Posts Tagged ‘בלנד’

h1

שמי ים התיכון

נובמבר 11, 2011

לא יודע אם זה היה היין, החברה או הבשר הטוב, אבל היה ממש כיף בטעימה. פורום היין של שרון ואסף התכנס בפעם המי-יודע-כמה לטעימה, כאשר הפעם הכותרת הייתה יינות ישראליים מזנים 'ים תיכוניים' (מושג שעוד צריך להגדיר, מתישהו). פורמט הטעימה העיוורת מוכיח את עצמו שוב והיו כמה הפתעות לשני הכיוונים. מסקנות כלליות: רוב היינות שטעמנו היו יינות טובים עד טובים מאוד, ונראה שזה מגרש שיקבים קטנים מצליחים לשחק בו לצד הגדולים. מלבד זאת, היה יותר מיין אחד שכמעט אף אחד לא הכיר קודם לכן – והיו המון 'חשודים מיידיים' שלא הופיעו בטעימה – כלומר, יש הרבה דברים מוצלחים ומעניינים מהז'אנר שמסתובבים שם בשוק.

יין 1 – יין מתובל, רזה וחומצי, מזכיר במשהו קוט דה רון כפרי ופשוט. יין אוכל נעים ופשוט. בלנד שמבוסס בעיקר על קברנה על סירה וקריניאן. יקב עביה, ארט 2008. הפתעה לטובה של יין מעניין יחסית מיקב קטן ולא מוכר. הבעיה היחידה היא שהוא מעט יקר ביחס למה שיש לו להציע, 90-100 ש"ח.

יין 2 – שקוף ובהיר מאוד, מעושן מתקתק ופירותי, פרחוני ובשל. קל יחסית בחיך, מתוק ומתובל. בהחלט אפשר להתבלבל שזה פינו נואר, אבל כך או כך מתוק מידי, אפילו שהוא מעניין ומורכב באף. התלבטתי אם לכתוב עליו או לא, בסוף החלטתי לכתוב בדיוק מה שכתבתי על הדף לפני שידעתי מה זה. הלסת שלי לא הייתה היחידה שנשמטה כשחשפו את הבקבוק: שאטו גולן, גשם אדום 2007. 240 ש"ח.

יין 3 – יין עם אופי פירותי-פלפלי שמזכיר לי סירה אבל מעט מלא וטאני יותר. מוצק, פירותי ועשיר, נעים וטעים בדרכו המחוספסת. הופתענו לגלות שמדובר ביין חדש שלא הכרנו, בלנד חדש, אדום של יקב סומק מבציר 2008. עמוד השדרה של הבלנד הוא סירה וקריניאן – השאר מלבק ומורבדר. לא רק שמדובר ביין מוצלח וטעים, ב-75 ש"ח זה לא פחות ממציאה וביקשתי מברק (יין ובעלים) להביא איתו בקבוקים לקניה במפגש הבא. שורה תחתונה: לחפש ולחטוף.

יין 4 – יין משגע ומוחצן, פירותי, פרחוני, חומצי ועסיסי, מעט בשל ומתקתק אבל הפעם מרגיש מאוזן יותר. אחד היינות הטובים בטעימה, וגם על עיוור מרגישים שזו הליגה הגבוהה. כרמל מדיטרניאן 2007, שמח לגלות שהוא נפתח מאז הטעימה הקודמת ועומד בציפיות הגבוהות שיש ממנו. מעניין יהיה לעקוב איך הוא מתפתח עם הזמן. יין מעולה, אפילו במחיר של 160 ש"ח.

יין 5 – אני מכיר רק יין ישראלי אחד שמסוגל לנפק כזו פטרוליות – אז זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות את הריזלינג של ויתקין, מבציר 2007. מינרלי מאוד ונעים. אני מעדיף את הגרסה הצעירה עם פרי ופרחים במקום פטרול, אבל עדיין יין מוצלח, שמגיע לפאזת הפטרול בגיל מוקדם בהרבה ממקביליו האירופאיים. כ-75 ש"ח

יין 6 – יין מרוכז, מלא ועשיר מאוד, טאני, ארוך ועצמתי. מרכז ביחד הרבה פרי ופלפל שחור עם שכבות של עשבי תיבול. משהו באופי השחור שלו, בריכוז ובעצמה הזכיר לי את הפטיט סירה של ויתקין, אבל היין הזה נותן יותר שכבות של ריחות וטעמים. טוב, לא הייתי ממש רחוק – ויתקין שורשים א 2006. אמרתי לאסף פז שזו הפעם הראשונה שאני נתקל ביין הזה כשהוא מספיק פתוח שאני אצליח להבין ממנו משהו. היין המצטיין בטעימה. ב-250 ש"ח אני לא קונה בקבוק, אבל אולי במכירה העתידית אפשר למצוא אותו בפחות. עוד מויתקין התגנב לטעימה מסע אדום מבציר 2005, ששמר על עצמו יפה (למרות שהיה אחרי השיא) והפתיע את כולנו בכך.

תודה לשרון ואסף על הארגון, לאסף על האירוח ולאסף פז שהצטרף.

h1

משהו קטן וטוב

אוגוסט 29, 2011

מבזק קצר לפתיחה: כתבנו ברשת שופרסל מוסר שני עדכונים: הראשון הוא פתיחתו של אגף קטן ליין איכותי, בו מככבים סדרת הרזרב של רקנאטי, היינות הזניים של יתיר ובצירים ישנים של עמק האלה. טווח המחירים נע סביב 125 ש"ח – יקר משמעותית מחנויות יין.  בקיצור, עדיין אין סיבה לקנות יין ברשתות הסופרמרקטים הגדולות, אבל לפחות יש התקדמות בהבטחות הישנות בנושא. החדשה השניה היא הופעה של שחקנים קטנים בשוק הגבינות, ובמיוחד צדה את עיני ברקנית שזכורה לי בחיוב. מה שמביא אותי לנושא הפוסט.

בביקור האחרון ברקנאטי הגדרתי את היסמין הלבן מבציר 2009 כהפתעת הביקור. לא שאין שם שיפור גם בסדרות הגבוהות יותר, אבל זה הרבה יותר קשה לעשות כזו קפיצה באיכות של יין מאסות מהסדרה הנמוכה ביותר – יין שהיקב צריך להרוויח עליו אפילו שהוא נמכר 3-4 במאה בחנויות. אחרי שהחזרתי למחזור מספר לא ידוע של בקבוקים כאלה זה יהיה שקר לומר שאני עדיין מופתע – אבל בכל זאת הוא מצדיק התייחסות.

רקנאטי יסמין לבן 2010 – ממוקד, קליל מאוד, פירותי וחומצי במידה. 12.5% אלכוהול רק מוסיפים לרעננות ולנגישות. משהו קטן וטוב. עם עודף מ-30 אני משתדל להחזיק תמיד בקבוק במקרר, לפיקניקים, אורחים ושתיה ספונטנית של אמצע השבוע:

יום ארוך, ערב מורעב. כמה תפ"א מהבילים, חצויים עם פרוסה דקה של סנט מור מברקנית מתמוססת מעליהם. מעל זה ערימה של שעועית דקה מוקפצת בשום, תימין ושומשום. שכחתי להוסיף קצת מהיין לווק, אבל הוא שמח ללוות את המנה גם מהכוס. ישמח לבב אנוש – גם בבוקסר וכפכפים.

h1

קסטל מהחבית

יוני 25, 2011

קשה להכנס ליקב קסטל בתור חובב יין (וקשה להאשים אותם). למזלי תפסתי טרמפ עם קבוצה של לקוחות רציניים, או לפחות חברים של היקב. סוף סוף אפשר לחזות במערת החביות שראיתי רק בתמונות, כמו גם באוסף היין הפרטי של בן זקן שיותר מאשר קובץ יינות הוא ספר היסטוריה מרתק.

אני מניח שאני לא מחדש הרבה, אבל שני משפטים זריזים על המקום המיוחד: קסטל היו כאן לפני רוב השאר, כאשר הניסויים הראשונים החלו בשלהי סוף השמונים, על קו הזמן לצד מרגלית ויקב מירון. ביקב מייצרים 20 אלף בקבוקי שרדונה, ו-40 אלף מכל אחת משתי תוויות הבלנד הבורדולזי. מחצית מהכמות הזו נשלחת לחו"ל שם היא קוצרת את פירות תהליך הכשרת היקב שהסתיים לפני כמה שנים.

בחדר הטעימות הצטופפנו סביב שולחן עץ קטן והקשבנו ליינות, בשילוב של טעימות חבית עם יינות מוכנים.

Petit Castel 2009 – כבר כתבתי על הבציר הקודם שהוא בכלל לא פטיט ונדמה שהתווית הזו רק הולכת ומשתפרת. שחור ומרוכז, פירותי, מתובל, מוצק אבל נעים. טעים עכשיו אבל עוד זמן ירכך אותו מעט ואם תהיו סבלניים אני חושב שגם יש לו לאן להתפתח.

Gran Vin 2009 – אחרי כמעט שנתיים בחבית, אבל לפני הלם הביקבוק – נתקלים ביין משגע שהעושר והריכוז לא מפריעים לו להיות חלק ועדין, עם טאנין רך, ומרקם מלטף. קווים של אלגנטיות פרוסים לאורך ולרוחב. יין מעולה.

Grand Vin 2008 – הבציר החדש שבשוק מגלה יין רגוע, חומצי ושקט יחסית. שוב נפרס אותו קו פירותי מרוסן, שאינו מתקרב לבשלות המוגזמת ולמיצוי הגבוה של הפרי. אפשר לשתות אבל כדאי להתחיל רק עוד שנתיים, והרבה מעבר. בדומה לטעימה האחרונה של עגור, נדמה שהבציר הצעיר יותר בסוף תקופת החבית מראה יותר נגישות ביחס לאותו יין אחרי שנה בבקבוק.

טעימת החבית של 2010 לא לימדה אותי שום דבר. היין במצב שונה מאוד (והבלנד לא סופי) כך שהדרך היחידה לומר עליו משהו היא להכיר איך בצירים קודמים התנהגו בשלב הזה ואז אח"כ בבקבוק. עם זאת, שלושת היינות האחרים היו מספיק מרשימים בשביל לקנות יין עתידי למרות שמצבו הנוכחי לא אומר לי כלום על עתידו.

שורה תחתונה: לא נראה לי שלמישהו יש ספק בדבר מקומו של היקב בצ'ופצ'יק הצר של הפירמידה המקומית.

ביקור ביקב יש לתאם מראש והוא מתבצע בתשלום (75 ש"ח) או מול קניה מסדר גודל של ארגז.

h1

עיוור כמו עטלף

יוני 25, 2011

בדרך כלל טעימה עיוורת היא לא 100% עיוורת. תמיד יש פרטים על המוטיב של היינות, או לפחות על הגיל או הסגנון. בטעימה לא שגרתית לחברי הפורום של שרון ואסף הציב אלי רבן מקבץ יינות בפורמט מאתגר במיוחד. עיוורים כעטלפים בהינו בבקבוקים מכוסי נייר האלומיניום בלי לדעת עליהם כלום. בעצם, מהיכרות הנפשות הפועלות ידענו שמה שזה לא יהיה – אלו הולכים להיות יינות טובים מאוד. צדקנו.

הטעימה נערכה בפלייטים של שני יינות במקביל, ומפאת קוצר היריעה אני בוחר רק כמה יינות שהתבלטו בעיני.

מינרלי מאוד, פרי בשל קצת מתקתק, מאוד מרוכז בפה עם מליחות-מינרליות מצוינת ושפע של פרי. יין ארוך, מלא ומיוחד. הופתענו מאוד לגלות שהוא ישראלי, וזו אחלה דרך לגלות יקב חדש. Red Boat Chardonnay 2008 לא ממש היה בשוק – הוא יצא לחברים ללא תוית ועוד לפני שהיקב ראה אור. הבצירים החדשים מקבלים מחמאות גם הם. מאחורי היקב עומד דורון עומר מהצמד 'בן ודורון' שרקחו בעבר בלנדים מוצלחים מחביות של סוסון ים. הענבים ליינות השונים מגיעים מכרמי יוסף וממירון. אני סקרן לטעום גם את האדומים.

הפרי ביין הבא היה כ"כ עשיר, מזוקק ומרוכז שפשוט עצמתי עיניים וקיבלתי צמרמורת מהסנפת הכוס. ברצינות. מרוכז מאוד, חומציות גבוהה והרבה טאנין. מעט חד בגילו המאוד צעיר – אבל פשוט חוויה. כשהוא נחשף נפלט לי "יש!" כשנזכרתי בשני הבקבוקים שיושבים אצלי עמוד במקרר. הטעימה הזו חיזקה את התוכנית המקורית לא לגעת בבקבוק הראשון לפני 2016. Muga Seleccion Especial 2004. זמן קצר אחרי רושם טוב מבציר 1994 היה מבצע מטורף על 04 בחינאווי – שווה לבדוק אם נשאר שם עוד, בטעות.

בן הזוג של היין הקודם מזכיר יותר את המוצא (הזהה) שלו. אף יותר "אדום", מתקתק, עור, לא צעיר. פירותי, טאנין בשל ורך – ריוחה מצוין, על הצד המעט בשל, בהחלט בתקופה לשתות אותו למרות שהוא יתיישן עוד. אופייני, לאיזור ולשנה. Marques de Riscal Reserva 2003 

     

בדרך אני כותב ג'יבריש במחברת ואז מסכם את זה כאן למשהו קוהרנטי. הפעם ברשותכם אני מצטט אחד לאחד: שזיפי, בשל, טיפה אלכוהולי, רך מאוד, חומצי, חלק, מדהים, עסיסי, אדיר, ענק. כבוד גדול ליין שסחט סופרלטיבים מסביב לשולחן – יער יתיר 2005. מרשים!

תודה לאלי על האירוח, האתגר והיינות המעולים.

h1

עגור, הווה ועתיד

יוני 21, 2011

הקומה ה-11, המסעדה של מלון קראון פלאזה בעזריאלי פתחה לאחרונה סדרת מפגשים תחת הכינוי 'שולחן שף' – אבל הערב הסכמנו שגם 'שולחן יינן' יתאים. במפגש הראשון התארחו בשולחן אבי פלדשטיין מיקבי סגל, והאורחים הם שילוב של מוזמני היינן עם מוזמני המסעדה. הפעם, במפגש השני התארחו סביב השולחן שוקי ישוב, האבא של יקב עגור, ויינותיו. לאורך הערב ניכרה מחשבה רבה בהתאמת האוכל ליין, והשילובים כללו כמה דברים שנעו על הגבול הדק בין הנועז לביזאר (שוקי: "בחינת גבולות הטעם הטוב", אהבתי). לא משנה מאיזה צד של הגבול התוצאה נפלה – מעניין זה בטוח היה.

השפים המארחים אייל רוזנברג ואלון גונן ניצחו על הערב בשקט ונתנו הופעה מוקפדת ומדויקת להפליא. הפנים הרגועות שלהם היו כל העדות הדרושה לכך שהכל מתקתק כמו שהם תכננו (פעם ראשונה שאני רואה שף רגוע בזמן שהוא עובד). אני לא מבין גדול באוכל וממעיט בכתיבה עליו, אבל המימד הזה של הערב השתלב שתי-וערב עם היין, שינה אותו והם ביחד הרימו אחד את השני. אני חושב שהשפים מוכיחים בצורה טעימה מאוד שכשרות לא צריכה להגביל את מי שרוצה לעשות אוכל איכותי. אתן הצצה-טעימה חלקית למחול המעניין הזה:

נלך טיפה אחורה ונתחיל מהבציר הקודם. עגור בלנקה 2009 – הבלנד המיוחד של ויוניה וריזלינג הוא אחד מסמלי ההיכר של היקב. שימו לב לפרט מעניין – חלקת הריזלינג נבצרת שלוש פעמים ומותססת בנפרד – כל זה על מנת לשלוט טוב יותר על ההבשלה שמשפיעה על המאזן העדין שבין בוסריות (שוקי: "מיץ פטרוזיליה") לבין אלכוהול גבוה. מה לומר? התזה עובדת, יין רזה, מינרלי, חד ומרוכז שמשתלב מעולה עם אוכל. באף – לא האמנתי, רמזים ראשונים לפטרוליות מבצבצים לצד הפרי.  65 ש"ח, שווה (המחירים הם מחירי אינטרנט ממוצעים). בציר 2010 של היין מרגיש קצת הלום מהביקבוק, אבדוק אותו בעתיד הקרוב ואדווח.

שילוב חצוף לנגירי סלמון ואינטיאס עם טפנד זיתים (!) – להפתעתי היין עובד מצוין עם הטעמים המרירים-מלוחים של האוכל, בניגוד לתיאוריה שגורסת התאמה של יין חצי יבש למנות כאלה. הבעיה היחידה במנה הזו היא שהיא נגמרת ממש מהר.

עגור קסם 2009 כבר אינו בלנד רק של קברנה ומרלו, ומתווספים אליו גם קברנה פרנק ופטיט ורדו. זה יין מוחצן, שסובב סביב בשלות ומיצוי גבוה של טעמי הפרי. לצד (או בעקבות?) המיצוי הזה יש מרירות לא מבוטלת שזכורה לי גם מבצירי קסם ישנים יותר – אבל כאן הפרי יותר מרוכז ועשיר לעומתם.

כששידכו ליין אוסובוקו עגל עם מרקם שגובל בקצפת והרבה שומן מכל הכיוונים היין שר מוזיקה אחרת. המרירות נעלמה והיין ריחף מעל הטעמים המאופקים של המנה שהשאירו לו את הבמה. הלקח: לפתוח אותו עם אוכל. 75 ש"ח.

צילום: אבי הלוי

עגור שמירה מיוחדת 2008 נעים לחזור אליו ולגלות שהמחמאות שהרעפתי עומדות במבחן של טעימה נוספת. הפעם לפרי העשיר נוספו נגיעות ירקרקות שהזכירו בחלקן עשבי תיבול. היין מאוד חומצי, ומצליח לשמור על מבנה רזה יחסית למרות העושר והנדיבות שלו. עדיין מתחנן לסבלנות, אפילו שהוא טעים ומהנה כבר עכשיו. אני שמח שלקחתי את ההמלצה של עצמי והצטיידתי בבקבוקים. לצידו נמזגה טעימה מהחבית של גרסת 2009 שתבוקבק עוד חודש. להפתעתנו היין מהחבית היה יותר נגיש ומוחצן מאחיו הגדול, ונשמעו קריאות מסביב לשולחן למכור אותו ישר מהחבית ולדלג על שלב הביקבוק שסוגר את היין ומשתיק אותו לחודשים ארוכים. ההתרשמות הטכנית מהבציר החדש: אפילו יותר טעים מ-2008 (אבל יצטרך עוד הרבה סבלנות בבקבוק). 100 ש"ח (פחות אם תחפשו טוב), מהמוצדקים ביותר ששילמתי.

כתפי כבש שלמות שבושלו (שש שעות) עם ירקות שורש ועשבי תיבול בזיגוג יין מתקתק הפכו לערימת עצמות תוך דקות, והחמיאו ליין. השמירה המיוחדת מסתדר היטב סולו, ללא אוכל – אבל זה לא הפריע לו להתמודד ולהשתלב עם הטעם העשיר של הכבש בצורה מוצלחת מאוד.

הכותב נכח בארוחה כאורח של המסעדה ושל היקב.

h1

היינות של עמק אנדרסון

מאי 18, 2011

Anderson Valley הוא עמק יפה שנחצה ע"י כביש 128 ומגיע מאזור Cloverdale במזרח ועד לאוקיינוס במערב (מפה). העמק פחות או יותר ממוקם בגבול הדרומי של מחוז Mendocino עם מחוז סונומה. הכביש המפותל מתחיל להתמלא ביקבים ובכרמים פחות או יותר אחרי שעוברים את Yorkville, אחת מהעיירות הפצפונות לאורך הכביש. כאן פחות מתויר, היקבים מציעים חדרי טעימה שפתוחים מהבוקר ועד אחה"צ והטעימות לרוב ללא תשלום או בתשלום סמלי. בעמק מגדלים בעיקר פינו נואר ושרדונה, אבל צמא לגיוון מצאתי בו גם זנים ובלנדים אחרים, בעיקר מענבים שמגיעים מאזור מנדוסינו אבל מצפון לעמק. אם אתם באזור נחמד להשקיע חצי יום ולנסוע לאורך העמק, גם אם יין אינו כוס התה שלכם – הנופים יפים, הסביבה שקטה והיקבים ידידותיים גם למתחילים. באתי עם המלצות לשני יקבים, ונדדתי מיקב ליקב על בסיס המלצות ופרגון של יקבים לשכניהם.

 

אווזה ורודה. יקב Toulouse עלה בכמה המלצות, מדובר ביקב משפחתי שמייצר יין מאז בציר 2002. היקב עושה בעיקר פינו נואר, ומתנסה בכמה לבנים זניים. הפינו נואר היה נחמד אבל שביל הפינו שעברתי עד אותו היקב הציב סטנדרטים קשים ומצאתי את החבית ביינות קצת יותר מודגשת ממה שאני אוהב עם הענב העדין. בכמה מקומות נתקלתי בניסיונות לעשות רוזה מפינו נואר, אבל שום דבר מהם לא היה משהו לכתוב עליו הביתה – עד שהגעתי לטולוז.

Toulouse, Rosé of Pinot Noir 2010 – חיוור מאוד, מלוח-מינרלי, פרחוני, פרי עדין, ריכוז טוב, עקבי, נעים וקל. פצצה ורודה וממכרת.

Roederer Estate. כן, כמו שזה נשמע (לואי רודרר אוף שמפיין), הצרפתים נעצו יתד בתחילת שנות השמונים, נטעו המון כרמים והחלו להנחיל מסורת מבעבעים בקרב הקליפורנים ההמומים. בניגוד לארומה הצרפתית והמותג השמפניוזי היוקרתי ביקב מדברים בגובה העיניים, ורוב היינות נמכרים בטווח ה-20-30$. בטווח הנמוך מדובר על תחליפים סבירים לקאוות הבסיס, וברמות הגבוהות יותר קצת מעבר. לא משהו שיפיל אתכם, אבל בחצי מחיר מקומי של שמפניות NV הפשוטות ביותר יש להם מקום, בקוטנקסט ובאווירה המתאימים.

Roederer L'Ermitage Rosé 2002 – שמרי, קצת עמוק יותר מגרסאות ה-NV, חומציות טובה, פירותיות, עדין יחסית לשאר אבל הבעבוע עדיין מעט אגרסיבי – משהו אופייני לשאר המבעבעים של היקב. בסה"כ מבעבע רענן ונעים, אם כי הייתי מצפה לקצת יותר ממבעבע שמדורג בטופ של היקב (43$)

יקב Navarro מצדיק כנראה פוסט בפני עצמו. מדובר על יקב ותיק וגדול ביחס לשכנים, קיים מאז 1973 ומייצר כחצי מליון בקבוקים. נפח הייצור הזה מאפשר לו למכור את רוב היינות עם עודף מ- 20$, וכמעט כל מה שטעמתי מהווה תמורה מצויינת למחיר. ביקב עושים בעיקר יינות זניים, עם אופי מובהק של הזן. היינות ידידותיים לאוכל, ובצירוף המחיר הנוח אני מהמר שהם נמכרים היטב במסעדות. הסוביניון בלאן 09 מציג את הצד הטרופי של הזן עם הגויאבה האופיינית, ובשלות שלא פוגעת במקדם הרעננות הגבוה. הגוורץ מאותו בציר אפילו עוד יותר חד ורענן, שוב פרופיל ארומטי זני אופייני, פרחוני, רזה, חומצי ורענן – בובה (שניהם 18$).

היין שהכי אהבתי היה Navarrouge 2009, בלנד שכולל גרנאש, סירה וזינפנדל (התבלבלו בעמק? ואולי זה אנחנו בארץ שמתבלבלים?) עוד לפני שידעתי מה הזנים הוא הזכיר לי קוט דו רון פשוטים ששתיתי במסעדות בעמק ההוא, על הצד המעט בשל יותר. בפה הוא רזה, מתובל ונעים. יין אוכל בכל רמ"ח איבריו. אחרי אירוח לבבי וסירוב של המארח לקבל כל תשלום תמורת הטעימה לא הייתה לי ברירה אלא לאתגר את מכסת הבקבוקים וקניתי בקבוק על מנת להודות על האירוח. בסוף המסע נתתי את הבקבוק במתנה לייננית מקסימה שארחה אותי עם משפחתה, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…

השמש התחילה להתקרב לאופק והמחוג התקרב לשעה שהיקבים מורידים את השלט 'פתוח'. עצירה אחרונה: יקב Husch. הותק וסדרי הגודל דומים לאלה של של יקב נבארו הקודם. היינות יותר ישראליים באופיים, בשלים, עץ חדש, ומיצוי גבוה של הפרי יוצרים יינות מרוכזים ועשירים.

Husch Renegade Sauvignon Blanc 2009 – שמרים טבעיים ויישון בעץ (מוכר מאיפשהו?) יוצר גרסה מקומית לפומה בלאן, עם עישון עדין, חומציות נהדרת, פירותיות ורעננות. מוצלח ביותר (18$).

Husch Grand Oz 2006 – בקפיצה מהירה ליין האחרון בפורטפוליו, 4 חביות, בלנד קברנה-סירה, שוקולדי, סגול, עשיר, מפנק, פרי טוב משתלב בחומצה, טאנין שופע. דחוס אבל נעים, מוחצן ובשל – אבל חתיכת כיף של יין (60$)

h1

על הגובה, מעל נאפה

מאי 10, 2011

(עצירה קטנה ממטווח הפינו נואר, אך אל חשש – פרקים נוספים בדרך)

גברת יפנית מנומסת פתחה לי את הדלת של המבנה. אחרי סיור קצר ושיחה מסתבר שהיא Naoko Dalla Valle – הבעלים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל תפעול, ומעורבת בייננות ובכורמות. למעשה חוץ מיינן, מנהל כרמים שגר במתחם ופועלים בכרם – היא עושה את כל שאר התפקידים ביקב. כשמייצרים בשנה 12,000 בקבוקים (24,000 בשיא) שמרכזים רמות כאלה של יין – לא צריך לעשות הרבה בשביל לשווק. מלבד קומץ מסעדות הדרך היחידה לשים את היד על בקבוק היא קניה עתידית דרך מועדון לקוחות.

מבנה היקב צמוד לבית המשפחה. אופרציה צנועה.

מקורו של השם הלא שגרתי של היקב (מבטאים כמו שהוא כתוב) הגיע משם משפחתו של בעלה המנוח של נאוקו, שהקים איתה את היקב בשנת 1986. היקב מייצר רק שתי תוויות, ושתיהן מבוססות בעיקר על קברנה סוביניון. היקב ממוקם גבוה על הרכס שתוחם את עמק נאפה ממזרח, מעל העיירה Oakville. הגובה הזה מאפשר טמפ' נמוכה בכמה מעלות במשך היום בהשוואה לבסיס העמק, ומקטין משמעותית את הסיכון לקרה בלילות – חרב המאיימת מעל הכרמים הנמוכים ומדירה שינה מייננים וכורמים. היקב מתבסס על כרמים מהאחוזה בלבד.

Dalla Valle Cabernet Sauvignon 2006 – צלול, נקי, עשיר, מרוכז אבל רך, פירותי מאוד אבל לא בשל. אפילו שהוא נמצא ממש בתחילת הדרך, הוא מאוזן, הרמוני ומהנה לשתיה. הזכיר באופי ובצלילות את הקברנה של Quintessa, המרוחקת כמה קילומטרים בלבד על דרך סילברדו היפה. יין לא פחות ממדהים –  אבל מיד גיליתי שזו רק ההתחלה.

Dalla Valle Maya 2006  – בלנד של קברנה סוביניון עם קברנה פרנק, ונושא את שם הבת לבית דאלה ואלה. יין עמוק, ומורכב, עם אף משכר וממכר, טאנין קטיפתי. רך ונשי. חומר מדהים, אין טעם לפרק אותו לריחות – הוא שלם ושופע כחבילה אחת. יין שהציב רף חדש למה שאני יודע על יין בכלל.

Dalla Valle Maya 2009 –  ישירות מהחבית. פרחוני, פחות עגול ומלטף מהקודמים, אבל אין בו את הגסות של טעימת חבית. הטאנינים מייבשים את הפה לחלוטין ומכל הכיוונים – אבל הם משתלבים בפרי כבר בשלב העוברי הזה. כמו שניתן לצפות מהגרסה המוכנה של היין – בשלב החבית מדובר ביין מרוכז ודחוס, שעדיין לא הגיע לרוך שצפוי לו אחרי מנוחה נוספת.

לא יודע אם צריך סיכום לדבר כזה, אבל by far מדובר ביינות הכי טובים ששתיתי בטיול, בקליפורניה, ואולי גם אי פעם. כמה יעלה התענוג? כאמור, לא ממש מוכרים את היין מחוץ לרשימת התפוצה. גיגול קצר העלה סדר גודל של 150$ לקברנה ו-300$ למאיה, תלוי בבצירים. ככה זה כשקאלט.

כרם משקיף על עמק נאפה. כל הפרי מגיע מכרמים מאחוזת היקב.