Posts Tagged ‘המרתף של מיכאל’

h1

איטלקי של חורף

פברואר 1, 2010

או לפחות – אחד האיטלקיים של החורף…

שורה מכובדת של יינות חיכתה בחדר החמים בבורגתה, ממתינה לטעימה אנכית של טומאסי. באמת שניסיתי – להבין את הסגנון ולהתחבר אליו, אבל לכל היותר מצאתי יינות טובים ומהנים. הקווים המאפיינים של הבשלות, האלכוהוליות והחריפות ממקמות את הבחור – אולי איפשהו ברבע הדרך בין יין מודרני לפורט לטעמי. אני מבין את הקסם שבו – ריכוז ובשלות עם חריפות מרירות, האופי, הרבדים שהוא מפתח עם השנים. עם זאת, בסה"כ, לטעמי הריכוז הזה והאלכוהול, גם כשהם מחוברים היטב – קצת כבדים מידי, אפילו בערב חורפי, ובטווח מחירים כזה הייתי בוחר במגוון יינות אחרים – חלקם גם מאפשרים לאוכל לדבר לצידם וניתנים לצריכה ובטמפרטורת-סביבה שאינה שיא החורף. יכול להיות שאני צריך לטפס לדרגות מיוחסות יותר של האמרונה על מנת לעמוד על קנקנו – אבל נכון לכרגע הסגנון פשוט לא מדבר אלי.

Tommasi Amarone Classico 1997 – הגיל של היין ניכר. אדום בהיר חום, עם רבדי מוקה-קרמל, טבק ואדמה שמאפילים על הפרי, וגם נגיעה של אלכוהול. בפה די רך, מתקתק, שאריות חבית וסיום מתובל חריף. היין לא הלך לעולמו אבל הוא בבירור אחרי השיא. למרות שיש בו חן הוא מרגיש עייף, לא מחזיק את האלכוהול (14.5%)

מודל 1998 – רענן בהרבה, באף פרי קפה ושוקולד, בפה פרי מתוק טיפוסי, חומציות במידה, חריפות קלה, סיום פירותי-יבש שלא נגמר. היין בשיאו, מראה ריכוז ואיזון (15%). טעים ומהנה.

מודל 2000 – אדום בהיר, שזיף מרוכז מרחף מעל האף הפירותי, שוקולד ואלכוהול. בפה הוא מוצק, פירותי, חומצי, חריפות עדינה ומרירות טיפוסית. סיום פירותי-חומצי-מתובל, ממשיך וממשיך. מרוכז וממלא את הפה, היין הכי טוב ששתינו. יותר אמרונה (15%)

מודל 2003 – סגול, אף בשל יותר מקודמיו אבל עדיין המוטיב שוקולד-שזיף מדבר, קליפת אשכולית. הבשלות של היין מורגשת גם בפה, שם היין מוצק, החומציות והיובש תומכים בבשלות, ומשתלבים בה כל הדרך לסיום שלא עוזב את הפה. דחוס, מהוקצע ומודרני למהדרין. טעים.

מודל 2004 – יצוק באותה תבנית כמו בציר 2003, אבל כאן מורגשת בוסריות, הריחות והטעמים עדיין סגורים והטאנין עדיין גס. עוד זמן.

מודל 2005 – בשל, פירותי מאוד, מתיקות מורגשת, מרקם שמנוני-גליצריני. בשל, בשל מידי. נמכר כיום ב-270 ש"ח

תודה למיכאל ולמשפחתו המקסימה על הארגון ועל האירוח, ותודה לגברת אורנה רובינזון, נציגת היבואן שקד שהנחתה את הטעימה בקצב נינוח ובאווירה מהנה.

h1

ערב בריוחה

ינואר 21, 2010

גשם זלעפות ליווה אותנו בדרך החשוכה לתמרת. הפעם המרתף של מיכאל הניב פירות מזן הריוחה – מיצרנים איכותיים ומשנים מיתולוגיות. שוב הוצבו סטנדרטים חדשים מבחינתי לרמות שיין יכול להגיע אליהן, ועל כך תודה חמה למיכאל ראב, ולשאר המשפחה. נעבור בזריזות ליינות

La Rioja Alta, Gran Reserva 904 1990 – באף הזכיר בהתחלה ריוחה מיושנת עם תיבול ועור, אבל אז טעמנו והיין היה גמור. חבל.

Marques de la Concordia 2001 – אדום עמוק ועכור, יין בינלאומי ללא אופי אזורי, עם פרי סגול, אלכוהול, וניל ושמץ אדמה. אמנם בפה יש חומציות גבוהה אבל אליה מצטרפים טעמי תיבול, מרירות ניכרת ויובש מוצק, עם סיום מריר-יבש. אולי טיפול לא מספיק עדין בחרצנים? אני מוכן לקבל יין מודרני וסתמי אם הוא עשוי טוב – אבל העניין הוא שכאן הוא גם לא היה לי טעים במיוחד, בעיקר בגלל המרירות. אולי היא תעבור עם הזמן, אבל לטעמי היין לא מספיק מעניין בשביל לטרוח ולבדוק שוב בעתיד.

Faustino de Autor Reserva 1994 – עכשיו התחילה הטעימה. פרי אדום קטיפתי באף, עם רבדים של אדמה ומוקה, בפה חומציות הדוקה, פרי עדין ויובש רך. עשיר אבל מראה אלגנטיות. מצויין ובעל אופי, ימשיך להשתבח בשנים הקרובות.

    

Artadi Pagos Viejos 2000 – אופי סגול בצבע ובאף, בשל יחסית לאזור עם רמז אדמה, בפה פירותי ועשיר, יובש ותיבול חבית שמכניס קצת חריפות, מעט מתיקות מדומה – אבל כל זה שוחה בחומציות עסיסית שמחזיקה את כל החבילה ומונעת מהיין להדרדר לאזור השיעמום. בטח מישהו חשב על השם קודם – אבל אני קורא לו סופר-ריוחה: אמנם הוא עשוי מעט בשל ומודרני עם פזילה לשוק האמריקני, אבל הוא עדיין ריוחה, עדיין חומצי ועסיסי – עשוי מעולה וכיף לשתות ממנו. כדאי לחכות משהו כמו שנתיים כדי לתת ליובש להשתלב טוב יותר.

Bodegas Vinicola Real 200 Monges Reserva 1996 – צבע אדום כהה ואטום, טחב ופטריות עם פרי נעים. לגימה ואז וואו! הדוק, עשיר, פרי לא בשל תפור על שלד של חומציות עם נגיעות של תיבול נעים. יין מרוכז, עסיסי ומאוזן להפליא. אני מעריך שהוא יכול להתפתח עוד חמש שנים, אבל הוא היה לי כ"כ טעים שלא הייתי מחכה איתו עוד. זה פתח דיון מעניין עם מיכאל שהסביר שמעניין וכדאי לעקוב אחריו עוד כמה שנים, אבל לפחות לגבי היין הזה – ההדוניזם שלי מנצח והייתי רוצה אותו כמו שהוא עכשיו, עם העוצמה והריכוז, גם אם זה על חשבון עוד אינטצ' של מורכבות. שורה תחתונה בפנקס: אדיר.

Muga Reserva Seleccion Especial 1994 – הכי ריוחה ששתינו, עם צבע אדום בהיר די שקוף, פרי אדום אופייני מלווה בצחנה-טחובה ורצפת יער שמזהה מיד מאיפה היין מגיע. אחרי שמשתכרים מהריח לוגמים – ואז העיניים נעצמות. המילה הראשונה שכתבתי כשחזרתי להכרה הייתה "מושלם", אליה הצטרפו: קטיפתי, חומצי, יובש עדין ופרי רך. עזבו תיאורים מפורטים – הרמוניה. כיף בבקבוק. אני לא רוצה להוסיף כי זה רק יעשה לו עוול. בציר חדש נמכר במחיר צנוע של קצת מעל מאתיים שקל – ותראו מה סבלנות יכולה לעשות לו…

h1

טעימת (לא) אוסטרליה

ינואר 9, 2010

סוף סוף הפנקס הסורר צץ מתוך הבלאגן על השולחן במשרד, ואפשר להתיישב עם כוס קפה ולכתוב על טעימה מפתיעה שרקח גם הפעם מיכאל ראב. חשבתי שטעימת יינות איכות מאוסטרליה תהיה תחרות אגרוף בין ענקים, כאשר מוחלפות מהלומות של בשלות, ריבתיות וחבית בין המתמודדים. אבל למיכאל היה רעיון אחר, והוא הגיש לנו יינות שאת רובם לא הייתי מזהה כאוסטרליים בכלל. הטעימה הייתה עיוורת – כל בקבוק נמזג בתורו כשהוא מכוסה, ואחרי ששתינו והתרשמנו – נחשף הבקבוק.

לטעמי, יקב ד'ארנברג מראה (שוב) שהיותו יקב גדול ומסחרי לא פוגע ביכולתו לעשות יינות קאלט, לבצור יבולים נמוכים בצורה מצחיקה, ולשים את האיכות מעל הכל. משהו שהחבר'ה בקצרין הראו מההתחלה, והיום יקבים אחרים עושים מאמצים בכיוון. חילקתי ציונים, בעיקר כדי למקם את היינות אחד ביחס לשני.

Hardys Tintara Shiraz 1999 – שחור-סגול ואטום, פרי יער מרוכז, קליפת תפוז ועץ קלוי. גוף מלא, יובש בינוני ופרי, חמאתיות וקליה מהחבית שמוסיפה גם תיבול בסיום הפירותי. בסה"כ יין לא רע, אבל לטעמי יושן יותר מידי – במצבו הנוכחי חסר לו עוד קצת פרי בשביל להתמודד עם החבית. 89

d'Arenberg Sticks & Stones 2002 – שחור לגמרי, סגול בשוליים, פרי יער מרוכז והדוק, שוקולד. בפה חומציות טובה, גוף בינוני-מלא, יובש עדין משולב היטב בפרי, קצת תבלינים, וסיום פירותי ונעים. סגנון איטלקי מודרני, עם חומציות טובה, חבית רגועה ופרי עשיר אבל לא משתולל. אחלה יין, עם שילוב ספרדי/פורטוגזי של טמפריניו, גרנאש וסוזאו. 93.

Rosemount GSM 1999 – אדום-חום, שקוף למחצה. דובדבנים, עור, תבלין מזרחי, משהו קירשי-ליקרי. בפה חומציות עדינה, גוף בינוני-קל, פרי עדין וסיום קצר. עבר את שיאו לטעמי, אין ציון.

d'Arenberg Coppermine Road 1999 – סגול כהה, מבהיר בשוליים, אופי של קברנה באף עם שזיפים, אקליפטוס, וניל ונגיעה של פלפל ירוק. בפה חומציות מצויינת, פרי עשיר ולא בשל מידי, טאנין רך, נגיעות של תיבול, סיום ארוך פירותי ומתובל. אפשר לתת לו עוד שנתיים, אבל הוא מצויין כבר עכשיו. עשוי מצויין, נותן אופי של הזן – בשורה התחתונה בפנקס כתבתי בגדול "פצצה". במובן הטוב. 96.

משיטוט באתר למדתי שמקור השם הוא בכביש הסמוך לכרם הקברנה הטוב ביותר של היקב. יותר מעניין מהשם, מסתבר שמדובר בקלון לא שגרתי של הזן, שבגלל בעיות הסתגלות – קשה לו, והוא מוציא יבול של רבע טון לדונם (!)

E&E Black Pepper Shiraz 2002 – שחור לחלוטין, שוליים בצבע בורדו. אף funky, מוזר ומורכב, משתולל עם סוכריות גומי, פירות יער, בננה, פלפל לבן, קפה, קרמל ועוד. בפה הוא מרוכז מאוד, פירותי עם מתיקות שיורית, חריפות וחומציות הדוקה. הכל דחוס ומהודק עדיין, וכדאי לתת לו עוד כמה שנים טובות לפני שפותחים אותו. הרבה יין. פרוע. קצת מופרע אבל מעניין. 94.

 הפוסט של רותם. תודה רבה למשפחת ראב על האירוח ועל הארוחה המצוינת.

h1

מיתולוגיה (סופר) טוסקנית

דצמבר 26, 2009

לא כל יום נחלצים פקקים כאלה זה לצד זה, אבל כשקורה מאורע כזה בארץ – הימור טוב שלמיכאל ראב תהיה יד בדבר. הפעם סביב השולחן הבורגתאי המוכר – עמוס בכל טוב, ניתחנו אייקון טוסקני מבית אנטינורי. את הערב הנחה שריאל, מנהל תחום היין בחברת הכרם – יבואנית היין, שידע לתבל את היינות בנוף ההתרחשויות הטוסקני – אז והיום. 

בשושלת אנטינורי, לא רק יין זורם בעורקים, אלא גם תעוזה – שבעבר בילבלו עם חוצפה. לפני כמעט ארבעים שנה הוציאו ביקב יין ששבר את החוקים, גם במובן המילולי – וכלל תוספת של קברנה סוביניון וקברנה פרנק לסנג'ובזה המסורתי. כך נולד בקול סערה הטיניאנלו (Tignanello), הקרוי על שם הכרם, ונחשב לאחד מחלוצי הסופר-טוסקנים.

וככה, בפשטות, פתאום עומד מולך בקבוק עם שם מיתולוגי והשנה המיתולוגית של איטליה…

Tignanello 1997 – צבע אדום כהה יחסית למצופה, שקוף בשוליים. באף פרי אדום רענן, עם שכבות של אדמה וקפה. גוף מלא, חומציות מצוינת, יובש משתלב טוב בפרי ונמשך לסיום הארוך שתופר חומציות עם פרי ולא נגמר. ערסול נוסף בכוס חושף עוד ארומות שהתפתחו עם הגיל, בכיוון אדמתי-מתובל, וכמו שכתבתי בשורה האחרונה: תנו לי ערב שלם רק להריח מהיין הזה. לשתות ולהנות – אני לא רואה טעם להמשיך ליישן אותו.

Tignanello 1998 – דומה לקודמו בצבע, האף רענן רענן יותר, פרי אדום צף מעל הכל, מאחוריו נגיעות של עור. בפה הדוק, יובש במידה, חומציות עסיסית, נגיעה של חבית מתובלת, פרי במידה. סיום ארוך שמוסיף עוד תיבול לחגיגה. היין לא מתבייש מאחיו הבוגר יותר, ומציע מעט יותר עצמה וריכוז. הייתי פותח בקרוב למרות שהוא יכול להחזיק עוד כמה שנים. מספר אחד שלי בטעימה.

Tignanello 1999 – כהה יותר, אף צעיר עם פרי יער, וניל ופלפל לבן. פה דחוס, טאנין כמעט חריף, חומציות דומיננטית, פרי מאחור עם נגיעה מרירה. סיום ארוך, מתובל וחומצי. כאן שמים לב למעט יותר חבית (אם כי היא רחוקה ממרכז העניינים ומשולבת היטב). יש את הפוטנציאל והריכוז – אבל  הוא צריך עוד שנתיים והוא יהיה  יותר נעים לשתיה ומהנה.

Tignanello 2001 – סגול אטום, אף פירותי-שזיפי, בפה עסיסי, חומציות משולבת מעולה בפרי. הכל פשוט תפור מושלם – יושב שם ומוכן להנאה. לשתות! נכון, יכול להחזיק עוד שנים, יכול אולי לפתח עוד קצת את האף – אבל הכל תפור כ"כ נעים שלא הייתי מחכה איתו עוד. כאן אפשר לזהות את תחילתו של המעבר לסגנון מודרני יותר, כמעט קברנאי (באופי, לא בבלנד) – אבל עם הנגיעות המקומיות כמו החומציות המצויינת. מספר שתיים שלי בטעימה.

Tignanello 2004 – (אחרי זמן קצר בדיקנטר) צבע סגול אטום, פרי יער עשיר, בפה סגור, דחוס, טאנין מוצק, חומציות גבוהה. קצת סבלנות והוא נפתח בכוס, הפרי יותר נגיש והפה פחות נוקשה. בכל מקרה מרגיש צעיר מידי. אני לא יודע להגיד הרבה מעבר…

Tignanello 2006 – (כחצי שעה בדיקנטר) הינוקא סגול-שחור, יין מודרני לחלוטין עם פרי יער, שזיף ושוקולד. בפה רך יחסית לקודמו עם טאנין רחב וניכר אבל לא עוקצני, פרי מרוכז מאוד, עסיסי, חומציות טובה אבל פחותה מהיינות הקודמים. יין הדוניסטי, מפנק וטעים. מוכן לשתיה ביחס לקודמים – אבל יש לו עוד לא פחות מעשור לפניו. ניכר שבחלוף המילניום התרחש שינוי סגנון ביינות – אולי בהשפעת השוק האמריקני ומבקריו. השינוי הזה בא לידי ביטוי במיוחד ב-2006, שמראה בשלות ומיצוי פרי גבוהים מצד אחד, וחומציות נמוכה יותר מצד שני – מה שיכול להעיד על בציר מאוחר יותר (אם כי האלכוהול על התוית לא השתנה) ועל טכניקה מודרנית יותר ביקב. אני מעדיף את הגרסאות המוקדמות יותר.

תודה למיכאל ולבתו הגר על הארגון, האירוח והחוויה.

h1

מיתולוגיה איטלקית

אוקטובר 31, 2009

שוב היה לי הכבוד לחלוק שולחן עם חובבי יין במרפסת השקטה של מיכאל ראב. מטרת המפגש הפעם, מלבד להפגיש חובבי יין – הייתה להפגיש שמות נחשקים באיטלקית עם כוסות היין של אותם חובבים. האוויר הנקי שמעל העמק, עצי הזית שמסביב, והחברה עשו משהו טוב ליינות – שגם ככה לא היו צריכים עזרה. כמו שאפשר לראות בהמשך – קצת חיפפתי ברישום והעדפתי להתרכז בחוויה, בארוחה ובשיחה. רשמים נוספים וגם צילומים יפים אפשר למצוא בפוסט של רותם. המון תודות למיכאל על ההזמנה, האירוח והחוויה. כמה מילים שרשמתי על חלק מהיינות:

Banfi, Cum Laude 2005 – היין פותח בפרי יער רענן ונמרץ, פלפל לבן וקקאו. בפה חומציות מצוינת, פרי עשיר, יובש מוצק אבל נעים. שוב החומציות עוטפת את הכל גם בסיום. בקצה הדף הדגשתי פעמיים: "בובה. בובה." סדר גודל של 150 ש"ח, תמורה לא רעה למחיר (למרות השם היומרני).

Castello du Brolio, Chianti Classico 1999 – אדום בהיר, מסריח במובן הטוב עם אדמה רטובה, שקי יוטה שמחזירים אותי לצופים, פרי אדום ומשהו שמזכיר רימונים. טאנין רענן ומלטף יושב על גוף קל עם חומציות טובה ופרי עדין ונגיעה מרירה. משלב הנאה עם אופי של הסגנון, יתאים לאוכל קל. מהנה מאוד (הסקוטית, ~100 ש"ח לבציר עדכני).

Col D'Orcia, Brunelo di Montalcino 1998 – טבק ועור משולבים בפרי אדום, נגיעות של תבלינים, בפה אחלה נפח, החומציות שולטת ביד רמה, מאחורי ממתין בסבלנות הפרי. יין עצמתי ועשיר שכדאי לתת לו עוד כמה שנים לפני הפתיחה (הכרם).

Il Poggione, Brunelo di Montalcino Riserva 1997 – הצבע מתחיל להתבהר וכמות יפה של משקע מקשטת את הכוס. באף שזיף מרוכז ועשיר מקושט בפלפל שחור. הפה משלב יובש, חומציות וחריפות ביחד, והפרי קצת מתבייש מאחור. אמנם הטאנין והחומציות עוד עובדים יפה, אבל משהו בצבע ובפרי מעידים על הגיל.

Banfi, Brunelo di Montalcino 1997 – מנצח הטעימה בלי למצמץ. יין עסיסי ומלא, עם חומציות מעולה, פירותי והדוק, סיום ארוך ופירותי. זה שהוא חלק, מהוקצע ונעים לא מפריע לו להיות עשיר ומלא. עקבות הזמן לא משפיעים עליו ויש לו עוד שנים ארוכות. תענוג של יין.

h1

טעימה מהרון

ספטמבר 4, 2009

הטעמים של המפגש הקודם עדיין מהדהדים בראש, וכבר הוזמנו בשנית למרפסת השקטה של מיכאל ראב – והפעם בנושא אחר. עמק הרון. המקום שמצליח (בנתיים) לשמור על מחירים שפויים גם כשבבורדו ובבורגון משתוללים. המקום שייננים ישראליים, עם הסתכלות קדימה – מחפשים להתאים את זניו לאקלים שלנו, שהרבה יותר קרוב לרון מאשר לבורדו. ובכל זאת, הייתי רוצה לראות בארץ יותר גרנאש, ויוניה וזנים אחרים.

Xenius Brut Reserva – אף לימוני ושמרי, בניגוד לקאוות אחרות – כאן הבעבוע עדין יחסית, חמיצות טובה, קצת הדרים וסיום חמצמץ בינוני באורכו. כיף של קאווה. כשטעמנו עיוור חשבתי שמדובר במשהו מהטווח של 60-70 ש"ח, ועוד יותר הופתעתי לטובה לגלות שהיא משאירה עודף מ-40. משמעותית יותר טובה מקאוות אחרות בטווח המחיר הזה.

Alain Graillot, Crozes Hermitage 1999 – פרי סגול מאופק משחרר טחב ואדמה. אחרי זמן מה בכוס חושף גם פלפל לבן ומינרליות. על החיך החומציות בחזית, נוקשה משהו, טאנין ניכר אבל לא מהסוג הגס, הפרי מאחורי כל זה ואליו מצטרפת נגיעה מרירה (קליפות הדרים?). סיום ארוך, משלב חומציות ויובש. אחרי כשעה בכוס, ועם התחממותו, החומציות מתעדנת מעט ויותר פרי יוצא החוצה. אני לא בטוח מה הזנים, אבל האופי של היין אומר סירה. מזכיר לי במשהו את הקרוז-הרמיטאז' של גיגל שטעמתי באיש הענבים.

שורה תחתונה – יין מלא אופי, מרגיש צעיר בגיל עשר – ופשוט חייב אוכל איתו. משהו שומני שישבור את החומציות ועם טעמים עדינים יחסית, שלא ישתלט על החיך. הסינטות שמיכאל הכין התאימו כמו כפפה, גם גבינות לא בשלות יכולות לעשות עבודה טובה.

Domaine Baruille, Châteauneuf-du-Pape 2001 – אדום בהיר לכיוון החום. פרי אדום נעים משולב בעור ותיבול מזרחי – שילוב שהזכיר לי ריוחה מיושן אם הייתי צריך לנחש על עיוור. מרקם חלק ונעים, טאנין רך, פרי ברקע, יופי של חומציות ונגיעות של תיבול.

יין נעים ומאוזן, שמוכיח שוב שלמרות שהצבע לא מבשר טובות – כל השאר יכול להיות בסדר גמור. לדעתי הוא בשיאו וישאר שם עוד כשנתיים. לא הייתי מיישן אותו עוד הרבה.

Domaine la Souco Papale, Châteauneuf-du-Pape 2000 – אדום כהה ועמוק, פרי יער מעט בשל יותר מהיינות הקודמים, משהו שהזכיר לי רוטב סויה ופלפל שחור. פרי נעים, בולט יותר מהקודמים, חומציות עדינה, טאנין בדיוק במידה. מאוזן בדיוק, מעט יותר פירותי (ומודרני) מקודמיו ובמעט מילים – טעים ומהנה. אפשר עוד?

Chapoutier, Barbe Rac, Châteauneuf-du-Pape 1998 – אף מתוק ובשל עם פורט, צימוקים, קומפוט ושזיפים מיובשים. גוף מלא עם פרי מתקתק, חומציות וטאנין ברקע, משרה תחושה של חריפות ואלכוהוליות. סיום יבש ופירותי. מסביב לשולחן – היין הזכיר לנו אמרונה, סגנון שאני לא כ"כ מתחבר אליו בנתיים. 15.5% אלכוהול בתוספת הבשלות הפירותית יוצרים יין מעניין, אולי אפילו יותר קינוח באופי שלו – אבל פחות הטעם שלי. להגיש עם גבינות חריפות יחסית.

טעימת שאטונף דו פף

צילום: רותם

המון תודה למיכאל על היוזמה ועל האירוח המפנק.

h1

חוויה בתמרת

אוגוסט 22, 2009

אחרי שהיה לי העונג לפגוש את מיטב היינות הישראליים ממרתפו של מיכאל ראב, היה לי הכבוד לקבל הזמנה גם למשהו בניחוח זר. לרותם ולי היה ברור שלא נצליח להביא יין שיכבד את המעמד – אז החלטנו על בשר. התייצעות זריזה עם הקצב אצל סמיר המיתולוגי בטבעון הובילה לתשע פרוסות סינטה אדמדמה באמתחתנו – כאילו יד הגורל שמה את הבשר האיכותי הזה בדרך מחיפה לתמרת.

החושך בשעה שהגענו כבר כיסה את הנוף, אבל ישיבה במרפסת המרווחת לא יכלה שלא להזכיר לי מדינות יין מתוקנות (אולי טוסקנה, שעדיין לא ביקרתי בה). שקט, אוויר טוב, עצי זית שגם תרמו לצלחותינו שמן וזיתים. פתחנו את החיך עם מבעבע דרום אפריקאי שענה לשם Swartland Cuvée Brut (יבוא: קיפיס). המבעבע היה פרחוני ופירותי מאוד באף, בפה בעבוע גס, פרי מתקתק ומעט חומציות. נחמד אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה – התאים בדיוק לתפקיד ניקוי החיך ופתיחת התאבון למנה העיקרית:

Elio Grasso, Ginestra Vigna Casa Matè, Barolo 1997

צבע אדמדם יפה, אטום לחלוטין במרכז. באף גרגרי יער מרוסקים ועשירים – עצמה, ללא בשלות או מוחצנות. בפה גוף מלא, ריכוז מצוין, חומציות ניכרת וטובה, ושורה של טאנינים מוצקים אבל לא גסים – שמתחילים להשתלב בכל השאר. סיום ארוך מאוד, שממשיך בשילוב המוצלח של הפרי, החומציות והיובש. אם הטעימה הראשונה הזו, מבקבוק שעמד פתוח שלוש שעות – הייתה היחידה, הייתי חושב שזה יין מרשים אבל לא מבין כלום בעצם.

בעוד היין מתאוורר ומתעורר, מחבת פגשה נתחים אדומים לפגישה קצרה אבל לוהטת, שהשאירה סינטות צרובות מבחוץ ואדומות מבפנים – ללא רוטב ותיבול או אפילו מלח – הבמה היא של היין. בנתיים היין משיל שכבה אחר שכבה וחושף רבדים של קליה עדינה, עור, קפה ואדמה. כל הרחה חושפת רובד נוסף. עד הלגימה האחרונה, אחרי יותר משש שעות מהפתיחה היין משדר צעירות ורעננות. אין בו את הנשכנות של ברולו ינוקא, אבל החומציות המפעמת בו, היובש הנמרץ, הפרי העשיר והצבע – כל זה מרמז על יין בן 4-6, ולא על יין בגיל 12. קשה לי להעריך פוטנציאל יישון על סקאלות ארוכות כ"כ, אבל אני חושב שעוד עשור יעשה לו רק טוב, ובכל מקרה לא הייתי מתקרב אליו לפני 2013-4. בשורה התחתונה: יין הדוק אבל לא סגור, פירותי אבל לא מוחצן, מבוגר בשנים אבל צעיר בכוס. עשיר, מורכב, מאוזן. חוויה.

Barolo Ginestra Vigna Casa Matè 1997

כוכב הערב. צילום: רותם

סינטה אדירה, פרי סכינו של סמיר הטבעונאי

בפוסט של רותם, האחראי על התמונות כאן – אפשר לקרוא תיאורים יותר מפורטים ויסודיים. המון המון תודה למיכאל על היוזמה, האירוח והחוויה.

h1

קלו דה גת

יולי 11, 2009

עוד לא הספקתי להכנס ולהגיד שלום וכבר הייתה לי כוס ביד. צבע זהוב בהיר, ריח משכר של אשכוליות – חד ונקי, ברקע מצטרפת גויאבה. בחיך החמיצות שולטת וחותכת, מאחוריה פרי הדר ורמז מינרלי. עסיסי, משגע! סיום חומצי פירותי שלא מוכן לעזוב את הפה. כשהוא מתחמם בכוס האופי הופך ליותר טרופי וקצת פחות הדרי, החמיצות מתמתנת ולמרות שהיא עדיין שולטת בחיך היא נותנת ליותר פרי להתבטא. שנסון 2008 – יין מפיל. בטופ של הלבנים המקומיים. אני רץ לחפש בקבוק. מי שחושב ששרדונה בלי חבית זה משעמם – בבקשה, תטעמו.

כך נפתחה טעימה מרתקת של קלו דה גת על שולחן משפחת ראב, בהנחיית וויליאם ווייט, מנהל היצוא של חברת Maison Sichel – מי שמפיץ את יינות היקב בחו"ל לצד יינות מבורדו. אחרי שכולם התיישבו, נשארנו בלבנים אבל חזרנו בזמן לבציר השני של היקב.

שרדונה 2002 – צבע זהוב, קצת תיבול, פרי עדין וקליה עדינה. מרקם נעים וחלק, חומציות עדינה שהחזיקה יפה, מינרליות, מעט תיבול שממשיך גם לסיום בינוני-ארוך וחמצמץ. החבית רגועה ונמצאת ברקע, והיין לא מרגיש עייף. יין עדין ואלגנטי שהתבגר עם המון חן.

שרדונה 2007 – זהוב חיוור מאוד, אף די מאופק, לימוני, קליפות הדרים, מעט חבית ברקע. חומציות רעננה שמחזיקה פרי נעים, מרגיש לרגע מתוק. גרעיון מינרלי, ריכוז ונפח טובים – החבית לא מורגשת בחיך. סיום ארוך ועצמתי, מינרלי מאוד. טוב מאוד, מצליח לחבר בין עצמה לאלגנטיות.

קלו דה גת - שאנסון ושרדונה

משם עברנו לטעימה של שני סירה מאותו בציר. הראל סירה 2004 בעל צבע סגול אטום מדהים, פרי יער מרוכז ושוקולד באף, בפה חומציות ניכרת וטאנין – הפרי עדיין (!) מחכה מאחור. הסיום חומצי-פירותי. לטעמי החומציות והטאנין עדיין חדים מידי ועדיף לחכות איתו עוד שנתיים – יש שם מספיק מאחורי החומציות שמחכה להיפתח. הראל סיקרא 2004 בעל צבע יותר אדמדם מקודמו, מציע עשבי תיבול, פטריות ומאחורי זה פרי מאופק אבל עשיר. אף מיוחד. בפה המון תיבול, טאנין רציני וחומציות במידה. הפרי – הוא עדיין ממתין בשקט בפינה. סיום יבש-מתובל. יין הדוק שמרמז על מורכבות שעוד צריכה להתפתח. לא הייתי מתקרב אליו בארבעת השנים הקרובות. זה יין לטווח ארוך שאני לא מצליח עדיין להבין בגילו.

            קלו דה גת - סירה 2004 מסדרות סיקרא והראל     מר וויליאם ווייט, מפיץ יינות קלו דה גת בחו"ל

משם עברנו למופע המרכזי – טעימת אורך נדירה של כל בצירי עמק איילון, בלנד בורדו, בערך שני שליש קברנה והיתר מרלו, שמשנת 2003 קיבל גם חיזוק של פטיט ורדו.

עמק איילון 2001 כבר בצבע אדום חצי שקוף, באף פרי אדום עדין, ארז, עור וטבק. מרקם חלק, טאנין רך עם חומציות טובה – והפרי עדיין כאן. סיום ארוך עם אותה חבילה מנצחת של יובש משולב בפרי משולב בחומציות. אלגנטי, רך ומלטף – יין שהתבגר היטב ונמצא בשיאו. עמק איילון 2002 נמצא בערך באותו מקום, קצת יותר קל מקודמו, עדין ומאוזן היטב.

עמק איילון 2003 – מראה בדיוק את האופי של הבציר החם הזה. אדום מלא אטום, באף פרי סגול רענן ועשיר, קשה לפספס את ההשפעה של הפטיט ורדו עם פלפל לבן, ובצד נגיעה ירקרקה מחמיאה. בחיך פירותי, טאנין רחב, מלא, מוצק, עסיסי. סיום ארוך, פירותי, יבש ומתובל. בניגוד לשאר – היין הזה הוא סביב הפרי, יותר מודרני. מעולה. מוכן כבר עכשיו לשתיה, ימשיך להתפתח לפחות 4-5 שנים מעכשיו.

עמק איילון 2004 – צבע אדום-בורדו מלא ואטום. פרי רענן, שזיף – עשיר מאוד אבל בלי להיות בשל מידי. בפה מרקם קטיפתי, טאנין מלטף, חומציות ופרי רוקדים ביחד. מרגיש עשיר, מלא, נגיעות עדינות של תיבול. סיום ארוך ופירותי. מוכן לשתיה עכשיו, אבל ימשיך להתפתח בשנים הקרובות. הפרי הנקי והעשיר, החומציות הטובה והחבית שלא משתלטת הזכירו לי במשהו את הרזרבים המעולים של פלאם שטעמנו סביב אותו שולחן. יין מרשים. עמק איילון 2005 מציג עקביות מדויקת לאחיו המבוגר בשנה. כאן הטאנין עדיין זקוק לעידון קל – וכדאי לחכות איתו שנה לפני שמתחילים.

קלו דה גת - שורה אנכית של הבלנד עמק איילון 2001-2005

תודות: ראשית למיכאל ראב ולביתו המקסימה על היוזמה, על טעימה יוצאת דופן ועל האירוח הנדיב. תודה לוויליאם ווייט שהקדיש לנו מזמנו. בנוסף, לא למדתי פתאום לצלם יפה, ואת התמונות קיבלתי מידידי רותם.

h1

פלאם על ציר הזמן

יוני 15, 2009

מעשה באספן יין יסודי ורציני בשם מיכאל ראב, שאוסף ממיטב היינות בארץ. בשביל מה לאסוף אם לא לחלוק עם עוד חובבי יין? שאל את עצמו יום אחד. ואם כבר אספנו, הזמנו וחלקנו – למה שלא נזמין את מי שעשה את היין להצטרף ולספר לנו עליו? ואם כבר עשינו את כל זה, למה שלא נארח ברוחב לב?

אז קודם כל – תודה למיכאל ולמשפחתו. על ההזמנה, על היוזמה ועל האירוח החם והמשפחתי.

יקב פלאם

אחת מהפנינות המוצלחות ששוכנת בהרי ירושלים, במידה מסויימת נחבאת אל הכלים ולא נתקלתי עד היום בהשקעה מסיבית ביח"צ או בפרסום. גולן פלאם, היינן שכיבדנו בנוכחותו וחילק הסברים סבלניים בשפע – גישתו פשוטה: "לעשות את היין הישראלי הכי טוב שאפשר". פחות מתרכזים ביקב בביטוי טרואר כלשהו, בחדשנות בזנים או ביציאות מקוריות. במקום זה – הטעימה הוכיחה לכל מי שהיה לו ספק שמאחורי תוית הרזרב הפשוטה מנופקת איכות ולא פחות חשוב – בעקביות. אמנם יש שוני בין הבצירים, יש עקומת לימוד מובהקת של היינן, ויש גם שינוי בסגנון היינות שבא לידי ביטוי בסביבת בציר 2004. למרות השוני – הרמה המרשימה של היינות – וזו לא מילה שאני מחלק בקלות – נפרסת לאורך כל הבצירים ששתינו. ושתינו.

מלבד הלבן המצוין של היקב (המהווה כעשירית מ-100,000 הבקבוקים), היקב מייצר בסה"כ ארבעה יינות: מרלו וקברנה בסדרת הרזרב, בלנד של סירה-קברנה, ובלנד (בעיקר) של מרלו וקברנה – הלא הוא הקלאסיקו המוכר, שמוכיח שנה אחרי שנה שיקבי בוטיק יכולים לעשות יינות טובים מאוד ב-75 ש"ח. אחת הסיבות לאיכותו של היין ה"בסיסי" היא חיזוק שהוא מקבל מיין שמיועד עבור סדרות הרזרב. הענבים מגיעים מהגליל ומהרי יהודה, ולזנים העיקריים מתווסף גם מעט פטיט ורדו בחלק מהיינות. בנוסף, היקב צפוי להתחיל להשתמש גם בענבי מורבדרה – כרגע לא ברור עדיין באיזה יין. עוד בגזרת החדשות – היקב צפוי להוציא 'יין על' בעתיד.

ביקב עובדים קרוב מאוד לכרמים, ומהסבריו של גולן על פעולות שנעשות בכרם הרחבתי משמעותית את אוצר המושגים שלי בכורמות. הפיקוח ההדוק בכרם מתבטא בין השאר ביבולים נמוכים, פחות מטון לדונם, ובמקרים רבים – משמעותית פחות. היינות יושבים כ-16 חודשים בחביות, כמחציתן חדשות – אבל במפתיע – גם ביינות הצעירים יחסית – העץ הוא תוספת צדדית והוא מפנה את העיקר לפרי. השליטה הזו על מה שקורה בחביות היא לדעתי נקודת מפתח שמבדילה את היינות המעולים שהיקב מוציא מפצצות עץ אחרות שמיושנות אפילו תקופה קצרה יותר בחבית. נקודה אחרונה לציון לפני היינות עצמם היא החומציות: קו ישר ועקבי של חומציות מחבר בין כל יינות היקב, מוסיף רעננות ומחמיא לפרי העשיר.

מרלו – למרות ועל אף

בניגוד לקברנה, הערס שמתאקלם בקלות בכל מקום – עדיין לא שוכנעתי שהאקלים שלנו מתאים למרלו. אפשר למצוא כמה דוגמאות של מרלו ישראלי שעשוי טוב, עם עושר טעמים, מורכבות ואפילו יכולת התיישנות כלשהי – אבל מעט מאוד מתוך אותו מרלו אפשר לזהות כמרלו. אפשר לציין את עמק האלה לחיוב בנושא זה, וגם את המרלו רזרב של רקנאטי שלדעתי לא מקבל את הכבוד הראוי לו. אבל הנה באים אנשי פלאם ובועטים בלי להתבלבל בתדמית שנוצרה אצלי על מרלו ישראלי. במפגש הקודם עם היינות מיקמתי את המרלו רזרב (2005) בפסגת המרלו הישראלי, והפעם למדתי שהקביעה הזו רק מתחזקת כשבוחנים את היינות על ציר הזמן.

מרלו רזרב 2002 – אדום עמוק ואטום, באף פרי אדום טוב, קצת וניל וטבק. בפה חומציות טובה, תיבול ופרי עדינים, מרקם רך ונעים. סיום בינוני-ארוך, פירותי וחמצמץ. היין התבגר יפה תוך שמירה על רעננות, אבל הבדל קל בין הפרי באף לפה מרמז שכדאי לשתות בשנה הקרובה. אחרי עשר דקות בכוס – יותר אדמתיות ופחות פרי.

מרלו רזרב 2003 – הפעם הפרי מרוכז יותר באף ומצטרפת אליו רמיזה ירקרקה עדינה, עם שזיפים שמתבלטים מעל השאר. אחלה חומציות בפה, יובש טוב, ריכוז טוב של פרי עשיר שמוביל לסיום ארוך, יבש-מתובל. מרלו בן חמש – ללא סימני גיל. מאוזן וטוב.

מרלו רזרב 2004 – יותר סגול בצבעו, באף פרי יער, משהו מעושן, פלפל שחור. בפה מצד אחד מרקם רך, מצד שני יבש מאוד, מתובל. עושר הפרי ממשיך גם לסיום הארוך. מורגש שוני ביחס ליינות האחרים, מעט יותר חבית אבל שומר היטב על האיזון. ירוויח מיישון של שנה או יותר.

פלאם מרלו רזרב

קברנה סוביניון רזרב 2001 – אדום אטום שמתבהר בשוליים, אדמה, פרי אדום, תבלינים ומעט אלכוהול. בפה יובש משולב בחומציות ובתיבול, אבל הפרי קצת נעלם. חובבי היינות המבוגרים יהנו ממנו יותר – אבל כך או כך – לשתות בקרוב.

קברנה סוביניון רזרב 2002 – פרי קברנאי אופייני משולב במעט אקליפטוס, בפה היין עדין וקטיפתי, פרי משולב בחומציות. כל המרכיבים בדיוק במקום, בגרסה מעט קלה יותר משאר היינות. היו סביב השולחן מי שחשבו שהוא דליל יחסית – לטעמי דווקא זה היין הכי אלגנטי ששתינו.

קברנה סוביניון רזרב 2003 – אדום-סגול אטום לחלוטין, בשל יחסית ליינות האחרים, נגיעה אלכוהולית, רמז למנטה. חומציות גבוהה מגבה פרי עשיר, מאחוריו טאנין טוב. אחלה ריכוז, אחלה אופי – יופי של יין. לשתות ולהנות.

קברנה סוביניון רזרב 2004 – פרי יער, ארז, קליה וזפת באף – בפה מרקם של קטיפה, טאנין ניכר אבל עדין, הרבה פרי, נפח טוב, ממלא את החיך. סיום ארוך, פירותי ויבש. מרוכז ועשיר, מעולה עכשיו – יתעדן בשנה שנתיים הקרובות.

קברנה סוביניון 2005 – פרי יער מלווה בוניל ופלפל לבן, בפה מצליח להיות רך ומוצק באותו זמן, ומציג הרמוניה בין פרי, חמיצות ויובש – משלושתם יש הרבה – אבל בלי שיהיה יותר מידי. בלי לנתח יותר מידי – אחד היינות הישראלים הטובים ששתיתי.

פלאם רזרב קברנה סוביניון 2001

תודה לגולן פלאם על הסבלנות ועל הכנות, ותודה שוב למשפחת ראב על האירוח.