Posts Tagged ‘ארה"ב’

h1

בורדו נגד העולם, סיבוב שני

אפריל 15, 2012

כמעט חצי שנה עברה מאז טעימת בורדו נגד העולם שכל מי שהיה קשור בה הסכים שהייתה מאתגרת ומעניינת. הפעם ערן פיק ארגן טעימה שבעיני הייתה מוצלחת בהרבה מהקודמת, משתי סיבות עיקריות: קודם כל היינות היו יותר מוצלחים, ולא פחות חשוב – פורמט הטעימה היה הרבה יותר נינוח ומרווח. הטעימה העיוורת חולקה לארבעה פלייטים של שלושה יינות, כאשר לפחות אחד מכל פלייט הוא בורדו. כך אפשר היה להקדיש דקות ארוכות לכל יין ולחזור אליו כמה פעמים. הטעימה הפעם הלכה עשור אחורה והתרכזה בשנות התשעים, במטרה לתת ליינות שצריכים זמן להראות מיכולותיהם.

אני לא בטוח למה (חיזור?), אבל חלק ניכר מהיינות התחיל עם סרחונות מסוגים שונים והיו צריכים את הזמן להתנקות ולהתאוורר מעט בכוס (למרות שהבקבוקים נפתחו כשעה לפני הטעימה). אם הטעימה הייתה בפורמט יותר מהיר – סביר להניח שכמה מהיינות הטובים בטעימה היו נשלחים אצלי לקטגוריה הכי מעצבנת שיש לטועם יין – "משהו דפוק פה ואין לי מושג מה". אני תמיד אומר שאין לי מספיק ניסיון עם בורדו, אבל לשמחתי בזיהוי של 'בורדו'/'לא בורדו' פגעתי ברוב היינות.

כמה יינות נבחרים – יותר מהרגיל אבל לא בכל ערב נחלצים בארץ שלושה first growth סביב אותו שולחן. השימוש התדיר במילה "טעים" מסביר למה הם מופיעים ולא אחרים.

יין 1 – אדמתי, פרי אדום, רמז לחמצון, רך, טאנין משולב טוב, מוצק, מעט חם, ריכוז טוב. טעים. הימור: בורדו. תוצאה: אופוס 1 בציר 1997. The Californian who shagged me. כשטעמתי את בציר 2006 ביקב הוא היה מעט אניגמטי בעיני, עכשיו אני מבין יותר טוב את כוונת המשורר. יין מוצלח מאוד.

יין 2 – עור בולט, טיפה ירקרקות, חבית, טאני, רזה, חומציות עדינה, החבית מעט בולטת גם בסיום. טעים. משתדל לכוון לבורדו אבל הבוֹלטוּת של החבית מחשידה אותו בהתחזות, הימור: לא בורדו. תוצאה: Seña 1997, יקב צ'יליאני שהוקם בשיתוף עם מונדבי, שמספק קוריוז של תוספת קרמנר לבלנד על מנת "לתת אופי צ'יליאני ליין".

יין 5 – ברט, קליה, טאנין נשכני, חומצי, מרוכז, צעיר מידי מכדי להיות מהנה בשלב זה, לטעמי. הימור: לא בורדו. תוצאה: לאפיט 1998. אופס.

יין 7 – אדמה, פרי, עץ חדש, עישון, מאוזן, טעים, רך, עקביות בין האף, הפה והסיום. הימור: בורדו. תוצאה: פטרוס 1993. לטעמי מדורג שלישי בטעימה. אחד הייננים שנכחו בטעימה סיפר שהדבר הראשון שהוא קיבל כשהגיע לבצור את בציר 93 בבורדו היה חליפת סערה, ושבמשך שבועיים של בציר ירדו 270 מ"מ גשם. מחזק את הקלישאה השחוקה שגם בבצירים גרועים היקבים הטובים מספקים את הסחורה.

יין 8 – אדמה, עור, מעושן, אלכוהולי, מתקתק, פירותי, חומצי. יין חם. הימור: לא בורדו. תוצאה: Almaviva 2000, הפעם שיתוף פעולה צ'יליאני של בעלי קונצ'ה אי טורו עם הברונית רוטשילד.

יין 9 – פרי סגול, בשל, הרבה פרי בפה, טאנין טוב וחומצה. צעיר, מרוכז, מודרני וטעים. הימור: ישראל. תוצאה: קצרין 1996, סוגר מעגל של בקבוק פגום של אותו היין מהסיבוב הקודם של הטעימה. כבורדו – לא ממש, אבל בפני עצמו יין בשל ומוצלח מאוד, רענן ונמרץ בגיל 16 ומוכיח את המוניטין של התווית.

יין 10 – פרי כהה ועמוק, וניל, פירותי-מתקתק בפה, טאנין חד, אלכוהולי, מרוכז, חריף. יין חם, בוודאי לא מבורדו. אם הישראלי הקודם היה נעים לשתיה, זה כבר גס ואלכוהולי מידי. בשלב הניחושים הקולקטיביים מישהו אמר 'לא סביר שהיו שמים רמה"ג בשני פלייטים ברצף, אבל זה ממש רמה"ג'. בול. ירדן קברנה 1996. בשלב הזה הפכתי להיות הרבה יותר סלחן – נכון שהוא לא מאוזן ומוגזם, אבל בגילו המצב שלו דווקא מפתיע לטובה.

יין 11 – חבית, עישון, מרקם רך, קטיפה, טאנין עדין, מעט פרי, מבוגר יחסית. קשה לקרוא את זה מהרשמים, אבל מבחינתי זה היה ה-יין של הטעימה, רך ואלגנטי. עד כמה שהייתי יכול להיות בטוח במשהו הימרתי בורדו.  תוצאה: Cos D'Estournel 1995. מעולה. לא הייתי מיישן עוד.

יין 12 – פרי אדום, שוב חבית חדשה, מינרלי, פירותי, רך, מלא, טאנין במידה טובה. פה התקשיתי להמר וסיכמתי "או שזה מתחזה לבורדו שעושה עבודה טובה, או שזה בורדו חם" (ומישהו תיקן אותי שגם בורדו לפעמים מתחזה לבורדו). התוצאה: שאטו מרגו 1999. היין השני המוצלח בטעימה.

תודות: ערן פיק על הארגון וההנחיה, שרגא זליג על הייעוץ וחלק מהיינות.

h1

משני צידי הגלובוס

אפריל 12, 2012

זה התחיל כטעימה של קליפורניה, אבל נפל בשלב היינות. קשה להשיג הרבה דברים מעניינים בארץ, וקשה להיות יותר מידי סלקטיבי כששולחים אנשים לסחוב משם בקבוקים. כך או כך החברה פיצתה על העניין. בכל זאת, שני יינות ששווה להעלות על הכתב. מרוחקים הם זה מזה כמזרח ומערב, גיאוגרפית, סגנונית, ויזואלית ומה שלא תרצו. האחד עם 15.5% אלכוהול ועם בשלות דומה – והשני מגיע מאזור בו הענבים זוקפים זגיהם בשביל לנסות לסחוט עוד חצי בריקס אל מול עיניהם האדומות מייאוש של הכורמים.

Bollinger NV – איך שמפניה קשורה לטעימה קליפורנית? שמפניה לא צריכה להיות קשורה לכלום, ואמרנו תודה לאיש היקר שפינק אותנו בחוויה. בטח כשזו שמפניה טעימה כמו זו. מספיק שמרית בשביל לא להיות כשרה לפסח, והיו בה מורכבות ועושר עד כמה שיכולתי לסחוט מהטעימה הקטנה. הבעבוע עדין יחסית, והוא מלטף פרי מתקתק וטעים לאללה. שמפניה ארוכה ומרוכזת, רמה מעל ה-NV שטעמתי מבתים גדולים, וגם עולה בהתאם. עכשיו כשאני יושב על המחשב בא לי לשתות ממנה עוד במקום לכתוב עליה.

היין הבא התחיל מהדרך חזרה מבוקר גשום בטירה של מונטלנה המפורסם. יומיים לתוך הביקור הראשון בנאפה כבר התרגלתי לכל צורות הגפנים שמעטרים כל חלקת אדמה בעמק היפה, אבל כאלה גפני שיח לא ראיתי עדיין. עצרתי בצד, עשיתי פרסה בדרך סילברדו והתחלתי לחפש כניסה ליקב – עד שמצאתי את August Briggs.

בהמשך גיליתי שאלו גפנים ותיקות של זינפנדל, כאלה שעדיין לא עקרו לטובת הקברנה שמוכר את היין יותר בקלות. עם הבקבוק שסחבתי מהיקב הקטן הזה  המתנתי בסבלנות שנתיים, בעיקר מחוסר הזדמנות מתאימה לפתוח אותו.

August Briggs, Napa valley Petite Sirah 2007 – קל להתפייט על הצבע של יינות כאלה, אבל כזה סגול-שחור באמת שלא רואים כל יום. היין הוא לכל האורך מיצוי עד הטיפה האחרונה של הפרי ממנו הוא עשוי, מהאף הבשל, הטאנין המייבש, המתיקות הפירותית, האורך והריכוז. מורכבות? לא. איזון? בשביל קברנה המתיקות הזו לא הייתה עוברת – בשביל פטיט סירה, היא חלק מהחבילה. כיף? הרבה. למרות שהיינות האלה לא מתפתחים יותר מידי עם היישון, אני חושב ששנתיים סבלנות משייפת כמה פינות חדות של הטאנין ומאפשרות להנות יותר מהפרי – למי שיש סבלנות ומקום במקרר.

בהמשך לשיחה סביב השולחן – יש אנשים שלא מתייחסים לזן בהרבה רצינות. אני מסכים שלא סביר שהוא יוצא יינות מורכבים ומתיישנים, אבל לטעמי יש בו מעבר ליין פירותי ושרירי – יש לו משהו כהה יותר, והפרי שהוא מספק שונה משאר הזנים, הרבה מעבר להבדל בין מרלו לקברנה (יש דבר כזה בכלל?) אז אולי לא הייתי מיישן אותו לצד בורדו גדולים, אבל הזן בהחלט מסוגל לספק יינות שמלבד ההנאה הם גם שוברי שגרה ובעלי אופי. אני חושב שהיין הזה סיפק דוגמה משכנעת לעניין.

תודה רבה לאנה ולאיתן על האירוח החם ולשרון ואסף על הארגון.

h1

ברוקלין, כשות, מזרח

נובמבר 1, 2011

חצות בדירה, אחרי 14 שעות בפקולטה – רובן במעבדות. עוד כמה שעות עבודה עומדות לפני, ואין זמן או כוח להכין משהו לאכול. זמן שחיתות, וטלפון זריז שלח לכאן שליח עוד יותר זריז עם פיצה. פעם בתואר מותר לסטודנט להתכלב, ואם כבר להתכלב אף אחד לא אמר שזה לא צריך להיות טעים. בהיה קצרה במדף המקרר הולידה שליפה של הרכש הניסיוני החדש

Brooklyn East India Pale Ale – בלי להתפלסף, חתיכת בירה ארומטית וטעימה לאללה. פרחוניות כשותית משכרת, פירותיות, טעמים מאלטיים טובעים בים נהדר של כשות מרירה, עם חמצמצות ומשקל קל למרות הריכוז הגבוה. הזכירה בארומתיות את האינדירה המצוינת של מבשלת הדובים. אחת הבירות הכי טובות ששתיתי מזה זמן רב – עם ובלי הקונטקסט הנוכחי.

(יבוא: נורמן פרמיום, 6.9%, 13 ש"ח לבקבוקי 355 מ"ל, ואפילו כשרות יש)

h1

בשביל הפינו, חלק ד – פרחים על הגובה

מאי 23, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה, חלק ג – ניצוצות טרואר

אי שם, גבוה על פסגת קו הרכס הראשון שחוצץ בין קליפורניה לאוקיינוס השקט שוכן יקב Flowers, מוקף בכרמים וגורם למושג פסטורליה להשמע משהו מספר. מרחק יריקה בקו אווירי מיקב הירש (אבל כמעט שעה בדרכי כורכר) – היקב מצטרף למשוגעים לדבר שהחליטו להכין את היין בסביבה של כרמי Sonoma Coast המבודדים וההרריים. למרות הקרבה והפרגון לשכנים היקב נראה ומרגיש קצת שונה, מעט יותר מסחרי מהשכנים החקלאים – אבל היינות הם מה שהביא אותי לטפס על ההר, ובמחלקה הזו… לא היו תלונות.

היקב הוקם בסוף שנות השמונים ע"י משפחת פלאוורס שהגיעה מפנסילבניה להגשים את חלום היין. לאחרונה משפחת Huneeas, הבעלים של Quintessa נכנסה כשותפה ביקב, וכחלק מהמהלך היקב נעזר ביועצים ומומחים לקראת מעבר לחקלאות ביודינמית. בתקופת הבציר שישה מתמחים ברי מזל מתארחים בוילה בעלת שישה חדרים במתחם היקב, עובדה שגרמה לי לשקול מחדש וברצינות את המשך הדוקטורט…

 כרם טיפוסי מחוץ ליקב Flowers, התמונה לא מצליחה לתאר כמה הוא תלול

המארחים ביקב פרסו בפני מטריצה מעניינת ומגוונת של שני אדומים ושני לבנים, ואפילו היה לי העונג בחברתו של דייב מצוות הייננים שהצטרף לטעימה.

Flowers, Sonoma Coast Chardonnay 2008 – בלנד אזורי שעוטף מינרליות וגיר עם פרי עדין ורך ויוצר יין שלם ומאוזן. יש שם איפשהו חבית (כמעט כולה עץ ניטרלי) ונגיעה של לקטיות, אבל כל הטכניקה הזו לא מעניינת; השרדונה הזה, שנמצא בדירוג ה"נמוך" יותר של היקב מתגלה כיין מורכב, ארוך ומהנה. חוויה. בטופ של השרדונה שטעמתי בסונומה.

Flowers, Camp Meeting Ridge Chardonnay 2008 – עברנו לכרם יחיד ומוערך, וכאן יש מעט יותר נוכחות של חבית, ויותר פרי שקצת מסתירים את המינרליות הסקסית של היין הקודם, מעט לקטיות, מתקתקות – אבל בסה"כ יין מאוזן ועשוי טוב. אולי יותר מידי טוב. נדמה שכאן יש יותר עצמה וריכוז, אולי על חשבון אלגנטיות ומורכבות. בהחלט אפשרי שהמאזן בין היינות יתהפך על ציר הזמן, אבל כרגע הייתי בוחר בראשון בלי להתבלבל.

Flowers, Sonoma Coast Pinot Noir 2009 -פינו נואר מודרני, בשל, מלוטש ומאוזן. למרות שהוא בשל על הסקאלה של הזן החומציות המצוינת הופכת אותו לידידותי לאוכל, ובעיקר – יין נגיש ונעים.

Flowers, Frances Thompson Pinot Noir 2007 – מעט אלכוהולי, אף מעניין יותר ומעבר לבשלות, יש שכבות של פטריות, אדמה וארז, גוף מלא, יבש, הרבה מהכל – חומצה, פרי. עדיין מדובר ביין מאוזן ועשוי היטב, אבל הוא מוחצן מאוד ולא רק על הסקאלה של פינו נואר. בסה"כ יין טעים, מודרני, אמריקאי וקצת חנפן. כמו בצמד הלבנים, נדמה שהיין ה"גבוה" יותר משתדל קצת יותר מידי. לטעמי במקרים האלה Less is more, על אחת כמה וכמה בשני הזנים האלה.

בשורה התחתונה – ביקב היפהפה הזה מייצרים יינות מוקפדים ומודרניים. גם אלו שגולשים לריכוז ולבשלות מציגים רמה גבוהה ושאלת ההעדפה היא שאלה של סגנון ולא של איכות. טווח המחירים נע מסביבות ה-40$ לבלנדים ומטפס לשכונת ה-70$ עבור יינות הסינגל ויניארד. 

h1

בירה בניכר, רפובליקה של דובים

מאי 20, 2011

סדר היום הקליפורני התחיל בהשכמה מוקדמת מידי, ארוחת בוקר זריזה מידי וריצה בין כמה שיותר יקבים ומועדי פגישות. הרוגע הגיע בסביבות השעה חמש, אחרי עשרות טעימות של יין. זו פחות או יותר השעה שתיירות היין נגמרת, היקבים ומרכזי האירוח שלהם מרוקנים את המרקקות והולכים הביתה. מבחינתי – זמן לארוחה רצינית ולחקר האזור שנמצא מחוץ ליקבים ולכרמים. טעמתי מאות יינות באותו שבוע, אבל כמעט ולא שתיתי יין. כשמגיעים לארוחת ערב אחרי יום של חמישים יינות, תפריט היין לא נראה אטרקטיבי – אז כדרכם של ייננים כשהיה לי זמן לשתות, שתיתי בירה.

בשביל לגוון, החלטתי כל ערב להסתובב ולאכול בעיירה אחרת, אבל מכל העיירות המנומנמות בהן ביקרתי על כביש 101, Healdsburg גרמה לי לחזור אליה יותר מפעם אחת. מדובר בעיירה הכי תיירותית בסביבה, עם שדרה ראשית יפה עליה ניתן למצוא החל ממסעדות שמתאמצות לשדר יוקרה (רמקולים עם מוזיקה קלאסית בווליום גבוה שפונים לרחוב) ועד לביסטרואים מודרניים וצעירים. בסימטה שממול לכיכר העיר מצאתי משהו עממי ושונה.

ה-פאב-מסעדה-מבשלה התגלה כמקום תוסס, שמח ובגבוה העיניים, שסובב כמובן סביב הבירות של המבשלה, ששמרה על בעלות משפחתית במשך 15 שנות פעילותה. קפיצה קצרה לאתר תעיד על העובדה שבמקום מאמינים בפשטות – החל מהעיצוב וכלה בתפריט. תפריט הבירות כלל מגוון רחב של בירות טריות והברמנית שמחה לחלק טעימות. טעמתי סטאוט שהייתה קצת כבדה, קרמית וקלויה מידי לטעמו של חובב גינס אז קפצתי לצד השני של הסקאלה.

XP Pale Ale – קהילה הבירות המקומית מגלה חיבה רבה לסגנון האייל הבהיר (ו-IPA בפרט), והבירה הזו סובבת סביב הכשות אבל בלי להגזים. היא מלאה ומרוכזת יחסית, עם מרירות מחמיאה ונעימה (35IBU). מצד אחד הטעמים שלה מתאימים מאוד לאוכל, מצד שני התחושה שלה מעט כבדה בשביל התפקיד הזה. כך או כך, עם כריך סלמון מצוין הכוס עברה את המבחן הכי חשוב – והתרקונה מהר. עם זאת, ב-5.4% זו הייתה הבירה (כמעט) הכי פחות אלכוהולית בתפריט, וחבל שהוא לא כולל כמה בירות יותר רגועות מבחינת ההתאמה לאוכל.

שורה תחתונה – תחנה ריענון מרווה מומלצת לארוחה לא מחייבת, אם אתם במקרה באיזור.

h1

היינות של עמק אנדרסון

מאי 18, 2011

Anderson Valley הוא עמק יפה שנחצה ע"י כביש 128 ומגיע מאזור Cloverdale במזרח ועד לאוקיינוס במערב (מפה). העמק פחות או יותר ממוקם בגבול הדרומי של מחוז Mendocino עם מחוז סונומה. הכביש המפותל מתחיל להתמלא ביקבים ובכרמים פחות או יותר אחרי שעוברים את Yorkville, אחת מהעיירות הפצפונות לאורך הכביש. כאן פחות מתויר, היקבים מציעים חדרי טעימה שפתוחים מהבוקר ועד אחה"צ והטעימות לרוב ללא תשלום או בתשלום סמלי. בעמק מגדלים בעיקר פינו נואר ושרדונה, אבל צמא לגיוון מצאתי בו גם זנים ובלנדים אחרים, בעיקר מענבים שמגיעים מאזור מנדוסינו אבל מצפון לעמק. אם אתם באזור נחמד להשקיע חצי יום ולנסוע לאורך העמק, גם אם יין אינו כוס התה שלכם – הנופים יפים, הסביבה שקטה והיקבים ידידותיים גם למתחילים. באתי עם המלצות לשני יקבים, ונדדתי מיקב ליקב על בסיס המלצות ופרגון של יקבים לשכניהם.

 

אווזה ורודה. יקב Toulouse עלה בכמה המלצות, מדובר ביקב משפחתי שמייצר יין מאז בציר 2002. היקב עושה בעיקר פינו נואר, ומתנסה בכמה לבנים זניים. הפינו נואר היה נחמד אבל שביל הפינו שעברתי עד אותו היקב הציב סטנדרטים קשים ומצאתי את החבית ביינות קצת יותר מודגשת ממה שאני אוהב עם הענב העדין. בכמה מקומות נתקלתי בניסיונות לעשות רוזה מפינו נואר, אבל שום דבר מהם לא היה משהו לכתוב עליו הביתה – עד שהגעתי לטולוז.

Toulouse, Rosé of Pinot Noir 2010 – חיוור מאוד, מלוח-מינרלי, פרחוני, פרי עדין, ריכוז טוב, עקבי, נעים וקל. פצצה ורודה וממכרת.

Roederer Estate. כן, כמו שזה נשמע (לואי רודרר אוף שמפיין), הצרפתים נעצו יתד בתחילת שנות השמונים, נטעו המון כרמים והחלו להנחיל מסורת מבעבעים בקרב הקליפורנים ההמומים. בניגוד לארומה הצרפתית והמותג השמפניוזי היוקרתי ביקב מדברים בגובה העיניים, ורוב היינות נמכרים בטווח ה-20-30$. בטווח הנמוך מדובר על תחליפים סבירים לקאוות הבסיס, וברמות הגבוהות יותר קצת מעבר. לא משהו שיפיל אתכם, אבל בחצי מחיר מקומי של שמפניות NV הפשוטות ביותר יש להם מקום, בקוטנקסט ובאווירה המתאימים.

Roederer L'Ermitage Rosé 2002 – שמרי, קצת עמוק יותר מגרסאות ה-NV, חומציות טובה, פירותיות, עדין יחסית לשאר אבל הבעבוע עדיין מעט אגרסיבי – משהו אופייני לשאר המבעבעים של היקב. בסה"כ מבעבע רענן ונעים, אם כי הייתי מצפה לקצת יותר ממבעבע שמדורג בטופ של היקב (43$)

יקב Navarro מצדיק כנראה פוסט בפני עצמו. מדובר על יקב ותיק וגדול ביחס לשכנים, קיים מאז 1973 ומייצר כחצי מליון בקבוקים. נפח הייצור הזה מאפשר לו למכור את רוב היינות עם עודף מ- 20$, וכמעט כל מה שטעמתי מהווה תמורה מצויינת למחיר. ביקב עושים בעיקר יינות זניים, עם אופי מובהק של הזן. היינות ידידותיים לאוכל, ובצירוף המחיר הנוח אני מהמר שהם נמכרים היטב במסעדות. הסוביניון בלאן 09 מציג את הצד הטרופי של הזן עם הגויאבה האופיינית, ובשלות שלא פוגעת במקדם הרעננות הגבוה. הגוורץ מאותו בציר אפילו עוד יותר חד ורענן, שוב פרופיל ארומטי זני אופייני, פרחוני, רזה, חומצי ורענן – בובה (שניהם 18$).

היין שהכי אהבתי היה Navarrouge 2009, בלנד שכולל גרנאש, סירה וזינפנדל (התבלבלו בעמק? ואולי זה אנחנו בארץ שמתבלבלים?) עוד לפני שידעתי מה הזנים הוא הזכיר לי קוט דו רון פשוטים ששתיתי במסעדות בעמק ההוא, על הצד המעט בשל יותר. בפה הוא רזה, מתובל ונעים. יין אוכל בכל רמ"ח איבריו. אחרי אירוח לבבי וסירוב של המארח לקבל כל תשלום תמורת הטעימה לא הייתה לי ברירה אלא לאתגר את מכסת הבקבוקים וקניתי בקבוק על מנת להודות על האירוח. בסוף המסע נתתי את הבקבוק במתנה לייננית מקסימה שארחה אותי עם משפחתה, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…

השמש התחילה להתקרב לאופק והמחוג התקרב לשעה שהיקבים מורידים את השלט 'פתוח'. עצירה אחרונה: יקב Husch. הותק וסדרי הגודל דומים לאלה של של יקב נבארו הקודם. היינות יותר ישראליים באופיים, בשלים, עץ חדש, ומיצוי גבוה של הפרי יוצרים יינות מרוכזים ועשירים.

Husch Renegade Sauvignon Blanc 2009 – שמרים טבעיים ויישון בעץ (מוכר מאיפשהו?) יוצר גרסה מקומית לפומה בלאן, עם עישון עדין, חומציות נהדרת, פירותיות ורעננות. מוצלח ביותר (18$).

Husch Grand Oz 2006 – בקפיצה מהירה ליין האחרון בפורטפוליו, 4 חביות, בלנד קברנה-סירה, שוקולדי, סגול, עשיר, מפנק, פרי טוב משתלב בחומצה, טאנין שופע. דחוס אבל נעים, מוחצן ובשל – אבל חתיכת כיף של יין (60$)

h1

בשביל הפינו – חלק ג, ניצוצות של טרואר

מאי 13, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה

לקראת סיום הביקור ביקב Freeman הצטרף אלינו הכורם/בעלים של כרם Keefer Ranch, שגם עושה קצת יין מהענבים שלו, תחת תווית משל עצמו ותוך שימוש במתקנים של Freeman. פירגון לכורמים כבר אמרנו? כך או כך, השיחה נדדה לאן אני מתכנן להמשיך מהיקב. מה?! אין לך את Littorai בתכנון?! השם צלצל מוכר, אחת מאותן שורות ברשימת ההמלצות שלא הספקתי להגיע אליהן. קח את הדברים שלך ולך לשם עכשיו – שרו במקהלה היינן והכורם. כך ביקב אחד ציידו אותי בכרטיס ביקור של יקב שכן מתחרה (באותו סגנון, זנים וקטיגוריית מחיר) והתעקשו שאבקר. מה לומר? אם יינן ממליץ לך על יקב אחר – תקשיב לו…

Littorai הוא יקב משפחתי קטן, שקיים בערך מאמצע העשור הקודם ומייצר כ-60 אלף בקבוקים של פינו נואר ושרדונה. מקור השם הוא הטייה של המילה Littoral – שייך לחוף. הכרמים של היקב פזורים בכל עבר, וכוללים נציגים בעמק אנדרסון, בצפון חוף סונומה (כולל Hirsch) וכמובן ב-RRV. כל היקבים שביקרתי בהם סיפרו על הרצון והמוכוונות למצות הטרואר של הכרמים שלהם – וזה נכון, אבל ב-Littorai התרשמתי שהכרמים מגיעים לידי ביטוי באופן המובהק ביותר – בתוך הבקבוק לא פחות מאשר על התווית. רוב היינות מגיעים מכרם יחיד, והייחוד כאן הוא שהייננות זהה כמעט לחלוטין עבור כל הכרמים השונים – החל מהטיפול בפרי וכלה במשך היישון וסוג החבית. כלומר, השפעת היינן אחידה בין כל היינות, וההבדלים שטועמים הם לחלוטין הבדלים בין הכרמים. היינות שונים לגמרי, והמעבדה מרוצה. הכרמים של היקב הם ביו-דינמיים (ללא הסמכה) – והנושא התסיס אצלי תובנות חדשות שירוכזו בפוסט נפרד.

תסיסת אשכולות שלמים – מקובל להתייחס לשזרות הענבים בתור מקור לטעמים בוסריים, לטאנינים ירוקים ולמרירות – כל מה שאנחנו לא רוצים ביין. לכן ביקבים מודרניים עושים מאמצים ניכרים להפריד בעדינות את השזרות מהגרגרים. בניגוד גמור לכך, רוב יצרני הפינו נואר שביקרתי בהם עושים ניסויים עם תסיסת אשכולות שלמים (ללא שלב ה-destemming), בדרך כלל מיישנים אותם בנפרד ומערבבים אותם בבלנד החביות. למה? כנראה שילוב של סקרנות היינן עם שיקולי שיווק: מנסים למתג את זה בתור ייננות קלאסית (הרי יש מקומות בצרפת שעדיין עושים את זה). ייננים שדיברתי איתם טוענים שהשזרות יכולות להוסיף מורכבות ליין, ולתרום לכושר היישון באמצעות תוספת טאנין לפינו נואר העדין והשברירי (ומה אם השבריריות היא כל החן שלו?) המיתוג מתבטא בכך שיש יקבים שכותבים את הבאז-וורד המתהווה Whole cluster fermentation על התווית הקדמית. אם היין טוב לא אכפת לי, ואכן ברוב היינות לא הרגשתי בהשפעה שלילית של השזרות. גם ב-Littorai משחקים קצת בתהליך העתיק-מודרני הזה, באחוזים קטנים בחלק מהיינות (ולכן כתבתי ייננות כמעט זהה).

לא יודע מה אתכם, אבל נהייתי צמא.

Charles Heintz, Chardonnay 2008 – מגיע מכרם בחוף סונומה, ולמרות שהוא מתובל יחסית הוא מאוזן ומשלב עם התיבול פרי עדין ומינרליות נעימה מאוד. מסוג היינות שמעלים דילמה בין שתיה בגיל צעיר עם האנרגיה והריכוז או פתיחה בעוד כמה שנים בפאזה הרכה שלו.

Cerise Vineyard, Pinot Noir 2007 – מגיע מכרם בעמק Anderson, מריח כהה יחסית, עם שכבות של עור, קרמל וקפה לצד הפרי, רזה, חומצי ונינוח. איפוק אינו סותר מורכבות.

Roman Vineyard, Pinot Noir 2007 – גם כאן הפרי מגיע מעמק Anderson, שקט ומופנם, ארז, פרי עדין – מרגיש פחות רזה מהקודם אבל יותר קמצן בטעמים. לא יודע אם זה אני או היין, אבל הקמצנות הקשתה עלי להתחבר אליו.

The Haven, Pinot Noir 2006 – צחנה משגעת ומעופשת מקשטת יין רך, מאוזן וטעים, שהיה הכי קרוב למעט הנציגים הבורגוניים שנתקלתי בהם. עקבי לכל האורך, ולמרות העדינות יש לו הרבה לאן להתפתח ולהקדם. עדיין לא סיימתי לעבור על כל הרשימות, אבל זה כנראה הפינו נואר הכי טוב ששתיתי בקליפורניה.

לסיכום, ב-Littorai מתרחקים מבשלות ומיצוי פרי, ומביאים לידי ביטוי את הצד המאופק (קלאסי?) של הפינו נואר, עם דגש כנה על הכרם. המחירים של היינות שסקרתי נמצאים בטווח 60-75$, אבל יינות אחרים של היקב מתחילים מ-35$. יש לציין שבדומה ליקבים בארץ – אפשר למצוא ברשת מחירים יותר אטרקטיביים מהמחיר הרשמי.