דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

חברת ארודן, היבואנית של ואן גוך (שחברה לא מזמן לחברת הכרם להפצת מוצריה) השיקה לאחרונה טעם חדש בארץ של הוודקה הפופולרית – קרמל.

אני לא הולך להאריך במילים כי מדובר במשקה פשוט וחסר מורכבות – אבל איכותי. ריח צלול ועשיר של קרמל ממלא את החדר עם המזיגה, ומחזיר אותי לילדות עם טופי "חלב" וסוכריות וורתרס. מבחינת טעם מדובר בליקר מתוק, והבסיס האלכוהולי האיכותי משתלב בו היטב עם 35% אלכוהול שמורגשים רק במרומז ונותנים אשליה של משקה פחות חזק ממה שהוא באמת. המתיקות גבוהה – לא מתוק-מחליא כמו ליקרים מסויימים, אבל יהיה מי שזה יהיה לו מתוק מידי (ואני ביניהם). אז מה עושים? מערבבים. אפשר לצ'פר את הקפה בזילוף קרמלי, לשדרג בראוניז ומאפים אחרים, לזלף על גלידה, ואני בטוח שברמן טוב ידע לרקוח קוקטיילים מצויינים מהליקר.

בחודשים האחרונים הגיעו אלי כמה בקבוקי ליקר שלא כתבתי עליהם כלום כי לא הצלחתי למצוא דבר אחד חיובי לכתוב (ואם כל מה שיש לי לכתוב זו ביקורת שלילית – אני מוותר לרוב). ההבדל בין הואן-גוך הזו לבין הליקרים הנ"ל הוא פשוט אבל משמעותי: קודם כל בסיס אלכוהולי איכותי, ודבר שני חומרי הטעם טבעיים. לא חשוב מה אתם קונים – שווה לבדוק את רשימת המרכיבים שעל הבקבוק.

המחיר לצרכן הוא 220 ש"ח בארץ – גבוה כמו שדורש המיתוג היוקרתי, הבקבוק היפה וההייפ סביב הוודקות היקרות והמותג הזה ספציפית. שווה או לא? אם אתם אוהבים מתוק ואוהבים קרמל – נסו לטעום בפאב (ראיתי כבר מבצעים) והחליטו בעצמכם.

הבקבוק הגיע לידי מהיבואן

מי שמכיר את הדעות שלי על וודקות יקרות ישפשף את עיניו בתדהמה אם ישמע שעשיתי את קו חיפה-ת"א בשביל השקה של וודקה חדשה. האמת? בהתקלויות עם ואן-גוך בעבר תמיד מצאתי משקה איכותי – מה שאני לא יכול לומר על כל הוודקות הממותגות מהשכונה שלה. בנוסף יש בסדרת הליקרים / וודקה-בטעמים כמה דברים שהם לא פחות מהברקה לדעתי: קשה לא לחבב את הדאבל אספרסו המוצלח, וגם האסאי מצא חן בעיני בזמנו – לכן מוצר חדש שמשיקים מעורר אוטומטית את הסקרנות שלי. עוד סיבה להגיע להשקה – גם כשיש לי דעות נחרצות על משהו אני תמיד שמח להעמיד אותן במבחן: אם טעיתי אז טוב לגלות את זה – ואם צדקתי אז קיבלתי לכך חיזוק נוסף.

הדעה האישית היא פשוטה הפעם – עבור מי שמחפש תמורה לכסף אין צורך לעבור את המחיר של Ketel One. אבל העולם של הוודקות המשוכללות לא כולל את המונח הזה בתוכו, ואפשר למצוא בו וודקות מצויינות. זה גם המקרה הנוכחי.

נכנסתי ללופט תל אביבי מעוצב להשקה של 'מותג על' חדש (מעתיקים מתעשיית היין המקומית?) המכונה Van Goch Blue. כשהגעתי לבר ויתרתי בהתחלה על הקוקטיילים שהגישו וביקשתי את הוודקה בכוס לואו-בול בטמפ' החדר. זה בעיני המבחן הראשון לכל וודקה שמגדירה את עצמה איכותית – איך היא מתפקדת ללא כחל וסרק (מיצים מתוקים או קירור). התוצאה – מרשימה למדי. התחושה היא ניטרלית, רכה וחלקה, ועם מרקם שמנמן ונעים. בלי קרח ובלי ערבובים – אפשר לשתות אותה ככה בכיף, ואני חושב שזה די מרשים.

אז מה הסיפור מאחורי המותג החדש? בגדול, רשת ברים יוקרתית ורבת עצמה בארה"ב ביקשה מואן-גוך לזקק מותג בלעדי עבורה. ישבו מומחי השיווק והזיקוק וחשבו על משהו שיבדל אותם מהשאר, כי מותג חזק צריך גם סיפור מאחוריו. כך נולדה הבלו, המכונה Triple Wheat – חיטה המשולשת. הרעיון הוא פשוט ומעניין, אם להיות מליצי – טרואר של חיטה. הביצוע – מזקקים חיטה מהולנד, גרמניה וצרפת ועושים בלנד, כאשר כל מדינה תורמת אופי שנגזר מהאקלים שלה. תוך כדי ההרצאה המעניינת של נציג המזקקה – טעמנו את שלושת המרכיבים:

גרמניה – אלכוהולית, מתובלת, חריפה ולא כ"כ חלקה. במפתיע – מרכיבה את עיקר הבלנד. גסה משהו

הולנד – עדינה מאוד, מעט מדיצינלית, שמנמנה ומלאה. עדינות זה שם המשחק כאן

צרפת – ניטרלית מאוד, די מתוקה, שמנונית. חלקה ועדינה מאוד. הייתי מוכן לשתות אותה בלי בלנדים

אחרי שהחברה סיימה את הבלעדיות עם הרשת (ומזגה ב-8-9 ברים 10,000 בקבוק בתשעה חודשים) התחילו לשווק את הוודקה בארה"ב. התחנה הבאה – ישראל, מה שמעיד במשהו על החשיבות של השוק המקומי בתחום הזה. לפני שיווק בשוק המקומי ההולנדי, או כל מקום אחר באירופה – היא מגיעה אלינו עם טפיחה על השכם, כמו שאנחנו אוהבים.

אני צרכן פדנט ותמיד בודק את סעיף ה"רכיבים" על התוית. יש מוצרים שפשוט אף פעם לא חושבים לעשות את זה בהם, ולכן אני שמח שהסבו את תשומת ליבי: לוודקה הזו מוסיפים סוכר. קצת מאכזב שמכניסים את הטעם האמריקאי גם לכאן, ושצריך "לעגל" מוצר טוב שעבר ייצור קפדני ומדויק – אבל בכל זאת אני נאלץ לחזור לשורה התחתונה, והיא תמיד מה שבכוס – כאן הוודקה עושה עבודה טובה – גם אם ידקדקו ויגידו שהתוספת הזו מונעת ממנה את התואר "וודקה". כך או כך אני רוצה לעשות טעימה עיוורת לחברים מול וודקה אחרת – אדווח בעתיד על התוצאות.

עוד שורה תחתונה חשובה היא הארנק. המחיר המומלץ לצרכן הוא 260-280 ש"ח ל-750 מ"ל (65$ לליטר בדיוטי פרי). כמו שאפשר להבין מהכתוב למעלה – הוודקה החדשה, למרות איכותה – לא שינתה את הקונספציה שלי בנושא הוודקות היוקרתיות. אבל מה בכל זאת? אם אתם מוציאים סכומים בשכונת ה-300 ש"ח ומעלה על מוצרים כאלה, מדובר בבחירה מוצלחת. עוד אני יכול לומר שההבדל בין הוודקה הרגילה לגרסת הבלו החדשה מצדיק לדעתי את הכמה עשרות שקלים הפרש במחיר. מכאן ואילך – איש איש לפי כיסו ולפי טעמו.

הבקבוקים לתצוגה בלבד - דוכן הכרם

כשהמקוריות פוגשת פרובוקטיביות - הבר של ואן גוך

סיכום יסודי של שגיא קופר ב'בקבוק', וגלריית התמונות של התערוכה.

הרבה מילים נשפכו בהרבה מקומות, על הרבה וודקה. התכנסנו בבית המשקאות של נפתלי, 12 איש באמצע שנות העשרים לדגום את חלקן. הפתעת האירוע מבחינתי הייתה ההשקעה של המשווקים – ששלחו בקבוקים, בקבוקונים, DVDs קוקטיילים של בוקשסטר – וגם הגיעו בעצמם למזוג את הוודקות שלהם.

מסקנות כלליות – כן, חלק מהוודקות יותר חלקות מאשר הסטנדרטיות (סמירנוף/פינלנדיה), וחלקן – גם היקרות ביותר – פשוט לא, והייתי סקרן לראות אותן מתומודדות על עיוור עם נמירוף או משהו דומה. דווקא הזולה בחבורה – קטל וואן (120 ש"ח) הייתה בין המועדפות עלי. לסיכום הרשמים הפשטניים בסוף הפוסט – המצטיינות לפי הסדר היו בעיני: ויברובה סינגל אסטייט, אבולושן וקטל וואן. ה-P.I.N.K שכבר הזכרתי התבלטה והייתה שונה ומעניינת.

בקיצור ולעניין – לדעתי המלך עירום. וודקות ב-120 ש"ח עוקפות בהליכה וודקות ב-500 ש"ח. כל מותג מנסה לבדל את עצמו עם סיפורים על שבע-מאות זיקוקים על אבני חן, פנינים, עור קרנף אסייתי וזנב טיגריס סיבירי על הבקבוק. אני מצטט במדויק את מנהל מותג גריי-גוס שאמר: "המחיר נובע מהצורך שלנו לקנות משהו יוקרתי". לא מאוד שונה מיין – בשביל לקבל איכות גבוהה צריך להשקיע כסף בייצור – אבל זה גם לא מפריע לגבות סכומים מגוחכים וללא כל פרופורציה לאיכות. ולא חסר מי שמוכן לשלם – הידד למותג! יחי בקבוק הקריסטל היפה! שוב בהקבלה ליין, גם כאן אפשר לראות יצרנים שמצליחים לרסן את החמדנות וגובים מחירים סבירים על איכות שלא מביישת את רמת המחירים הגבוהה ביותר.

מימין לשמאל: פראבדה, Level, ויברובה סינגל אסטייט, בלוודיר, אולד תומאס, טראמפ

לסיום – התרשמויות קצרות מהוודקות. המחירים מתוך האתר של בית המשקאות של נפתלי.

1. Old Thomas (אסטוניה, שיווק: Oversea) – טיפה תרופתי באף, אולי רמז של עישון, חלקה יחסית, קצת שורפת בסוף.
2. גריי גוס (צרפת, שיווק: אקרמן) – כמעט חסרת ריח, טיפה אלכוהולית, גוף בינוני, קצת חריפה אבל חלקה בגרון (285).
3. ואן גוך (הולנד, שיווק: סגל/טמפו) – שומנית, ניטרלית באף, צריבה קלה בסוף (220).
4. פ.י.נ.ק. (הולנד, שיווק: ל. ספיריטס) – שומנית, חריפה, מעניינת, יורדת בסדר (255).
5. קטל וואן (הולנד, שיווק: צרפת-ישראל) – חלקה, ניטרלית, טובה (122).
6. בלוודיר (פולין, שיווק: י.ד. עסקים) – חלקה מאוד, ניטרלית ונקיה, טיפה חריפות בפיניש (320).
7. ויברובה סינגל אסטייט (פולין, שיווק: החברה הסקוטית) – חלקה כמו מים, הכי קלה שטעמנו, הכי ניטרלית (280).
8. אבולושן (פולין, שיווק: בלו סיזן אינטרנשיונל) – אלכוהולית באף, חלקה מאוד בפה, סיום חלק מאוד (240).
9. רוברטו קוואלי (איטליה, שיווק: קשמש) – ניטרלית באף, שומניות קלה, בסיום טעם פלסטי תרופתי שמזכיר השתכרויות נעורים מוודקה גולד. ב-550 שקל תקבלו את הבקבוק הכי יפה – דוגמנית יפה וחלולה.
10. סטוליצ'יניה עלית (רוסיה, שיווק: החברה הסקוטית) – ניטרלית, עדינה מאוד בחיך, הכל היה טוב עד שהגיע בפיניש טעם לוואי שמזכיר פלסטיק חדש (360).
11. פראבדה (רוסיה, שיווק: י.ד. עסקים) – חמוצה, חדה, קצת חריפה, תרופתית בסוף (150).

האירוח היה חברותי ונעים, אבל בכל זאת נקודה שיש לציין בהקשר הטעימה – ואני מקווה שהיא תיפתר בעתיד: לא יתכן שמציגים את זה בתור טעימה מקצועית ומעל הכל מרחפת צחנת סיגריות. לדעתי אם בארוחות של מועדון הויסקי מצליחים לשמור את האווירה ללא עשן אין סיבה שגם באירוע כזה לא יהיה כך. בלי קשר לסלידה שלי מהריח ולהיבטים הבריאותיים – אי אפשר לטעום ככה כמו שצריך.

הדבר הכי טעים שיצא מטעימת וודקות הפרמיום לדעתי, היא הוודקה שדובר בה רבות בחודשים האחרונים – וואן גוך דאבל אספרסו. יש דיון ופלספנות שלמה האם זה וודקה או ליקר – אבל מה זה חשוב?

צבע חום כהה, ריח של קפה שממלא את הסביבה, טעם אמיתי של קפה, הזכיר לי גלידת קפה איכותית ואולי משהו קרמלי, לא מתוק כמו שציפיתי ולמרות שמעט סוכר נוכח – המרירות של הקפה נשמרת וזו תעודת בגרות למשקה לדעתי.

בלי להתפלסף – פשוט דרינק טעים, ו-35 אחוזי האלכוהול לא מורגשים (ככה זה כשהבסיס האלכוהולי איכותי). יכול לעבוד מעולה בקוקטיילים, או כדג'סטיף עם קוביית קרח. המחיר לא זול – 220 ש"ח בארץ, 47$ בדיוטי פרי. אבל לליקר איכותי – אני לא חושב שמדובר בהגזמה.

אלתור זריז שהכנתי אמש יצא לטעמי לא רע, אני רושם מתכון בין השאר כדי לזכור מה עשיתי. כשאני כותב 'מנה' אני מתכוון בערך לצ'ייסר, או 30 מ"ל. אפשר למשל לעשות קוקטייל כזה בקערה ואז מנה היא למשל 700 מ"ל (בקבוק וודקה ממוצע), או כל ואריאציה אחרת. כמובן שעדיף לא ללכת לפי המנות שאני כותב אלא לעשות לפי הטעם, ולשחק עם המרכיבים כדי לקבל תוצאה יותר מתוקה, אלכוהולית, או חמוצה – לפי טעמכם. בסוגרים אני כותב את שם המותג שהשתמשתי בו למי שזה מעניין אותו.

בכוס לואובול (כוס ויסקי) עם קוביות קרח:

שתי מנות וודקה (קטל וואן, פינלנדיה תתאים יופי), מנה שנאפס אפרסק (בוולנד), שתי מנות מיץ רימונים טבעי (פריגת) ומנה סודה. לזרוק פנימה קליפת לימון מסולסלת לקישוט ולנגיעה קטנה של מרירות.

אפשר להשתמש בקרח גרוס, אבל אז הייתי ממליץ לוותר על הסודה. אפשר גם לזרוק פנימה גרעיני רימון. מישהו עוזר לי להמציא שם…?

רציתי לקרוא לפוסט 'וודקה ועיתונות רצינית', אבל זה עלול להשמע ציני ודווקא הפעם לא זו הכוונה. לעתים כשאני קורא כתבות על אלכוהול בעיתונות היומית אני מצקצק בלשון על החובבנות. הפעם עושים במעריב יופי של עבודה, וגבי בר חיים כותב ב-NRG כתבה בשם "יאללה, כולה וודקה". כתוב יפה, ותשומת לב לפרטים קטנים וחשובים. קישור לכתבה.

עוד מימיו הראשונים של הבלוג הזה תמהתי על העדפת מותגי המגה-אולטרה-פרמיום, ועדיין עקב היותי סטודנט עם מעט רקע מדעי, אני תמה מידי פעם על שיטות הזיקוק והסינון שממתגים כסמל לאיכות הוודקה (קריסטלים קפואים? ירכי בתולות שוודיות טהורות?). הכתבה דנה באספקטים תרבותיים, שיווקים, מיתוגיים של הוודקה, ומפרטת את פורמט הטעימה והטועמים. לא הייתי יכול לחשוב על צורה רצינית יותר לעשות את זה.

בשורה התחתונה תוצאות הטעימה, לדעתי כמובן, מוכיחות שוב שהמלך ערום. במקום הראשון פינלנדיה, משאירה אבק לגריי גוס שעולה בערך פי שש ממנה במקום הרביעי. אמנם ארבעת המקומות הבאים שמורים לוודקות היקרות, וגם הופתעתי ממיקום אבסולוט מעל סמירנוף וסטולי, אבל לדעתי הנקודה הובהרה.

רק שתי הערות קטנות לכתוב: תמוה שפסקה אחת מציגים את אילן אביצור מהכרם בתור היבואן של אבסולוט, ובפסקה הבאה נותנים לו בלי הפרעה או תיקון להגדיר אותה בתור פרמיום – דרגה מעל מה שהוא מגדיר כסנטדרט עם פינלנדיה, סמירנוף וסטולי. דווקא לעניות דעתי, וגם ממה שאני קורא ברשת, רוב העוסקים בתחום מעדיפים נחרצות את שלושתן על פני האבסולוט. ההערה השניה נוגעת למחירים, ובעיקר מחיר בקבוק פינלנדיה שעומד על 55-60 ש"ח בחנויות ובסופרמרקטים, ולא 75 ככתוב בכתבה. מקווה להמשיך לראות כתבות ברמה כזו.