Posts Tagged ‘המרתף של מיכאל’

h1

כל הלימיטד שבעולם

אוגוסט 26, 2010

מזמן לא ישבתי סביב השולחן של מיכאל, והיה טוב לחזור ולפגוש את החבר'ה בבורגתה. באתי בשביל לחזק את התזה הלא-מאוד-חיובית שלי על היינות שפתחנו – אבל כמו במחקר שלי – תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. בגלל שהיו בסה"כ רק שישה בצירים מהלימיטד אדישן – יין העל של כרמל – צ'ופרנו בעוד כמה יינות מעניינים. את הטעימה העביר עמוס רביד, מדריך יין בכיר בכרמל, בנינוחות, בכנות ובנועם. אחרי שכבר טעמתי מטובי היינות בארץ שהגיעו מהמרתף של מיכאל של מיכאל ראב נפל לי אסימון חשוב. היינות האלה מתיישנים במרתף עם הקפדה פדנטית על טמפ' של 13 מעלות, ולכן סביר להניח שההתיישנות שלהם איטית משמעותית ביחס ליינות שנשמרו בתנאים סטנדרטיים יותר של 15-18 מעלות – לתשומת ליבכם. יש הרבה יינות אז ניגש למלאכה:

אזורית, יוהנסבורג ריזלינג 2009 – פרי-מלוני די עדין ודומם באף, בפה מתקתק, רחב, חסר חמיצות וריכוז. אני בעד התנסויות, אבל בבציר החמישי של היין הזה אני עדיין מוצא אותו לא שלם, ונאלץ לתייק אותו לצד הגוורץ מאותה סדרה שגם הוא קצת מתוק מידי לטעמי וחסר ריכוז וחומצה.

כרם קאיומי, שיראז 2003 – אחד מכרמי הדגל של סדרת כרם ושל היקב בכלל, ביין שמוכיח שסבלנות משתלמת. צבע סגול מדהים, אף פירותי עשיר ובשל (בכל זאת 2003), אבל לעומת הבשלות באף – בפה מחכה יין רגוע יחסית לזן ולשנה, עם חמיצות טובה, תיבול ניכר ונגיעה קטנה של מרירות. לא כבד ולא בומבסטי – יופי!

מדיטראניאן 2007 – בציר ראשון של בלנד-על נוסף, שרוכב על הגל הכי חם של השנה האחרונה. כולם מחפשים את הטעם הישראלי וכמה יקבים עושים בלנדים מקוריים וממותגים של הזנים האופנתיים/ישראליים, כמו ויתקין עם השורשים, למשל. לדעתי אפשר למצוא קשר בין הבלנד, האופי של היין וגם השם למדיטראנו המוצלח שהיו עושים ביקב בן חנה. היין עדיין הדוק וקמצן בשלב הזה, הפרי באף מופנם ורגוע ולצידו עשבי תיבול שהזכירו לי טימין ואזוב. בפה היין סגור, עם חומציות ומרירות שמסתירים כרגע את מה שיש שם. קשה לי לנבא לאן היין יתפתח, אבל אני יכול להגיד בנתיים שהוא לא שגרתי, ושהוא אלגנטי יחסית – בטח יותר אלגנטי מכל שאר היינות שטעמנו. נעקוב אחריו בעתיד.

לימיטד אדישן לימד אותי שיעור חשוב, במיוחד הבציר החדש. גיליתי שבניגוד לתיאוריה, יין שמוציאים לשוק כשהוא עמוס בטעמים בשלים ותיבול בהחלט יכול להתעדן ולהגיע למקומות של חן ושל איזון.

2002 – הידעת? הבציר הראשון של היין הזה יצא בתור משהו ספונטני ולא מאורגן, תחת הסדרה האזורית. היין קצת סירופי-קומפוטי באף, אבל בפה מוצאים טאנין ערני לצד המון פרי מתקתק, קצת לא מחובר. יותר "יפה שהחזיק" מאשר "החזיק יפה", אבל שתי ההצהרות נכונות, כבוד.

2003 – אף פירותי, מתובל למדי, נפח טוב, ריכוז מצוין, טאנינים שופעים ומתקתקים. עדיין קצת נוקשה, אבל עשיר ומהנה. במפגש האנכי הקודם עם היינות התרשמתי משמעותית פחות מהבציר הזה.

2004 – יותר פירותי ופחות מתובל מקודמו, מרקם חלק ונעים, עסיסי, מאוזן. יין ארוך, מרוכז ושלם. בובה! היין של הטעימה, לוקח בהליכה. היין מספר את הסיפור של 2004 – פחות חמה ויותר רגועה מ-2003 המהוללת, גם בירדן קברנה וביראון זכורה לי מגמה כזו.

2005 – גרסה מלוטשת, עסיסית ומרוכזת יותר של 2003, יותר אלכוהול, יותר חבית, יותר מודרני ויצוק לתבנית "בלנד על". בסך הכל, כמצופה מהז'אנר מדובר ביין טעים שנמצא בנקודה נגישה יחסית – אבל יכול להרוויח מיישון נוסף.

2007 – מעט אלכוהולי, חריף למדי, מרוכז, פירותי, עצבני. הייתי מתאכזב מהיין במצבו הנוכחי אלמלא ראיתי את הכיוון אליו הלכו הבצירים הקודמים כשיש סבלנות. מי שאוהב את היינות שלו צעירים יכול להנות גם ממנו, כדאי לחדרר בראבאק לפני.

לסיכום, הלקח העיקרי שלי הוא לתת יותר קרדיט וסבלנות ליינות מהז'אנר על ציר הזמן. במבחן המחיר, בשכונת ה-190 (מדף) לבציר חדש אני לא משוכנע שלאורך זמן היין עומד במבחן הירדן*, אבל אני נאלץ להזכיר לעצמי ש"יינות על" לא נועדו לספק תמורה טובה למחיר כמו שהם נועדו להרשים ולאפשר לאנשים להוציא סכומים מסויימים על יין. כך או כך מדובר על יינות מדויקים, עשויים טוב, מהנים ובעלי כושר יישון.

* מבחן הירדן – האם הוא טוב יותר מירדן קברנה שעולה 100 ש"ח

תודה להגר ולמיכאל ראב על האירוח החם, ולעמוס על הסבלנות ועל הידע הרב שחלק איתנו.

h1

שאטונף בבורגתה

יוני 12, 2010

יש לי תהיה קבועה כשאני כותב על טעימות מיקב אחד. האם לספר על ההיסטוריה של היקב ורקע כללי עליו – או לתת ליינות לדבר בעצמם. יש מי שמרחיב ומספר על היקב מה שיכול לתת תוצאה מעניינת ולשים את היינות בקונטקסט הנכון (דוגמה מוצלחת). מצד שני, היין בכוס זה מה שחשוב, ואם זה יקב שאני לא מכיר אישית אז אני לא רואה הרבה טעם שאסכם חומר מהאינטרנט. למה זה חשוב בכלל? יש קשר לטעימה הנוכחית ונגיע אליו.

התכנסנו מלאי ציפיות בסלון המזמין של משפחת ראב המורחבת, תחת הכותרת Domaine du Pegau, אחד השאטונפים המוערכים בפורטפוליו של דרך היין. אם נקדים את המאוחר – לא כל היינות היו מוצלחים, בלשון המעטה. עכשיו נשאלת השאלה האם לסיפור של היקב ולפילוסופיה של הייננית יש רלוונטיות לשאלה? מספרים שהניקיון ביקב הוא לא בין המרשימים שאפשר למצוא, מספרים שהגישה שם היא "ייננות מהבטן", בלי בדיקות מעבדה ובלי טכניקות מודרניות. האם זה צריך לעניין אותנו?

לדעתי כל המסביב יכול לתת ערך מוסף ליין לפעמים – אבל קודם כל מה שיש בכוס. אם עשית יין לא נקי, או לא מאוזן – לא מעניינים אותי הסיפורים על הרומנטיקה של הייננות חסרת-הטכנולוגיה. נכון, אם היין עשוי טוב אז סיפור מעניין מאחוריו יכול להוסיף לו עניין – אבל שום סיפור לא ירים בעיני יין לא מוצלח. כשתג המחיר ליין הבסיסי מתחיל מ-300 ש"ח לבצירים החדשים, אני לוקח עוד יותר ברצינות את הנקודה הזו. מעניין לשים לב לציוני מבקרים בהקשר הזה, ואני אוסיף אותם בסוגריים לצורך השוואה.

ביקב מייצרים יין לבן ואדומים בשלוש סדרות. סדרת הרזרב היא הסדרה הבסיסית, בשנים יוצאות דופן מייצרים את ה-Cuvee du Capo, וכשלא מייצרים אותו מייצרים את ה-Cuvee du Laurence. את הטעימה הנחתה הילה מהיבואן שקד, שמהווה דוגמה למקצועיות של הרשת בייבוא. הטעימה נערכה בקצב נינוח ובאווירה מהנה, כאשר ההסברים לוו במנה גדושה של כנות והיו בגובה העינים. בשמי ובשם הסובבים – נשמח לראותה שוב בראש אותו שולחן. היינות לפי סדר הטעימה:

Pegau Blanc 2006  – אף קמצן עם שרידי פרי ומינרליות. בפה מינרלי-מלוח בטירוף, רחב למדי, חומצה עדינה (מידי). היין סובב סביב המליחות המינרלית שלו, וזה נחמד – אבל זה גם הופך אותו לחד מימדי ולא מצאתי בו שמץ של מורכבות שאני מצפה מיין בסקאלה כזו. לא עובר. 250 ש"ח לבציר חדש.

Pegau Cuvee Reservee 2004 – א-ל-כ-ו-ה-ו-ל, ארז, פרי אדום די בשל, אפר וירקרקות. חומצי מאוד, ריכוז טוב עם פרי רגוע, מתובל, אלכוהולי ומריר. סיום ארוך וחריף. יין גס ולא מחובר – שוב אני מוצא אותו מאכזב ביחס למצופה. אומרים שהבקבוק לא מוצלח, אבל היות והיין נשמר בתנאים אופטימליים (דרך היין והמרתף של מיכאל) זה לא תירוץ. 300 ש"ח לבציר חדש. המלך ערום? (WS96)

Pegau Cuvee Reservee 2006 – פרי אדום עם פלפל ירוק, קצת חמצון, המון יובש, פרי עדין, חומציות טובה, חספוס-חריפות של עץ חדש (אפילו שאין) עם הרבה תיבול, יבש ומחוספס בסיום. יותר מחובר ביחס ליין הקודם אבל מאוד נוקשה (חוסר זהירות עם החרצנים?) ואני לא בטוח שיישון ייתן לו יותר איזון. לדעתי עדיין אין כאן משהו שיצדיק את המוניטין או המחיר (WS93)

Pegau Cuvee Reservee 2005 – עכשיו אנחנו מתחילים לדבר. מישהו הביא למלך חלוק או משהו. פרי אדום עם פלפל שחור, אפר ועישון. דחוס ועשיר, מתובל, מרוכז ופירותי מאוד. המון נפח, תחושת מתיקות, פחות חומצי. היין הרבה יותר שתי ובשל – בשתי מילים: יותר פרקרי. למרות הבשלות אני מוצא אותו יותר שלם מהקודמים, והוא סימן מפנה בטעימה מבחינתי (WS94)

Pegau Cuvee Reservee 2001 – יופי של אף, פרי אדום עטוף באדמה ובתבלינים, יובש נעים, יותר שלם ומאוזן על החיך – חבילה מאוזנת ועקבית לכל האורך. מעניין ומהנה. אני מתחיל להבין על מה מבוסס המוניטין. היין המוצלח ביותר שטעמנו מהסדרה הזו (WS92)

Pegau Cuvee Reserve 2003 – דומה לבציר 2001 אבל יותר מהכל – יותר נפח, יותר אלכוהול ויותר חריפות. יכול להיות שיתפתח להיות אפילו יותר טוב מאחיו הגדול, אבל כרגע הוא מאוד 2003 (WS97!)

Pegau Cuvee du Laurence 1998 – כמעט בכל טעימה יש יין שאני רק מתקרב אליו ואומר "רק בשבילו היה שווה להגיע מחיפה". הנה. מרקם חלק ורך, עסיסי, חומציות רעננה, פרי, תבלינים – הכל יושב מושלם והרמוני, ללא סימני גיל או עייפות. חוויה של יין. למרות שעולה כפול (540 לבציר חדש) לטעמי מצדיק את המחיר יותר משאר היינות ששתינו.

סיכום: מה היה לנו? יקב אחד וסקאלה רחבה של רמת יין. בין יינות מעולים ליינות שלא נהניתי לשתות, עם חוסר אחידות בסגנון ובאיכות בין הבצירים. בכל זאת, נראה שהבצירים הישנים יותר מוצלחים יותר – יכול להיות שאחרי יישון היינות הראשונים יהיו יותר דומים ל-2001 שאהבתי, ואז יהיו ציוני המבקרים יהיו לי יותר ברורים. כך או כך, אני לא חושב שהיקב הולך להיות הבחירה שלי ליין בטווח מחיר כזה.

תודה למיכאל, להגר ולהילה על הטעימה.

h1

האיש שכתב את הספרים

פברואר 19, 2010

במסגרת אירוח הקצפת של היקבים הישראליים, הזמין הפעם מיכאל ראב לשמוע את ד"ר יאיר מרגלית – האיש שכתב את הספרים, ולטעום את יינותיו בטעימת אורך של כל בצירי אניגמה. תודה למשפחת ראב על ההזמנה ועל האירוח החם, וליאיר על הסבלנות והכנות.

היינות. וואו. היינות ששתינו נמצאים בטופ של מה שעושים בארץ, אם להתחיל דווקא מהסוף. הם מתחלקים לשתי קבוצות ברורות ושונות: טרום 2007, ו-2007 ואילך.  טרום 2007 כוללת יינות פירותיים, מאוזנים ועשירים שנמסים בפה. כמו שכבר כתבו לפני, ב-2007 יש שינוי כיוון מוחלט, עם צעידה מובהקת לכיוון העולם הישן. אין לי ממש ניסיון עם בורדו, אבל אני חושב שאפשר למצוא מאפיינים משותפים.

בכל היינות לא מרגישים בחבית, בהתאם לפילוסופיה של מרגלית "חבית זה כמו מלח באוכל: אם שמים לב אליה – אתה משתמש ביותר מידי". כפועל יוצא, היינות שעושים במרגלית מתיישנים שנה אחת בלבד בחבית – הרבה פחות מהממוצע בקרב יינות אחרים מהרמות הגבוהות של האיכות ו/או המחיר. היישון של האניגמה מתבצע בחביות חדשות, בנות שנה ובנות שנתיים.

אניגמה 2008 – פרי אדום, ארז, טבק, ותיבול עדין עם נגיעה מורגשת של הקברנה פרנק. מתובל, מרירות ניכרת, פרי עדין, הרבה יובש רך, מבנה מוצק, סיום יבש ומתובל. יין אלגנטי ומורכב בתחילת דרכו.

אניגמה 2007 – קצת יותר ירוק מקודמו, יותר תיבול על חשבון פחות פרי, אחלה חומציות! יובש רך, תיבול, אותה מרירות, סיום ארוך מאוד, חומצי ויבש. אלגנט.

אניגמה 2007 ספשל רזרב – מהדורה ניסיונית. ארבע חביות (בנות שנה) הושארו להתיישן שנה נוספת. היין דומה לבלנד הרגיל, עם יותר פרי, רמז של וניל, יותר נפח בפה, קצת יותר יבש, חומציות עסיסית מעולה. קצת פחות הדוק וסגור מקודמו. יין מדהים. בנתיים מחכים ביקב שתוצאות הניסוי יתבגרו מעט לפני שיחליטו אם לחזור אליו. בעיני זה היה אחד היינות המרשימים בטעימה, גם בגילו הצעיר.

בצירי 2006 ו-2005 דומים זה לזה, עם אף פירותי-שזיפי בשל די מוחצן, גם בפה פרי עשיר, מוצק ודחוס מרוסן ע"י חומציות, ויובש שמכניס מעט חספוס. 2005 קצת יותר יבש ופחות מצא חן בעיני בהשוואה ל-2006. בכל מקרה מדובר על יינות מודרניים ומאוזנים שעשויים היטב – אבל בשלב זה של חייהם אין להם את הייחוד של 2007-8. לעומתם, שני הבצירים הראשונים של היין, 2003-4 מראים מה קורה כשיש סבלנות: חלק מהפרי הנעים באף מפנה מקום לארומות שניוניות וחושף אדמתיות, עם רמזים לעישון וזפת, בפה היינות רכים ופירותיים, עם תיבול עדין, טאנינים מתקתקים ורכים, וחומציות שמחזיקה את הכל. גם בגרסת טרום 2007 – היינות האלה עושים חיל. לשתות עכשיו או בשנים הקרובות – ולקבל חוויה. רגע לפני הקינוח שלף יאיר אס מהשרוול, או בקבוק מהאוטו.

מרגלית קברנה סוביניון ספשל רזרב 2008 – אף קברנה מובהק, פירותי אבל לא בשל, בפה הוא מלא בפרי עשיר, עם חומציות הדוקה, תיבול עדין, הרבה יובש רך. ריכוז ועוצמה משולבים עם רוך ועדינות. בלי הרבה מילים – זה אחד היינות הכי טובים שעושים בארץ, אולי הטוב ביותר.

עד עכשיו היה רק יין. עכשיו למחירים. הבצירים החדשים של האניגמה עולים קצת פחות ממאתים, והיין האחרון עולה כ-220.

"אני לא שותה כל יום מרגלית – זה יקר לי", אמר בחיוך יאיר. זה באמת יקר – אולי המחירים הגבוהים ביותר בארץ. מה לומר? שתי תובנות מהטעימה:

1) כששותים את היינות – זה פתאום לא נראה יקר מידי

2) אם מישהו בארץ יכול לגבות מחירים כאלה – זה האיש שכתב את הספרים שמהם למדו הרבה מהייננים בארץ, והיה פה ראשון במצעד יקבי הבוטיק. אם יש יין ישראלי ששווה מחיר בשכונת ה-200 ש"ח, אז מרגלית הוא מהיחידים.

מכאן והלאה – כל אחד בכיסו ובטעמו. אישית אני לא רואה את עצמי קונה את היינות האלה בקרוב, לכל היותר בקבוק בודד לארוע מיוחד. בנתיים אני מסתפק ביינות מעולים אחרים שטעמנו סביב אותו שולחן.

h1

איטלקי של חורף

פברואר 1, 2010

או לפחות – אחד האיטלקיים של החורף…

שורה מכובדת של יינות חיכתה בחדר החמים בבורגתה, ממתינה לטעימה אנכית של טומאסי. באמת שניסיתי – להבין את הסגנון ולהתחבר אליו, אבל לכל היותר מצאתי יינות טובים ומהנים. הקווים המאפיינים של הבשלות, האלכוהוליות והחריפות ממקמות את הבחור – אולי איפשהו ברבע הדרך בין יין מודרני לפורט לטעמי. אני מבין את הקסם שבו – ריכוז ובשלות עם חריפות מרירות, האופי, הרבדים שהוא מפתח עם השנים. עם זאת, בסה"כ, לטעמי הריכוז הזה והאלכוהול, גם כשהם מחוברים היטב – קצת כבדים מידי, אפילו בערב חורפי, ובטווח מחירים כזה הייתי בוחר במגוון יינות אחרים – חלקם גם מאפשרים לאוכל לדבר לצידם וניתנים לצריכה ובטמפרטורת-סביבה שאינה שיא החורף. יכול להיות שאני צריך לטפס לדרגות מיוחסות יותר של האמרונה על מנת לעמוד על קנקנו – אבל נכון לכרגע הסגנון פשוט לא מדבר אלי.

Tommasi Amarone Classico 1997 – הגיל של היין ניכר. אדום בהיר חום, עם רבדי מוקה-קרמל, טבק ואדמה שמאפילים על הפרי, וגם נגיעה של אלכוהול. בפה די רך, מתקתק, שאריות חבית וסיום מתובל חריף. היין לא הלך לעולמו אבל הוא בבירור אחרי השיא. למרות שיש בו חן הוא מרגיש עייף, לא מחזיק את האלכוהול (14.5%)

מודל 1998 – רענן בהרבה, באף פרי קפה ושוקולד, בפה פרי מתוק טיפוסי, חומציות במידה, חריפות קלה, סיום פירותי-יבש שלא נגמר. היין בשיאו, מראה ריכוז ואיזון (15%). טעים ומהנה.

מודל 2000 – אדום בהיר, שזיף מרוכז מרחף מעל האף הפירותי, שוקולד ואלכוהול. בפה הוא מוצק, פירותי, חומצי, חריפות עדינה ומרירות טיפוסית. סיום פירותי-חומצי-מתובל, ממשיך וממשיך. מרוכז וממלא את הפה, היין הכי טוב ששתינו. יותר אמרונה (15%)

מודל 2003 – סגול, אף בשל יותר מקודמיו אבל עדיין המוטיב שוקולד-שזיף מדבר, קליפת אשכולית. הבשלות של היין מורגשת גם בפה, שם היין מוצק, החומציות והיובש תומכים בבשלות, ומשתלבים בה כל הדרך לסיום שלא עוזב את הפה. דחוס, מהוקצע ומודרני למהדרין. טעים.

מודל 2004 – יצוק באותה תבנית כמו בציר 2003, אבל כאן מורגשת בוסריות, הריחות והטעמים עדיין סגורים והטאנין עדיין גס. עוד זמן.

מודל 2005 – בשל, פירותי מאוד, מתיקות מורגשת, מרקם שמנוני-גליצריני. בשל, בשל מידי. נמכר כיום ב-270 ש"ח

תודה למיכאל ולמשפחתו המקסימה על הארגון ועל האירוח, ותודה לגברת אורנה רובינזון, נציגת היבואן שקד שהנחתה את הטעימה בקצב נינוח ובאווירה מהנה.

h1

ערב בריוחה

ינואר 21, 2010

גשם זלעפות ליווה אותנו בדרך החשוכה לתמרת. הפעם המרתף של מיכאל הניב פירות מזן הריוחה – מיצרנים איכותיים ומשנים מיתולוגיות. שוב הוצבו סטנדרטים חדשים מבחינתי לרמות שיין יכול להגיע אליהן, ועל כך תודה חמה למיכאל ראב, ולשאר המשפחה. נעבור בזריזות ליינות

La Rioja Alta, Gran Reserva 904 1990 – באף הזכיר בהתחלה ריוחה מיושנת עם תיבול ועור, אבל אז טעמנו והיין היה גמור. חבל.

Marques de la Concordia 2001 – אדום עמוק ועכור, יין בינלאומי ללא אופי אזורי, עם פרי סגול, אלכוהול, וניל ושמץ אדמה. אמנם בפה יש חומציות גבוהה אבל אליה מצטרפים טעמי תיבול, מרירות ניכרת ויובש מוצק, עם סיום מריר-יבש. אולי טיפול לא מספיק עדין בחרצנים? אני מוכן לקבל יין מודרני וסתמי אם הוא עשוי טוב – אבל העניין הוא שכאן הוא גם לא היה לי טעים במיוחד, בעיקר בגלל המרירות. אולי היא תעבור עם הזמן, אבל לטעמי היין לא מספיק מעניין בשביל לטרוח ולבדוק שוב בעתיד.

Faustino de Autor Reserva 1994 – עכשיו התחילה הטעימה. פרי אדום קטיפתי באף, עם רבדים של אדמה ומוקה, בפה חומציות הדוקה, פרי עדין ויובש רך. עשיר אבל מראה אלגנטיות. מצויין ובעל אופי, ימשיך להשתבח בשנים הקרובות.

    

Artadi Pagos Viejos 2000 – אופי סגול בצבע ובאף, בשל יחסית לאזור עם רמז אדמה, בפה פירותי ועשיר, יובש ותיבול חבית שמכניס קצת חריפות, מעט מתיקות מדומה – אבל כל זה שוחה בחומציות עסיסית שמחזיקה את כל החבילה ומונעת מהיין להדרדר לאזור השיעמום. בטח מישהו חשב על השם קודם – אבל אני קורא לו סופר-ריוחה: אמנם הוא עשוי מעט בשל ומודרני עם פזילה לשוק האמריקני, אבל הוא עדיין ריוחה, עדיין חומצי ועסיסי – עשוי מעולה וכיף לשתות ממנו. כדאי לחכות משהו כמו שנתיים כדי לתת ליובש להשתלב טוב יותר.

Bodegas Vinicola Real 200 Monges Reserva 1996 – צבע אדום כהה ואטום, טחב ופטריות עם פרי נעים. לגימה ואז וואו! הדוק, עשיר, פרי לא בשל תפור על שלד של חומציות עם נגיעות של תיבול נעים. יין מרוכז, עסיסי ומאוזן להפליא. אני מעריך שהוא יכול להתפתח עוד חמש שנים, אבל הוא היה לי כ"כ טעים שלא הייתי מחכה איתו עוד. זה פתח דיון מעניין עם מיכאל שהסביר שמעניין וכדאי לעקוב אחריו עוד כמה שנים, אבל לפחות לגבי היין הזה – ההדוניזם שלי מנצח והייתי רוצה אותו כמו שהוא עכשיו, עם העוצמה והריכוז, גם אם זה על חשבון עוד אינטצ' של מורכבות. שורה תחתונה בפנקס: אדיר.

Muga Reserva Seleccion Especial 1994 – הכי ריוחה ששתינו, עם צבע אדום בהיר די שקוף, פרי אדום אופייני מלווה בצחנה-טחובה ורצפת יער שמזהה מיד מאיפה היין מגיע. אחרי שמשתכרים מהריח לוגמים – ואז העיניים נעצמות. המילה הראשונה שכתבתי כשחזרתי להכרה הייתה "מושלם", אליה הצטרפו: קטיפתי, חומצי, יובש עדין ופרי רך. עזבו תיאורים מפורטים – הרמוניה. כיף בבקבוק. אני לא רוצה להוסיף כי זה רק יעשה לו עוול. בציר חדש נמכר במחיר צנוע של קצת מעל מאתיים שקל – ותראו מה סבלנות יכולה לעשות לו…

h1

טעימת (לא) אוסטרליה

ינואר 9, 2010

סוף סוף הפנקס הסורר צץ מתוך הבלאגן על השולחן במשרד, ואפשר להתיישב עם כוס קפה ולכתוב על טעימה מפתיעה שרקח גם הפעם מיכאל ראב. חשבתי שטעימת יינות איכות מאוסטרליה תהיה תחרות אגרוף בין ענקים, כאשר מוחלפות מהלומות של בשלות, ריבתיות וחבית בין המתמודדים. אבל למיכאל היה רעיון אחר, והוא הגיש לנו יינות שאת רובם לא הייתי מזהה כאוסטרליים בכלל. הטעימה הייתה עיוורת – כל בקבוק נמזג בתורו כשהוא מכוסה, ואחרי ששתינו והתרשמנו – נחשף הבקבוק.

לטעמי, יקב ד'ארנברג מראה (שוב) שהיותו יקב גדול ומסחרי לא פוגע ביכולתו לעשות יינות קאלט, לבצור יבולים נמוכים בצורה מצחיקה, ולשים את האיכות מעל הכל. משהו שהחבר'ה בקצרין הראו מההתחלה, והיום יקבים אחרים עושים מאמצים בכיוון. חילקתי ציונים, בעיקר כדי למקם את היינות אחד ביחס לשני.

Hardys Tintara Shiraz 1999 – שחור-סגול ואטום, פרי יער מרוכז, קליפת תפוז ועץ קלוי. גוף מלא, יובש בינוני ופרי, חמאתיות וקליה מהחבית שמוסיפה גם תיבול בסיום הפירותי. בסה"כ יין לא רע, אבל לטעמי יושן יותר מידי – במצבו הנוכחי חסר לו עוד קצת פרי בשביל להתמודד עם החבית. 89

d'Arenberg Sticks & Stones 2002 – שחור לגמרי, סגול בשוליים, פרי יער מרוכז והדוק, שוקולד. בפה חומציות טובה, גוף בינוני-מלא, יובש עדין משולב היטב בפרי, קצת תבלינים, וסיום פירותי ונעים. סגנון איטלקי מודרני, עם חומציות טובה, חבית רגועה ופרי עשיר אבל לא משתולל. אחלה יין, עם שילוב ספרדי/פורטוגזי של טמפריניו, גרנאש וסוזאו. 93.

Rosemount GSM 1999 – אדום-חום, שקוף למחצה. דובדבנים, עור, תבלין מזרחי, משהו קירשי-ליקרי. בפה חומציות עדינה, גוף בינוני-קל, פרי עדין וסיום קצר. עבר את שיאו לטעמי, אין ציון.

d'Arenberg Coppermine Road 1999 – סגול כהה, מבהיר בשוליים, אופי של קברנה באף עם שזיפים, אקליפטוס, וניל ונגיעה של פלפל ירוק. בפה חומציות מצויינת, פרי עשיר ולא בשל מידי, טאנין רך, נגיעות של תיבול, סיום ארוך פירותי ומתובל. אפשר לתת לו עוד שנתיים, אבל הוא מצויין כבר עכשיו. עשוי מצויין, נותן אופי של הזן – בשורה התחתונה בפנקס כתבתי בגדול "פצצה". במובן הטוב. 96.

משיטוט באתר למדתי שמקור השם הוא בכביש הסמוך לכרם הקברנה הטוב ביותר של היקב. יותר מעניין מהשם, מסתבר שמדובר בקלון לא שגרתי של הזן, שבגלל בעיות הסתגלות – קשה לו, והוא מוציא יבול של רבע טון לדונם (!)

E&E Black Pepper Shiraz 2002 – שחור לחלוטין, שוליים בצבע בורדו. אף funky, מוזר ומורכב, משתולל עם סוכריות גומי, פירות יער, בננה, פלפל לבן, קפה, קרמל ועוד. בפה הוא מרוכז מאוד, פירותי עם מתיקות שיורית, חריפות וחומציות הדוקה. הכל דחוס ומהודק עדיין, וכדאי לתת לו עוד כמה שנים טובות לפני שפותחים אותו. הרבה יין. פרוע. קצת מופרע אבל מעניין. 94.

 הפוסט של רותם. תודה רבה למשפחת ראב על האירוח ועל הארוחה המצוינת.

h1

מיתולוגיה (סופר) טוסקנית

דצמבר 26, 2009

לא כל יום נחלצים פקקים כאלה זה לצד זה, אבל כשקורה מאורע כזה בארץ – הימור טוב שלמיכאל ראב תהיה יד בדבר. הפעם סביב השולחן הבורגתאי המוכר – עמוס בכל טוב, ניתחנו אייקון טוסקני מבית אנטינורי. את הערב הנחה שריאל, מנהל תחום היין בחברת הכרם – יבואנית היין, שידע לתבל את היינות בנוף ההתרחשויות הטוסקני – אז והיום. 

בשושלת אנטינורי, לא רק יין זורם בעורקים, אלא גם תעוזה – שבעבר בילבלו עם חוצפה. לפני כמעט ארבעים שנה הוציאו ביקב יין ששבר את החוקים, גם במובן המילולי – וכלל תוספת של קברנה סוביניון וקברנה פרנק לסנג'ובזה המסורתי. כך נולד בקול סערה הטיניאנלו (Tignanello), הקרוי על שם הכרם, ונחשב לאחד מחלוצי הסופר-טוסקנים.

וככה, בפשטות, פתאום עומד מולך בקבוק עם שם מיתולוגי והשנה המיתולוגית של איטליה…

Tignanello 1997 – צבע אדום כהה יחסית למצופה, שקוף בשוליים. באף פרי אדום רענן, עם שכבות של אדמה וקפה. גוף מלא, חומציות מצוינת, יובש משתלב טוב בפרי ונמשך לסיום הארוך שתופר חומציות עם פרי ולא נגמר. ערסול נוסף בכוס חושף עוד ארומות שהתפתחו עם הגיל, בכיוון אדמתי-מתובל, וכמו שכתבתי בשורה האחרונה: תנו לי ערב שלם רק להריח מהיין הזה. לשתות ולהנות – אני לא רואה טעם להמשיך ליישן אותו.

Tignanello 1998 – דומה לקודמו בצבע, האף רענן רענן יותר, פרי אדום צף מעל הכל, מאחוריו נגיעות של עור. בפה הדוק, יובש במידה, חומציות עסיסית, נגיעה של חבית מתובלת, פרי במידה. סיום ארוך שמוסיף עוד תיבול לחגיגה. היין לא מתבייש מאחיו הבוגר יותר, ומציע מעט יותר עצמה וריכוז. הייתי פותח בקרוב למרות שהוא יכול להחזיק עוד כמה שנים. מספר אחד שלי בטעימה.

Tignanello 1999 – כהה יותר, אף צעיר עם פרי יער, וניל ופלפל לבן. פה דחוס, טאנין כמעט חריף, חומציות דומיננטית, פרי מאחור עם נגיעה מרירה. סיום ארוך, מתובל וחומצי. כאן שמים לב למעט יותר חבית (אם כי היא רחוקה ממרכז העניינים ומשולבת היטב). יש את הפוטנציאל והריכוז – אבל  הוא צריך עוד שנתיים והוא יהיה  יותר נעים לשתיה ומהנה.

Tignanello 2001 – סגול אטום, אף פירותי-שזיפי, בפה עסיסי, חומציות משולבת מעולה בפרי. הכל פשוט תפור מושלם – יושב שם ומוכן להנאה. לשתות! נכון, יכול להחזיק עוד שנים, יכול אולי לפתח עוד קצת את האף – אבל הכל תפור כ"כ נעים שלא הייתי מחכה איתו עוד. כאן אפשר לזהות את תחילתו של המעבר לסגנון מודרני יותר, כמעט קברנאי (באופי, לא בבלנד) – אבל עם הנגיעות המקומיות כמו החומציות המצויינת. מספר שתיים שלי בטעימה.

Tignanello 2004 – (אחרי זמן קצר בדיקנטר) צבע סגול אטום, פרי יער עשיר, בפה סגור, דחוס, טאנין מוצק, חומציות גבוהה. קצת סבלנות והוא נפתח בכוס, הפרי יותר נגיש והפה פחות נוקשה. בכל מקרה מרגיש צעיר מידי. אני לא יודע להגיד הרבה מעבר…

Tignanello 2006 – (כחצי שעה בדיקנטר) הינוקא סגול-שחור, יין מודרני לחלוטין עם פרי יער, שזיף ושוקולד. בפה רך יחסית לקודמו עם טאנין רחב וניכר אבל לא עוקצני, פרי מרוכז מאוד, עסיסי, חומציות טובה אבל פחותה מהיינות הקודמים. יין הדוניסטי, מפנק וטעים. מוכן לשתיה ביחס לקודמים – אבל יש לו עוד לא פחות מעשור לפניו. ניכר שבחלוף המילניום התרחש שינוי סגנון ביינות – אולי בהשפעת השוק האמריקני ומבקריו. השינוי הזה בא לידי ביטוי במיוחד ב-2006, שמראה בשלות ומיצוי פרי גבוהים מצד אחד, וחומציות נמוכה יותר מצד שני – מה שיכול להעיד על בציר מאוחר יותר (אם כי האלכוהול על התוית לא השתנה) ועל טכניקה מודרנית יותר ביקב. אני מעדיף את הגרסאות המוקדמות יותר.

תודה למיכאל ולבתו הגר על הארגון, האירוח והחוויה.