Posts Tagged ‘ארה"ב’

h1

על הגובה, מעל נאפה

מאי 10, 2011

(עצירה קטנה ממטווח הפינו נואר, אך אל חשש – פרקים נוספים בדרך)

גברת יפנית מנומסת פתחה לי את הדלת של המבנה. אחרי סיור קצר ושיחה מסתבר שהיא Naoko Dalla Valle – הבעלים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל תפעול, ומעורבת בייננות ובכורמות. למעשה חוץ מיינן, מנהל כרמים שגר במתחם ופועלים בכרם – היא עושה את כל שאר התפקידים ביקב. כשמייצרים בשנה 12,000 בקבוקים (24,000 בשיא) שמרכזים רמות כאלה של יין – לא צריך לעשות הרבה בשביל לשווק. מלבד קומץ מסעדות הדרך היחידה לשים את היד על בקבוק היא קניה עתידית דרך מועדון לקוחות.

מבנה היקב צמוד לבית המשפחה. אופרציה צנועה.

מקורו של השם הלא שגרתי של היקב (מבטאים כמו שהוא כתוב) הגיע משם משפחתו של בעלה המנוח של נאוקו, שהקים איתה את היקב בשנת 1986. היקב מייצר רק שתי תוויות, ושתיהן מבוססות בעיקר על קברנה סוביניון. היקב ממוקם גבוה על הרכס שתוחם את עמק נאפה ממזרח, מעל העיירה Oakville. הגובה הזה מאפשר טמפ' נמוכה בכמה מעלות במשך היום בהשוואה לבסיס העמק, ומקטין משמעותית את הסיכון לקרה בלילות – חרב המאיימת מעל הכרמים הנמוכים ומדירה שינה מייננים וכורמים. היקב מתבסס על כרמים מהאחוזה בלבד.

Dalla Valle Cabernet Sauvignon 2006 – צלול, נקי, עשיר, מרוכז אבל רך, פירותי מאוד אבל לא בשל. אפילו שהוא נמצא ממש בתחילת הדרך, הוא מאוזן, הרמוני ומהנה לשתיה. הזכיר באופי ובצלילות את הקברנה של Quintessa, המרוחקת כמה קילומטרים בלבד על דרך סילברדו היפה. יין לא פחות ממדהים –  אבל מיד גיליתי שזו רק ההתחלה.

Dalla Valle Maya 2006  – בלנד של קברנה סוביניון עם קברנה פרנק, ונושא את שם הבת לבית דאלה ואלה. יין עמוק, ומורכב, עם אף משכר וממכר, טאנין קטיפתי. רך ונשי. חומר מדהים, אין טעם לפרק אותו לריחות – הוא שלם ושופע כחבילה אחת. יין שהציב רף חדש למה שאני יודע על יין בכלל.

Dalla Valle Maya 2009 –  ישירות מהחבית. פרחוני, פחות עגול ומלטף מהקודמים, אבל אין בו את הגסות של טעימת חבית. הטאנינים מייבשים את הפה לחלוטין ומכל הכיוונים – אבל הם משתלבים בפרי כבר בשלב העוברי הזה. כמו שניתן לצפות מהגרסה המוכנה של היין – בשלב החבית מדובר ביין מרוכז ודחוס, שעדיין לא הגיע לרוך שצפוי לו אחרי מנוחה נוספת.

לא יודע אם צריך סיכום לדבר כזה, אבל by far מדובר ביינות הכי טובים ששתיתי בטיול, בקליפורניה, ואולי גם אי פעם. כמה יעלה התענוג? כאמור, לא ממש מוכרים את היין מחוץ לרשימת התפוצה. גיגול קצר העלה סדר גודל של 150$ לקברנה ו-300$ למאיה, תלוי בבצירים. ככה זה כשקאלט.

כרם משקיף על עמק נאפה. כל הפרי מגיע מכרמים מאחוזת היקב.

h1

בשביל הפינו – חלק ב, עמוק במערה

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, פרק א' – הקדמה.

יקב Freeman הוקם ע"י אקיקו וקן פרימן מחוץ לעיירה Sebastopol. בני הזוג קנו נחלה קטנה מתוך אידיאל רומנטי להקים יקב קטן. כמו יקבים אחרים מהגודל הזה, גם כאן חלק מהפרי מגיע מכרמים בבעלות היקב וחלק מבחוץ, וגם כאן יש בלנד אזורי "בסיסי" של פינו נואר, שאיכותו לא מביישת אף אחת מהתוויות הנוצצות יותר. היקב קיים מאז 2002 ומייצר כ-50 אלף בקבוקים בשנה. הנתונים האלה די מייצגים עבור עוד כמה יקבים איכותיים וקטנים שביקרתי בהם באזור Russian River Valley.

בכניסה ליקב פגש אותי אריק היינן, לקח אותי למערה בה מיושנים החביות ובקור הטבעי דיברנו וטעמנו. למעט אחד, היינות שטעמנו היו עשויים על הצד הפירותי של הזן, עם פרי שעבר טיפול זהיר וקשוב. בחרתי כמה מהיינות שטעמנו:

Freeman, Russian River 2008 – בלנד של פינו ממספר כרמים באזור, מעט בשל באף, שוקולד ומימד כהה-שחור. עכשיו מגיעה ההפתעה, ועל החיך הוא רגוע, עם חומצה טובה וקצת תיבול בסוף. למרות שאנחנו אוהבים עקביות ביין, אני חושב השילוב של ארומות מעט בשלות עם חיך מאופק מוסיף ליין לא מעט חן. מוצלח.

Freeman, Keefer Ranch 2008 – שקוף מאוד גם ביחס לזן, אף מפתה עם אדמה ועור. רך מאוד, חומצה עדינה, טאנין שקט. פינו נואר נשי ועדין, כמעט שברירי. מעולה. לשתות לבד ולא להרוס אותו עם אוכל.

Freeman, Akiko's Cuvee 2008 – מספר מצומצם של חביות פינו נואר ממספר כרמים באזור Sonoma Coast נבחרות בקפדנות ומבוקבקות תחת התווית הזו. אף מורכב שפורס פרי נעים, נגיעה שוקולדית ואדמה, מעט עסיסי ומלא יחסית לזן, מאוזן והרמוני, ויש לו לאן להתפתח. העושר והמורכבות באים כאן על חשבון של קצת נאמנות לזן, אבל זה עדיין חתיכת יין מוצלח לאללה, ולראייה נבחר נציג ממנו להתחבא בין הבגדים במזוודה שלי.

המחירים נעים בטווח של 25-55$ (כולל היין הגבוה), ונותנים תמורה טובה לטעמי. היקב מספק דוגמה נוספת לשונות הסגנונית שאפשר להוציא מאותו עינב שמגיע מתת אזורים שונים, באותו אזור – כל זה בארשת צנועה ובלי מיתוג מוחצן ומיוחצן.

h1

בשביל הפינו, חלק א – מבוא לפינו נואר

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח

Merry Edwards, האישה והיקב – היא אחת היינניות הראשונות בסונומה, והיא בעלת ניסיון של 37 בצירים. חשבתי שההערצה שאנשי היקב הביעו כלפיה היא חלק מהסיור, ואחרי כמה ימים גיליתי שעצם אזכור שמה גורף מבטים של כבוד בקרב ייננים ומשווקים.

היקב ממוקם בפאתי העיירה Sebastopol, בתת-האפלסיון Green Valley שנמצא באזור Russian River Valley (כבר קבענו שזה RRV). ביקב ויתרו על השרדונה ומלבד הפינו נואר הם מתנסים גם בסוביניון בלאן, לא זן שרואים הרבה ב-RRV.

רק לי השילוב של הגינה המטופחת והמבנה הצנוע מזכיר את צרעה?

זה היקב הראשון שמתבסס על פינו נואר שביקרתי בו, וכשאני כותב בדיעבד על היינות אני חושב שזה מבוא מצוין לגרסת סונומה של הזן. היינות ביקב חוצים את הקווים שבין הסגנון המאופק (על סקאלה של סונומה ולא בורגון) לסגנון המוחצן יותר, ומה שמוצלח בהם לדעתי זה שהם משלבים את שני העולמות האלה בלי להשתייך באופן מוחלט לאף אחד מהם.

Russian River Valley, Pinot Noir 2008 – בלנד של שבעה כרמים שונים, צבע כהה יחסית לזן, פותח בגרסה המאובקת-מעופשת שהזן יודע לנפק, טאנינים בשלים מתלווים לפי העדין, מעט מתקתק, רך ועדין. גרסת וילאג' מוצלחת של היקב.

Merry Estate, Pinot Noir 2008 – מעושן, מתובל ומפולפל, מורכב, פחות מרוכז מהבלנד. החומציות מתלבשת טוב על החיך. רך, מאוזן ומעניין. כראוי ליין מהכרם של הייננית, שנושא את שמה – היין המוצלח של הטעימה.

Klopp Ranch Pinot Noir 2008 – גרסה עמוקה ואפלה של הזן, אופי שחור-סגול, פירותי, טאני, מרוכז, ארוך. יותר נפח ועצמה מהקודם – על חשבון אופי של הזן. בכל זאת יין מוצלח שקצת סבלנות תטיב עמו.

Olivet Lane Pinot Noir 2008 – רגוע ושקט, יותר אדום באופי, יותר פינו, מאוזן, חלק, נעים. יותר ריכוז משני הראשונים אבל לא בסקאלה של הקודם.

היינות האלה נמכרים בטווח 40-60$, שמאפיין את שאר יינות היקב, ושוב, לא נותר אלא לחייך כשמשווים את המספרים האלה לנאפה שנמצאת חצי שעה נסיעה משם. בשורה התחתונה, ביקב עושים אדומים מעולים שנותנים הדגמה כמה שונים הסגנונות שניתן להפיק מאותו עינב, כאשר ההבדלים הם ייננות וטרואר.

h1

בשביל הפינו – פתיח

מאי 5, 2011

זמן קצר אחרי ההגעה לסונומה התחיל רצף מסחרר של פגישות ביקבים, עם ימים שהגיעו ל-50 יינות ויותר. הביקור התמקד ביקבים מאזור Russian River Valley (או RRV) בניסיון להתחקות אחרי הסיפור של הפינו נואר המקומי. המדריכים במסע, ערן פיק (צרעה) ועודד שקד (Londboard) סימנו את הקצפת של היקבים באזור, וברובם הצלחתי לתאם פגישה. האפלסיון הוא בעל סיווג AVA, הגרסה האמריקנית ל-IGT ומקביליו, וזה סיווג עם גיבוי חוקי ומסודר. האזור גדול, מגוון ומגדלים בו הרבה זנים. בכל זאת הרושם הוא שזני בורגון מובילים את האזור, לפחות מבחינת המיתוג. שמש יש, גם משקעים, והמפתח הוא הקור – שמגיע בשתי צורות. אוויר קריר מטפס ממפרץ סן-פרנסיסקו בדרום דרך אזור Petaluma מצד אחד, ומצד שני ערפל בוקר מהאוקיינוס השקט עוזר לשמר את הקור שמצטבר בלילה במקומות הגבוהים יותר לכיוון מערב.

שפך ה-Russian River לאוקיינוס השקט, בגרסה הגדולה אפשר לראות כלבי ים משתזפים על לשון היבשה

בחלק מהיקבים ב-RRV מתבססים על שילוב של פרי מהאפלסיון עם פינו נואר ושרדונה שמגיעים מכרמים הפזורים באפלסיון Sonoma Coast, גם הוא בעל סיווג AVA. האזור מהווה רצועה ענקית שתחומה בין RRV לחוף האוקיינוס השקט, אגן הקור הבלתי נדלה שמאפשר לענבי היין להצליח בכל האזור.

כביש 1 מעל Russian River, באזור Sonoma Coast

נחמד בסונומה, הרבה יותר בגובה העיניים מאשר בנאפה. לא ראיתי כאן חליפה באף יקב, הלימוזינות נדירות ואין להן חניות ייעודיות. הכל פחות מסחרי וממותג, גם ביקבים הנחשבים יותר, המבנים צנועים ובמקום לדבר על ארכיטקטורה הכי אוהבים פה לדבר על הכרמים. הצלחתי לתאם פגישות ביקבים מוערכים גם בהתראה של יום, והמחיר של היינות בסדרות הגבוהות נמצא בד"כ בשכונה של 50-70$, כלום במונחי-נאפה. גם במסביב – לינה ואוכל הכל יותר מסביר פנים וארנקים. צברתי קצת ניסיון וכמה תובנות לגבי האזור, איפה כדאי לישון, לאכול וכד' – אז מי שמתעניין לטייל כאן, אשמח לייעץ באימייל או על קפה.

הכותרת הכריזה על פינו, והפוסט פותח שרשרת חוויות סביב הזן הזה שיעלו לכאן ברגע שיהיה זמן להעלות אותן על הכתב.

כרמי פינו נואר מעטרים את קו הרכס ב-Sonoma Coast. תצפית מיקב Flowers

h1

יקב הירש

מאי 4, 2011

עזוב שטויות, זרוק פה את התיק ובוא. עוד לא התאוששתי מהנהיגה המפחידה ליקב, אני מציית בעוד הבחורה האנרגטית שולפת בזריזות זוג בקבוקי שרדונה מהמקרר ושתי כוסות בורגון של רידל. אני ממהר לעקוב אחריה לטנדר סובארו מאובק, היא לא חוגרת והרכב מזנק בשבילי הכורכר המשובשים. אנחנו על מצוק מעל אחד משני מאגרי המים שלהם (הם מגדלים שם דגים וגם כיף לשחות שם, היא מספרת), ביד אחת היא מחזיקה מפה של הכרמים וביד השנייה היא מצביעה על החלקות השונות, והסובארו מסתדרת לבד. עכשיו אני חוגר חגורה.

שעה קודם לכן אני מסתכל שוב על הדף ששלחה לי ג'סמין הירש, הדור הצעיר של המשפחה. ה-GPS שלך לא יעבוד פה, אתה צריך להדפיס את הדף ולעקוב אחרי ההוראות בלי לסטות, אפילו שזה יראה כמו דרך בחצר האחורית של מישהו. לא היה לי ברור למה היא המליצה לי לתכנן 40 דקות לנסיעה של פחות מ-10 ק"מ מהיקב הקודם, אבל אני מציית להוראות. שלט "המהירות המותרת 5 מייל בשעה" סיפק הבהרה ראשונה לעניין, והכביש המשובש גורם לדרך למרגלית להראות כמו כביש 6.

דייויד הירש מקבל קרדיט על היותו אחד החלוצים הראשונים שהגיעו לרכס הראשון מעל הפסיפיק וחשב שזה יהיה רעיון טוב לנטוע שם כרמים – בניגוד למומחים שאמרו לו שהוא משוגע. רוב היינות מהאזור הזה מיוצרים ביקבים שיושבים ב-Russian River, והיינות הם לרוב בלנדים שנושאים את שם האזור – Sonoma Coast. רק קומץ משוגעים לדבר מתעלמים משיקולים מסחריים ומייצרים את היין שלהם על ההרים בין הכרמים. מזה שלושים שנה מגדלים בהירש ענבים ליקבים אחרים, כולל יקבי על כמו Littorai ו-William & Seylem. החל משנת 2002 המשפחה מייצרת במבנה הצנוע פינו נואר ושרדונה, כ-70 אלף בקבוקים בשנה, בבעלות משפחתית מלאה.

בניין היקב – לא מנסה להרשים

בחזרה לטנדר, אני לומד שאבא הירש אוהב את הכרמים שלו על קו הרכס. אם מתרחקים ממנו השיפוע הופך להיות בלתי אפשרי. למרות שאף מכשיר מכאני לא נוגע בגפן, נוח שהטרקטור יכול לאסוף את הארגזים. אם נשארים קרוב לרכס, השיפוע הכי קיצוני הוא "רק" 40%. בום. בלימה. פורקים מהטנדר, שער נפתח, שמיכה נפרשת על העשב בין הכרמים. זה מספיק רומנטי להצעת נישואין, אבל במקום זה אני מתרכז בשרדונה שבכוס. מינרלי להפליא, קריספי, רענן וארוך. קוראים לו Hirsch Sonoma Coast Chardonnay 2009י (50$).

כרם שרדונה – התמונה לא מצליחה להעביר עד כמה הוא משופע

חנייה מהירה, איסוף כמה בקבוקי פינו נואר וגיחה זריזה לשולחן פיקניק שנמצא מעל הבית של המארחת, שקרוב לבית הוריה. כמה מהעובדים גרים גם הם באמצע השומקום המדהים הזה, והמשפחה בונה עכשיו מגורים לעובדים נוספים.

Hirsch, Bohan Dilon Pinot Noir 2009 – פירותי ונעים, חומצה מצוינת, יובש רך – יחסית הרבה פרי אבל שומרים אותו רזה. מעולה לאוכל (30$)

Hirsch, San Andreas, Sonoma Coast Pinot Noir 2007 – פרי יותר עשיר ועמוק, עסיסי, מרוכז, טאנין מתוק. יין טעים ועשיר, הצד המעט בשל (יחסית) של פינו נואר אבל זה לא מפריע לו להיות מאוזן ומוצלח ביותר (60$)

אני לא הולך לתאר את כל מה שטעמנו, אבל אפשר לסכם שהיינות המצויינים שעושים כאן משתייכים לסגנון הפירותי של הפינו נואר, אבל מה שחשוב זה שהיין הוא רק חלק מהפאזל של המיקום, הטבע והאנשים כאן. התמונה המלאה היא המהות של היין, לדעת כותב שורות אלה.

h1

תמונות מקליפורניה

מאי 1, 2011

בירה

גריל בר מודרני ומהיר, מתיישב על הבר, מזמין בירה עם ההמבורגר. איזה בירה תרצה? לא חשוב, מה שאתה שותה. איזה סגנון אתה אוהב? עכשיו הרמתי גבה, פזלתי לכיוון הברזים וראיתי יותר מעשרה, בלי שתן אמריקאי טיפוסי. אז תן לי איזה אייל, שלפתי. איזה סגנון? אתה אוהב אותה כשותית? מאלטית? הסתכלתי על הברמן בן ה-35  ושפשפתי את העיניים. הוא נתן לי לטעום IPA בוטיקית כשותית ופרחונית להפליא ששדרגה לי את הארוחה בשתי רמות. אם בבירה העולמית של הבאד לייט והמילר אפשר למצוא במסעדה מהירה ופשוטה סומלייה בירה – אולי גם אצלנו אפשר להשתפר…

יין במסעדות

מסעדה איטלקית לא מפוארת אבל גם לא זולה. מלצר צעיר שמשתדל קצת יותר מידי. בתפריט היין יש תיאורים קצרים שמתורגמים לאמריקאית: "Big, juicy, fruity". החברים הגבילו אותי בתקציב לבקבוק שהתיר רק ג'אנק, אז חשבתי לנסות, תחזיקו חזק… פינו נואר איטלקי (עדיף ג'אנק מעניין מג'אנק שמכירים). המלצר התחיל לנסות לשכנע לכיוון פינו נואר קליפורני – היין הכי יקר בתפריט. במסגרת הדיון למדתי עובדה חדשה בזכות המלצר: בניגוד לאיטליה, לשם הביאו את הפינו נואר – קליפורניה זה המקור של הפינו נואר והיא ידועה בכל העולם בזכות הזן המקומי שלה! מי מתנדב לכתוב מחדש את הספרים? (מילא סונומה, אבל זה עוד היה מנאפה). התקרה אגב הייתה מרוצפת בבקבוקי ברולו ועוד, אבל בתפריט הנציג האיטלקי היחיד מלבד הפינו היה קיאנטי זול בקראף.

אלכוהול

עיירה קטנה עם שם מצחיק ושורשים ספק-אינדיאניים. פאב / דאנס בר, 2 ק"מ מאוניברסיטת סונומה. ערב שבת, סטודנטים מגיעים בהמונים. אני מסתכל על הברמן ממקבל ומג'גלג בקבוקים. מה שותים? חשבתם שאצלנו תרבות האלכוהול דלוחה? ייגר, ייגרבול, וודקה זולה עם ספרייט, וודקה זולה עם סודה ומיץ. משקה חדש שלמדתי להכיר: מישהו לידי מזמין זוג בקבוקי קורונה, שותה על הבר שלוק נדיב מכל אחד מהם ואז הברמן משלים את החסר בטקילה. בשביל להוריד את זה – עוד זוג שוטים של טקילה. גם שם, אגב, היה מבחר מעניין של בירות מחבית אבל זה לא עניין אף אחד (בטח כאשר שוט ייגר עולה $3). בדרך לאוטו גיליתי שהרחוב הראשי זרוע במקומות כאלה.

לעבודה

בזאת נפתח שבוע בסונומה והסביבה, מצויד בפנקס, מצלמה ומיטב ההמלצות של ערן פיק ועודד שקד. היום נפתח בסדרת היכרות עם פינו נואר מהאזור, פרטים בהמשך.

h1

בירה עיוורת

אוקטובר 23, 2010

בפסטיבל הבירה במעברות קיבלתי דרך מארגני הפסטיבל ארגז בירות שמסרו המציגים בפסטיבל. תהיתי איך להתמודד איתו – אם לטעום כל פעם זוג בירות, לטעום את כולן, לחלק לסגנונות וכו'. בסוף הוכרע הפורמט – טעימה עיוורת עם פאנל חברים – כולנו חובבים וחובבנים. למה עיוור? כי התווית משפיעה עלינו תמיד. אנחנו מצפים לטעום משהו ספציפי מתווית מסויימת ואז השיפוט שלנו מבוסס על הציפיה. קצת נייר אלומיניום מסביב לבקבוק יכול לבטל את זה. מצד שני – הבירות השתרעו על מגוון רחב של סגנונות, וזה פחות "מסודר" לטעום אותן זו לצד זו ולקפוץ מסגנון לסגנון. דווקא כאן הופתעתי לטובה – כי היה קל מהצפוי לזהות את הסגנון של הבירות, ואם הייתה בירה שהסגנון שלה לא היה ברור – זה גם נתון שכדאי להתחשב בו.

איך זה התבצע? כיסיתי את הבירות לפני התכנסות הפאנל. פתחנו בגולדסטאר על מנת לנקות את החיך ולהתכייל. כל בירה נמזגה בתורה בסדר אקראי כך שאף אחד כולל אותי לא ידע באיזו בירה מדובר. כל אחד טעם עם עצמו את הבירה ורשם ציון לפני שהתחלנו לדבר או לחשוף את הבירה. לאחר מכן דיברנו בקצרה על מה אהבנו יותר ופחות, הוספתי כמה מהרשמים הכלליים לרשמים שכתבתי בעצמי ואז חשפנו את הבירה. הבירות מוצגות לפי סדר הציונים שהן קיבלו מהפאנל, ואני מוסיף את הציון שלי בנפרד. הדגש בפאנל היה לדרג את הבירות לפי האיזון שלהן ולא לפי טעם והעדפה אישיים.

Jem's Amber Ale – מאלטית, קליה עדינה, חמצמצות, רעננות. לא מאוד מורכבת אבל עקבית לכל האורך. יופי של בירה. 9

Newcastle Brown Ale – קלויה, קלה, מרירות עדינה, מאלטית, מרקם חלק ונעים. זורמת בכיף. 8.5

 Efes Pilsener – יש מי שלא הופתע מכך שהאנדרדוג הלא-ממותג עשה עבודה טובה. הרחה ראשונה חושפת פילזנר ללא ספק, עם פרחונית, כשותיות עדינה, קלה ורעננה. לשתות בלי להתפלסף. 8

Salara Smoked Stout – טוב, אי אפשר שלא לזהות אותה מקילומטר. עישון ניכר, שוקולד מריר, קרמל, טעמים מאוד מעושנים גם בפה, גוף מלא. הייתה הסכמה סביב השולחן שהיא מעניינת ומורכבת – אבל לא בטוח שהיא עוברת בקלות את מבחן ה"האם הייתי נהנה לשבת על כמה בקבוקים". כך או כך – הכי מקורית ובגדול. 8.5

בזלת אייל ענברי – דבש, כשות, תפוז, חמצמצה, רעננה, טיפה מתיקות. מאוזנת ומורכבת. 8

Jem's Pils – פילזנר פרחונית וקלילה, מרגישה לי מעט דלילה (גם ביחס לסגנון), אבל מאוד drinkable וזורמת. 7.5

Jem's 8.8 – ללא ספק מרגישה כמו האייל הכהה שהיא, עם קרמל ופירותיות, טעמים של קליה גבוהה וקרמל עם מתיקות ניכרת. כמו במפגש הקודם שלה, אני חושב שהיא מכוונת לסגנון הבלגיות הכהות כמו סט. ברנרדוס הכהה, אבל די קשה לי עם המתיקות. 7

Jem's Wheat – צבע כהה ועכור, מתקתקה ביחס לבירת חיטה, כשותית, גוף יחסית מלא, מרקם קרמי. עשירה ומאוזנת, אולי על חשבון נאמנות לסגנון. אני אהבתי, שאר הפאנל – פחות. 8.5

Brooklyn Brown Ale – אף מאוד קרמלי וקלוי, מאלטיות, מתיקות גבוהה וטעמים קרמליים. כמו ה-8.8, גם כאן אני לא מתחבר למתיקות אבל זה חלק מהסגנון של הבירה. 7

Budweiser – צבע זהוב, כשותיות עדינה. מצד אחד היא רעננה וקלה – מצד שני היא דלילה, מימית וחסרת טעם. הנציג הגרמני, חובב הפילזנר שבפאנל זיהה אותה תוך שניה ואהב מאוד, כל השאר – לא. 6