה להתפתח. לא הייתי מתקרב אליו בארבעת השנים הקרובות. זה יין לטווח ארוך שאני לא מצליח עדיין להבין בגילו.

            קלו דה גת - סירה 2004 מסדרות סיקרא והראל     מר וויליאם ווייט, מפיץ יינות קלו דה גת בחו"ל

משם עברנו למופע המרכזי – טעימת אורך נדירה של כל בצירי עמק איילון, בלנד בורדו, בערך שני שליש קברנה והיתר מרלו, שמשנת 2003 קיבל גם חיזוק של פטיט ורדו.

עמק איילון 2001 כבר בצבע אדום חצי שקוף, באף פרי אדום עדין, ארז, עור וטבק. מרקם חלק, טאנין רך עם חומציות טובה – והפרי עדיין כאן. סיום ארוך עם אותה חבילה מנצחת של יובש משולב בפרי משולב בחומציות. אלגנטי, רך ומלטף – יין שהתבגר היטב ונמצא בשיאו. עמק איילון 2002 נמצא בערך באותו מקום, קצת יותר קל מקודמו, עדין ומאוזן היטב.

עמק איילון 2003 – מראה בדיוק את האופי של הבציר החם הזה. אדום מלא אטום, באף פרי סגול רענן ועשיר, קשה לפספס את ההשפעה של הפטיט ורדו עם פלפל לבן, ובצד נגיעה ירקרקה מחמיאה. בחיך פירותי, טאנין רחב, מלא, מוצק, עסיסי. סיום ארוך, פירותי, יבש ומתובל. בניגוד לשאר – היין הזה הוא סביב הפרי, יותר מודרני. מעולה. מוכן כבר עכשיו לשתיה, ימשיך להתפתח לפחות 4-5 שנים מעכשיו.

עמק איילון 2004 – צבע אדום-בורדו מלא ואטום. פרי רענן, שזיף – עשיר מאוד אבל בלי להיות בשל מידי. בפה מרקם קטיפתי, טאנין מלטף, חומציות ופרי רוקדים ביחד. מרגיש עשיר, מלא, נגיעות עדינות של תיבול. סיום ארוך ופירותי. מוכן לשתיה עכשיו, אבל ימשיך להתפתח בשנים הקרובות. הפרי הנקי והעשיר, החומציות הטובה והחבית שלא משתלטת הזכירו לי במשהו את הרזרבים המעולים של פלאם שטעמנו סביב אותו שולחן. יין מרשים. עמק איילון 2005 מציג עקביות מדויקת לאחיו המבוגר בשנה. כאן הטאנין עדיין זקוק לעידון קל – וכדאי לחכות איתו שנה לפני שמתחילים.

קלו דה גת - שורה אנכית של הבלנד עמק איילון 2001-2005

תודות: ראשית למיכאל ראב ולביתו המקסימה על היוזמה, על טעימה יוצאת דופן ועל האירוח הנדיב. תודה לוויליאם ווייט שהקדיש לנו מזמנו. בנוסף, לא למדתי פתאום לצלם יפה, ואת התמונות קיבלתי מידידי רותם.