הרבה מילים נשפכו בהרבה מקומות, על הרבה וודקה. התכנסנו בבית המשקאות של נפתלי, 12 איש באמצע שנות העשרים לדגום את חלקן. הפתעת האירוע מבחינתי הייתה ההשקעה של המשווקים – ששלחו בקבוקים, בקבוקונים, DVDs קוקטיילים של בוקשסטר – וגם הגיעו בעצמם למזוג את הוודקות שלהם.

מסקנות כלליות – כן, חלק מהוודקות יותר חלקות מאשר הסטנדרטיות (סמירנוף/פינלנדיה), וחלקן – גם היקרות ביותר – פשוט לא, והייתי סקרן לראות אותן מתומודדות על עיוור עם נמירוף או משהו דומה. דווקא הזולה בחבורה – קטל וואן (120 ש"ח) הייתה בין המועדפות עלי. לסיכום הרשמים הפשטניים בסוף הפוסט – המצטיינות לפי הסדר היו בעיני: ויברובה סינגל אסטייט, אבולושן וקטל וואן. ה-P.I.N.K שכבר הזכרתי התבלטה והייתה שונה ומעניינת.
בקיצור ולעניין – לדעתי המלך עירום. וודקות ב-120 ש"ח עוקפות בהליכה וודקות ב-500 ש"ח. כל מותג מנסה לבדל את עצמו עם סיפורים על שבע-מאות זיקוקים על אבני חן, פנינים, עור קרנף אסייתי וזנב טיגריס סיבירי על הבקבוק. אני מצטט במדויק את מנהל מותג גריי-גוס שאמר: "המחיר נובע מהצורך שלנו לקנות משהו יוקרתי". לא מאוד שונה מיין – בשביל לקבל איכות גבוהה צריך להשקיע כסף בייצור – אבל זה גם לא מפריע לגבות סכומים מגוחכים וללא כל פרופורציה לאיכות. ולא חסר מי שמוכן לשלם – הידד למותג! יחי בקבוק הקריסטל היפה! שוב בהקבלה ליין, גם כאן אפשר לראות יצרנים שמצליחים לרסן את החמדנות וגובים מחירים סבירים על איכות שלא מביישת את רמת המחירים הגבוהה ביותר.

מימין לשמאל: פראבדה, Level, ויברובה סינגל אסטייט, בלוודיר, אולד תומאס, טראמפ
לסיום – התרשמויות קצרות מהוודקות. המחירים מתוך האתר של בית המשקאות של נפתלי.
1. Old Thomas (אסטוניה, שיווק: Oversea) – טיפה תרופתי באף, אולי רמז של עישון, חלקה יחסית, קצת שורפת בסוף.
2. גריי גוס (צרפת, שיווק: אקרמן) – כמעט חסרת ריח, טיפה אלכוהולית, גוף בינוני, קצת חריפה אבל חלקה בגרון (285).
3. ואן גוך (הולנד, שיווק: סגל/טמפו) – שומנית, ניטרלית באף, צריבה קלה בסוף (220).
4. פ.י.נ.ק. (הולנד, שיווק: ל. ספיריטס) – שומנית, חריפה, מעניינת, יורדת בסדר (255).
5. קטל וואן (הולנד, שיווק: צרפת-ישראל) – חלקה, ניטרלית, טובה (122).
6. בלוודיר (פולין, שיווק: י.ד. עסקים) – חלקה מאוד, ניטרלית ונקיה, טיפה חריפות בפיניש (320).
7. ויברובה סינגל אסטייט (פולין, שיווק: החברה הסקוטית) – חלקה כמו מים, הכי קלה שטעמנו, הכי ניטרלית (280).
8. אבולושן (פולין, שיווק: בלו סיזן אינטרנשיונל) – אלכוהולית באף, חלקה מאוד בפה, סיום חלק מאוד (240).
9. רוברטו קוואלי (איטליה, שיווק: קשמש) – ניטרלית באף, שומניות קלה, בסיום טעם פלסטי תרופתי שמזכיר השתכרויות נעורים מוודקה גולד. ב-550 שקל תקבלו את הבקבוק הכי יפה – דוגמנית יפה וחלולה.
10. סטוליצ'יניה עלית (רוסיה, שיווק: החברה הסקוטית) – ניטרלית, עדינה מאוד בחיך, הכל היה טוב עד שהגיע בפיניש טעם לוואי שמזכיר פלסטיק חדש (360).
11. פראבדה (רוסיה, שיווק: י.ד. עסקים) – חמוצה, חדה, קצת חריפה, תרופתית בסוף (150).
האירוח היה חברותי ונעים, אבל בכל זאת נקודה שיש לציין בהקשר הטעימה – ואני מקווה שהיא תיפתר בעתיד: לא יתכן שמציגים את זה בתור טעימה מקצועית ומעל הכל מרחפת צחנת סיגריות. לדעתי אם בארוחות של מועדון הויסקי מצליחים לשמור את האווירה ללא עשן אין סיבה שגם באירוע כזה לא יהיה כך. בלי קשר לסלידה שלי מהריח ולהיבטים הבריאותיים – אי אפשר לטעום ככה כמו שצריך.
