Posts Tagged ‘אדום’

h1

טפרברג חדש

ספטמבר 8, 2011

נספח טרי לדיווח הקודם. בציר 2009 הוא הפעם הראשונה שביקב טפרברג הרגישו שאיכות השיראז שלהם מספיק גבוהה לסדרת הרזרב של היקב. ליין צבע סגול עז ויפה, וכמו יינות אחרים של היקב הוא סובב סביב הפרי לכל האורך. לצד הפרי יש פרחוניות רעננה באף, בחיך הוא נעים ורך עם שמץ מתיקות וטאנין בשל שנשאר גם בסיום הארוך. בקצרה – עושר רב של פרי עטוף בחבילה נגישה וידידותית, בלי להיות כבד או בשל מידי.

קשה להימנע מהשוואה לקברנה רזרב 2008 שטעמתי לפני כמה ימים. למרות שגם הקברנה מוכן לשתיה, השיראז רך ונגיש יותר ממנו בשלב הזה. לעומתו, הקברנה בעל עמוד שדרה מוצק יותר, ולא הייתי מהסס ליישן אותו 5-7 שנים ומעלה, בעוד שהשיראז מתאים יותר לשתיה בשנים הקרובות לטעמי. מחיר מומלץ – 110 ש"ח.

העובדה שיקב שמייצר ~5 מליון בקבוקים מוצא קשב להתייחס באהבה אבהית לתווית חדשה שמייצרים ממנה 6,500 בקבוקים מלמדת, אולי יותר מהכל, על הרצינות שבה לוקחים אנשי טפרברג את העבודה שלהם ואת הנחישות שלהם לשיפור (מוצדק) של התדמית שלהם כיצרני יין איכותי.

שני סנט על ההשקה:

קשה להוציא אנשים, כולל כתבי יין מבועת מדינת ת"א. בכלל, קשה לקבל קשב ממי שכותב על יין בחודשים שלפני פסח וראש השנה – אז כל יקב צריך להתעלות על עצמו ברמת ההפקה על מנת להבטיח שתגיע מסה קריטית של אנשים על מנת ליצור אפקט כלשהו בתקשורת. הפעם האנשים שמיחצ"נים את טפרברג מצאו פיתרון טכנולוגי, שמבטיח חיסכון בזמן ודלק.

להשקה הפעם נעשה שימוש ראשון (ביין) ואמיץ בתוכנת Lync של מיקרוסופט, שמאפשרת ועידת וידאו כולל מצגות ופירוטכניקה נוספת. בכך למעשה נולדה השקת היין הוירטואלית הראשונה בארץ. חצי שעה של השקה עניינית, כולל תשובות אנשי היקב לכלל המשתתפים, מהם ספרתי 41 בשיא (לא כולל כעשרה שהשתתפו באירוע ממשרדי מיקרוסופט ברעננה). אמנם הפורמט החדש דורש מעט הסתגלות (והכנה יסודית יותר כמו שליחה של הבקבוקים לכל המשתתפים), אבל איך שלא יהיה – לחסוך נסיעה/חניה/התכנסות/איחורים מצדיק הכל בעיני. אה, וזה עוד לפני שאני מדבר על הבונוס של לשבת בהשקת יין בבוקסר ותו לא…

 בקבוק היין נשלח ע"י היקב

h1

טפרברג, הצצה

ספטמבר 7, 2011

בזמנים שהרבה אנשים מדברים על יינות שנותנים תמורה טובה למחיר – לא ברור איך יקב טפרברג, עם יינותיו הנגישים נשאר מתחת ללא מעט מכ"מים. הסבר לעניין אפשר אולי למצוא בדברים של מוטי, נצר למשפחת טפרברג שמייצרת יין מאז 1870. מוטי עלה לבמה, סקר את הנוכחים בחיוך שמשלב צניעות עם ביטחון עצמי והתחיל מהסוף "עד עכשיו השקענו קודם כל במוצר, עכשיו אנחנו מוכנים לשלב הבא"' – כאשר הוא מכוון לשיווק היין ולתדמית היקב.

חדר מלא אנשי יין התכנס במסעדת הקומה ה-11 לשמוע את הדברים. הפעם לא מדובר בהשקה של יין – אלא בחדשות משמעותיות מהגזרה המסחרית: סדרות הבסיס של טפרברג הולכות להכנס למדפיה של רשת רמי לוי, שאמר באותו המעמד "אצלנו ברשת זה חייב להיות יותר זול". האמת שלא ברור למה היינות לא משביחים את ההיצע הדלוח-בחלקו שעל מדפי הרשתות הגדולות. מלבד זאת, האם יכול להיות שהחתונה הטריה נועדה להוות משקל נגד לחיבור בנימינה-'חצי חינם'? האם עוד יקבים גדולים יחברו לגופי ענק עם הפצה חזקה כמו תבור-'קוקה קולה'? ומתי יהיו על המדפים "יין אדום שופרסל" כמו ברשת סיינסבורי הבריטית שמחזיקה אפילו מאלט Islay בן 12 תחת מותג הבית?

נעזוב כאן את השאלות והנבואות לטובת התכלס. הקו שמחבר בין היינות שטעמנו הוא שמירה על רעננות הפרי ועל האופי של הזן, חבית שכמעט אינה מורגשת, והימנעות מבשלות-יתר. במילים אחרות – אמירות שיותר יקבים מצהירים מאשר מצליחים ליישם באות לידי ביטוי ביין. כמה דוגמאות:

טפרברג סילבר סנג'ובזה 2009 – אדמתי (!), פרי עדין ומעט אלכוהול באף, פירותי וקל בחיך. יין חם ופשוט, אבל במיתוג ובקונטקסט הנכונים – אחלה של יין יומיומי לפיצה. לא ממש דומה לקיאנטי הפשוט שהמציא את הז'אנר – אבל הנישה זהה. 40 ש"ח.

טפרברג שרדונה רזרב 2009 – יין נעים, פירותי במידה, חומציות טובה, נגיעות עדינת של חבית אבל בלי השמנוניות. יינות מאופקת, יד קפדנית על החביות והימנעות מוצדקת מתסיסה מאלולקטית יצרו כאן שרדונה רגוע ואלגנטי. אהבתי. 70 ש"ח.

טפרברג טרה מלבק 2008 – נכון לרגע כתיבת שורות אלה – המלבק הישראלי הזני היחיד. לפני שבוע פתחתי בקבוק מהיין הלא שגרתי הזה והוא סחט מחמאות מסביב לשולחן. מיהרתי לשלוח לדף בסומלייה את ההמלצה הבאה: יין מפתיע, מיוחד וחצוף. יין מעניין, חומצי ומתובל שמצליח לשבור שגרה ולהישאר מאוזן. כמו יינות מוצלחים אחרים של טפרברג, הוא יודע לעשות את זה בצורה ידידותית לשותה וגם לארנק. שווה בדיקה! 75 ש"ח.

טפרברג רזרב קברנה סוביניון 2008 – פירותי ועשיר, אופי של הזן, פרי נדיב ובשל עם שוקולד. מלא ומרוכז, עם שפע חומצה וטאנין שבונים עמוד שדרה רציני לטווח הארוך – למרות שהוא נגיש כבר עכשיו. הוכחה שהיקב בהחלט יודע לשחק במגרש של הגדולים ולנפק יין שאין לו מה להתבייש מהקברנה המוערכים בארץ. בנוסף, מחיר של 100-110 ש"ח הופך אותו לתחרותי מאוד בזירה הזו. בד"כ לכתוב על נתונים טכניים זה מיותר, אבל בכל זאת 13.3% אלכוהול זה נתון שראוי לציין לחיוב. לסיכום: מאיפה שלא מסתכלים – יופי של יין.

הכותב נכח בטעימה כאורח של המסעדה

h1

בנימינה, תמונת מצב

אוגוסט 17, 2011

טוב שיש בלוג: חיפוש זריז מגלה לי שהפעם האחרונה שקניתי יין של בנימינה הייתה ב-2007. זה מייצג במידת מה את הדעה שהשתרשה אצלי על היקב, ועד כמה שאפשר לשפוט משיחות עם חברי למרקקה – אני לא היחיד. איכשהו נדמה שכרמל התעוררו לפני כעשור מתרדמת כרמל-מזרחי, לברקן-סגל תמיד היו אסים בשרוול וגם טפרברג מתחדשים ומתרעננים עם דגש על יינות נגישים במחירים נוחים. בעיני רבים, בנימינה לא נתפסת כשחקן משמעותי בתחום האיכות בקרב יקבים בקטגוריית המשקל הכבד, ולמרות שאפשר היה להצביע על שיפור נקודתי זה עדיין לא היה בקצב של שאר הגדולים שקיבלו בעיטה בתחת מהחבר'ה מקצרין. אפשר לנסות לחקור את הסיבות לזה, עם המיתוג המבלבל והלא ממוקד, סדרות בסיס מגמגמות, ועוד – אבל במקום להרחיב על ההיסטוריה אני מעדיף לקפוץ להווה. אחרי שיחות רבות בנושא – העניין התגבש לכדי ביקור מסודר ביקב.

אותו הווה של היקב מתחיל לפני שלוש שנים, עת נרכש היקב ע"י בעלי רשת חצי חינם. הדיבורים בנושא כללו ספקולציות נדל"ניות ונבואות על ייצור יינות "חצי חינם" לכבוד הבעלים החדשים. כשמתהלכים היום בג'ונגל הנירוסטה מגלים תמונה מעט שונה. הסיור בנבכי המיכלים העיר ממרבצו את המהנדס שבי וסחף את אסף פז ואותי לדיונים על כוחות הגזירה שמופעלים על הגרגרים במשאבות בורגיות בהשוואה למשאבות פריסטלטיות, ועוד פרטים טכניים להחריד שאגנוז מחוסר עניין הציבור. אבל יש תכלית לפרטים האלה ולסיור הנירוסטה. השורה התחתונה היא שהבעלים החדשים השקיעו באופן מאסיבי בציוד, ואין כמו סיור עם היינן כדי להבין איך, למשל, בקר ממוחשב של מיכל תסיסה יכול להשפיע על איכות היין הסופי (במיוחד ביקב שנעול יום וחצי בשבוע). תשומת הלב לא עצרה ברכש, ומשאבים הוקצו גם להנדסת האנוש ביקב, ולהכשרה של כוח האדם.

מיכלים והיסטוריה לחוד – איזה סיפור מספר הבקבוק? שאלה מאתגרת בהתחשב בעשרות התוויות שמייצרים ביקב. אני מבסס את התשובה (בעיקר) על הבקבוקים שפתחו לי בביקור, וצריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח מדגם מייצג. סדרת יוגב, מהמעט שטעמתי יוצאת מגדרה על מנת לספק נגישוּת, בעיקר לצרכנים מתחילים. בין לבין, כמה מהיינות עדיין דורשים עוד עבודה. סדרת הרזרב, המבוססת על יינות זניים מתחלקת לשניים: היינות הלבנים היו מוצלחים גם בגלגול הקודם של היקב, וכמו שיעידו רשמי הטעימה בהמשך הם ממשיכים להשתפר. כמו כן, נראה שמישהו הוציא את אדומי הרזרב מהחבית מוקדם יותר, ובכך הפך את הסדרה לרעננה ופירותית בהשוואה לדור הישן. בגזרת אבני החושן, על שמותיה המבלבלים – דגמתי זוג קברנה – ואם הוא מעיד באיכותו על שאר האבנים אז שווה לעקוב.

לפני שאביא כמה יינות כדוגמה, אקפוץ לסיכום: ההשקעה המאסיבית ביקב מתחילה לשאת פירות. לטעמי השיפור החד ביותר הוא בסדרת הרזרב, שמנפקת אדומים ראויים ולבנים מעולים. גם החושן מראה מגמה חיובית, ולא נותר אלא לחכות בסבלנות שהמאמצים הניכרים שמשקיעים בסדרות הנמוכות ישאו פרי גם הם. בין לבין, היקב מתמודד בנחישות עם תדמית העבר ומשקיע לא מעט בחיזוק המותג. אחרי ההפתעה שהיקב ניפק בטעימה העיוורת המוזכרת בהמשך – אני חושב שבהינתן הזדמנות כנה הוא יוכל להפתיע גם אתכם.

קצת יין. הבקבוקים נפתחו ללא חידרור, והמחירים הם 'מחיר מומלץ' (בפועל המחיר מעט נמוך יותר)

רזרב, שרדונה  ללא עץ 2010 – אף מעניין שפורס מתחת לפרי ההדרי-לימוני שכבות של מינרליות ועישון קל שמזכיר לי משחקי ילדות באבני צור. חומציות טובה, ריכוז טוב של הפרי, ממוקד ועסיסי. שארית קטנה של מתיקות לא מפריעה לו לכוון לאלגנטיות, והבשלות הנמוכה (13.5%) תורמת לרעננות. יין מעולה. 83 ש"ח זה לא מחיר מוגזם, אבל אם היה עולה פחות הייתי קונה יותר…

רזרב, שרדונה 2010 – כאן השרדונה מגיע בפאזה הפופולרית יותר, עם קליה, מרירות עדינה ותיבול. החומציות גבוהה ושומרת עליו רענן וחד למרות החבית הנדיבה. היין מספק דוגמה לכך שפרי מספיק איכותי עם טיפול מדויק יכול להתמודד היטב עם כמות נכבדה של עץ. היקב ממליץ ליישן אותו כמה שנים ואני מסכים. 83 ש"ח, כנ"ל.

רזרב, קברנה סוביניון 2008 – נרגע קצת מאז הפגישה טרום ההשקה. קברנה מדויק, פירותי ונקי. בשלות נעימה, תחושה טובה בפה, יובש טוב, מעט אלכוהולי. אחלה. 91 ש"ח – בדקו ותופתעו.

אבני החושן, תרשיש 2008 – הצבע מתאים לאופי: כהה. יין עשיר ודחוס, החבית מורגשת לצד פרי איכותי. מתובל ויבש. יין מלא ועדיין מעט גס לגילו הצעיר. בהשוואה לקודם נדמה שמרוויחים עומק על חשבון רעננות, לפחות בשלב זה. לשתיה עכשווית הרזרב כנראה יעבוד טוב יותר, ובעתיד? קשה לי לנבא. לאחרונה נתקלתי ביין הזה בטעימה עיוורת של קברנה-על מישראל, וכמה לסתות  מהמנוסות והמקצועיות בארץ נשמטו כאשר נחשפה התווית. המקום שלו במקרר? תוספת לשורת בקבוקי הירדן שתקנו מאותו בציר, על מנת לתת לו ניסיון על ציר הזמן. 132 ש"ח

הכותב סייר וטעם כאורח של היקב

h1

קצת אוכל, קצת יין

יולי 23, 2011

המירוץ לפרסם מאמרים לפני שדלת הדוקטורט נטרקת על אחורי, גרם לי להזניח קצת את הבלוג. נכון, תירוצים וקוטג' קונים בזול. בכל מקרה, אחרי דם, יזע ומעל 50 – גרסאות המאמר הראשון הוגש בקול הקלקה רמה וזו כבר סיבה לשתות משהו. החברים בחרו בפסטה קורולה החיפאית במשכנה החדש בציר מוריה. שלפתי את הבקבוק השני מהזוג הנשכח של שורק ושמנו פעמינו אל הכרמל.

המקום מעוצב פשוט ופרקטי, כמו ביסטרו כפרי כולל המפות המשובצות באדום. בגזרת האוכל, לא מפסיק להפתיע אותי כל פעם מחדש כמה פסטה טריה יותר טובה מכל ואריאציה אחרת שלה. איך למדוד מקום כזה? לטעום מהפסטה הכי פשוטה (פטוצ'יני) עם הרוטב הכי פשוט. מעולה. בצלחת שלי נחה ערימה נאה של רביולי בטטה שהוכנו באותו יום עם רוטב צנוע של פרוסות עגבניה קטנות, שום, שמנ"ז ובזיליקום טרי. המנה הייתה משביעה וטעימה בלי לנסות להתחכם או להרשים. מבלי להלאות בפרטים, התפריט כולל מגוון של כל הפסטות והרטבים הסטנדרטיים וכמה נוספים (40-60 ש"ח), מגוון מנות ראשונות שנעות בין בצקים, אנטיפסטי וסלטים, וגם כמה אופציות קרניבוריות למהדרין בעיקריות. תפריט היין מינימליסטי וכולל מספר חד ספרתי של יינות לא מוכרים כמו יקב שגיא (עד 120 ש"ח לבקבוק) עם כוסות לא רעות. לסיכום – המנות מוצלחות בעיקר בגלל שהן לא מנסות להרשים, אלא מספקות המון תכלס טרי, ישיר וטעים.

בליל המנות הראשונות והעיקריות שכיסו את השולחן, כולל שני קינוחים קולקטיביים הסתכמו ל-404 ש"ח לחמישה אנשים, וזה עוד לפני שאני מספר שבמקום לא גובים דמי חליצה. בקיצור – נחזור ובקרוב. עדכון (22.8.2011) בשני הביקורים הבאים צצו דמי חליצה של 25 ו-30 ש"ח בהתאמה (לגיטימי), ואני יכול לומר שחוויית הביקור נפלה בהשוואה לביקור עליו דיווחתי כאן.

אה, והיין:

שורק, מרלו כרם יוסף 2007. הענבים נרכשו מכרם אדרת של עמק האלה, בדרגת בשלות גבוהה. מהשניה שהוא נפתח החדר מתמלא בבושם שזיפים משכר. מזמן לא נתקלתי בריח שמזנק בכזו עצמה מבקבוק יין. די עקבי עם טעימת החבית של לפני שלוש שנים. הפירותיות שלו כ"כ מסחררת שקל להתעלם מהחסרונות שלו, שכוללים תחושה קלה של אלכוהול באף ובפה (15.3%) שמלווה במעט מרירות. כך או כך, במחיר המקורי (75) הוא מספק מעל ומעבר לציפיות שלי. הייתי קונה שוב, אבל 600 הבקבוקים שיוצרו ממנו ב-2007 הם הבציר האחרון של היין…

h1

בליל יינות

יולי 2, 2011

הלחץ לקראת סוף הדוקטורט מתחיל להתחמם ולא הלכתי לישון לפני הזריחה כבר שבוע. בכל זאת נמצא זמן לטעום ולשתות דברים מעניינים בחברה מעניינת לא פחות.

דלתון, מוסקטו 2010 – ממשיך במסורת של רעננות פירותית מחייכת. יין שאפשר לתאר בשתי מילים: "אפשר עוד?" (35 ש"ח)

Casa Santos Lima, Sousao 2006 – יישנתי שנתיים בסבלנות את האבא הגנטי של זן הארגמן, והוא מתנהג כמו בפעם הקודמת. פרי נעים ללא טיפה של בשלות, טאני במידה וממשיך להתנהג כמו ערס בתחום המרירות והחריפות. מחוספס, מעניין ומלא אופי – אולי על חשבון נגישות. החברים שלא כ"כ מתעניינים ביין אהבו ביחס של שלוש נגד אחת, אבל כולם טענו שזה יין לא רגיל. התחנה הבאה: Tinto Cao של אותו היקב שאני מיישן במקביל (85 ש"ח, יבוא של הספשל רזרב בחיפה)

רקנאטי קריניאן פרא 2009 – כרם בעל מוזנח ששימש לייצור מיץ ענבים (!) תפס את העין של אנשי רקנאטי שחטפו אותו בעסקה שהייתה יכולה להראות מופרכת – אבל רק אם לא הכרתם את הצמא בשוק לזנים כאלה. גפנים מבוגרות, יבולים נמוכים ללא דילול – מה עוד אפשר לבקש מקריניאן? בקיצור ולעניין, מזמן לא נתקלתי בשם שהולם כ"כ את היין. פרא. מיצוי מסיבי של פרי ושל טאנינים נותנים לו עוצמות בלתי רגילות (וטעמנו אותו אחרי טעימת אורך של RSR). מרוכז מאוד, טאני ובועט. פרא צעיר שצריך להתבגר בסבלנות – כרגע הוא בעיקר עשיר ודחוס אבל עדיין לא נגיש לשתיה לטעמי (145 ש"ח)

Quinta do Estanho, Porto 10 Anos – כיף. פורט אגוזי, קרמי, קרמלי, צימוקי. הגיל מביא רוך – אבל בלי טיפה אחת של עייפות. בפה הוא חומצי, רענן ומתובל. החומציות המוצלחת מחזיקה את המתיקות מרוסנת היטב. כ"כ טעים שלא צריך לחכות לחורף (185 ש"ח לפני מבצעים, עוד יבוא אישי של הספשל רזרב)

h1

קסטל מהחבית

יוני 25, 2011

קשה להכנס ליקב קסטל בתור חובב יין (וקשה להאשים אותם). למזלי תפסתי טרמפ עם קבוצה של לקוחות רציניים, או לפחות חברים של היקב. סוף סוף אפשר לחזות במערת החביות שראיתי רק בתמונות, כמו גם באוסף היין הפרטי של בן זקן שיותר מאשר קובץ יינות הוא ספר היסטוריה מרתק.

אני מניח שאני לא מחדש הרבה, אבל שני משפטים זריזים על המקום המיוחד: קסטל היו כאן לפני רוב השאר, כאשר הניסויים הראשונים החלו בשלהי סוף השמונים, על קו הזמן לצד מרגלית ויקב מירון. ביקב מייצרים 20 אלף בקבוקי שרדונה, ו-40 אלף מכל אחת משתי תוויות הבלנד הבורדולזי. מחצית מהכמות הזו נשלחת לחו"ל שם היא קוצרת את פירות תהליך הכשרת היקב שהסתיים לפני כמה שנים.

בחדר הטעימות הצטופפנו סביב שולחן עץ קטן והקשבנו ליינות, בשילוב של טעימות חבית עם יינות מוכנים.

Petit Castel 2009 – כבר כתבתי על הבציר הקודם שהוא בכלל לא פטיט ונדמה שהתווית הזו רק הולכת ומשתפרת. שחור ומרוכז, פירותי, מתובל, מוצק אבל נעים. טעים עכשיו אבל עוד זמן ירכך אותו מעט ואם תהיו סבלניים אני חושב שגם יש לו לאן להתפתח.

Gran Vin 2009 – אחרי כמעט שנתיים בחבית, אבל לפני הלם הביקבוק – נתקלים ביין משגע שהעושר והריכוז לא מפריעים לו להיות חלק ועדין, עם טאנין רך, ומרקם מלטף. קווים של אלגנטיות פרוסים לאורך ולרוחב. יין מעולה.

Grand Vin 2008 – הבציר החדש שבשוק מגלה יין רגוע, חומצי ושקט יחסית. שוב נפרס אותו קו פירותי מרוסן, שאינו מתקרב לבשלות המוגזמת ולמיצוי הגבוה של הפרי. אפשר לשתות אבל כדאי להתחיל רק עוד שנתיים, והרבה מעבר. בדומה לטעימה האחרונה של עגור, נדמה שהבציר הצעיר יותר בסוף תקופת החבית מראה יותר נגישות ביחס לאותו יין אחרי שנה בבקבוק.

טעימת החבית של 2010 לא לימדה אותי שום דבר. היין במצב שונה מאוד (והבלנד לא סופי) כך שהדרך היחידה לומר עליו משהו היא להכיר איך בצירים קודמים התנהגו בשלב הזה ואז אח"כ בבקבוק. עם זאת, שלושת היינות האחרים היו מספיק מרשימים בשביל לקנות יין עתידי למרות שמצבו הנוכחי לא אומר לי כלום על עתידו.

שורה תחתונה: לא נראה לי שלמישהו יש ספק בדבר מקומו של היקב בצ'ופצ'יק הצר של הפירמידה המקומית.

ביקור ביקב יש לתאם מראש והוא מתבצע בתשלום (75 ש"ח) או מול קניה מסדר גודל של ארגז.

h1

הגרנאש שנשכח

יוני 24, 2011

הסיפור על היין הבא מתחיל בזה שאני מעפאן. לפני שנתיים וחצי, חמוש בהמלצה רותחת של אלדד לוי הגעתי לטעימת יינות עתידיים ביקב שורק. קניתי זוג מהיינות שהכי אהבתי ומאז נעלמו עקבותי. קיבלתי כמה טלפונים מנומסים לבוא לקחת אבל הגאוגרפיה והאופי המעופף שלי הרחיקו את הבקבוקים עוד ועוד. Fast forward: שעת צהריים – מוקדם יותר היום, חמסין מטמטם פוגש אותי ביציאה מחדר הטעימות בקסטל ואז אני נזכר שאני מרחק יריקה משורק. התקשרתי לברר בקול מנומס ומתנצל אם בכלל מישהו זוכר שהיה פעם דבר כזה – התעודה התעופפה לה לתהום הנשיה עם עוד דברים שאני לא מוצא (אולי האקדמיה זה מקום שמתאים לי). לאחר בירור קצר התשובה הייתה "בוא, לא צריך שום תעודה". רק כדי להתאפס על מידת העפיפון – לכמה מכם קרה ששכחתם יין עתידי?

המזגן נתן פייט טוב לחמסין בעודי חותך בכביש 38, שאני קורא לו עם עצמי דרך היין. הכרם בכניסה ליקב נראה אותו דבר רק את השלכת של סתיו 2008 החליפו שריגים חדשים שמישהו כבר טיפל בהם וסידר אותם כמו חיילים. על הדרך ניר (שחם, יינן/מדריך/בעלים) סיפר לי שבניגוד לחששות שלי הגראש התיישן יפה, והמרלו מכרמי יוסף הפתיע את כולם ועוד יש לו לאן להתפתח. מיד ידעתי מה אני הולך להביא לארוחת הסטודנטים שרקמה עור וגידים לקראת הערב.

שורק גרנאש כרם לטרון 2007 – הזן קופץ באף תוך שניה וגם החברים שאינם שותים זיהו ברגע שזה לא משהו שהם מכירים. הפרי עמוק ומרוכז, בפה הוא לא כבד אבל די חריף ומפולפל. אוכל הופך את הפינה הזו לידידותית יותר, אבל כך או כך מדובר ביין מגניב, שמנפק בהצלחה אופי של הזן. אקנה אותו שוב.