Posts Tagged ‘ארה"ב’

h1

בשביל הפינו – פתיח

מאי 5, 2011

זמן קצר אחרי ההגעה לסונומה התחיל רצף מסחרר של פגישות ביקבים, עם ימים שהגיעו ל-50 יינות ויותר. הביקור התמקד ביקבים מאזור Russian River Valley (או RRV) בניסיון להתחקות אחרי הסיפור של הפינו נואר המקומי. המדריכים במסע, ערן פיק (צרעה) ועודד שקד (Londboard) סימנו את הקצפת של היקבים באזור, וברובם הצלחתי לתאם פגישה. האפלסיון הוא בעל סיווג AVA, הגרסה האמריקנית ל-IGT ומקביליו, וזה סיווג עם גיבוי חוקי ומסודר. האזור גדול, מגוון ומגדלים בו הרבה זנים. בכל זאת הרושם הוא שזני בורגון מובילים את האזור, לפחות מבחינת המיתוג. שמש יש, גם משקעים, והמפתח הוא הקור – שמגיע בשתי צורות. אוויר קריר מטפס ממפרץ סן-פרנסיסקו בדרום דרך אזור Petaluma מצד אחד, ומצד שני ערפל בוקר מהאוקיינוס השקט עוזר לשמר את הקור שמצטבר בלילה במקומות הגבוהים יותר לכיוון מערב.

שפך ה-Russian River לאוקיינוס השקט, בגרסה הגדולה אפשר לראות כלבי ים משתזפים על לשון היבשה

בחלק מהיקבים ב-RRV מתבססים על שילוב של פרי מהאפלסיון עם פינו נואר ושרדונה שמגיעים מכרמים הפזורים באפלסיון Sonoma Coast, גם הוא בעל סיווג AVA. האזור מהווה רצועה ענקית שתחומה בין RRV לחוף האוקיינוס השקט, אגן הקור הבלתי נדלה שמאפשר לענבי היין להצליח בכל האזור.

כביש 1 מעל Russian River, באזור Sonoma Coast

נחמד בסונומה, הרבה יותר בגובה העיניים מאשר בנאפה. לא ראיתי כאן חליפה באף יקב, הלימוזינות נדירות ואין להן חניות ייעודיות. הכל פחות מסחרי וממותג, גם ביקבים הנחשבים יותר, המבנים צנועים ובמקום לדבר על ארכיטקטורה הכי אוהבים פה לדבר על הכרמים. הצלחתי לתאם פגישות ביקבים מוערכים גם בהתראה של יום, והמחיר של היינות בסדרות הגבוהות נמצא בד"כ בשכונה של 50-70$, כלום במונחי-נאפה. גם במסביב – לינה ואוכל הכל יותר מסביר פנים וארנקים. צברתי קצת ניסיון וכמה תובנות לגבי האזור, איפה כדאי לישון, לאכול וכד' – אז מי שמתעניין לטייל כאן, אשמח לייעץ באימייל או על קפה.

הכותרת הכריזה על פינו, והפוסט פותח שרשרת חוויות סביב הזן הזה שיעלו לכאן ברגע שיהיה זמן להעלות אותן על הכתב.

כרמי פינו נואר מעטרים את קו הרכס ב-Sonoma Coast. תצפית מיקב Flowers

h1

יקב הירש

מאי 4, 2011

עזוב שטויות, זרוק פה את התיק ובוא. עוד לא התאוששתי מהנהיגה המפחידה ליקב, אני מציית בעוד הבחורה האנרגטית שולפת בזריזות זוג בקבוקי שרדונה מהמקרר ושתי כוסות בורגון של רידל. אני ממהר לעקוב אחריה לטנדר סובארו מאובק, היא לא חוגרת והרכב מזנק בשבילי הכורכר המשובשים. אנחנו על מצוק מעל אחד משני מאגרי המים שלהם (הם מגדלים שם דגים וגם כיף לשחות שם, היא מספרת), ביד אחת היא מחזיקה מפה של הכרמים וביד השנייה היא מצביעה על החלקות השונות, והסובארו מסתדרת לבד. עכשיו אני חוגר חגורה.

שעה קודם לכן אני מסתכל שוב על הדף ששלחה לי ג'סמין הירש, הדור הצעיר של המשפחה. ה-GPS שלך לא יעבוד פה, אתה צריך להדפיס את הדף ולעקוב אחרי ההוראות בלי לסטות, אפילו שזה יראה כמו דרך בחצר האחורית של מישהו. לא היה לי ברור למה היא המליצה לי לתכנן 40 דקות לנסיעה של פחות מ-10 ק"מ מהיקב הקודם, אבל אני מציית להוראות. שלט "המהירות המותרת 5 מייל בשעה" סיפק הבהרה ראשונה לעניין, והכביש המשובש גורם לדרך למרגלית להראות כמו כביש 6.

דייויד הירש מקבל קרדיט על היותו אחד החלוצים הראשונים שהגיעו לרכס הראשון מעל הפסיפיק וחשב שזה יהיה רעיון טוב לנטוע שם כרמים – בניגוד למומחים שאמרו לו שהוא משוגע. רוב היינות מהאזור הזה מיוצרים ביקבים שיושבים ב-Russian River, והיינות הם לרוב בלנדים שנושאים את שם האזור – Sonoma Coast. רק קומץ משוגעים לדבר מתעלמים משיקולים מסחריים ומייצרים את היין שלהם על ההרים בין הכרמים. מזה שלושים שנה מגדלים בהירש ענבים ליקבים אחרים, כולל יקבי על כמו Littorai ו-William & Seylem. החל משנת 2002 המשפחה מייצרת במבנה הצנוע פינו נואר ושרדונה, כ-70 אלף בקבוקים בשנה, בבעלות משפחתית מלאה.

בניין היקב – לא מנסה להרשים

בחזרה לטנדר, אני לומד שאבא הירש אוהב את הכרמים שלו על קו הרכס. אם מתרחקים ממנו השיפוע הופך להיות בלתי אפשרי. למרות שאף מכשיר מכאני לא נוגע בגפן, נוח שהטרקטור יכול לאסוף את הארגזים. אם נשארים קרוב לרכס, השיפוע הכי קיצוני הוא "רק" 40%. בום. בלימה. פורקים מהטנדר, שער נפתח, שמיכה נפרשת על העשב בין הכרמים. זה מספיק רומנטי להצעת נישואין, אבל במקום זה אני מתרכז בשרדונה שבכוס. מינרלי להפליא, קריספי, רענן וארוך. קוראים לו Hirsch Sonoma Coast Chardonnay 2009י (50$).

כרם שרדונה – התמונה לא מצליחה להעביר עד כמה הוא משופע

חנייה מהירה, איסוף כמה בקבוקי פינו נואר וגיחה זריזה לשולחן פיקניק שנמצא מעל הבית של המארחת, שקרוב לבית הוריה. כמה מהעובדים גרים גם הם באמצע השומקום המדהים הזה, והמשפחה בונה עכשיו מגורים לעובדים נוספים.

Hirsch, Bohan Dilon Pinot Noir 2009 – פירותי ונעים, חומצה מצוינת, יובש רך – יחסית הרבה פרי אבל שומרים אותו רזה. מעולה לאוכל (30$)

Hirsch, San Andreas, Sonoma Coast Pinot Noir 2007 – פרי יותר עשיר ועמוק, עסיסי, מרוכז, טאנין מתוק. יין טעים ועשיר, הצד המעט בשל (יחסית) של פינו נואר אבל זה לא מפריע לו להיות מאוזן ומוצלח ביותר (60$)

אני לא הולך לתאר את כל מה שטעמנו, אבל אפשר לסכם שהיינות המצויינים שעושים כאן משתייכים לסגנון הפירותי של הפינו נואר, אבל מה שחשוב זה שהיין הוא רק חלק מהפאזל של המיקום, הטבע והאנשים כאן. התמונה המלאה היא המהות של היין, לדעת כותב שורות אלה.

h1

תמונות מקליפורניה

מאי 1, 2011

בירה

גריל בר מודרני ומהיר, מתיישב על הבר, מזמין בירה עם ההמבורגר. איזה בירה תרצה? לא חשוב, מה שאתה שותה. איזה סגנון אתה אוהב? עכשיו הרמתי גבה, פזלתי לכיוון הברזים וראיתי יותר מעשרה, בלי שתן אמריקאי טיפוסי. אז תן לי איזה אייל, שלפתי. איזה סגנון? אתה אוהב אותה כשותית? מאלטית? הסתכלתי על הברמן בן ה-35  ושפשפתי את העיניים. הוא נתן לי לטעום IPA בוטיקית כשותית ופרחונית להפליא ששדרגה לי את הארוחה בשתי רמות. אם בבירה העולמית של הבאד לייט והמילר אפשר למצוא במסעדה מהירה ופשוטה סומלייה בירה – אולי גם אצלנו אפשר להשתפר…

יין במסעדות

מסעדה איטלקית לא מפוארת אבל גם לא זולה. מלצר צעיר שמשתדל קצת יותר מידי. בתפריט היין יש תיאורים קצרים שמתורגמים לאמריקאית: "Big, juicy, fruity". החברים הגבילו אותי בתקציב לבקבוק שהתיר רק ג'אנק, אז חשבתי לנסות, תחזיקו חזק… פינו נואר איטלקי (עדיף ג'אנק מעניין מג'אנק שמכירים). המלצר התחיל לנסות לשכנע לכיוון פינו נואר קליפורני – היין הכי יקר בתפריט. במסגרת הדיון למדתי עובדה חדשה בזכות המלצר: בניגוד לאיטליה, לשם הביאו את הפינו נואר – קליפורניה זה המקור של הפינו נואר והיא ידועה בכל העולם בזכות הזן המקומי שלה! מי מתנדב לכתוב מחדש את הספרים? (מילא סונומה, אבל זה עוד היה מנאפה). התקרה אגב הייתה מרוצפת בבקבוקי ברולו ועוד, אבל בתפריט הנציג האיטלקי היחיד מלבד הפינו היה קיאנטי זול בקראף.

אלכוהול

עיירה קטנה עם שם מצחיק ושורשים ספק-אינדיאניים. פאב / דאנס בר, 2 ק"מ מאוניברסיטת סונומה. ערב שבת, סטודנטים מגיעים בהמונים. אני מסתכל על הברמן ממקבל ומג'גלג בקבוקים. מה שותים? חשבתם שאצלנו תרבות האלכוהול דלוחה? ייגר, ייגרבול, וודקה זולה עם ספרייט, וודקה זולה עם סודה ומיץ. משקה חדש שלמדתי להכיר: מישהו לידי מזמין זוג בקבוקי קורונה, שותה על הבר שלוק נדיב מכל אחד מהם ואז הברמן משלים את החסר בטקילה. בשביל להוריד את זה – עוד זוג שוטים של טקילה. גם שם, אגב, היה מבחר מעניין של בירות מחבית אבל זה לא עניין אף אחד (בטח כאשר שוט ייגר עולה $3). בדרך לאוטו גיליתי שהרחוב הראשי זרוע במקומות כאלה.

לעבודה

בזאת נפתח שבוע בסונומה והסביבה, מצויד בפנקס, מצלמה ומיטב ההמלצות של ערן פיק ועודד שקד. היום נפתח בסדרת היכרות עם פינו נואר מהאזור, פרטים בהמשך.

h1

בירה עיוורת

אוקטובר 23, 2010

בפסטיבל הבירה במעברות קיבלתי דרך מארגני הפסטיבל ארגז בירות שמסרו המציגים בפסטיבל. תהיתי איך להתמודד איתו – אם לטעום כל פעם זוג בירות, לטעום את כולן, לחלק לסגנונות וכו'. בסוף הוכרע הפורמט – טעימה עיוורת עם פאנל חברים – כולנו חובבים וחובבנים. למה עיוור? כי התווית משפיעה עלינו תמיד. אנחנו מצפים לטעום משהו ספציפי מתווית מסויימת ואז השיפוט שלנו מבוסס על הציפיה. קצת נייר אלומיניום מסביב לבקבוק יכול לבטל את זה. מצד שני – הבירות השתרעו על מגוון רחב של סגנונות, וזה פחות "מסודר" לטעום אותן זו לצד זו ולקפוץ מסגנון לסגנון. דווקא כאן הופתעתי לטובה – כי היה קל מהצפוי לזהות את הסגנון של הבירות, ואם הייתה בירה שהסגנון שלה לא היה ברור – זה גם נתון שכדאי להתחשב בו.

איך זה התבצע? כיסיתי את הבירות לפני התכנסות הפאנל. פתחנו בגולדסטאר על מנת לנקות את החיך ולהתכייל. כל בירה נמזגה בתורה בסדר אקראי כך שאף אחד כולל אותי לא ידע באיזו בירה מדובר. כל אחד טעם עם עצמו את הבירה ורשם ציון לפני שהתחלנו לדבר או לחשוף את הבירה. לאחר מכן דיברנו בקצרה על מה אהבנו יותר ופחות, הוספתי כמה מהרשמים הכלליים לרשמים שכתבתי בעצמי ואז חשפנו את הבירה. הבירות מוצגות לפי סדר הציונים שהן קיבלו מהפאנל, ואני מוסיף את הציון שלי בנפרד. הדגש בפאנל היה לדרג את הבירות לפי האיזון שלהן ולא לפי טעם והעדפה אישיים.

Jem's Amber Ale – מאלטית, קליה עדינה, חמצמצות, רעננות. לא מאוד מורכבת אבל עקבית לכל האורך. יופי של בירה. 9

Newcastle Brown Ale – קלויה, קלה, מרירות עדינה, מאלטית, מרקם חלק ונעים. זורמת בכיף. 8.5

 Efes Pilsener – יש מי שלא הופתע מכך שהאנדרדוג הלא-ממותג עשה עבודה טובה. הרחה ראשונה חושפת פילזנר ללא ספק, עם פרחונית, כשותיות עדינה, קלה ורעננה. לשתות בלי להתפלסף. 8

Salara Smoked Stout – טוב, אי אפשר שלא לזהות אותה מקילומטר. עישון ניכר, שוקולד מריר, קרמל, טעמים מאוד מעושנים גם בפה, גוף מלא. הייתה הסכמה סביב השולחן שהיא מעניינת ומורכבת – אבל לא בטוח שהיא עוברת בקלות את מבחן ה"האם הייתי נהנה לשבת על כמה בקבוקים". כך או כך – הכי מקורית ובגדול. 8.5

בזלת אייל ענברי – דבש, כשות, תפוז, חמצמצה, רעננה, טיפה מתיקות. מאוזנת ומורכבת. 8

Jem's Pils – פילזנר פרחונית וקלילה, מרגישה לי מעט דלילה (גם ביחס לסגנון), אבל מאוד drinkable וזורמת. 7.5

Jem's 8.8 – ללא ספק מרגישה כמו האייל הכהה שהיא, עם קרמל ופירותיות, טעמים של קליה גבוהה וקרמל עם מתיקות ניכרת. כמו במפגש הקודם שלה, אני חושב שהיא מכוונת לסגנון הבלגיות הכהות כמו סט. ברנרדוס הכהה, אבל די קשה לי עם המתיקות. 7

Jem's Wheat – צבע כהה ועכור, מתקתקה ביחס לבירת חיטה, כשותית, גוף יחסית מלא, מרקם קרמי. עשירה ומאוזנת, אולי על חשבון נאמנות לסגנון. אני אהבתי, שאר הפאנל – פחות. 8.5

Brooklyn Brown Ale – אף מאוד קרמלי וקלוי, מאלטיות, מתיקות גבוהה וטעמים קרמליים. כמו ה-8.8, גם כאן אני לא מתחבר למתיקות אבל זה חלק מהסגנון של הבירה. 7

Budweiser – צבע זהוב, כשותיות עדינה. מצד אחד היא רעננה וקלה – מצד שני היא דלילה, מימית וחסרת טעם. הנציג הגרמני, חובב הפילזנר שבפאנל זיהה אותה תוך שניה ואהב מאוד, כל השאר – לא. 6

h1

סומלייה – כמה יינות

נובמבר 22, 2008

כאן אפרט על כמה יינות שטעמתי בסומלייה. לצערי כמעט אף מטעים לא הכיר מחירים לצרכן של היינות, כך שהמחירים שאני כותב בסוגריים הם הערכה שלי ומהווים סדר גודל בלבד. אני אפילו לא מנסה לסדר את היינות לפי סדר מסויים, ומשאיר אותם לפי סדר הטעימה.

בן חיים, קברנה סוביניון רזרב 2001 – אדום די שקוף, בריק בשוליים, פירות יער, ארז, וניל ומוקה באף, גוף קל-בינוני,  חומציות ערה, פרי ברקע ושרידי טאנין עדין. בסיום הבינוני תיבול מעניין. יין נחמד בשלהי חייו, שמעיד על כושר יישון יפה, שנובע בין השאר מ-26 חודשי החבית שלו. הבציר הזה נמכר ב-250 ש"ח (!), ובצירים חדשים ב-150. הסברתי בעדינות לאדון הנחמד שאפשר לקבל עודף מ-150 על יראון 2001, אבל אם הוא מצליח למכור אותם במחיר הזה – בהצלחה.

 יינות יקב בן חיים

תניא, הלל, קברנה פרנק 2006 – הקברנה פרנק הזני של היקב בעל צבע רובי חצי שקוף, ירקרקות שולטת באף והפרי מאחוריה, מרקם חלק, גוף בינוני, יובש וחומציות טובים מחבקים את הפרי, סיום בינוני, מתובל-חמצמץ. הייתי מחכה איתו שנה-שנתיים. יין טוב שמבטא אופי של הזן – לא למי שאלרגי לצד הירקרק שלו (120).

 יקב תניא

Cims de Porrera, Solanes 2004 – זכרתי לטובה את הבציר הקודם מהתערוכה הקודמת, והפעם עוד קיבלתי המלצה מאסף פז לנסות את הפריוראט הזה. צבע קצת שקוף, פרי רענן וטוב משולב בחבית, גוף בינוני-מלא, טאנין נדיב אבל לא כבד, פרי טוב וחמיצות, סיום מתובל, קלוי וארוך. יין טוב מאוד לדעתי, ליישן עוד שלוש שנים לפחות. 130 ש"ח, מחיר שפוי מאוד לפריוראט טוב (הכרם).

Cims de Porrera, Solanes, Priorat

VAL Vendimia Seleccionada Crianza 2002 – בריק שקוף, חום בשוליים, פרי אדום ועור, גוף בינוני עם טאנין שמחזיק אבל החמיצות כבר מתגברת עליו. סיום יבש, בינוני-ארוך. לא יודע איך הוא היה בצעירותו אבל נדמה שהוא קצת אחרי השיא (90, הכרם).

תשבי אסטייט, שיראז 2006 – סגול-אדום, פרי עשיר, פלפל לבן, שוקולד, גוף מלא, המון טאנין שקצת מסתיר את הפרי, סיום פירותי ויבש, בינוני באורכו. מודרני, קצת צעקני, לא מוכן עדיין לשתיה אבל מראה פוטנציאל. ביחד עם הקברנה אני לומד שכדאי לשים לב למה שתשבי מוציאים בסדרה הזו (85).

Francesco Rinaldi & Figli, Dolceto d'Alba 2006 – צבע סגול מדהים, פריחה ופרי עם אדמה ברקע, גוף בינוני, מרקם חלק, יובש טוב ופרי מובילים לסיום פירותי-יבש. טוב ומהנה (הדוש).

 Coppola Green Label Shiraz-Syrah 2006 – שחור-סגול, באף בשרני-אדמתי עם פרי בשל ברקע, גוף קל-בינוני, פרי בשל, מרוכז ומתקתק, טיפונת חבית מתובלת, סיום קצר-בינוני, פירותי ומפולפל. שיראז חם, בשל ומודרני – נחמד לאוהבי הסגנון (100) (י.ד. עסקים).

דלתון זינפנדל 2005 – אדום עמוק ויפה, פרי אדום בשל וריבתי, גוף בינוני-מלא, סופר-פירותי, טאנין ער וטוב, אלכוהולי קצת בסיום, לצד עוד פרי ונגיעה מרירה. פצצת פרי בשל – לטוב ולרע (120).

Cordeillan-Bages Pauillac 2001 – אדום כהה ואטום, אף מאופק עם אדמה, חבית עדינה ורמז לירקרקות. גוף בינוני-מלא, מוצק, טאנין איתן וקצת מרירות-בוסרית. סיום בינוני שמראה קצת יותר פרי. אני לא יודע מספיק בשביל לקבוע האם הוא עדיין לא למד לדבר (צעיר מידי) או שאין לו מה להגיד (400) (הסקוטית).

Chateau Laroque St. Emilion Grand Cru 2001 – במעבר מהגדה השמאלית לימנית, אדום כהה עם סימנים ראשונים של חום. באף אדמה, פרי עדין, טבק וקפה. גוף מלא, עשיר, טאנין ער, פרי מהודק. סיום חלק, בינוני באורכו ומתובל. גם קצת היין שהיה לי בכוס לאורך כמה דקות הצליח להפגין מורכבות. מעניין וטוב (הסקוטית).

כרמל, הסדרה האזורית, פטיט סירה 2006 – שחור-סגול ואטום לחלוטין, שזיפים ופטל מרוכזים מקושטים בפלפל שחור.  בפה הרבה עצמה, ריכוז, המון טאנין בועט, פרי טוב, סיום בינוני-ארוך ויבש. שאפו! עבודה יפה של כרמל שמוכיחה שוב את הכוח של הסדרה האזורית. כמו שכבר כתבתי – הפטיט סירה והקריניאן בסדרה מתחבאים מאחורי הזנים הפופולריים יותר, ולא בצדק (אולי המדליות החדשות ישנו את זה). היין הזה גורם לי להתקרב עוד יותר לזן המעניין הזה. 65-70 ש"ח הופכים אותו לקניה מצויינת. יישר כוח.

כרמל, הסדרה האזורית, פטיט סירה

עוד שני יינות שלא כתבתי עליהם רשמים מפורטים. הקריניאן החדש (06) מהאזורית לא מבייש את הפטיט סירה באיכותו וגם הוא מוסיף לדעתי צד חשוב לפורטפוליו של כרמל. סגל רכסים ארגמן, שדובר בו כ"כ הרבה (עוד) – מראה פוטנציאל ועושר, אבל בפה החמיצות שלו קצת משתלטת על השאר לטעמי. כמו שאמרתי לאלדד – ב-115 ש"ח אני אקנה את המרלו דובב ולא את הארגמן – אבל אני בכל זאת שמח שיש מישהו שעושה מהארגמן יין רציני.

h1

שני אדומים לאמצע השבוע

מאי 7, 2008

מעשה בשני יינות אדומים ששתיתי בתחילת השבוע – לא יינות לפתוח עם ארוחת גורמה, אבל יינות שכיף לשתות בלי להתפלסף. בגלל שיש הרבה יינות מיובאים לא טובים בטווח המחיר של ארבעים ש"ח – אני חושב ששני היינות האלה מתבלטים לטובה ולשניהם אני קורא קניה טובה.

הצד הנשי – לינדמנס קאוורה מרלו 2006, אוסטרליה

סגלגל, ארומטי מאוד עם פרי בשל ופריחה, חלק מאוד על החיך, נעים וכיפי. כמו בצירים קודמים – אחד האדומים הקלים ביותר לשתיה – מומלץ להביא לחברים שרוצים להכיר להם את עולם היין. 40 ש"ח, לפעמים גם 3 ב-100. יבואן: שקד.

הצד הגברי – קולומביה קרסט, שיראז טו ויינס 2004, וושינגטון ארה"ב

שחור אטום, אדמתי, פרי טוב אבל לא בשל מידי, קליה, מוצק בפה, חמיצות טובה ויובש, תבלין. יין עשוי טוב שגם מבטא אופי שיראזי, לא מה שהייתי מצפה מבקבוק עולם חדש – בלי בשלות יתר או אלכוהול גבוה (13.5%). מומלץ עם המבורגר או סנדוויץ' רוסטביף. 40-45 ש"ח, יבואן: הכרם.

חג עצמאות שמח!

לינדמנס קאוורה מרלו, קולומביה קרסט טו ויינס שיראז

h1

כמו באמריקה…

פברואר 29, 2008

אחרי פרסום הכתבה האחרונה שסיקרה טעימה של יינות וושינגטון באיש הענבים, יש לי כמה דברים להוסיף. בטעימה שמענו מצגת שיווקית של אל פורטני, אמריקני נמרץ ואיש שיווק מעולה, שנושא את מגבעת סגן נשיא בתאגיד שמחזיק אצלו תשעה יקבים באזור וושינגטון.

הפרזנטציה חזרה כמה פעמים לנקודה כואבת – לפחות עבור הייננים שלנו. הבשלה פנולית. פרקר אמר לנו מה שידעו מזמן – האקלים שלנו מאתגר: אם מחכים להבשלה פנולית ובוצרים מאוחר, מזג האוויר החם מביא את הסוכר לרמות גבוהות. מה שיתקבל אחרי תסיסה עם כמויות סוכר כאלו גבוהות יצור רמות אלכוהול לא מתקבלות על הדעת, ואפשר לראות דוגמאות אוסטרליות עם 15% אלכוהול ויותר.

משהו שלמדתי על יין אמריקני עוד לפני הטעימה: אפשר לאהוב יותר או פחות, אבל התמחור נראה סביר ואפילו סביר מאוד. הקולומביה ואלי ריזנלינג 2006 נותן למשל תמורה יפה למחיר של 55 ש"ח, ומתאים במיוחד למי שמחפש לארח אנשים שלא שותים יין. הלבנים, כנראה בהתאמה להעדפה האמריקנית, מתוקים יחסית (להוציא הארויקה). כשאני אומר מתוקים אני מתכוון יותר מתוקים מחלק מהחצי יבשים שלנו. זה מעלה את השאלה של התאמה לאוכל. לא כ"כ מסתדר לי מתוק עם ארוחה רצינית, אבל לאיזה סלט גבינות עיזים, בלינצ'ס, ארוחות קלות או סתם לשבת בחצר בקיץ – יעשה עבודה יפה.

פורטני גם מספר על החומציות הטבעית של הענבים (עוד נקודה כואבת לחלק מהייננים שלנו) שנובעת מלילות קרים יחסית. לכן לטענתו – הם מרגישים בטוחים מספיק להגיע לרמות סוכר שיורי ביינות לבנים שמגיע גם ל-15 גר' לליטר. אני מסכים איתו שהתוצאה מאוזנת, החמיצות מורגשת ושוברת את הכובד והסמיכות של המתיקות. המבעבע שלהם הוא דוגמה נוספת לנושא. עם זאת, אני מוצא למשל את הסוביניון בלאנים שלנו קלילים יותר ורעננים יותר. אין תשובה נכונה, ומבחינתי לגוון בין הסגנונות זה סבבה.

יכול להיות שהאף שלי לא היה במיטבו באותו ערב, אבל רצף האדומים לא דיבר אלי. בכולם הרגשתי אדמתיות-טחובה ומעט בוסריות ומרירות. אולי היו צעירים מידי, אולי הלם המסע עדיין לא שכך, אולי זה אני. בכל מקרה הם יקבלו ממני עוד הזדמנות.

זה המקום להזכיר יין פשוט שלא נכח בטעימה, השיראז מסדרת טו-וויינס, הבלוק-באסטר של קולומביה קרסט בארץ. פירותי, נעים ורחוק מאוד ממיצי פירות שמוכרים בטווח המחיר שלו, כ-40 ש"ח לבקבוק. את כל האמור ועוד מייבאים הכרם, שגם עמדו מאחורי הטעימה.

h1

אוכל, מזח ויין

אוקטובר 6, 2007

לסיכום הביקור בלונדון הוזמנו ע"י המארחים למסעדת Ransome's Dock, הממוקמת על מזח תעלה פנימית המסתעפת מהתמזה, לא רחוק מגשר אלברט בצ'לסי. בניגוד למסעדות מודרניות ומצוחצחות, מדובר במקום שקיים עשור וחצי, מה שבעיני מסמן על איכות ולא על אופנה חולפת. מה שמייחד את המקום ומצדיק פוסט הוא רשימת היינות (PDF), שנבנתה לדברי האתר על מנת לייצג בצורה הטובה ביותר את האזורים והזנים מהם מגיעים היינות.

האוכל במקום מקושט ומעוצב (מבלי להיות מיניאטורי) ועשוי ממרכיבים טריים וכולל שילובים מעניינים. תפריט היין כולל הכל מהכל (טוב, ישראל עדיין לא שם), ורק תפריט חצאי הבקבוקים יכול להרכיב תפריט יין ממוצע. כאפרטיף התחלנו בצרפת, בצאתנו למסע בעולם:

Chablis Premier Cru, Fourchaume, Chateau de Maligny 2005

זהוב חיוור, פותח בקליפת לימון ורמז לאשכולית עם אלון קלוי עדין, לגוף הקל-בינוני מצטרפת גם מינרליות אופיינית לזן, עם חמיצות רכה מאוד שממשיכה לסיום קצר-בינוני. יין רך ומעודן מאוד, נגיש ונעים. להתאים כאפרטיף או לצד מנות פתיחה עם תיבול מאוד עדין (חצי בקבוק).

Chablis Premier Cru, Fourchaume, Chateau de Maligny

Ridge Geyserville 2004

אדום אטום ומלא, פצצה של פרי בשל עם פטל דובדבן ושזיף בראש, פלפל לבן, וניל ומעט קליה. גוף די מלא, עוד פרי בשל וטאנין במידה טובה, תבלין עדין וסיום שממשיך וממשיך. פצצת הפרי מסונומה, קליפורניה מורכבת מ-75% זינפנדל, (השאר קריניאן ומעט פטיט סירה), שומרת על איזון טוב תוך הפגנת עוצמה. יין מוחצן ומהנה (חצי בקבוק).

Ridge Geyserville, credit: nexternal.com

Viñã Tabalí, Late Harvest Muscat 2005

מוסקט קינוח צ'ילאני, עם אף טיפוסי של ענבים ירוקים צימוקים ופריחה, גוף מלא, סמיך, עם חמיצות שנותנת איזון טוב למתיקות הפירותית וסיום שלא נגמר. טעים וטוב (הוגש בכוס).

שבעים, מרוצים ומבושמים קלות חתמנו את הטיול בחיוך גדול.

h1

Some Wines

אוקטובר 3, 2007

Firesteed Pinot Noir 2005

This Oregon pinot has a light, semi-transparent red color, the interesting nose is a mixture of red fruit, lemon peel, and earthy, mushroomy, 'forest floor' aromas. The light to medium body is quite high on acidity, with gentle fruit and mild tannins, to a quite long and acid finish.

Nice, interesting and somewhat complex on the nose, but on the palate I found it lacking balance, specifically the combination of relatively light body with the high acidity.

Firesteed Pinot Noir, Oregon

Matua Valley Pinot Noir 2006

This New Zealand pinot has the same typical color as the previous wine, also begins with red fruit on the nose but continues to a rather more fruity character, with something syrupy that may resemble cherries. Light to medium body with sweet fruit and light acidity, medium finish combining delicate acidity and nice fruit.

Surely more to the fruity side compared to the previous pinot, this wine was more pleasant to my taste although probably not as interesting.

Matua Valley Pinot Noir, Marlborough, New Zealand

TerraMater Merlot Reserve 2005

Opaque and dark towards purple-red on the rim, interesting nose with typical merlot jammy forest fruit, vanilla and hints of choclate and tar. Medium to full bodied with generous and ripe fruit, integrated with light tannins and some spices that emerge towards the finish, which is long and lightly acidic.

Very nice, good use of oak to increase complexity and interest without overtaking anything or damaging the balance, while maintaining nice varietal character.

TerraMatter Merlot Reserve