Posts Tagged ‘המרתף של מיכאל’

h1

גיבוש צוות פיימונטה

מאי 1, 2012

כמה ימים לפני שמנועי המטוס יתחממו חשבנו להתחיל בחימום הכבד ובכיול החיך. מחזור מאי 12 של צוות פיימונטה עלה על ציוד והתכנס לשתות כמה דברים טובים רגע לפני שממריאים לשבוע באזור חיוג Alba.

לא ממש רשמים, יותר כמו חוויות

Prunotto Bussia, Barolo 1999  – מבחינתי אפשר היה לסגור את הערב פה. אין צורך ביותר מידי מילים. יש את העקצוץ בעמוד השדרה כשהגוף מנסה לעכל את הקלט החושי ולהבין מאיפה הגיע כזה נקטר. הכל יושב בול במקום, ולוקח אותך למקום אחר.

Albino Rocca, Vigneto Brich Ronchi, Barbaersco 2001 – פרי מרוכז, עם צד שחור-זפת שמזכיר במשהו פטיט סירה. צעיר מאוד, המון טאנין, המון ריכוז, לחכות עוד הרבה. תרכיז של טעים, אבל לא בשנים הקרובות.

Mauro Molino, Vigna Gancia, Barolo 1999 – עוד חוויה. עור וטבק מקשטים את הפרי, רך וטעים, חומציות מעולה. יין מדהים, בתחילת חלון השתיה לטעמי.

Elio Grasso, Gavarini "Vigna Chiniera", Barolo 1997 – אני שונא שהיין הכי נחשב ומהולל בטעימה יוצא באמת הכי טעים. הרבה יותר מגניב לגלות אנדרדוג לא מוערך מאשר לגלות שהחשוד המיידי באמת אשם. אבל מה לעשות, לפעמים אפילו המבקרים צודקים. אופי יותר 'אדום' מהברולו הקודמים, שום סימני גיל, בעיקר רעננות. מורכב, מעניין, ובעיקר טעים. אחושילינג טעים.

אחרי כמה שעות וכמה יינות, התקרבנו בכמה קילומטרים למגף. הפוסט הבא מפיימונטה (אם ירצה ה-WiFi…)

h1

קצת קסטל

מרץ 29, 2012

זה התחיל כטעימת מגנומים של קסטל, ואז נתגלה שהבקבוק האחרון מבציר 2000 החזיר את נשמתו לחמצן בעקבות פקק קלוקל. תכף נגיע למחליף שלו.

קסטל שרדונה 2008 – קצת קשה לי איתו. מצד אחד יש בו פרי טוב, מינרליות ועושר, ומצד שני למרות החומצה הטובה החבית נוסכת כבדות והיין לא מרגיש רענן מספיק. החבית אינה מופרעת, אבל היא מהווה אבן ריחיים על צווארו של הפרי, ובסוף למרות שהיין טעים ומעניין – לא היה לי חשק למלא כוס נוספת ממנו.

שאטו גולן, קברנה-מרלו 2000 (מגנום) – בבציר הראשון של היקב לא היה עדיין אורי חץ וגם לא היה האליעד. זה מה שהיה, ומה שנשאר מזה היום הוא מיצוי הפרי הגבוה שעשו מענבים טובים. הפה קצת מגמגם, לא ממש סימני גיל אלא פשוט חוסר חיבור מסוים, אבל גם במצבו העושר של הפרי מעניק ליין חן לא מבוטל. מרשים במיוחד בשביל בציר ראשון, אם כי גם כאן הוא התקשה לצלוח את מבחן הכוס השניה.

קסטל, גראנד וין 2003 (מגנום) – הבשלות של הפרי באף מרמזת על השנה, אבל ביקב יודעים לטפל היטב בפרי שלהם והחיך מאוזן ומפנק עם חומציות טובה וטאנינים מרוככים ונעימים. יין עסיסי, רך ומאוזן שנמצא בשיאו (מה שאומר שבקבוקים בפורמט רגיל כדאי לשתות). כיף של יין. אקסטרפולציה זריזה מלמדת שזוג הבקבוקים מ-2010 שמחכים לי ביקב ימתינו לסוף העשור בנחת. מזל שיש דברים אחרים לשתות בנתיים.

תודה למשפחת ראב על האירוח

h1

פיו צזארה עושה כמה יינות די טובים

מרץ 24, 2012

את פיו צזרה (Pio Cesare)  כבר פגשתי בעבר, אבל רק עכשיו אני יודע שהבקבוק ההוא היה מעט מנומנם למרות שהיה מוצלח. על השולחן של משפחת ראב עלו בזה אחר זה נציגים בוגרים של היקב, ונתנו תצוגה מרשימה של הבית הותיק הזה. שני יינות לחימום שלא ממש היו קשורים לשאר הטעימה:

Pio Cesare L'Altro Chardonnay 2009 – פרי טוב ששוחה בהמון עץ וחמאה (פופקורן), אבל יש לו חומציות כ"כ נמרצת שמצליחה בדרך פלא להחזיק את כל הבלאגן הזה. ריכוז טוב, מינרליות נעימה – בסדר, אבל בשביל מה היה צריך את כל העץ הזה? בסה"כ בסדר, אולי מכוון סגנונית לדודים בוב וסאם. ~140 ש"ח

Pio Cesare Barbera d`Alba 2007 – יין כבד. מיצוי חזק של הפרי עם המון חבית חדשה. לא אלבה ולא איטליה. לא. 180 ש"ח.

מכאן ואילך שתינו רק יינות מעולים. כדאי להזכיר שוב שהיינות מגיעים ממרתף הרבה יותר קר מרוב המקומות בהם שומרים יין (פחות מ-14 מע'), לכן כדאי לקחת את זה בחשבון אם רוצים להשוות את ההתבגרות ליינות שהגיעו ממקור אחר.

Pio Cesare Barolo – הברולו ה"רגיל" של היקב, בציר 2000 הגיע ראשון והראה את השילוב הממכר של פרי ואדמתיות (חמרה רטובה, נשבע). כל המרכיבים מחוברים מצוין ומראים איך פרא הנביולו יודע לזקק אלגנטיות – בהינתן סבלנות. היין בשיאו. בציר 97 המיתולוגי מדבר באותה שפה, בתוספת רוך ועדינות – יין מעולה, ממחיש למה כדאי ליישן יין.

Pio Cesare, Il Bricco Barbaresco – קרוי על שם הכרם – איל בריקו. בציר 2001 משמעותית יותר פירותי ומרוכז מהיינות הקודמים. האדמתיות הנהדרת נוכחת גם כאן, והיין ארוך, חומצי וטאני למדי. העובדה שהוא יותר מודרני לא אומרת שהוא פחות ממעולה. הייתי מחכה שלוש שנים לפני הפתיחה. בציר 97 של היין כבר מראה בגרות, פחות פרי ויותר אדמה, שאריות טאנין וסיום שמתקצר. מורכבות, חן ועידון – אבל כנראה אחרי השיא. לשתות ולהנות.

Pio Cesare Barolo Ornato – יין הדגל של היקב, נושא את שם הכרם אורנאטו. בציר 2003 רק מתחיל להיפתח וצועק פרי עשיר ומרוכז, נפח וריכוז גבוהים והאדמתיות עדיין לא כאן. טעים לאללה אבל בזבוז לגעת עכשיו בבקבוק. סבלנות. בציר 97 פשוט גונב את ההצגה לכל היינות המעולים שבאו לפניו. עם כמה שאני אוהב הפתעות, אין מה לעשות – היין הכי מיוחס ומוערך בטעימה מנפק קבלות ומצדיק את מעמדו. היין פשוט מדהים, הוא מוזג לכוס את כל מה שטוב ביינות הקודמים, במרקם של משי ועם מורכבות ועדינות. ימשיך להתפתח עוד חמש שנים לפחות לטעמי. חוויה.

תודה על משפחת ראב על האירוח החם

h1

ונטו 97

ינואר 28, 2012

האנשים סביב השולחן אחלה, האזור טוב והבציר – מעולה. עכשיו רק נשאר לראות איך יתנהגו היינות הספציפיים. כמה סטייקים ושעות שיחה מאוחר יותר, הגיעו המסקנות לפי סדר הטעימה.

Masi Brolo di Campofiorin, Rosso del Veronese IGT 1997 – יין שמשלב את האדמה עם הפרי כמו שרק באיטליה יודעים, עם תבלינים מזרחיים מעניינים. בוגר אבל ערני, משלב חומציות עם פרי רך וכל החבילה מאוזנת ושומרת על ווליום נמוך. מסורתי, טעים ונעים, ועם חותמת ברורה של המוצא. היין המוצלח של הערב מבחינתי.

Cesari, Bosan, Amarone DOC 1997 – מלבד הברט – האף מעניין, עם פרי כהה, צימוקים אופייניים, עפר, אבק ופלפל שחור מעקצץ שממשיך גם לחריפות על החיך העמוס והטאני. צעיר מידי, אבל בסה"כ מאוזן ביחס לסגנון. יין מורכב ומעניין, אבל אני עדיין לא מתחבר לחריפות ולשילוב צימוקים-מרירות שאופייני לאמרונה. שורה תחתונה – האמרונה הטוב ששתיתי, אבל הוא לא גרם לי לאהוב אמרונה.

Allegrini La Poja, Corvina Veronese 1997 – סובב סביב הפרי לכל האורך, עם אף עשיר, גוף מלא וחופן טאנינים בשלים. מבנה מוצק שבנוי לתלפיות. מוחצן ופופוליסטי אבל עשוי טוב בקונטקסט הזה. הייתי פותח עוד 5 שנים או יותר, אבל בהינתן בחירה אני מעדיף את האופי של היין הראשון.

פתיחה לא רעה לסוף השבוע

h1

איטליה, פה ושם

פברואר 17, 2011

Pio Cesare, Ornato, Barolo 1997 – יין שלא ממש מסתכל לכיוון שלך, גם בגיל 14 הוא סגור מאופק ולא מנסה לנהל שיחה. שכבות של פרי עדין, רך על החיך אבל עם חומצה שתחזיק אותו עד גיל 20 ויותר. מצאתי אותו אלגנטי, אבל בעל הבית הסביר שצ'זארי נחשב למודרניסט בברולו. אני חושב שעדיף ליישן אותו עוד מאשר לפתוח אותו עכשיו; למרות האיזון והחבילה הנעימה שהוא מספק הייתי רוצה לשמוע אותו אומר עוד דברים ומוסיף רבדים. הלך מצוין עם נתחי פילה צרובים-מדממים בגלל שהטעם העדין שלהם השאיר לו מרחב להתבטא, יעבוד טוב גם בלי אוכל.

פעמיים-שלוש בחודש אני פוקד את הסינטה בר – ההמבורגר הטוב בחיפה והמסעדה המועדפת עלי. למרות תפריט מגוון אני תמיד מתכנס לברירת המחדל שמבטיחה שובע בתום יום עבודה ארוך: ההמבורגר. מדיניות דמי חליצה ידידותית (35 ש"ח לבקבוק, כולל כוסות גדולות ואיכותיות) הביאה אותנו למפגש קצת יותר רציני מהמבורגר. לטעמי הלא מקצועי – הנתחים העסיסיים והמדויקים שנחתו על השולחן בזריזות לא נפלו מאף מוסד בשר מכובד שביקרתי בו.

Poliziano, Le Stanze del Poliziano 2000

לא משנה כמה שזו אמרה שחוקה – הדרך הכי טובה להכיר יין היא לשתות אותו לאורך ערב שלם. בעשרים הדקות הראשונות היין לא נתן כלום והתחלתי לחשוש שהפקק הרטוב מעיד על בקבוק לא טוב. במקום לחשוש שקעתי בשיחה שקלחה, המנות הראשונות זרמו ואז חזרתי אליו לגלות שהוא הקיץ והחל מותח איבריו. הבלנד הסופר-טוסקני מכיל לא מעט מרלו וקברנה, אבל האף שר בסנג'ובזית מדוברת. הבשלות הנעימה לא תיתן לכם לחשוב שמדובר על קיאנטי רזרבה, אבל האדמתיות שברקע והחומצה הטובה מספרות שהיין מגיע מאותו אזור חיוג. עסיסי, מלא, פירותי ונעים בפה. מוכן לשתיה וימשיך להתפתח עוד שנים ארוכות. בניגוד ליין הקודם שהתאים לפילה עדין, הפעם דווקא אנטריקוט עשיר בטעמים התאים לו כמו כפפה. לאורך הערב והארוחה היין משתנה, מדבר ומתפתח – כמו האנשים שמערסלים אותו בכוסות. או במילים אחרות, על ערב שזוכרים לאורך זמן אחר כך אפשר לומר שגם היין היה די בסדר…

 

h1

בורדו, מודל 2000 במצב טוב

נובמבר 28, 2010

מאז שהצטרפתי לחבורה ראיתי הרבה טיפות יין טוב מכתימות את מפת השולחן הבורגתאי של משפחת ראב. הפעם אני חושב שהוצב רף חדש ברמת הטעימה, ובמיוחד שני הבקבוקים האחרונים הטיסו את מה שאני כותב עכשיו לקטיגוריית ה'חוויות' – לא דבר של מה בכך בסקאלה הפרטית שלי. את הטעימה הנחה בגובה העניינים ובהלך הרוח השלו והצנוע האופייני לו – ערן פיק מצרעה – מעיין של ידע (גם) בתחום הבורדולזי. אני רק מזכיר שהיינות יושנו ב-13 מעלות, מה שאומר שהם התבגרו לאט יותר מאשר יינות שמיושנים בטמפ' קונבנציונליות יותר – לכן יש לקחת בחשבון שהגיל האפקטיבי של היינות שונה ממה שיש אצלכם במקרר או בחנות. בלי הקדמות גדולות אני רוצה להעביר את הזרקור לחלק מהיינות:

Domaine de Chevalier, Pessac Leognan GC, 2003 – הלבן היחיד והיין היחיד מחוץ לבציר 2000. מאוד לקטי באף, חבית, תיבול עדין, מינרליות ואשכולית, רחב, חומציות עדינה משולבת טוב, מינרלי מאוד, שמנוני, חמאתי בטעם ובמרקם. איכשהו מצליח להיות רענן למרות כל השומן, מרוכז ועקבי – אבל לא ממש הסגנון שלי.

Chateau Cantemerle, Haut Medoc GC, 2000 – ארז, קפה, פלפל לבן, חומציות חדה, מרירות, יובש, אין כמעט פרי. האף מעניין, אולי הכי "בורדו" שטעמנו – אבל על החיך היין לא ממש מחובר ולא מתרומם. פגשתי את היין גם בטעימת בציר 2007 – שם הוא היה מוצלח יותר אבל עדיין לא הרשים ביחס לשאר היינות – כנראה ש-2000 עבר את שיאו. מכאן העניינים הלכו והשתפרו…

Chateau d'Armailhac, Pauillac GC, 2000 – פירותי ועשיר, פלפל שחור וקפה, רזה יחסית עם טאנין רך, חומציות רגועה, ונגיעה מרירה. בלט לחיוב הסיום שהיה עקבי עם הטעמים שבחיך. יופי של יין, מעניין, עדין יחסית ולא בשל.

Chateau Branaire Ducru St. Julien GC, 2000 – מתקדמים למחוזות הבשלות; שזיפי-ונילי, חלק ורך, טאנין מרוכז אבל מלוטש, פרי טוב, חומצה מצוינת. וואו. עדיין צעיר בגיל 10 – אבל בהחלט אפשר להנות ממנו עכשיו, אם לא מפריע bite קטן מהטאנין. לא יודע כמה זה בורדו, אבל זה יין עשיר ומהנה.

Chateau Melscot St. Exupery, Margaux GC, 2000 – עברו לדומיין רולאן (מישל), והיין הזה מציג יותר פרי באף ובפה, עם טאנין בשל שמגובה בחומצה טובה. סיום ארוך ופירותי. בהשוואה ליין הקודם: יותר פרי ונפח על חשבון המורכבות, מודרני יותר – אבל כל אלו אינן מילים גסות – זה יין מאוד טעים. ממש.

Chateau Smith Haut Lafitte, Pessac Leognan GC, 2000 – נעזוב שניה את הפרי הבשל, הקקאו והטבק, את העסיסיות והפירותיות ואת הסיום שלא נגמר. היין מורכב ועשיר, אבל יותר מזה – כל המרכיבים יושבים כ"כ טוב אחד עם השני, שהמילים איזון והרמוניה פשוט לא מספיקות. יש את הרגע הנדיר הזה בטעימות, שהיין נכנס לפה, ותוך שניה הקלט מהחושים מתחיל להגיע ולסחרר את המוח, העיניים נעצמות מעצמן, האזניים מתנתקות מהסובבים, הכל יוצא מפוקוס סביבך ושלווה מספקת אופפת את הראש. הסיבה היחידה לפתוח שוב את העיניים היא הלגימה הנוספת שנותרה בכוס. זה גם השלב הראשון בטעימה בו הסתכלתי על המרקקה בבוז. החוויה של יין כזה מצדיקה פוסט בפני עצמו, והיא שמה פרספקטיבה חדשה על יין בכלל.

Chateau Troplong Mondot, St. Emilion 2000 – אף מדהים ועשיר, עם אספרסו, שוקולד מריר ופריחה, מרקם של משי בפה, ממש מרחף על הלשון, יובש רך, חומצה עדינה והמון פרי. הבנתי לראשונה למה הגדה הימנית וסיינט אמיליון בפרט נחשבים נשיים; היין פשוט מלטף את הפה, הוא מאוזן ועקבי, ויש לו טקסטורה של ענני נוצה. אחרי שהיין הקודם טלטל את הפרספקטיבה שלי לא חשבתי שיהיה פשוט לעשות את זה שוב, אבל גם כאן עצמת החוויה דומה.

תודה להגר ולמיכאל על ארגון, אירוח ובעיקר על ההזדמנות לחוויה הזו.

h1

שילוב מוצלח

אוקטובר 10, 2010

תחנה ראשונה: סמיר, הקצב המיתולוגי מפאתי טבעון. אחרי כמה תנועות סכין ובמיומנות של מנתח הופשטו נתחים יפים מהשומן שסביבם. השלל: ארבעה נתחי סינטה וארבעה נתחי פילה שמנמנים (המחיר – דו ספרתי).

תחנה שניה: הכביש החשוך והמפותל נגמר מהר בכניסה לתמרת. נגיעה קצרה של הבשר במחבת לוהטת, שתי דקות מכל צד והחדר מתמלא בריחות פותחי תאבון. הבקבוק פתוח ונושם מזה זמן מה, חולץ איברים לקראת ההופעה.

Santa Cruz de Artazu 2003 – התחיל סגור וקמצן, אבל כשהערב התקדם הוא הלך ונפתח. היין יותר "סגול" מהאופי ה"אדום" שציפיתי מגרנאש, ולרגע היה אפשר להמר על סירה. גם התיבול העדין תרם לתחושה ה"סירתית". ליין יש מבנה טוב וריכוז – אבל כל זה מגיע באופן מאופק, בלי שיש יותר מידי ממשהו.

אם שופטים את היין בפני עצמו – אז הוא מספק חבילה מאוזנת ונעימה, אם כי עוד קצת מורכבות הייתה יכולה להרים אותו. מה שהרים את היין בפועל זה הקונטקסט. במקום ששני אנשים יאכלו ארוחת ערב בביתם, בקבוק – כזה או אחר מהווה מצע או תירוץ לערב בין חברים, אוכל טוב ושיחה. אז בקונטקסט של החוויה הכוללת, היין עשה מעל ומעבר, ומחזיר אותי למשפט השחוק והנכון – This is what wine is all about.

תודה שוב למיכאל על היוזמה והאירוח. לחיים.

h1

כל הלימיטד שבעולם

אוגוסט 26, 2010

מזמן לא ישבתי סביב השולחן של מיכאל, והיה טוב לחזור ולפגוש את החבר'ה בבורגתה. באתי בשביל לחזק את התזה הלא-מאוד-חיובית שלי על היינות שפתחנו – אבל כמו במחקר שלי – תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. בגלל שהיו בסה"כ רק שישה בצירים מהלימיטד אדישן – יין העל של כרמל – צ'ופרנו בעוד כמה יינות מעניינים. את הטעימה העביר עמוס רביד, מדריך יין בכיר בכרמל, בנינוחות, בכנות ובנועם. אחרי שכבר טעמתי מטובי היינות בארץ שהגיעו מהמרתף של מיכאל של מיכאל ראב נפל לי אסימון חשוב. היינות האלה מתיישנים במרתף עם הקפדה פדנטית על טמפ' של 13 מעלות, ולכן סביר להניח שההתיישנות שלהם איטית משמעותית ביחס ליינות שנשמרו בתנאים סטנדרטיים יותר של 15-18 מעלות – לתשומת ליבכם. יש הרבה יינות אז ניגש למלאכה:

אזורית, יוהנסבורג ריזלינג 2009 – פרי-מלוני די עדין ודומם באף, בפה מתקתק, רחב, חסר חמיצות וריכוז. אני בעד התנסויות, אבל בבציר החמישי של היין הזה אני עדיין מוצא אותו לא שלם, ונאלץ לתייק אותו לצד הגוורץ מאותה סדרה שגם הוא קצת מתוק מידי לטעמי וחסר ריכוז וחומצה.

כרם קאיומי, שיראז 2003 – אחד מכרמי הדגל של סדרת כרם ושל היקב בכלל, ביין שמוכיח שסבלנות משתלמת. צבע סגול מדהים, אף פירותי עשיר ובשל (בכל זאת 2003), אבל לעומת הבשלות באף – בפה מחכה יין רגוע יחסית לזן ולשנה, עם חמיצות טובה, תיבול ניכר ונגיעה קטנה של מרירות. לא כבד ולא בומבסטי – יופי!

מדיטראניאן 2007 – בציר ראשון של בלנד-על נוסף, שרוכב על הגל הכי חם של השנה האחרונה. כולם מחפשים את הטעם הישראלי וכמה יקבים עושים בלנדים מקוריים וממותגים של הזנים האופנתיים/ישראליים, כמו ויתקין עם השורשים, למשל. לדעתי אפשר למצוא קשר בין הבלנד, האופי של היין וגם השם למדיטראנו המוצלח שהיו עושים ביקב בן חנה. היין עדיין הדוק וקמצן בשלב הזה, הפרי באף מופנם ורגוע ולצידו עשבי תיבול שהזכירו לי טימין ואזוב. בפה היין סגור, עם חומציות ומרירות שמסתירים כרגע את מה שיש שם. קשה לי לנבא לאן היין יתפתח, אבל אני יכול להגיד בנתיים שהוא לא שגרתי, ושהוא אלגנטי יחסית – בטח יותר אלגנטי מכל שאר היינות שטעמנו. נעקוב אחריו בעתיד.

לימיטד אדישן לימד אותי שיעור חשוב, במיוחד הבציר החדש. גיליתי שבניגוד לתיאוריה, יין שמוציאים לשוק כשהוא עמוס בטעמים בשלים ותיבול בהחלט יכול להתעדן ולהגיע למקומות של חן ושל איזון.

2002 – הידעת? הבציר הראשון של היין הזה יצא בתור משהו ספונטני ולא מאורגן, תחת הסדרה האזורית. היין קצת סירופי-קומפוטי באף, אבל בפה מוצאים טאנין ערני לצד המון פרי מתקתק, קצת לא מחובר. יותר "יפה שהחזיק" מאשר "החזיק יפה", אבל שתי ההצהרות נכונות, כבוד.

2003 – אף פירותי, מתובל למדי, נפח טוב, ריכוז מצוין, טאנינים שופעים ומתקתקים. עדיין קצת נוקשה, אבל עשיר ומהנה. במפגש האנכי הקודם עם היינות התרשמתי משמעותית פחות מהבציר הזה.

2004 – יותר פירותי ופחות מתובל מקודמו, מרקם חלק ונעים, עסיסי, מאוזן. יין ארוך, מרוכז ושלם. בובה! היין של הטעימה, לוקח בהליכה. היין מספר את הסיפור של 2004 – פחות חמה ויותר רגועה מ-2003 המהוללת, גם בירדן קברנה וביראון זכורה לי מגמה כזו.

2005 – גרסה מלוטשת, עסיסית ומרוכזת יותר של 2003, יותר אלכוהול, יותר חבית, יותר מודרני ויצוק לתבנית "בלנד על". בסך הכל, כמצופה מהז'אנר מדובר ביין טעים שנמצא בנקודה נגישה יחסית – אבל יכול להרוויח מיישון נוסף.

2007 – מעט אלכוהולי, חריף למדי, מרוכז, פירותי, עצבני. הייתי מתאכזב מהיין במצבו הנוכחי אלמלא ראיתי את הכיוון אליו הלכו הבצירים הקודמים כשיש סבלנות. מי שאוהב את היינות שלו צעירים יכול להנות גם ממנו, כדאי לחדרר בראבאק לפני.

לסיכום, הלקח העיקרי שלי הוא לתת יותר קרדיט וסבלנות ליינות מהז'אנר על ציר הזמן. במבחן המחיר, בשכונת ה-190 (מדף) לבציר חדש אני לא משוכנע שלאורך זמן היין עומד במבחן הירדן*, אבל אני נאלץ להזכיר לעצמי ש"יינות על" לא נועדו לספק תמורה טובה למחיר כמו שהם נועדו להרשים ולאפשר לאנשים להוציא סכומים מסויימים על יין. כך או כך מדובר על יינות מדויקים, עשויים טוב, מהנים ובעלי כושר יישון.

* מבחן הירדן – האם הוא טוב יותר מירדן קברנה שעולה 100 ש"ח

תודה להגר ולמיכאל ראב על האירוח החם, ולעמוס על הסבלנות ועל הידע הרב שחלק איתנו.

h1

שאטונף בבורגתה

יוני 12, 2010

יש לי תהיה קבועה כשאני כותב על טעימות מיקב אחד. האם לספר על ההיסטוריה של היקב ורקע כללי עליו – או לתת ליינות לדבר בעצמם. יש מי שמרחיב ומספר על היקב מה שיכול לתת תוצאה מעניינת ולשים את היינות בקונטקסט הנכון (דוגמה מוצלחת). מצד שני, היין בכוס זה מה שחשוב, ואם זה יקב שאני לא מכיר אישית אז אני לא רואה הרבה טעם שאסכם חומר מהאינטרנט. למה זה חשוב בכלל? יש קשר לטעימה הנוכחית ונגיע אליו.

התכנסנו מלאי ציפיות בסלון המזמין של משפחת ראב המורחבת, תחת הכותרת Domaine du Pegau, אחד השאטונפים המוערכים בפורטפוליו של דרך היין. אם נקדים את המאוחר – לא כל היינות היו מוצלחים, בלשון המעטה. עכשיו נשאלת השאלה האם לסיפור של היקב ולפילוסופיה של הייננית יש רלוונטיות לשאלה? מספרים שהניקיון ביקב הוא לא בין המרשימים שאפשר למצוא, מספרים שהגישה שם היא "ייננות מהבטן", בלי בדיקות מעבדה ובלי טכניקות מודרניות. האם זה צריך לעניין אותנו?

לדעתי כל המסביב יכול לתת ערך מוסף ליין לפעמים – אבל קודם כל מה שיש בכוס. אם עשית יין לא נקי, או לא מאוזן – לא מעניינים אותי הסיפורים על הרומנטיקה של הייננות חסרת-הטכנולוגיה. נכון, אם היין עשוי טוב אז סיפור מעניין מאחוריו יכול להוסיף לו עניין – אבל שום סיפור לא ירים בעיני יין לא מוצלח. כשתג המחיר ליין הבסיסי מתחיל מ-300 ש"ח לבצירים החדשים, אני לוקח עוד יותר ברצינות את הנקודה הזו. מעניין לשים לב לציוני מבקרים בהקשר הזה, ואני אוסיף אותם בסוגריים לצורך השוואה.

ביקב מייצרים יין לבן ואדומים בשלוש סדרות. סדרת הרזרב היא הסדרה הבסיסית, בשנים יוצאות דופן מייצרים את ה-Cuvee du Capo, וכשלא מייצרים אותו מייצרים את ה-Cuvee du Laurence. את הטעימה הנחתה הילה מהיבואן שקד, שמהווה דוגמה למקצועיות של הרשת בייבוא. הטעימה נערכה בקצב נינוח ובאווירה מהנה, כאשר ההסברים לוו במנה גדושה של כנות והיו בגובה העינים. בשמי ובשם הסובבים – נשמח לראותה שוב בראש אותו שולחן. היינות לפי סדר הטעימה:

Pegau Blanc 2006  – אף קמצן עם שרידי פרי ומינרליות. בפה מינרלי-מלוח בטירוף, רחב למדי, חומצה עדינה (מידי). היין סובב סביב המליחות המינרלית שלו, וזה נחמד – אבל זה גם הופך אותו לחד מימדי ולא מצאתי בו שמץ של מורכבות שאני מצפה מיין בסקאלה כזו. לא עובר. 250 ש"ח לבציר חדש.

Pegau Cuvee Reservee 2004 – א-ל-כ-ו-ה-ו-ל, ארז, פרי אדום די בשל, אפר וירקרקות. חומצי מאוד, ריכוז טוב עם פרי רגוע, מתובל, אלכוהולי ומריר. סיום ארוך וחריף. יין גס ולא מחובר – שוב אני מוצא אותו מאכזב ביחס למצופה. אומרים שהבקבוק לא מוצלח, אבל היות והיין נשמר בתנאים אופטימליים (דרך היין והמרתף של מיכאל) זה לא תירוץ. 300 ש"ח לבציר חדש. המלך ערום? (WS96)

Pegau Cuvee Reservee 2006 – פרי אדום עם פלפל ירוק, קצת חמצון, המון יובש, פרי עדין, חומציות טובה, חספוס-חריפות של עץ חדש (אפילו שאין) עם הרבה תיבול, יבש ומחוספס בסיום. יותר מחובר ביחס ליין הקודם אבל מאוד נוקשה (חוסר זהירות עם החרצנים?) ואני לא בטוח שיישון ייתן לו יותר איזון. לדעתי עדיין אין כאן משהו שיצדיק את המוניטין או המחיר (WS93)

Pegau Cuvee Reservee 2005 – עכשיו אנחנו מתחילים לדבר. מישהו הביא למלך חלוק או משהו. פרי אדום עם פלפל שחור, אפר ועישון. דחוס ועשיר, מתובל, מרוכז ופירותי מאוד. המון נפח, תחושת מתיקות, פחות חומצי. היין הרבה יותר שתי ובשל – בשתי מילים: יותר פרקרי. למרות הבשלות אני מוצא אותו יותר שלם מהקודמים, והוא סימן מפנה בטעימה מבחינתי (WS94)

Pegau Cuvee Reservee 2001 – יופי של אף, פרי אדום עטוף באדמה ובתבלינים, יובש נעים, יותר שלם ומאוזן על החיך – חבילה מאוזנת ועקבית לכל האורך. מעניין ומהנה. אני מתחיל להבין על מה מבוסס המוניטין. היין המוצלח ביותר שטעמנו מהסדרה הזו (WS92)

Pegau Cuvee Reserve 2003 – דומה לבציר 2001 אבל יותר מהכל – יותר נפח, יותר אלכוהול ויותר חריפות. יכול להיות שיתפתח להיות אפילו יותר טוב מאחיו הגדול, אבל כרגע הוא מאוד 2003 (WS97!)

Pegau Cuvee du Laurence 1998 – כמעט בכל טעימה יש יין שאני רק מתקרב אליו ואומר "רק בשבילו היה שווה להגיע מחיפה". הנה. מרקם חלק ורך, עסיסי, חומציות רעננה, פרי, תבלינים – הכל יושב מושלם והרמוני, ללא סימני גיל או עייפות. חוויה של יין. למרות שעולה כפול (540 לבציר חדש) לטעמי מצדיק את המחיר יותר משאר היינות ששתינו.

סיכום: מה היה לנו? יקב אחד וסקאלה רחבה של רמת יין. בין יינות מעולים ליינות שלא נהניתי לשתות, עם חוסר אחידות בסגנון ובאיכות בין הבצירים. בכל זאת, נראה שהבצירים הישנים יותר מוצלחים יותר – יכול להיות שאחרי יישון היינות הראשונים יהיו יותר דומים ל-2001 שאהבתי, ואז יהיו ציוני המבקרים יהיו לי יותר ברורים. כך או כך, אני לא חושב שהיקב הולך להיות הבחירה שלי ליין בטווח מחיר כזה.

תודה למיכאל, להגר ולהילה על הטעימה.

h1

האיש שכתב את הספרים

פברואר 19, 2010

במסגרת אירוח הקצפת של היקבים הישראליים, הזמין הפעם מיכאל ראב לשמוע את ד"ר יאיר מרגלית – האיש שכתב את הספרים, ולטעום את יינותיו בטעימת אורך של כל בצירי אניגמה. תודה למשפחת ראב על ההזמנה ועל האירוח החם, וליאיר על הסבלנות והכנות.

היינות. וואו. היינות ששתינו נמצאים בטופ של מה שעושים בארץ, אם להתחיל דווקא מהסוף. הם מתחלקים לשתי קבוצות ברורות ושונות: טרום 2007, ו-2007 ואילך.  טרום 2007 כוללת יינות פירותיים, מאוזנים ועשירים שנמסים בפה. כמו שכבר כתבו לפני, ב-2007 יש שינוי כיוון מוחלט, עם צעידה מובהקת לכיוון העולם הישן. אין לי ממש ניסיון עם בורדו, אבל אני חושב שאפשר למצוא מאפיינים משותפים.

בכל היינות לא מרגישים בחבית, בהתאם לפילוסופיה של מרגלית "חבית זה כמו מלח באוכל: אם שמים לב אליה – אתה משתמש ביותר מידי". כפועל יוצא, היינות שעושים במרגלית מתיישנים שנה אחת בלבד בחבית – הרבה פחות מהממוצע בקרב יינות אחרים מהרמות הגבוהות של האיכות ו/או המחיר. היישון של האניגמה מתבצע בחביות חדשות, בנות שנה ובנות שנתיים.

אניגמה 2008 – פרי אדום, ארז, טבק, ותיבול עדין עם נגיעה מורגשת של הקברנה פרנק. מתובל, מרירות ניכרת, פרי עדין, הרבה יובש רך, מבנה מוצק, סיום יבש ומתובל. יין אלגנטי ומורכב בתחילת דרכו.

אניגמה 2007 – קצת יותר ירוק מקודמו, יותר תיבול על חשבון פחות פרי, אחלה חומציות! יובש רך, תיבול, אותה מרירות, סיום ארוך מאוד, חומצי ויבש. אלגנט.

אניגמה 2007 ספשל רזרב – מהדורה ניסיונית. ארבע חביות (בנות שנה) הושארו להתיישן שנה נוספת. היין דומה לבלנד הרגיל, עם יותר פרי, רמז של וניל, יותר נפח בפה, קצת יותר יבש, חומציות עסיסית מעולה. קצת פחות הדוק וסגור מקודמו. יין מדהים. בנתיים מחכים ביקב שתוצאות הניסוי יתבגרו מעט לפני שיחליטו אם לחזור אליו. בעיני זה היה אחד היינות המרשימים בטעימה, גם בגילו הצעיר.

בצירי 2006 ו-2005 דומים זה לזה, עם אף פירותי-שזיפי בשל די מוחצן, גם בפה פרי עשיר, מוצק ודחוס מרוסן ע"י חומציות, ויובש שמכניס מעט חספוס. 2005 קצת יותר יבש ופחות מצא חן בעיני בהשוואה ל-2006. בכל מקרה מדובר על יינות מודרניים ומאוזנים שעשויים היטב – אבל בשלב זה של חייהם אין להם את הייחוד של 2007-8. לעומתם, שני הבצירים הראשונים של היין, 2003-4 מראים מה קורה כשיש סבלנות: חלק מהפרי הנעים באף מפנה מקום לארומות שניוניות וחושף אדמתיות, עם רמזים לעישון וזפת, בפה היינות רכים ופירותיים, עם תיבול עדין, טאנינים מתקתקים ורכים, וחומציות שמחזיקה את הכל. גם בגרסת טרום 2007 – היינות האלה עושים חיל. לשתות עכשיו או בשנים הקרובות – ולקבל חוויה. רגע לפני הקינוח שלף יאיר אס מהשרוול, או בקבוק מהאוטו.

מרגלית קברנה סוביניון ספשל רזרב 2008 – אף קברנה מובהק, פירותי אבל לא בשל, בפה הוא מלא בפרי עשיר, עם חומציות הדוקה, תיבול עדין, הרבה יובש רך. ריכוז ועוצמה משולבים עם רוך ועדינות. בלי הרבה מילים – זה אחד היינות הכי טובים שעושים בארץ, אולי הטוב ביותר.

עד עכשיו היה רק יין. עכשיו למחירים. הבצירים החדשים של האניגמה עולים קצת פחות ממאתים, והיין האחרון עולה כ-220.

"אני לא שותה כל יום מרגלית – זה יקר לי", אמר בחיוך יאיר. זה באמת יקר – אולי המחירים הגבוהים ביותר בארץ. מה לומר? שתי תובנות מהטעימה:

1) כששותים את היינות – זה פתאום לא נראה יקר מידי

2) אם מישהו בארץ יכול לגבות מחירים כאלה – זה האיש שכתב את הספרים שמהם למדו הרבה מהייננים בארץ, והיה פה ראשון במצעד יקבי הבוטיק. אם יש יין ישראלי ששווה מחיר בשכונת ה-200 ש"ח, אז מרגלית הוא מהיחידים.

מכאן והלאה – כל אחד בכיסו ובטעמו. אישית אני לא רואה את עצמי קונה את היינות האלה בקרוב, לכל היותר בקבוק בודד לארוע מיוחד. בנתיים אני מסתפק ביינות מעולים אחרים שטעמנו סביב אותו שולחן.