Posts Tagged ‘לבן’

h1

ארגזים ומעבר חום

אוגוסט 31, 2011

אני חוזר שלוש שנים אחורה ומה שכתבתי מתאר במדויק גם את ההווה:

זה קורה פעם בכמה שנים, ולא משנה כמה חושבים שזה קשה פיזית ומנטאלית – זה בפועל קשה יותר. החיים בארגזים, ואחרי שבוע מתיש וסופשבוע עוד יותר מתיש – הארגזים עברו לסלון החדש, באדיבות חבילת שטרות יפה שעברה לידי סבלים-קוסמים. חבל להתבאס ולחשוב על היינות שאפשר היה לקנות בחבילה הזו – ועדיף לתכנן את היינות הבאים.

בכל זאת מאז התקדמנו קצת, הדירה הפעם קצת פחות סטודנטיאלית וקצת יותר ממוזגת. במעבר הדירה הקודם העברתי בעצמי את כל בקבוקי היין ממקרר היין למקרר הרגיל שחיכה בדירה החדשה, על מנת שימתינו עד שהסבלים מביאים את מקרר היין למיקומו החדש. הפעם גם המקרר הרגיל עבר דירה ביחד איתי. זה הוליד צורך בתרגול מעשי במעבר חום, שתוכנן ובוצע כמבצע צבאי:

הבעיה: אוגוסט. צהריים. יינות שנושקים לעשור ומנמנמים בטמפ' מבוקרת. כמה שעות בחוץ יכולות להיות הקש האחרון מבחינתם.

השיטה: תושיה וקרח. שעה לפני הגעת המובילים מקרר היין רוקן לשקיות סופר עשויות בד. הובל בזיעת אפיים במעלה אלף המדרגות לרכב הממוזג. עצירה מתוכננת בתחנת דלק לרכישת שני שקי קרח. הגעה לדירה. פריקה. פיזור הבקבוקים בכיור המטבח שקורצף מבעוד מועד: שכבה בקבוקים – שכבה קרח וחוזר חלילה. עד שנוצרת ערמה גבוהה ממפלס הכיור וגם מעליה פוזר קרח. עם הפעלת מקרר היין הבקבוקים נוגבו, כמה מהם הונחו על פתח המזגן לכמה דקות על מנת לוודא שהתווית יבשה וסודרו בחזרה במקרר.

התוצאה: ארבע שעות מחוץ למקרר. במהלך הזמן הזה שינוי הטמפ' היחיד שחוו הבקבוקים היה (מעט) כלפי מטה. חצי מהקרח נשאר שלם.

ואיך נחגוג? בפורמט מרובה משתתפים התרוקנה קערת פונץ' עתירת פירות שהייתה להיט, קצת בזלת ובירות אחרות. בפורמט מצומצם יותר החלטתי לשדרג את הברוט של גמלא מהפוסט הקודם לאח הבכור

ירדן בלאן דה בלאן 2005 הרשים אותי באירוע בנמל ומעבר הדירה היה תירוץ נוח לקנות בקבוק. מדובר במבעבע חד וחומצי, עם אף שמרי עמוק ומעניין. בחיך יש בו מרירות ניכרת ובעבוע נעים. אין בו את ה-finesse שיש ברמות הגבוהות יותר של הז'אנר, אבל הוא מפצה בריכוז ורעננות. הוא לא מתאים למתחילים, מניסיון עם חברים וגם מניסיון אישי: משעשע לראות שרשמי טעימה עתיקים מתחילת דרכי – כמעט זהים לנוכחיים, רק שהמסקנה אז הייתה שלילית והיום חיובית מאוד. לסיכום, יין חגיגי ומוצלח שלטעמי מתאים יותר לצד מאכלים קלים. 115 ש"ח.

h1

משהו קטן וטוב

אוגוסט 29, 2011

מבזק קצר לפתיחה: כתבנו ברשת שופרסל מוסר שני עדכונים: הראשון הוא פתיחתו של אגף קטן ליין איכותי, בו מככבים סדרת הרזרב של רקנאטי, היינות הזניים של יתיר ובצירים ישנים של עמק האלה. טווח המחירים נע סביב 125 ש"ח – יקר משמעותית מחנויות יין.  בקיצור, עדיין אין סיבה לקנות יין ברשתות הסופרמרקטים הגדולות, אבל לפחות יש התקדמות בהבטחות הישנות בנושא. החדשה השניה היא הופעה של שחקנים קטנים בשוק הגבינות, ובמיוחד צדה את עיני ברקנית שזכורה לי בחיוב. מה שמביא אותי לנושא הפוסט.

בביקור האחרון ברקנאטי הגדרתי את היסמין הלבן מבציר 2009 כהפתעת הביקור. לא שאין שם שיפור גם בסדרות הגבוהות יותר, אבל זה הרבה יותר קשה לעשות כזו קפיצה באיכות של יין מאסות מהסדרה הנמוכה ביותר – יין שהיקב צריך להרוויח עליו אפילו שהוא נמכר 3-4 במאה בחנויות. אחרי שהחזרתי למחזור מספר לא ידוע של בקבוקים כאלה זה יהיה שקר לומר שאני עדיין מופתע – אבל בכל זאת הוא מצדיק התייחסות.

רקנאטי יסמין לבן 2010 – ממוקד, קליל מאוד, פירותי וחומצי במידה. 12.5% אלכוהול רק מוסיפים לרעננות ולנגישות. משהו קטן וטוב. עם עודף מ-30 אני משתדל להחזיק תמיד בקבוק במקרר, לפיקניקים, אורחים ושתיה ספונטנית של אמצע השבוע:

יום ארוך, ערב מורעב. כמה תפ"א מהבילים, חצויים עם פרוסה דקה של סנט מור מברקנית מתמוססת מעליהם. מעל זה ערימה של שעועית דקה מוקפצת בשום, תימין ושומשום. שכחתי להוסיף קצת מהיין לווק, אבל הוא שמח ללוות את המנה גם מהכוס. ישמח לבב אנוש – גם בבוקסר וכפכפים.

h1

בנימינה, תמונת מצב

אוגוסט 17, 2011

טוב שיש בלוג: חיפוש זריז מגלה לי שהפעם האחרונה שקניתי יין של בנימינה הייתה ב-2007. זה מייצג במידת מה את הדעה שהשתרשה אצלי על היקב, ועד כמה שאפשר לשפוט משיחות עם חברי למרקקה – אני לא היחיד. איכשהו נדמה שכרמל התעוררו לפני כעשור מתרדמת כרמל-מזרחי, לברקן-סגל תמיד היו אסים בשרוול וגם טפרברג מתחדשים ומתרעננים עם דגש על יינות נגישים במחירים נוחים. בעיני רבים, בנימינה לא נתפסת כשחקן משמעותי בתחום האיכות בקרב יקבים בקטגוריית המשקל הכבד, ולמרות שאפשר היה להצביע על שיפור נקודתי זה עדיין לא היה בקצב של שאר הגדולים שקיבלו בעיטה בתחת מהחבר'ה מקצרין. אפשר לנסות לחקור את הסיבות לזה, עם המיתוג המבלבל והלא ממוקד, סדרות בסיס מגמגמות, ועוד – אבל במקום להרחיב על ההיסטוריה אני מעדיף לקפוץ להווה. אחרי שיחות רבות בנושא – העניין התגבש לכדי ביקור מסודר ביקב.

אותו הווה של היקב מתחיל לפני שלוש שנים, עת נרכש היקב ע"י בעלי רשת חצי חינם. הדיבורים בנושא כללו ספקולציות נדל"ניות ונבואות על ייצור יינות "חצי חינם" לכבוד הבעלים החדשים. כשמתהלכים היום בג'ונגל הנירוסטה מגלים תמונה מעט שונה. הסיור בנבכי המיכלים העיר ממרבצו את המהנדס שבי וסחף את אסף פז ואותי לדיונים על כוחות הגזירה שמופעלים על הגרגרים במשאבות בורגיות בהשוואה למשאבות פריסטלטיות, ועוד פרטים טכניים להחריד שאגנוז מחוסר עניין הציבור. אבל יש תכלית לפרטים האלה ולסיור הנירוסטה. השורה התחתונה היא שהבעלים החדשים השקיעו באופן מאסיבי בציוד, ואין כמו סיור עם היינן כדי להבין איך, למשל, בקר ממוחשב של מיכל תסיסה יכול להשפיע על איכות היין הסופי (במיוחד ביקב שנעול יום וחצי בשבוע). תשומת הלב לא עצרה ברכש, ומשאבים הוקצו גם להנדסת האנוש ביקב, ולהכשרה של כוח האדם.

מיכלים והיסטוריה לחוד – איזה סיפור מספר הבקבוק? שאלה מאתגרת בהתחשב בעשרות התוויות שמייצרים ביקב. אני מבסס את התשובה (בעיקר) על הבקבוקים שפתחו לי בביקור, וצריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח מדגם מייצג. סדרת יוגב, מהמעט שטעמתי יוצאת מגדרה על מנת לספק נגישוּת, בעיקר לצרכנים מתחילים. בין לבין, כמה מהיינות עדיין דורשים עוד עבודה. סדרת הרזרב, המבוססת על יינות זניים מתחלקת לשניים: היינות הלבנים היו מוצלחים גם בגלגול הקודם של היקב, וכמו שיעידו רשמי הטעימה בהמשך הם ממשיכים להשתפר. כמו כן, נראה שמישהו הוציא את אדומי הרזרב מהחבית מוקדם יותר, ובכך הפך את הסדרה לרעננה ופירותית בהשוואה לדור הישן. בגזרת אבני החושן, על שמותיה המבלבלים – דגמתי זוג קברנה – ואם הוא מעיד באיכותו על שאר האבנים אז שווה לעקוב.

לפני שאביא כמה יינות כדוגמה, אקפוץ לסיכום: ההשקעה המאסיבית ביקב מתחילה לשאת פירות. לטעמי השיפור החד ביותר הוא בסדרת הרזרב, שמנפקת אדומים ראויים ולבנים מעולים. גם החושן מראה מגמה חיובית, ולא נותר אלא לחכות בסבלנות שהמאמצים הניכרים שמשקיעים בסדרות הנמוכות ישאו פרי גם הם. בין לבין, היקב מתמודד בנחישות עם תדמית העבר ומשקיע לא מעט בחיזוק המותג. אחרי ההפתעה שהיקב ניפק בטעימה העיוורת המוזכרת בהמשך – אני חושב שבהינתן הזדמנות כנה הוא יוכל להפתיע גם אתכם.

קצת יין. הבקבוקים נפתחו ללא חידרור, והמחירים הם 'מחיר מומלץ' (בפועל המחיר מעט נמוך יותר)

רזרב, שרדונה  ללא עץ 2010 – אף מעניין שפורס מתחת לפרי ההדרי-לימוני שכבות של מינרליות ועישון קל שמזכיר לי משחקי ילדות באבני צור. חומציות טובה, ריכוז טוב של הפרי, ממוקד ועסיסי. שארית קטנה של מתיקות לא מפריעה לו לכוון לאלגנטיות, והבשלות הנמוכה (13.5%) תורמת לרעננות. יין מעולה. 83 ש"ח זה לא מחיר מוגזם, אבל אם היה עולה פחות הייתי קונה יותר…

רזרב, שרדונה 2010 – כאן השרדונה מגיע בפאזה הפופולרית יותר, עם קליה, מרירות עדינה ותיבול. החומציות גבוהה ושומרת עליו רענן וחד למרות החבית הנדיבה. היין מספק דוגמה לכך שפרי מספיק איכותי עם טיפול מדויק יכול להתמודד היטב עם כמות נכבדה של עץ. היקב ממליץ ליישן אותו כמה שנים ואני מסכים. 83 ש"ח, כנ"ל.

רזרב, קברנה סוביניון 2008 – נרגע קצת מאז הפגישה טרום ההשקה. קברנה מדויק, פירותי ונקי. בשלות נעימה, תחושה טובה בפה, יובש טוב, מעט אלכוהולי. אחלה. 91 ש"ח – בדקו ותופתעו.

אבני החושן, תרשיש 2008 – הצבע מתאים לאופי: כהה. יין עשיר ודחוס, החבית מורגשת לצד פרי איכותי. מתובל ויבש. יין מלא ועדיין מעט גס לגילו הצעיר. בהשוואה לקודם נדמה שמרוויחים עומק על חשבון רעננות, לפחות בשלב זה. לשתיה עכשווית הרזרב כנראה יעבוד טוב יותר, ובעתיד? קשה לי לנבא. לאחרונה נתקלתי ביין הזה בטעימה עיוורת של קברנה-על מישראל, וכמה לסתות  מהמנוסות והמקצועיות בארץ נשמטו כאשר נחשפה התווית. המקום שלו במקרר? תוספת לשורת בקבוקי הירדן שתקנו מאותו בציר, על מנת לתת לו ניסיון על ציר הזמן. 132 ש"ח

הכותב סייר וטעם כאורח של היקב

h1

עיוור כמו עטלף

יוני 25, 2011

בדרך כלל טעימה עיוורת היא לא 100% עיוורת. תמיד יש פרטים על המוטיב של היינות, או לפחות על הגיל או הסגנון. בטעימה לא שגרתית לחברי הפורום של שרון ואסף הציב אלי רבן מקבץ יינות בפורמט מאתגר במיוחד. עיוורים כעטלפים בהינו בבקבוקים מכוסי נייר האלומיניום בלי לדעת עליהם כלום. בעצם, מהיכרות הנפשות הפועלות ידענו שמה שזה לא יהיה – אלו הולכים להיות יינות טובים מאוד. צדקנו.

הטעימה נערכה בפלייטים של שני יינות במקביל, ומפאת קוצר היריעה אני בוחר רק כמה יינות שהתבלטו בעיני.

מינרלי מאוד, פרי בשל קצת מתקתק, מאוד מרוכז בפה עם מליחות-מינרליות מצוינת ושפע של פרי. יין ארוך, מלא ומיוחד. הופתענו מאוד לגלות שהוא ישראלי, וזו אחלה דרך לגלות יקב חדש. Red Boat Chardonnay 2008 לא ממש היה בשוק – הוא יצא לחברים ללא תוית ועוד לפני שהיקב ראה אור. הבצירים החדשים מקבלים מחמאות גם הם. מאחורי היקב עומד דורון עומר מהצמד 'בן ודורון' שרקחו בעבר בלנדים מוצלחים מחביות של סוסון ים. הענבים ליינות השונים מגיעים מכרמי יוסף וממירון. אני סקרן לטעום גם את האדומים.

הפרי ביין הבא היה כ"כ עשיר, מזוקק ומרוכז שפשוט עצמתי עיניים וקיבלתי צמרמורת מהסנפת הכוס. ברצינות. מרוכז מאוד, חומציות גבוהה והרבה טאנין. מעט חד בגילו המאוד צעיר – אבל פשוט חוויה. כשהוא נחשף נפלט לי "יש!" כשנזכרתי בשני הבקבוקים שיושבים אצלי עמוד במקרר. הטעימה הזו חיזקה את התוכנית המקורית לא לגעת בבקבוק הראשון לפני 2016. Muga Seleccion Especial 2004. זמן קצר אחרי רושם טוב מבציר 1994 היה מבצע מטורף על 04 בחינאווי – שווה לבדוק אם נשאר שם עוד, בטעות.

בן הזוג של היין הקודם מזכיר יותר את המוצא (הזהה) שלו. אף יותר "אדום", מתקתק, עור, לא צעיר. פירותי, טאנין בשל ורך – ריוחה מצוין, על הצד המעט בשל, בהחלט בתקופה לשתות אותו למרות שהוא יתיישן עוד. אופייני, לאיזור ולשנה. Marques de Riscal Reserva 2003 

     

בדרך אני כותב ג'יבריש במחברת ואז מסכם את זה כאן למשהו קוהרנטי. הפעם ברשותכם אני מצטט אחד לאחד: שזיפי, בשל, טיפה אלכוהולי, רך מאוד, חומצי, חלק, מדהים, עסיסי, אדיר, ענק. כבוד גדול ליין שסחט סופרלטיבים מסביב לשולחן – יער יתיר 2005. מרשים!

תודה לאלי על האירוח, האתגר והיינות המעולים.

h1

עגור, הווה ועתיד

יוני 21, 2011

הקומה ה-11, המסעדה של מלון קראון פלאזה בעזריאלי פתחה לאחרונה סדרת מפגשים תחת הכינוי 'שולחן שף' – אבל הערב הסכמנו שגם 'שולחן יינן' יתאים. במפגש הראשון התארחו בשולחן אבי פלדשטיין מיקבי סגל, והאורחים הם שילוב של מוזמני היינן עם מוזמני המסעדה. הפעם, במפגש השני התארחו סביב השולחן שוקי ישוב, האבא של יקב עגור, ויינותיו. לאורך הערב ניכרה מחשבה רבה בהתאמת האוכל ליין, והשילובים כללו כמה דברים שנעו על הגבול הדק בין הנועז לביזאר (שוקי: "בחינת גבולות הטעם הטוב", אהבתי). לא משנה מאיזה צד של הגבול התוצאה נפלה – מעניין זה בטוח היה.

השפים המארחים אייל רוזנברג ואלון גונן ניצחו על הערב בשקט ונתנו הופעה מוקפדת ומדויקת להפליא. הפנים הרגועות שלהם היו כל העדות הדרושה לכך שהכל מתקתק כמו שהם תכננו (פעם ראשונה שאני רואה שף רגוע בזמן שהוא עובד). אני לא מבין גדול באוכל וממעיט בכתיבה עליו, אבל המימד הזה של הערב השתלב שתי-וערב עם היין, שינה אותו והם ביחד הרימו אחד את השני. אני חושב שהשפים מוכיחים בצורה טעימה מאוד שכשרות לא צריכה להגביל את מי שרוצה לעשות אוכל איכותי. אתן הצצה-טעימה חלקית למחול המעניין הזה:

נלך טיפה אחורה ונתחיל מהבציר הקודם. עגור בלנקה 2009 – הבלנד המיוחד של ויוניה וריזלינג הוא אחד מסמלי ההיכר של היקב. שימו לב לפרט מעניין – חלקת הריזלינג נבצרת שלוש פעמים ומותססת בנפרד – כל זה על מנת לשלוט טוב יותר על ההבשלה שמשפיעה על המאזן העדין שבין בוסריות (שוקי: "מיץ פטרוזיליה") לבין אלכוהול גבוה. מה לומר? התזה עובדת, יין רזה, מינרלי, חד ומרוכז שמשתלב מעולה עם אוכל. באף – לא האמנתי, רמזים ראשונים לפטרוליות מבצבצים לצד הפרי.  65 ש"ח, שווה (המחירים הם מחירי אינטרנט ממוצעים). בציר 2010 של היין מרגיש קצת הלום מהביקבוק, אבדוק אותו בעתיד הקרוב ואדווח.

שילוב חצוף לנגירי סלמון ואינטיאס עם טפנד זיתים (!) – להפתעתי היין עובד מצוין עם הטעמים המרירים-מלוחים של האוכל, בניגוד לתיאוריה שגורסת התאמה של יין חצי יבש למנות כאלה. הבעיה היחידה במנה הזו היא שהיא נגמרת ממש מהר.

עגור קסם 2009 כבר אינו בלנד רק של קברנה ומרלו, ומתווספים אליו גם קברנה פרנק ופטיט ורדו. זה יין מוחצן, שסובב סביב בשלות ומיצוי גבוה של טעמי הפרי. לצד (או בעקבות?) המיצוי הזה יש מרירות לא מבוטלת שזכורה לי גם מבצירי קסם ישנים יותר – אבל כאן הפרי יותר מרוכז ועשיר לעומתם.

כששידכו ליין אוסובוקו עגל עם מרקם שגובל בקצפת והרבה שומן מכל הכיוונים היין שר מוזיקה אחרת. המרירות נעלמה והיין ריחף מעל הטעמים המאופקים של המנה שהשאירו לו את הבמה. הלקח: לפתוח אותו עם אוכל. 75 ש"ח.

צילום: אבי הלוי

עגור שמירה מיוחדת 2008 נעים לחזור אליו ולגלות שהמחמאות שהרעפתי עומדות במבחן של טעימה נוספת. הפעם לפרי העשיר נוספו נגיעות ירקרקות שהזכירו בחלקן עשבי תיבול. היין מאוד חומצי, ומצליח לשמור על מבנה רזה יחסית למרות העושר והנדיבות שלו. עדיין מתחנן לסבלנות, אפילו שהוא טעים ומהנה כבר עכשיו. אני שמח שלקחתי את ההמלצה של עצמי והצטיידתי בבקבוקים. לצידו נמזגה טעימה מהחבית של גרסת 2009 שתבוקבק עוד חודש. להפתעתנו היין מהחבית היה יותר נגיש ומוחצן מאחיו הגדול, ונשמעו קריאות מסביב לשולחן למכור אותו ישר מהחבית ולדלג על שלב הביקבוק שסוגר את היין ומשתיק אותו לחודשים ארוכים. ההתרשמות הטכנית מהבציר החדש: אפילו יותר טעים מ-2008 (אבל יצטרך עוד הרבה סבלנות בבקבוק). 100 ש"ח (פחות אם תחפשו טוב), מהמוצדקים ביותר ששילמתי.

כתפי כבש שלמות שבושלו (שש שעות) עם ירקות שורש ועשבי תיבול בזיגוג יין מתקתק הפכו לערימת עצמות תוך דקות, והחמיאו ליין. השמירה המיוחדת מסתדר היטב סולו, ללא אוכל – אבל זה לא הפריע לו להתמודד ולהשתלב עם הטעם העשיר של הכבש בצורה מוצלחת מאוד.

הכותב נכח בארוחה כאורח של המסעדה ושל היקב.

h1

ממרומי גילם

יוני 11, 2011

מגוון רחב של יינות קובצו תחת הכותרת "יינות מתיישנים", הנושא של המפגש העשרים של פורום היין של שרון ואסף. מזל טוב לפורום, לימי ההולדת של חבריו ולרני שאירח אותנו בביתו החדש. תחת הכותרת הזו קובצו יינות בטווח הגילאים 11-23, ממדינות שאפשר להגדיר ארצות יין קלאסיות. עדיין לא ברור לי איך, אבל המארגנים הצליחו לקבץ יינות מכובדים תוך שהם שומרים על מחיר הטעימה מסדר גודל של בקבוק לימיטד אדישן. בנימה אישית, לא מפסיק להפסיק להפתיע אותי כמה טעימה עיוורת היא שונה, ולגבי רוב היינות נכשלתי בזיהוי – תזכורת כמה עוד יש לי ללמוד. בכל מקרה, אספר רק על קומץ של יינות מתוך הרשימה – כאשר גולת הכותרת, לפחות ההיסטורית נשמרת לסוף.

בציר 96 – צבע זהב עז, יין עסיסי ומרוכז ללא סימני גיל, חומצה טובה, חמאתי במידה, קלוי ומינרלי, מעט מתובל. עצמתי ועשיר, מצליח למתוח את הגבול של כמה עמוס אפשר להיות אבל עדיין מאוזן ומהנה. שבלי? מי היה מאמין. Regnard, Chablis Grand Cru 1996

בציר 97 – אדמתיות משגעת, פרי אדום, יש סימנים של גיל אבל הם לא מפריעים לרעננות לשלוט, חומציות מעולה, נגיעה קטנה של חבית והכל יושב בול. מעולה. בציר 2000 ששתיתי לפני שנה וחצי היה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר ראוותך ומוחצן. בציר צעיר יותר ששתינו באותו פורום היה סגור וקמצן. עוד הוכחה לכך שיש יינות שצריכים המון זמן לפני שמתקרבים אליהם אחרת אין סיכוי להבין מה מסתתר שם. Artadi, Pagos Viejos 1997

בציר 99 – מדבר כמו קברנה, סופר-עסיסי, צעיר, מרוכז, עשיר ופירותי. חומצה מעולה מרמזת על מוצאו מארץ המגף. היין של הטעימה לדעתי. למרות שהוא עדיין בעליה ועדיין יש לו לאן להתפתח – צעירותו לא מפריעה להנות ממנו כבר עכשיו. אפשר עוד מהחומר הזה? Gaja, Sito Moresco, Langhe 1999

בציר 88 – הזקן בחבורה, אגוזי, דבשי, זיהיתי בוטריטיס, קרמלי, פרי צימוקי, משמש מיובש. משהו בריח ובטעם מזכיר רום מיושן. החומצה דעכה מזמן ויש הרבה מתיקות וגם קצת חן ביין, שסימני גילו ניכרים. חשיפת התווית הפילה לסתות – גם את שלי. פעם, כשרק התחילו לזרוע את הזרעים של תעשיית היין כמו שאנחנו מכירים אותה היום, ביקבי רמה"ג החליטו שאם הכרם נדבק בבוטריטיס יעשו מזה יין – והשאר היסטוריה. ירדן סוביניון בלאן בציר מאוחר 1988. כבוד ענק לטעום ציון דרך בהיסטוריה של היין הישראלי.

h1

בשביל הפינו, חלק ד – פרחים על הגובה

מאי 23, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה, חלק ג – ניצוצות טרואר

אי שם, גבוה על פסגת קו הרכס הראשון שחוצץ בין קליפורניה לאוקיינוס השקט שוכן יקב Flowers, מוקף בכרמים וגורם למושג פסטורליה להשמע משהו מספר. מרחק יריקה בקו אווירי מיקב הירש (אבל כמעט שעה בדרכי כורכר) – היקב מצטרף למשוגעים לדבר שהחליטו להכין את היין בסביבה של כרמי Sonoma Coast המבודדים וההרריים. למרות הקרבה והפרגון לשכנים היקב נראה ומרגיש קצת שונה, מעט יותר מסחרי מהשכנים החקלאים – אבל היינות הם מה שהביא אותי לטפס על ההר, ובמחלקה הזו… לא היו תלונות.

היקב הוקם בסוף שנות השמונים ע"י משפחת פלאוורס שהגיעה מפנסילבניה להגשים את חלום היין. לאחרונה משפחת Huneeas, הבעלים של Quintessa נכנסה כשותפה ביקב, וכחלק מהמהלך היקב נעזר ביועצים ומומחים לקראת מעבר לחקלאות ביודינמית. בתקופת הבציר שישה מתמחים ברי מזל מתארחים בוילה בעלת שישה חדרים במתחם היקב, עובדה שגרמה לי לשקול מחדש וברצינות את המשך הדוקטורט…

 כרם טיפוסי מחוץ ליקב Flowers, התמונה לא מצליחה לתאר כמה הוא תלול

המארחים ביקב פרסו בפני מטריצה מעניינת ומגוונת של שני אדומים ושני לבנים, ואפילו היה לי העונג בחברתו של דייב מצוות הייננים שהצטרף לטעימה.

Flowers, Sonoma Coast Chardonnay 2008 – בלנד אזורי שעוטף מינרליות וגיר עם פרי עדין ורך ויוצר יין שלם ומאוזן. יש שם איפשהו חבית (כמעט כולה עץ ניטרלי) ונגיעה של לקטיות, אבל כל הטכניקה הזו לא מעניינת; השרדונה הזה, שנמצא בדירוג ה"נמוך" יותר של היקב מתגלה כיין מורכב, ארוך ומהנה. חוויה. בטופ של השרדונה שטעמתי בסונומה.

Flowers, Camp Meeting Ridge Chardonnay 2008 – עברנו לכרם יחיד ומוערך, וכאן יש מעט יותר נוכחות של חבית, ויותר פרי שקצת מסתירים את המינרליות הסקסית של היין הקודם, מעט לקטיות, מתקתקות – אבל בסה"כ יין מאוזן ועשוי טוב. אולי יותר מידי טוב. נדמה שכאן יש יותר עצמה וריכוז, אולי על חשבון אלגנטיות ומורכבות. בהחלט אפשרי שהמאזן בין היינות יתהפך על ציר הזמן, אבל כרגע הייתי בוחר בראשון בלי להתבלבל.

Flowers, Sonoma Coast Pinot Noir 2009 -פינו נואר מודרני, בשל, מלוטש ומאוזן. למרות שהוא בשל על הסקאלה של הזן החומציות המצוינת הופכת אותו לידידותי לאוכל, ובעיקר – יין נגיש ונעים.

Flowers, Frances Thompson Pinot Noir 2007 – מעט אלכוהולי, אף מעניין יותר ומעבר לבשלות, יש שכבות של פטריות, אדמה וארז, גוף מלא, יבש, הרבה מהכל – חומצה, פרי. עדיין מדובר ביין מאוזן ועשוי היטב, אבל הוא מוחצן מאוד ולא רק על הסקאלה של פינו נואר. בסה"כ יין טעים, מודרני, אמריקאי וקצת חנפן. כמו בצמד הלבנים, נדמה שהיין ה"גבוה" יותר משתדל קצת יותר מידי. לטעמי במקרים האלה Less is more, על אחת כמה וכמה בשני הזנים האלה.

בשורה התחתונה – ביקב היפהפה הזה מייצרים יינות מוקפדים ומודרניים. גם אלו שגולשים לריכוז ולבשלות מציגים רמה גבוהה ושאלת ההעדפה היא שאלה של סגנון ולא של איכות. טווח המחירים נע מסביבות ה-40$ לבלנדים ומטפס לשכונת ה-70$ עבור יינות הסינגל ויניארד.