זה לא ממש חשוב שבשנים האחרונות באנו פחות – בית נשאר בית.
אתמול זיו עלה הבמה בפעם האחרונה, עם עיניים רטובות, מלווה באחיו גיל ומוקף בלהקת כחול. שעה אחרי זה קרתה היסטוריה, ונגמרה החבית האחרונה של הגינס הטובה בעיר.
לא שמישהו שכח לעשות הזמנה. מבנה הקשתות החצוב בצלע הכרמל עומד להתחלף בבניין דירות יוקרתי, ופאב הבית הכי ותיק שלנו סוגר את הברזים.
האייריש האוס נפתח לפני תשע שנים – חודשיים לפני שבאתי ללמוד בחיפה, ומכ"ם הגינס שלי ביית אותי עליו/אליו בזריזות. למרבה האירוניה האייריש נסגר כמה חודשים לפני שאני מסיים סופית ללמוד ועוזב את העיר, לפחות לכמה שנים. אם זה לא מספיק, יום ההולדת שלי סמוך לשלו, מה שהופך את הלוקיישן לחגיגות להחלטה די פשוטה כל שנה בקיץ. בשנים הראשונות היו כרטיסיות – על כל 10 גינסים אפשר היה לקבל גינס וחולצה. אם רק הייתי יודע שזה יהפוך עכשיו לפריט אספנות לא הייתי לובש אותן עד שהתבלו…
תודה לגיל, זיו, והצוות על אינסוף חוויות, על דייטים ראשונים שלא המשיכו, על המארס המטוגן בשמן עמוק, על הפעם ההיא שעשיתי עם ש' סטריפטיז מאולתר מול מסיבת רווקות צווחת, על טבעות הבצל והשניצלונים בבירה, על חולצת הקלונטארף שנמחקה בכביסה הראשונה, ועל שולחן האבירים. תודה על הבית.
בפעם האחרונה – ביצוע (ארכאי משהו) של שיר הבית: