Posts Tagged ‘אדום’

h1

קברנה, פעמיים כי טוב

מאי 31, 2011

כמו עוד כמה יינות, גם היין הזה הושק חודש-חודשיים לפני פסח בשביל לנסות ולהשיט אותו בנחשול המכירות טרום-החג. כמו עוד כמה יינות שהושקו ביחד איתו, גם היין הזה הושק מוקדם מידי. טעמתי את היין לקראת החג והוא היה פשוט לא מחובר ולא קשור לבצירים קודמים ומוצלחים ממנו. שמרתי על אופטימיות. עכשיו חודשיים אחרי הוא מדבר שפה אחרת לגמרי.

טוליפ Just קברנה סוביניון 2009 ממשיך במסורת שהנחילו הבצירים הקודמים, ומנפק יין בשל על טהרת הפרי. הפרי כ"כ נעים שהאלכוהול המעט מורגש נסלח. יקב טוליפ לא עושה את היינות הכי טובים בארץ, אבל היין הזה הוא דוגמה למה שהוא עושה הכי טוב – יינות נגישים ופירותיים, שמכוונים במופגן לקהל הצעיר – העתיד של צריכת היין בארץ (וחבל שלא גם ההווה). היינות ידידותיים למשתמש לא רק על סקאלת הטעם אלא גם על סקאלת הארנק, והמחיר המומלץ של היין הוא 67 ש"ח. לצד הקברנה פרנק הנעים מסדרת Mostly מדובר בפייבוריטים שלי מטוליפ. כמו שכבר כתבתי, אני מתחבר יותר לרעננות של הסגנון של היינות האלה מאשר לגרסת הרזרב.

* * *

איזבלה בר שבמרכז הכרמל בחיפה לא מנסה להרשים אף אחד. מה שהיא מנסה, ומצליחה, זה לנפק אוכל לא מסובך אבל טעים, באווירה נעימה ועם שירות מתוקתק. כל זה במחירים בגובה העיניים, עם עיקריות שמתחילות מתחת ל-40 ש"ח. כמה ימים אחרי שאני מקטר על יין במסעדות – דווקא בקצה הנמוך של סקאלת המחיר והמיתוג מראים שאפשר גם אחרת. אין פה תפריט של מסעדת יוקרה, אבל יש פה כמה נציגויות ליקבים גדולים ולקטנים. כל היינות פתוחים בכוסות (גדולות וטובות) ב-30 ש"ח. חיפשתי קצת ומצאתי יין אחד שלא טעמתי עדיין.

יפו קברנה סוביניון 2008 – אף קברנה-אי נעים, בפה רגוע יחסית ובעיקר טעים. חומציות טובה בשילוב עם גוף קל יחסית הופכים אותו לידידותי לאוכל. מרענן להתקל ביין כזה ולא בסתם עוד קברנה מנופח ומלוטש. במחירי שוק של ~105 ש"ח מדובר בבקבוק ששווה לבדוק.

בקבוק הטוליפ נשלח מהיקב

h1

ויתקין עתידיים

מאי 28, 2011

כמו בשנים הקודמות, קצת אחרי ביקבוק היין מזמינים ביקב ויתקין את מועדון הלקוחות לטעום ולקנות את היין העתידי. האמת היא שבהשוואה למחירי ההשקה היתרון הכספי של קניית שישיה עתידית הוא לא גדול, כמו שהודו אסף ושרונה בטעימה. היתרון הנוסף, עם זאת, הוא העובדה שהבקבוקים יושבים עוד קצת ביקב במקום לתפוס מקום במקרר (גם אחרי ההשקה…) השנה המפגש עבר לחדר הפנימי בבית היין במעברות, ולמרות שהיה כיף גם במיקום הקודם, בקיבוץ האווירה יותר חמה וגם הנשנושים שהוגשו לפני היו מוצלחים מאוד.

מה לומר על היין? חוץ מזה שהוא צעיר נורא, היינות בוקבקו לפני חודשיים לכל היותר, וחלקם עדיין נמצאים בהלם. קשה להגיד הרבה על היינות במצב כזה, ואני מתבסס על הניסיון שלי עם ויתקין בטעימות חבית ובטעימות כאלה בהשוואה ליינות שיצאו בסוף. זו גם הסיבה שאני לא כותב על שורשים (ג'), הוא די סגור כרגע ואין לי רפרנס לגביו. הבקבוקים נפתחו יממה מראש.

קברנה פרנק 2009 – פרחוני ומתובל, בעיקר מפולפל, בשלות נמוכה, חומצה מצוינת, חריפות, היובש עדיין חד. עדיין גס אבל פחות סגור מהמצופה. באופן די עקבי ביקב מצליחים להמנע מהפירזיניות-הירוקה – אתגר לא קטן בזן הזה, אפילו שבמידות נמוכות זה מתקבל בחום עבור הזן.

קריניאן 2009 – בעבר הקריניאן היה מגיע לפני הקברנה פרנק, והשינוי אינו מקרי. הקברנה מתפצל לו לכיוון רגוע יותר והקריניאן ממשיך להיות הערס הישראלי האהוב. אי אפשר להתבלבל באף, עם השכבות השחורות מתחת לפרי – אבל הפה אטום לחלוטין ויש בו בעיקר טאנין וחומצה. closed for business.

פטיט סירה 2009 – כל מה שאני אוהב ביין הזה נמצא בו כבר עכשיו. משגע! חומציות טובה שמגבה את הבשלות המתוקה, טאנינים בשלים, דחוס ומלא. מעולה, טעים נורא ומוכן באופן מפתיע. היות והוא בוקבק לפני שבוע-שבועיים כנראה שהוא יכנס בקרוב לתקופה סגורה. שורה תחתונה במחברת: לקנות.

h1

סירות אדירות

מאי 26, 2011

כיף לחזור לשולחן הבורגתאי, לפגוש את החברים וגם היו כמה יינות לטעום – תאמינו או לא. הכותרת הפעם הייתה צפון עמק הרון, ומבחינתי המשך לכמה טעימות מוצלחות מאוד מהחודשים האחרונים בנושא. ערן פיק הנחה את הערב והשיח בין המומחים סביב השולחן לימד אותי כמה עוד יש לי ללמוד על יין.

היו 8 יינות, חלק עם ברט וחלק עם המון ברט. אחד מהם היה ג'וקר עיוור ומעניין שאופיין בברט (יותר מכל השאר) ופרי בשל שלווה במתיקות. סובבי השולחן נתבקשו לנחש כמיטב יכולתם. הדבר היחיד שהייתי מוכן לומר על היין זה שהוא לא מעמק הרון וכנראה לא מצרפת, ובציר 2000 צפונה. ההימור האוסטרלי המתבקש נשלל כי הייננות המודרנית שם די מצליחה להתגבר על הברטונומייסיס (בטח שברמות כאלה של ברט). אבל איפה אני – ואיפה אהוד ולטר, הצלף שפגע בול – Black Pepper E&E 2001 האוסטרלי, לפחות בבציר הייתי קרוב… בחזרה לטעימה – שני יינות התבלטו קילומטר מעל השאר, כל אחד בדרכו שלו, ובמסגרת התמציתיות אשאיר רק להם את הבמה

M. Chapoutier, La Pavillon, Hermitage 2001 – מדהים ומשכר, פירותי, מרוכז-מרוכז-מרוכז, לא יודע לתאר אותו – פשוט המון פרי (לא בשל) תפור לולאה לולאה לתוך המון חומצה, הכל משולב ביחד בצורה עוצרת נשימה. כל העושר והצעירות הזו אינם כבדים או מעיקים. יין שפשוט לא הייתי מסוגל לירוק. הזכרון מבצירים 96-97 שעדיין מהדהד מהווה סימוכין נוספים לכך שהיין הנוכחי עדיין לא התחיל אפילו לטפס לאן שיש לו להגיע. 750 מ"ל של חוויה.

Rene Rostaing, Côte Blonde, Côte Rôtie 1998 – הבשר המעושן הטיפוסי לסירה שעושים באזור זה משהו שאני מפתח התמכרות אליו, עם שכבה מפתה של פרי רך מתחתיה. האף המפתה הוא רק פתיח ליין מורכב עם טאנינים נעימים ורכים, חומצה מעולה ובעיקר חיבור הדוק בין כל המרכיבים שלו ליצירת יין ארוך, שלם ומעניין. התווית הגבוהה לא מביישת את תווית הקלאסיק ה"נמוכה" (ביטוי מצחיק בהקשר זה) שבציר 99 שלה זכור לי בחיוב רב.

תודה לעוסקים במלאכה על הרכבת, הנחיית והאכלת טעימה מוצלחת כמיטב המסורת

h1

בשביל הפינו, חלק ד – פרחים על הגובה

מאי 23, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה, חלק ג – ניצוצות טרואר

אי שם, גבוה על פסגת קו הרכס הראשון שחוצץ בין קליפורניה לאוקיינוס השקט שוכן יקב Flowers, מוקף בכרמים וגורם למושג פסטורליה להשמע משהו מספר. מרחק יריקה בקו אווירי מיקב הירש (אבל כמעט שעה בדרכי כורכר) – היקב מצטרף למשוגעים לדבר שהחליטו להכין את היין בסביבה של כרמי Sonoma Coast המבודדים וההרריים. למרות הקרבה והפרגון לשכנים היקב נראה ומרגיש קצת שונה, מעט יותר מסחרי מהשכנים החקלאים – אבל היינות הם מה שהביא אותי לטפס על ההר, ובמחלקה הזו… לא היו תלונות.

היקב הוקם בסוף שנות השמונים ע"י משפחת פלאוורס שהגיעה מפנסילבניה להגשים את חלום היין. לאחרונה משפחת Huneeas, הבעלים של Quintessa נכנסה כשותפה ביקב, וכחלק מהמהלך היקב נעזר ביועצים ומומחים לקראת מעבר לחקלאות ביודינמית. בתקופת הבציר שישה מתמחים ברי מזל מתארחים בוילה בעלת שישה חדרים במתחם היקב, עובדה שגרמה לי לשקול מחדש וברצינות את המשך הדוקטורט…

 כרם טיפוסי מחוץ ליקב Flowers, התמונה לא מצליחה לתאר כמה הוא תלול

המארחים ביקב פרסו בפני מטריצה מעניינת ומגוונת של שני אדומים ושני לבנים, ואפילו היה לי העונג בחברתו של דייב מצוות הייננים שהצטרף לטעימה.

Flowers, Sonoma Coast Chardonnay 2008 – בלנד אזורי שעוטף מינרליות וגיר עם פרי עדין ורך ויוצר יין שלם ומאוזן. יש שם איפשהו חבית (כמעט כולה עץ ניטרלי) ונגיעה של לקטיות, אבל כל הטכניקה הזו לא מעניינת; השרדונה הזה, שנמצא בדירוג ה"נמוך" יותר של היקב מתגלה כיין מורכב, ארוך ומהנה. חוויה. בטופ של השרדונה שטעמתי בסונומה.

Flowers, Camp Meeting Ridge Chardonnay 2008 – עברנו לכרם יחיד ומוערך, וכאן יש מעט יותר נוכחות של חבית, ויותר פרי שקצת מסתירים את המינרליות הסקסית של היין הקודם, מעט לקטיות, מתקתקות – אבל בסה"כ יין מאוזן ועשוי טוב. אולי יותר מידי טוב. נדמה שכאן יש יותר עצמה וריכוז, אולי על חשבון אלגנטיות ומורכבות. בהחלט אפשרי שהמאזן בין היינות יתהפך על ציר הזמן, אבל כרגע הייתי בוחר בראשון בלי להתבלבל.

Flowers, Sonoma Coast Pinot Noir 2009 -פינו נואר מודרני, בשל, מלוטש ומאוזן. למרות שהוא בשל על הסקאלה של הזן החומציות המצוינת הופכת אותו לידידותי לאוכל, ובעיקר – יין נגיש ונעים.

Flowers, Frances Thompson Pinot Noir 2007 – מעט אלכוהולי, אף מעניין יותר ומעבר לבשלות, יש שכבות של פטריות, אדמה וארז, גוף מלא, יבש, הרבה מהכל – חומצה, פרי. עדיין מדובר ביין מאוזן ועשוי היטב, אבל הוא מוחצן מאוד ולא רק על הסקאלה של פינו נואר. בסה"כ יין טעים, מודרני, אמריקאי וקצת חנפן. כמו בצמד הלבנים, נדמה שהיין ה"גבוה" יותר משתדל קצת יותר מידי. לטעמי במקרים האלה Less is more, על אחת כמה וכמה בשני הזנים האלה.

בשורה התחתונה – ביקב היפהפה הזה מייצרים יינות מוקפדים ומודרניים. גם אלו שגולשים לריכוז ולבשלות מציגים רמה גבוהה ושאלת ההעדפה היא שאלה של סגנון ולא של איכות. טווח המחירים נע מסביבות ה-40$ לבלנדים ומטפס לשכונת ה-70$ עבור יינות הסינגל ויניארד. 

h1

בשביל הפינו – חלק ג, ניצוצות של טרואר

מאי 13, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה

לקראת סיום הביקור ביקב Freeman הצטרף אלינו הכורם/בעלים של כרם Keefer Ranch, שגם עושה קצת יין מהענבים שלו, תחת תווית משל עצמו ותוך שימוש במתקנים של Freeman. פירגון לכורמים כבר אמרנו? כך או כך, השיחה נדדה לאן אני מתכנן להמשיך מהיקב. מה?! אין לך את Littorai בתכנון?! השם צלצל מוכר, אחת מאותן שורות ברשימת ההמלצות שלא הספקתי להגיע אליהן. קח את הדברים שלך ולך לשם עכשיו – שרו במקהלה היינן והכורם. כך ביקב אחד ציידו אותי בכרטיס ביקור של יקב שכן מתחרה (באותו סגנון, זנים וקטיגוריית מחיר) והתעקשו שאבקר. מה לומר? אם יינן ממליץ לך על יקב אחר – תקשיב לו…

Littorai הוא יקב משפחתי קטן, שקיים בערך מאמצע העשור הקודם ומייצר כ-60 אלף בקבוקים של פינו נואר ושרדונה. מקור השם הוא הטייה של המילה Littoral – שייך לחוף. הכרמים של היקב פזורים בכל עבר, וכוללים נציגים בעמק אנדרסון, בצפון חוף סונומה (כולל Hirsch) וכמובן ב-RRV. כל היקבים שביקרתי בהם סיפרו על הרצון והמוכוונות למצות הטרואר של הכרמים שלהם – וזה נכון, אבל ב-Littorai התרשמתי שהכרמים מגיעים לידי ביטוי באופן המובהק ביותר – בתוך הבקבוק לא פחות מאשר על התווית. רוב היינות מגיעים מכרם יחיד, והייחוד כאן הוא שהייננות זהה כמעט לחלוטין עבור כל הכרמים השונים – החל מהטיפול בפרי וכלה במשך היישון וסוג החבית. כלומר, השפעת היינן אחידה בין כל היינות, וההבדלים שטועמים הם לחלוטין הבדלים בין הכרמים. היינות שונים לגמרי, והמעבדה מרוצה. הכרמים של היקב הם ביו-דינמיים (ללא הסמכה) – והנושא התסיס אצלי תובנות חדשות שירוכזו בפוסט נפרד.

תסיסת אשכולות שלמים – מקובל להתייחס לשזרות הענבים בתור מקור לטעמים בוסריים, לטאנינים ירוקים ולמרירות – כל מה שאנחנו לא רוצים ביין. לכן ביקבים מודרניים עושים מאמצים ניכרים להפריד בעדינות את השזרות מהגרגרים. בניגוד גמור לכך, רוב יצרני הפינו נואר שביקרתי בהם עושים ניסויים עם תסיסת אשכולות שלמים (ללא שלב ה-destemming), בדרך כלל מיישנים אותם בנפרד ומערבבים אותם בבלנד החביות. למה? כנראה שילוב של סקרנות היינן עם שיקולי שיווק: מנסים למתג את זה בתור ייננות קלאסית (הרי יש מקומות בצרפת שעדיין עושים את זה). ייננים שדיברתי איתם טוענים שהשזרות יכולות להוסיף מורכבות ליין, ולתרום לכושר היישון באמצעות תוספת טאנין לפינו נואר העדין והשברירי (ומה אם השבריריות היא כל החן שלו?) המיתוג מתבטא בכך שיש יקבים שכותבים את הבאז-וורד המתהווה Whole cluster fermentation על התווית הקדמית. אם היין טוב לא אכפת לי, ואכן ברוב היינות לא הרגשתי בהשפעה שלילית של השזרות. גם ב-Littorai משחקים קצת בתהליך העתיק-מודרני הזה, באחוזים קטנים בחלק מהיינות (ולכן כתבתי ייננות כמעט זהה).

לא יודע מה אתכם, אבל נהייתי צמא.

Charles Heintz, Chardonnay 2008 – מגיע מכרם בחוף סונומה, ולמרות שהוא מתובל יחסית הוא מאוזן ומשלב עם התיבול פרי עדין ומינרליות נעימה מאוד. מסוג היינות שמעלים דילמה בין שתיה בגיל צעיר עם האנרגיה והריכוז או פתיחה בעוד כמה שנים בפאזה הרכה שלו.

Cerise Vineyard, Pinot Noir 2007 – מגיע מכרם בעמק Anderson, מריח כהה יחסית, עם שכבות של עור, קרמל וקפה לצד הפרי, רזה, חומצי ונינוח. איפוק אינו סותר מורכבות.

Roman Vineyard, Pinot Noir 2007 – גם כאן הפרי מגיע מעמק Anderson, שקט ומופנם, ארז, פרי עדין – מרגיש פחות רזה מהקודם אבל יותר קמצן בטעמים. לא יודע אם זה אני או היין, אבל הקמצנות הקשתה עלי להתחבר אליו.

The Haven, Pinot Noir 2006 – צחנה משגעת ומעופשת מקשטת יין רך, מאוזן וטעים, שהיה הכי קרוב למעט הנציגים הבורגוניים שנתקלתי בהם. עקבי לכל האורך, ולמרות העדינות יש לו הרבה לאן להתפתח ולהקדם. עדיין לא סיימתי לעבור על כל הרשימות, אבל זה כנראה הפינו נואר הכי טוב ששתיתי בקליפורניה.

לסיכום, ב-Littorai מתרחקים מבשלות ומיצוי פרי, ומביאים לידי ביטוי את הצד המאופק (קלאסי?) של הפינו נואר, עם דגש כנה על הכרם. המחירים של היינות שסקרתי נמצאים בטווח 60-75$, אבל יינות אחרים של היקב מתחילים מ-35$. יש לציין שבדומה ליקבים בארץ – אפשר למצוא ברשת מחירים יותר אטרקטיביים מהמחיר הרשמי.

 

h1

על הגובה, מעל נאפה

מאי 10, 2011

(עצירה קטנה ממטווח הפינו נואר, אך אל חשש – פרקים נוספים בדרך)

גברת יפנית מנומסת פתחה לי את הדלת של המבנה. אחרי סיור קצר ושיחה מסתבר שהיא Naoko Dalla Valle – הבעלים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל תפעול, ומעורבת בייננות ובכורמות. למעשה חוץ מיינן, מנהל כרמים שגר במתחם ופועלים בכרם – היא עושה את כל שאר התפקידים ביקב. כשמייצרים בשנה 12,000 בקבוקים (24,000 בשיא) שמרכזים רמות כאלה של יין – לא צריך לעשות הרבה בשביל לשווק. מלבד קומץ מסעדות הדרך היחידה לשים את היד על בקבוק היא קניה עתידית דרך מועדון לקוחות.

מבנה היקב צמוד לבית המשפחה. אופרציה צנועה.

מקורו של השם הלא שגרתי של היקב (מבטאים כמו שהוא כתוב) הגיע משם משפחתו של בעלה המנוח של נאוקו, שהקים איתה את היקב בשנת 1986. היקב מייצר רק שתי תוויות, ושתיהן מבוססות בעיקר על קברנה סוביניון. היקב ממוקם גבוה על הרכס שתוחם את עמק נאפה ממזרח, מעל העיירה Oakville. הגובה הזה מאפשר טמפ' נמוכה בכמה מעלות במשך היום בהשוואה לבסיס העמק, ומקטין משמעותית את הסיכון לקרה בלילות – חרב המאיימת מעל הכרמים הנמוכים ומדירה שינה מייננים וכורמים. היקב מתבסס על כרמים מהאחוזה בלבד.

Dalla Valle Cabernet Sauvignon 2006 – צלול, נקי, עשיר, מרוכז אבל רך, פירותי מאוד אבל לא בשל. אפילו שהוא נמצא ממש בתחילת הדרך, הוא מאוזן, הרמוני ומהנה לשתיה. הזכיר באופי ובצלילות את הקברנה של Quintessa, המרוחקת כמה קילומטרים בלבד על דרך סילברדו היפה. יין לא פחות ממדהים –  אבל מיד גיליתי שזו רק ההתחלה.

Dalla Valle Maya 2006  – בלנד של קברנה סוביניון עם קברנה פרנק, ונושא את שם הבת לבית דאלה ואלה. יין עמוק, ומורכב, עם אף משכר וממכר, טאנין קטיפתי. רך ונשי. חומר מדהים, אין טעם לפרק אותו לריחות – הוא שלם ושופע כחבילה אחת. יין שהציב רף חדש למה שאני יודע על יין בכלל.

Dalla Valle Maya 2009 –  ישירות מהחבית. פרחוני, פחות עגול ומלטף מהקודמים, אבל אין בו את הגסות של טעימת חבית. הטאנינים מייבשים את הפה לחלוטין ומכל הכיוונים – אבל הם משתלבים בפרי כבר בשלב העוברי הזה. כמו שניתן לצפות מהגרסה המוכנה של היין – בשלב החבית מדובר ביין מרוכז ודחוס, שעדיין לא הגיע לרוך שצפוי לו אחרי מנוחה נוספת.

לא יודע אם צריך סיכום לדבר כזה, אבל by far מדובר ביינות הכי טובים ששתיתי בטיול, בקליפורניה, ואולי גם אי פעם. כמה יעלה התענוג? כאמור, לא ממש מוכרים את היין מחוץ לרשימת התפוצה. גיגול קצר העלה סדר גודל של 150$ לקברנה ו-300$ למאיה, תלוי בבצירים. ככה זה כשקאלט.

כרם משקיף על עמק נאפה. כל הפרי מגיע מכרמים מאחוזת היקב.

h1

בשביל הפינו – חלק ב, עמוק במערה

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, פרק א' – הקדמה.

יקב Freeman הוקם ע"י אקיקו וקן פרימן מחוץ לעיירה Sebastopol. בני הזוג קנו נחלה קטנה מתוך אידיאל רומנטי להקים יקב קטן. כמו יקבים אחרים מהגודל הזה, גם כאן חלק מהפרי מגיע מכרמים בבעלות היקב וחלק מבחוץ, וגם כאן יש בלנד אזורי "בסיסי" של פינו נואר, שאיכותו לא מביישת אף אחת מהתוויות הנוצצות יותר. היקב קיים מאז 2002 ומייצר כ-50 אלף בקבוקים בשנה. הנתונים האלה די מייצגים עבור עוד כמה יקבים איכותיים וקטנים שביקרתי בהם באזור Russian River Valley.

בכניסה ליקב פגש אותי אריק היינן, לקח אותי למערה בה מיושנים החביות ובקור הטבעי דיברנו וטעמנו. למעט אחד, היינות שטעמנו היו עשויים על הצד הפירותי של הזן, עם פרי שעבר טיפול זהיר וקשוב. בחרתי כמה מהיינות שטעמנו:

Freeman, Russian River 2008 – בלנד של פינו ממספר כרמים באזור, מעט בשל באף, שוקולד ומימד כהה-שחור. עכשיו מגיעה ההפתעה, ועל החיך הוא רגוע, עם חומצה טובה וקצת תיבול בסוף. למרות שאנחנו אוהבים עקביות ביין, אני חושב השילוב של ארומות מעט בשלות עם חיך מאופק מוסיף ליין לא מעט חן. מוצלח.

Freeman, Keefer Ranch 2008 – שקוף מאוד גם ביחס לזן, אף מפתה עם אדמה ועור. רך מאוד, חומצה עדינה, טאנין שקט. פינו נואר נשי ועדין, כמעט שברירי. מעולה. לשתות לבד ולא להרוס אותו עם אוכל.

Freeman, Akiko's Cuvee 2008 – מספר מצומצם של חביות פינו נואר ממספר כרמים באזור Sonoma Coast נבחרות בקפדנות ומבוקבקות תחת התווית הזו. אף מורכב שפורס פרי נעים, נגיעה שוקולדית ואדמה, מעט עסיסי ומלא יחסית לזן, מאוזן והרמוני, ויש לו לאן להתפתח. העושר והמורכבות באים כאן על חשבון של קצת נאמנות לזן, אבל זה עדיין חתיכת יין מוצלח לאללה, ולראייה נבחר נציג ממנו להתחבא בין הבגדים במזוודה שלי.

המחירים נעים בטווח של 25-55$ (כולל היין הגבוה), ונותנים תמורה טובה לטעמי. היקב מספק דוגמה נוספת לשונות הסגנונית שאפשר להוציא מאותו עינב שמגיע מתת אזורים שונים, באותו אזור – כל זה בארשת צנועה ובלי מיתוג מוחצן ומיוחצן.

h1

בשביל הפינו, חלק א – מבוא לפינו נואר

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח

Merry Edwards, האישה והיקב – היא אחת היינניות הראשונות בסונומה, והיא בעלת ניסיון של 37 בצירים. חשבתי שההערצה שאנשי היקב הביעו כלפיה היא חלק מהסיור, ואחרי כמה ימים גיליתי שעצם אזכור שמה גורף מבטים של כבוד בקרב ייננים ומשווקים.

היקב ממוקם בפאתי העיירה Sebastopol, בתת-האפלסיון Green Valley שנמצא באזור Russian River Valley (כבר קבענו שזה RRV). ביקב ויתרו על השרדונה ומלבד הפינו נואר הם מתנסים גם בסוביניון בלאן, לא זן שרואים הרבה ב-RRV.

רק לי השילוב של הגינה המטופחת והמבנה הצנוע מזכיר את צרעה?

זה היקב הראשון שמתבסס על פינו נואר שביקרתי בו, וכשאני כותב בדיעבד על היינות אני חושב שזה מבוא מצוין לגרסת סונומה של הזן. היינות ביקב חוצים את הקווים שבין הסגנון המאופק (על סקאלה של סונומה ולא בורגון) לסגנון המוחצן יותר, ומה שמוצלח בהם לדעתי זה שהם משלבים את שני העולמות האלה בלי להשתייך באופן מוחלט לאף אחד מהם.

Russian River Valley, Pinot Noir 2008 – בלנד של שבעה כרמים שונים, צבע כהה יחסית לזן, פותח בגרסה המאובקת-מעופשת שהזן יודע לנפק, טאנינים בשלים מתלווים לפי העדין, מעט מתקתק, רך ועדין. גרסת וילאג' מוצלחת של היקב.

Merry Estate, Pinot Noir 2008 – מעושן, מתובל ומפולפל, מורכב, פחות מרוכז מהבלנד. החומציות מתלבשת טוב על החיך. רך, מאוזן ומעניין. כראוי ליין מהכרם של הייננית, שנושא את שמה – היין המוצלח של הטעימה.

Klopp Ranch Pinot Noir 2008 – גרסה עמוקה ואפלה של הזן, אופי שחור-סגול, פירותי, טאני, מרוכז, ארוך. יותר נפח ועצמה מהקודם – על חשבון אופי של הזן. בכל זאת יין מוצלח שקצת סבלנות תטיב עמו.

Olivet Lane Pinot Noir 2008 – רגוע ושקט, יותר אדום באופי, יותר פינו, מאוזן, חלק, נעים. יותר ריכוז משני הראשונים אבל לא בסקאלה של הקודם.

היינות האלה נמכרים בטווח 40-60$, שמאפיין את שאר יינות היקב, ושוב, לא נותר אלא לחייך כשמשווים את המספרים האלה לנאפה שנמצאת חצי שעה נסיעה משם. בשורה התחתונה, ביקב עושים אדומים מעולים שנותנים הדגמה כמה שונים הסגנונות שניתן להפיק מאותו עינב, כאשר ההבדלים הם ייננות וטרואר.

h1

טוסקנה, אקלקטי

אפריל 5, 2011

כשנעניתי להזמנה של צחי רוזנבלום להצטרף לטעימת טוסקנה לא היה לי מושג שהמשתתפים והיינות הולכים להיות מהקליבר שהם היו. משהו כמו שמונה אנשים, כל אחד מביא בקבוק – יש מספיק יין לכולם, אף אחד לא ממהר לשום מקום – הפורמט הכי טוב לטעימה. בטח כשיושבים לצד חובבים כבדים ואנשי מקצוע. זה המקום להודות לצחי על הארגון, ההזמנה והאירוח. 

אני לא חושב שהיה יין אחד בטעימה שאפשר לקרוא לו "קלאסי". לכמה מהיינות היה DNA איטלקי, איפשהו, אבל לפחות חצי היו יינות בינלאומיים בסגנון, חלקם הזכירו למשל קברנה ברמה טובה. חלקית:

Fontodi, Vigna del Sorbo, Chianti Classico Riserva 2006 – החבית די מורגשת לצד אדמתיות-סנג'ובזית-קיאנטית. גם בפה אבל החומצה כ"כ ערנית ובועטת שהיא מסיחה את הדעת מטאנין (החבית) שיושב שם. זה לא היין הכי טוב שטעמנו, אבל אולי הוא הכי טוסקנה שהיה על השולחן – למרות שיש בו מעט יותר פרי והרבה יותר חבית ביחס לסגנון. הנעליים איטלקיות, החליפה כבר אמריקאית.

Antinori, Guado Al Tasso 1996 – פקק שעם רטוב-אדום לכל אורכו העביר בנו חשש, אבל לשווא. מבוגר אבל מלא חן, עם הבלנד של קפה-תבלינים-ארז שאפשר למצוא ביינות כאלה, אבל הפה מספר את הסיפור האמיתי, שם מתגלה יין רך – לא עייף! חומציות ואפילו שרידי טאנין מצטרפים לשאריות הפרי שנשארו ויוצרים חוויה של רוך ועדינות. נגמר מהר יחסית בסיום, לשתות אם יש לכם. אולי הוא מסתובב עם הליכון ופיליפינית, אבל קומתו זקופה והבלורית מתנופפת ברוח.

Antinori, Guado Al Tasso 2005 – הרבה מהכל. הבחור ארז צידה לדרך הארוכה, הצטייד במיצוי פרי גבוה, חביות חדשות, חומצה לדרך. מחוספס בגיל הנוכחי, מרוכז ובשל. גם הוא יוכל למצוא שלווה בבגרותו, אבל אני מהמר שה-96 היה הרבה יותר מרוסן כשהוא היה בגילו. הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם (אבל הוא גם בסדר).

 

 

Gaja, Ca'Marcanda Promis 2005 – התחיל מחוזר מאוד, קצת ברט אבל מלבד זה מרבדים של פרי נקי, מרקם רך וחלק, בשלות מתקתקה ונעימה עטופה בחומציות טובה. מורכבות ואופק יישון לא תקבלו – אבל יין טעים, נעים ונגיש, בוודאי. במחיר של פחות מחצי מרוב היינות האחרים מקבלים מבוא בסיסי לסופר-טוסקן.

Fontalloro, Felsina 2007 – פרחוני וארומטי, הבשלות די גבוה לכל האורך ומפזרת קצת מתיקות, אבל החומציות העדינה הטאנינים מחזירים אותו למסלול. הנתונים הטכניים האלה לא מצליחים לבטא את התחושה שהפרי הרך והמלטף הזה מעביר בטועם לכל האורך, ולמרות שאני לא יודע לשים את האצבע מה בדיוק אחראי לזה, השורה האחרונה בפנקס הייתה אדיר. 

 

h1

Jawbreakers, טעימת פטיט סירה

מרץ 13, 2011

שנים. שנים שאני משדל אנשים להעמיד ראש בראש יינות פטיט סירה, על עיוור וסוף סוף זה מתגשם. את הכפפה הרימו שרון ואסף, ושרון גם פינק ואירח את הקבוצה המתמידה הזו שנפגשה בפעם ה-18 (!). תודה.

 סיכום, לפני שאדבר על חלק מהיינות: מסתבר שאפשר לעשות מהזן הזה הכל, החל מפצצות טאנין וכלה ביינות קלילים ופירותיים. החוט שמחבר בין היינות זה קו פירותי לא שגרתי, פלפל שחור, ובשלות שמלווה במתיקות (מדומה). המפתח ביינות האלה לטעמי, הוא להצליח לרסן את הבשלות-מתיקות והטאנין האגרסיבי ככה שמצד אחד אפשר יהיה לבטא את האופי של הזן אבל לא פחות חשוב – ליצור יין מאוזן. היינות הטובים בטעימה הוכיחו שאפשר לרקוד על שתי החתונות האלה, פחות או יותר.

שופע, בשל ומפולפל, פירותי-מתקתק, טאנינים בשלים, רחב, עשיר ומלא, סיום ארוך ופירותי. היין הכי עקבי שטעמנו, והוא מספק לכל האורך מההרחה ועד הסיום את אותה סחורה. אחלה סחורה. האיכות והעושר של היין התבלטה מעל רוב היינות האחרים וכמה אנשים ניחשו בזכות זה מי עומד מאחורי היין. הנקודה היחידה שהרחיקה אותו מהמקום הראשון מבחינתי זה המתיקות שלו. מצד אחד – זה חלק מהאופי של פטיט סירה בארץ ולא מדובר על מתיקות מוגזמת, אבל מצד שני היו יינות בטעימה שהצליחו להחזיק בעושר ובבשלות עם פחות מתיקות. המסקנה – היה שווה לחכות בסבלנות עם היין, הטאנין החד שלו התרכך והתעגל – הוא עדיין שומר על העוצמות שלו אבל הפינות החדות שויפו עם השנים. אם היו לי עוד בקבוקים הייתי עושה ניסוי ומחכה איתם עוד הרבה. ויתקין פטיט סירה 2005 (כ-100 ש"ח לבציר חדש, 80 ש"ח לעתידי בשישיה).

המון פרי, סירופי-שזיפי, פלפל לבן, טאנינים בוסריים ומרירים, סיום ארוך ובעיקר טאני. הבדל חד מידי בין האף הבשל והנעים לפה ירוק ולא מאוזן. בסה"כ סביר לבציר ראשון של יקב אבל עדיין לא לגמרי שם. אלון פטיט סירה 2005.

סוכריה, פרי מתוק ורענן, גוף קליל, מתקתק, חסרו לי חומצה וטאנין, וליד היינות האחרים הוא הרגיש כמעט מיצי. בסה"כ קליל ונעים בקונטקסט של יין צעיר ורענן,  ובעיקר יהיה נגיש וטעים למי שלא שותה הרבה יין. לא מצאתי בו אופי של הזן וסביב השולחן ניחשו שהוא הג'וקר. חדש בשוק – דלתון D פטיט סירה 2009 (65 ש"ח). אלדד לוי מפרגן. יכול להיות שנעשה לו עוול בטעימה עיוורת לצד שרירני פטיט סירה – אקנה בקבוק להתרשמות חוזרת.

פרי רגוע, פלפל שחור אופייני, גם על החיך הוא לא מתפרע ומציג איזון טוב בין טאנין, פרי וחומצה. רחב ועסיסי. מוצלח, מצליח להיות זני אבל בלי להתפרע. שילה secret reserve מבציר 2007.

כאן היה בעיקר סרחון נפתלין חזק שהתנדף רק אחרי 15 דקות של סחרור אגרסיבי בכוס (הבקבוק היה פתוח 8 שעות לפני הטעימה). כבר עמדתי להתייאש מהיין ואז הסרחון עבר והפרי התחיל לבצבץ. פירותי מאוד באף ובפה, עשיר ומעניין, עסיסי, רחב ומלא, ועם חומצה נדיבה. לצד כל זה עומדת חומה של הטאנין הכי ערס שראיתי, עם גורמטים, סאבוופר וג'אנטים מגנזיום. טאנין שחותך את החיך, הלשון והשיניים. זאב דוניה ממליץ לשים אותו בדיקנטר חצי יום לפני (!), וזה בכלל יין בן שש. ביטוי יפה ומלא אופי של הזן, אבל צריך עוד שנים עד שהוא ישתחרר מהטאנין המשוגע הזה. נראה ששאר המרכיבים שלו יחזיקו מעמד בקלות את הזמן הזה, והימרתי על כך בקניית בקבוק 2008 (100 ש"ח בשישיה עתידית). סוסון ים, מונק 2006. היין חולק את המקום השני (שלי) עם ויתקין. הוא מצליח להתרחק מהמתיקות, אבל אופי זני או לא – הטאנין פה חד מידי, לפחות בשלב הזה של חייו.

פרחוני, רענן, תחושה מלאה בפה אבל הטאנין רך, הפירותיות במידה, חומצה טובה, מאוזן ועסיסי, טיפת מתקתקות. בסיום קצת טאני-נשכני ואלכוהולי, אבל עדיין שומר על איזון ומבנה. בלי בשלות מיותרת, בלי מיצוי פרי אגרסיבי ובלי טאנין בלתי נשלט – גבירותי ורבותי – יש מנצח לטעימה. אבל מי זה? יין שלא יצא לשוק עדיין, אבידן פטיט סירה 2008 שיוצרו ממנו שתי חביות בלבד ועדיין לא ידוע באיזה סדרה ומחיר היין ישווק. נקווה שהמחיר לא יחזור על מה שהיה עם הגרנאש הזני של היקב.

 

השלמה: יינות שהייתי רוצה להכניס למועד ב' של טעימה כזו – יפתחאל רזרב, כרמל אזורית, ורקנאטי פ"ס-זינ' על תקן הבלנד. אם מישהו ירים את הכפפה אני מצרף פ"ס שסחבתי כל הדרך מקליפורניה…