Posts Tagged ‘אדום’

h1

ירדן רום, מהדורה שלישית

פברואר 18, 2012

רמת הגולן מוציאים לשוק זוג יינות חדשים: היין הראשון הוא ירדן רום 2008, הבציר השלישי לבלנד החדש והמדובר, והיין השני הוא יין קינוח חדש ומעניין, עליו אכתוב בהרחבה בעתיד הקרוב.

תמיד מפתיע לראות את ויקטור שונפלד, ועוד יותר מפתיע לשמוע אותו מדבר. שפת הגוף העדינה והקול השקט, שמאפיינים את הקטר של הרכבת הכי משומנת בתעשיית היין בארץ יוצרים דיכוטומיה משונה, שמצד שני גם איכשהו מסתדרת עם עצמה. לפני שאני נכנס ליינות שטעמנו, כמה משפטים כלליים. בניגוד למגמה שרואים ביקבים כמו רקנאטי ואחרים, יקבי רמת הגולן ממשיכים להוביל את הקו הקליפורני (של פעם), עם מקסימום מיצוי של פרי איכותי ובשל שנכנס להרבה עץ קלוי, עם תוצאה שכוללת אלכוהול גבוה (הגענו כבר מזמן ל-15.5% והיד נטויה) ומתיקות מדומה.

"גם ‘שאטו לאפיט’ מבורדו לא רץ לטעת זנים חדשים או להחליף את סגנון העשייה בכל פעם שנולד בצרפת כוכב חדש", מצטט אלדד לוי את אנשי היקב בכתבה חדשה ומומלצתבמילים אחרות, ביקב מפרגנים לאחרים אבל לא מתכוונים לשנות את הכיוון שהביל אותם לדרך המלך בעבר. האם השיפור באיכויות הפרי באמת יאפשר ליין לשאת על גבו כמויות כאלה של עץ אחרי יישון? אשמח מאוד לגלות שכן ולהודות שטעיתי. דווקא היין שלשמו התכנסנו, רום, אמנם בשל ופירותי אבל החבית משמעותית פחות מורגשת ויותר חומציות מגיעה לידי ביטוי. אולי השפעה של הייננית-יועצת המוערכת זלמה לונג, אולי הפרי יותר טוב – אבל כל דבר בעיתו.

המארחים בחרו בקפידה מה נטעם, ולכל כוס בטעימה הייתה סיבה. רום הוא בלנד של מרלו, קברנה וסירה ביחסים לא קבועים, ולכן התחלנו את הטעימה ב"מרכיבים" השונים כפי שהם באים לידי ביטוי בסדרת ירדן:

ירדן מרלו 2006 – יין מתובל עם עץ די בולט, הטאנין עדיין נוקשה, אבל מה שמפצה על זה הוא שילוב של אף מעניין (דובדבן ורוזמרין) וחומציות טובה בפה. אני תוהה אם השפעת החבית תפחת בשלב מסוים, או שכוונת המשורר תישאר עם היין גם בעתיד. כך או כך, בגיל 6 הפרי לא מצליח להתמודד עם העץ, לפחות לטעמי.

ירדן סירה 2007 – יין מלא, שופע ובשל עם עישון-בשרני נעים וקליה נדיבה של חבית. אמנם הפרי העשיר נותן פייט טוב יותר לעץ, אבל חוסר (קל) בחומציות פוגע ברעננות של היין ושולח אותו למחוזות שיראזיים יותר. עכשיו כשאני מעלה את זה על הכתב זה נשמע כמעט מתבקש לערבב בין השניים…

ירדן קברנה 2008 – זו הפעם הראשונה שזכורה לי ירקרקות בבנצ'מארק של הקברנה הישראלי. המתקתקות של היין הזה מתחילה כבר באף הבשל והפרחוני ומתעצמת עם המתיקות המדומה בחיך. היין עדיין הדוק, הטאנין הנדיב משולב היטב ולמרות הבשלות הגבוהה גם החומצה באה לידי ביטוי. כמו בשנים אחרות, גם כאן יש המון עץ שמפזר תיבול וקליה, אבל כאן הפרי מספיק מרוכז בשביל להחזיק את כל החבית הזו. התוצאה היא יין מהוקצע שמדבר בווליום גבוה. נדמה שהבשלות שלו הולכת ומתגברת בין בציר לבציר, ושוב גוברת הסקרנות אם ואיך זה ישפיע על היין בעשר הבא. למרות הכל, ללא עוררין היין הטוב בסדרה – לא שלמישהו היה ספק.

ירדן רום 2006. אפשר לסכם בצורה פשוטה – היין מתחיל לנפק קבלות ולהצדיק את היוקרה והייחוס האצילי. בהרחה ראשונה הוא מזכיר מאוד את הסירה שטעמנו לפני רגע, עם הפרי החושני והעישון הנעים. מהר מאוד מתגלים ההבדלים, והיין חושף עומק ומורכבות, הפרי עשיר בצורה יוצאת דופן, בפה הוא עסיסי ועם מבנה מעולה, חומציות טובה וחבית רגועה יותר ביחס לשאר היינות. כשיקב איכותי של מליוני בקבוקים בוחר את הפרי הכי טוב שלו ליצירת (כ)עשרת אלפי בקבוקים של יין העל שלו, בשילוב עם טיפול יינני קפדני וזהיר – לא קשה להבין איך התוצאה היא אחד היינות הטובים ביותר שעשו פה אי פעם.

ירדן רום 2007 יצוק לאותה תבנית אבל שונה. אם היין הקודם הזכיר (לפחות בגיל הנוכחי) את ירדן סירה, הפעם נדמה שירדן קברנה נותן את הטון, מה שהסתדר עם העובדה שהפעם הקברנה הוא המרכיב העיקרי של הבלנד. כרגע הוא מעט סגור יותר, קצת יותר רזה מהרום הקודם, והרבה יותר עשיר ומאוזן ביחס לקברנה. שונה סגנונית מהיין הקודם, אבל בהחלט שייך לאותה ליגת על של איכות. אם מהיין הקודם אפשר להנות כבר עכשיו (למרות שעדיף משמעותית לחכות), ליין הזה הייתי נותן עוד כמה שנים לפני ההתחלה.

ירדן רום 2008, סגור למדי באף, אבל אם מתעקשים ומסחררים הוא מזכיר ארומטית את הבציר הקודם. כשטועמים זה מזכיר לי יותר טעימת חבית מאשר יין מוכן לשתיה, עם ריכוז כמעט מכאיב של טאנין, פרי ועץ שעדיין לא מדברים אחד עם השני. אם הייתי צריך להמר הייתי מעריך שהוא יתנהג כמו 2007 עוד שנה, אבל כרגע באמת שקשה לי להגיד והיין חייב עוד זמן בבקבוק. אטעם אותו שוב עוד חודשיים ואדווח.

 מה עם המחיר?

הנושא של המחיר יכול להצדיק פוסט שלהם בפני עצמו, אבל אנסה לקצר. הרום הוא אחד היינות הטובים בארץ, ומחירו המומלץ הוא 380 ש"ח. בניגוד לרוב היינות עם מחיר מומלץ שהוא גבוה מהמחיר הריאלי בחנויות, עבור רום וקצרין הכמות הקטנה של הבקבוקים בשוק נעלמת תוך חודשים ספורים ואז המחיר מתחיל לטפס ואף להכפיל את עצמו תוך שנה-שנתיים מהבציר.

אם נסתכל על יינות נוספים בראש רשימת ה"טובים בארץ" כמו היינות הגבוהים של קסטל ושל מרגלית, נגלה שמחירם הוא חצי ממחיר הרום. כמובן שכל יין הוא בפני עצמו, אבל בכל זאת ההשוואה בין היינות המובילים בארץ מביאה למסקנה פשוטה: רום (וקצרין) לא רוצים או מנסים להיות יינות value for money אלא בדיוק הקיצוניות השניה. קצרין ורום הם מותג, חזק, ואמירה של יקב של מליוני בקבוקים: אלו 20 אלף בקבוקי היין הכי יוקרתי שלנו. לאספנות או כמתנה יוקרתית – כן. תמורה למחיר במובן שאנחנו מדברים עליו בדרך כלל (ירדן קברנה) – לא.

הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

זוג יינות חדשים

פברואר 5, 2012

מעשה בזוג יינות חדשים שיצא זה עתה לשוק, כאשר הקשר היחיד ביניהם הוא שנת הבציר:

צובה מצודה 2008 – יין ישראלי באופיו, עם מיצוי טוב של פרי, בשלות ושימוש נדיב בעץ קלוי. למרות שהווליום גבוה זה לא מרגיש מוגזם. מדובר על יין מוצק ובשל, מאוזן בקונטקסט שלו ועם אף עשיר ונעים. בשורה התחתונה – על אף גילו הצעיר, ולמרות שאני מעדיף יינות יותר מאופקים – נהניתי לחזור אליו במהלך הערב.

המחיר: 105 ש"ח (90-95 ש"ח מחיר ריאלי). היה מי שטען שהוא יותר מתאים לסקאלת הביניים מבחינת מה שהוא מציג וככזה הוא מתומחר גבוה מידי. לטעמי התמחור סביר בהתחשב בהשקעה הרבה ביין הגבוה של היקב הקטן הזה. נעים לגלות שביקב קטן (60 אלף בקבוק) עם עלויות ייצור גבוהות עדיין אפשר לתמחר את כל היינות במחיר דו-ספרתי.

בנימינה רזרב מרלו 2008 – אם הייתי מכיר את היינות מראש הייתי הופך את סדר הטעימה, כי כאן הכל בווליום נמוך יותר. מדובר ביין פרחוני ופירותי, עם חומציות נעימה והמון טאנין רך. לטעמי ייננות מדויקת הצליחה להתחמק כאן מהחסרונות של מרלו ישראלי, ולמצוא את עמק השווה (המאתגר) בין הירקרקות שהזן הזה מביא בבציר מוקדם לבין הריבתיות האלכוהולית בבציר מאוחר מידי. הבעייתיות של הזן הבורדולזי באקלים הישראלי היא שלא תמיד קיים עמק השווה – בשביל זה צריך גם כרם טוב שמטופל נכון.

לפני שנסחף לעוד דיון בנושא "מרלו בישראל, יחסינו לאן?" שווה לחזור ליין, כי הוא מרענן – לא רק מבחינת הטיפול המושכל בזן אלא פשוט מבחינת הטעם והריח. מלבד העובדה שהטאנינים מעט בולטים כרגע, משהו שירגע עוד כמה חודשים – מדובר ביין טוב וטעים, שיעבוד טוב (גם) עם אוכל. עדות נוספת למגמה החיובית ביקב. 89 ש"ח מחיר מומלץ (מחיר ריאלי ~80 ש"ח), תמורה לא רעה למחיר.

היינות נשלחו (בנפרד) ע"י היקבים

h1

ונטו 97

ינואר 28, 2012

האנשים סביב השולחן אחלה, האזור טוב והבציר – מעולה. עכשיו רק נשאר לראות איך יתנהגו היינות הספציפיים. כמה סטייקים ושעות שיחה מאוחר יותר, הגיעו המסקנות לפי סדר הטעימה.

Masi Brolo di Campofiorin, Rosso del Veronese IGT 1997 – יין שמשלב את האדמה עם הפרי כמו שרק באיטליה יודעים, עם תבלינים מזרחיים מעניינים. בוגר אבל ערני, משלב חומציות עם פרי רך וכל החבילה מאוזנת ושומרת על ווליום נמוך. מסורתי, טעים ונעים, ועם חותמת ברורה של המוצא. היין המוצלח של הערב מבחינתי.

Cesari, Bosan, Amarone DOC 1997 – מלבד הברט – האף מעניין, עם פרי כהה, צימוקים אופייניים, עפר, אבק ופלפל שחור מעקצץ שממשיך גם לחריפות על החיך העמוס והטאני. צעיר מידי, אבל בסה"כ מאוזן ביחס לסגנון. יין מורכב ומעניין, אבל אני עדיין לא מתחבר לחריפות ולשילוב צימוקים-מרירות שאופייני לאמרונה. שורה תחתונה – האמרונה הטוב ששתיתי, אבל הוא לא גרם לי לאהוב אמרונה.

Allegrini La Poja, Corvina Veronese 1997 – סובב סביב הפרי לכל האורך, עם אף עשיר, גוף מלא וחופן טאנינים בשלים. מבנה מוצק שבנוי לתלפיות. מוחצן ופופוליסטי אבל עשוי טוב בקונטקסט הזה. הייתי פותח עוד 5 שנים או יותר, אבל בהינתן בחירה אני מעדיף את האופי של היין הראשון.

פתיחה לא רעה לסוף השבוע

h1

ענבי הזעם של וזוב

ינואר 24, 2012

אני אוהב לקבל בקבוקים מטיולים של ההורים בחו"ל. אני אף פעם לא יודע עליהם כלום וזו מתגלגלת לטעימה עיוורת מעניינת עם סקרנות ששולחת אותי לעשות שיעורי בית על אזור לא מוכר. ככה גיליתי את ליגוריה, את הגרוּבי הראשון שלי, ועוד רבים וטובים. היעד הפעם היה דרום איטליה, והבקבוק לא עשה עלי רושם חיצוני מיוחד. עד שלא צילמתי לא ממש שמתי לב לציור היפה על התווית וגם לא ממש קלטתי שיש משמעות לשם מלבד בליל איטלקית.

Terredora, Lacryma Christi del Vesuvio Rosso DOC 2008 – באמת שאי אפשר להתבלבל במוצא האיטלקי, והאף מלא באדמתיות מעולה שמזכירה לי דווקא את טוסקנה, עם קליה ועשן ברקע. בפה חומציות חדה וטובה (קיאנטי?), והפרי ברקע יחסית. ארוך ומרוכז. יין מוצלח מאוד, מעט צעיר, שמזכיר קיאנטי קלאסיקו טוב. נשען ברגל אחת על המסורת עם חומציות נדיבה ופרי קמצן, ומצד שני – טיפונת יותר חבית מהמסורתיים באיטליה. אחרי יממה על השיש יוצא ממנו יותר פרי באף ובפה, והוא נפתח ונרגע, מרמז על כך שפתחתי את הבקבוק מוקדם מידי. כך או כך, צולח בהליכה את מבחן הטעים.

כעת הזמן לשיעורי הבית. חמש שביעיות מהשם הארוך שייכות לשם האזור, DOC של אזור קמפניה המכונה Lacryma Christi del Vesuvio. משמעות השם מגיעה מהאגדה שישו בכה (הסיבות במחלוקת וסובבות סביב לוציפר) ודמעותיו השקו ודישנו את מדרונות הר הגעש וזוב. דמעות או לא, טראומות העבר הוולקניות הולידו קרקע פורייה במיוחד למרגלות ההר – והכרמים לא מתלוננים. למרות שהאופי של היין דיבר אלי בסנג'ובזית – הוא עשוי בפועל מענבי פיידרוסו (Piedrosso) שהמקומיים מכנים פאלומינה או הטיות דומות של המילה.

מפתיע לגלות שציוני פרקר של 90 לכמה בצירים קודמים לא גרמו למחיר לחצות את קו ה-12 יורו, מה שאומר שאולי גם בכלכלתנו/קלקלתנו השיקלית אולי תהיה תקווה יום אחד

h1

בורדו מול העולם

דצמבר 28, 2011

ערן פיק עובד בשתי ידיים: ביד אחת הוא זורק את הכפפה ובשניה – מרים. צריך קצת אומץ בשביל לארגן טעימה מסוג כזה ועל סקאלת מחיר כזו, וכמו דברים אחרים שעוברים תחת הידיים האלה – הכל תקתק עד אחרון הפרטים. התזה: העולם מול בורדו, האם אפשר לזהות שזה בורדו בלי התווית? המיקום: מועדון הקצינים בת"א, האמצעים: 5 כוסות, מים ולחם. האוכל החביב של המקום היה בתפקיד הקינוח.

מתוך הפלייט הראשון:

יין 1 – אדמתיות נעימה עם פרי ברקע, אגוז מוסקט, חומצי מאוד, רזה, תיבול עדין ונגיעות של מרירות. ארוך מאוד ועקבי. אם זה מחוץ לבורדו אז זה עושה עבודה טובה. טוב, החומציות הבולטת הייתה צריכה לרמוז לי על המוצא – Sassicaia 2004. היין המוצלח ביותר בפלייט לטעמי

יין 2 – ארז, אדמה, יותר פרי מהקודם, אחרי כמה דקות בכוס האף מתחיל להראות מורכבות וחושף רבדים נוספים. בפה חומציות נעימה, מעט טאני אבל שומר על פאסון ורוגע. הדוק ומרוכז, מעניין וטעים. אייקון קליפורני שניצח את עלית בורדו בטעימת פריז המפורסמת לפני 35 שנה, Stag's Leap, SLV 2007. היין השני המוצלח של הפלייט, הבציר הזה מסתובב בארץ עם עודף מ-700 ש"ח.

יין 3 – האף מעט בשל ופירותי ביחס לקודמיו, בפה חומציות מצויינת, טאנין נוכח, אבל מה שמייחד אותו הוא מבנה רזה ודקיק, הכי פחות שומן מכל היינות שטעמנו. אלגנטי מאוד על החיך, אבל בעיני יש ריחוק בינו לבין האף, ומעט מוזר לטעום יין עדין אחרי אף בשל (הכל יחסי, כן?) טוב, הגענו לבורדו. Ponte Canet 2006.

הפלייט השני:

יין 6 – פירותי כל הדרך, בשל יחסית, מעט אלכוהולי, פרי צלול וטעים, טיפה חריף, טאנין מעט גס. הימור: עולם חדש, ישראל מהסקאלה הגבוהה או משהו מקביל. תוצאה: עוד מיתולוגיה קליפורנית, Dominus 2004

יין 7 – מלא יחסית למצטייני הפלייט הקודם, מהוקצע ואלגנטי יותר מהיין הקודם, אדמתי, החבית מעט מורגשת באף, חומצה טובה, טאנינים משולבים. כתבתי בשורה התחתונה "הכי בורדו עד עכשיו". מסביב לשולחן, שכלל כמה מהטועמים המקצועיים בארץ – היה מי שאהב והיה מי שלא, אבל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהמוצא בורדולזי. היו כמה הפתעות בטעימה, אבל מבחינתי לגלות שזה גראנד וין 2005 של קסטל הייתה ההפתעה הכי נעימה. כבוד ענק! שני היינות האלה היו מצטייני הפלייט לטעמי.

יין 8 – היה בו פגם שלא הצלחתי לזהות את סוגו, והאפיל על רוב הארומות האחרות שהרחתי. התייעצות עם המומחים הצביעה על ברט, ואני סונוורתי מהריח הזה ולא ממש הצלחתי להעריך את היין או להנות ממנו. רוב הטועמים סביב השולחן מיד הצביעו על היין הזה כעל הכוכב של הטעימה וזיהו את מוצאו וייחוסו. טוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שאטו לאטור 2004.

סיכום ותודות: תודה ענקית לערן על הפקה מרתקת, על יוזמה, סבלנות וארגון למופת. תודה לצוות של מועדון הקצינים על סבלנות וקשב – לדיווחים על האוכל (והיין) חכו לבוב. הקינוח יזכה לפוסט נפרד.

h1

שאטונף פלוס

דצמבר 10, 2011

ידידי אלי רבן ארגן, יזם, אירח וחלץ שורת בקבוקים בטעימה עיוורת שמטרתה הייתה ניסוי בשאלה: האם אפשר להנות משאטונף דו פאפ צעיר?

וואלה, אפשר.

זוגות זוגות עלו על שולחננו, עטויים נייר אלומיניום אנונימי – ספצימנטים מבציר 2007 המוערך, בתוספת כמה ג'וקרים. להלן חלקם:

כוס א': יין רזה, חריף, חומצי ואלכוהולי, עם ריח שמזכיר חלודה וקליפות הדרים. הימרתי על קוט דה רון כפרי ופשוט, אבל זה היה רון אחר. Domaine de la Mordorée, Lirac 2008.

כוס ב': פרי נעים, עשיר וממוקד לכל האורך, מעט בשל, נעים, טאנין רך, שמץ מתיקות, עסיסי ומזמין. מצוין. הימרתי על ישראל וצדקתי. דלתון, עלמה בלנד רון 2009 (שיראז, מורבדה, ויוניה). 80 ש"ח לבציר חדש – יין טוב במחיר מצוין.

כוס א': הפרי היה קצת תותי באופן שהזכיר לי גרנאש, חומצי, מתובל ומפולפל, מעט אלכוהולי בסיום, רזה יחסית לז'אנר. יין אוכל נחמד אבל פשוט יחסית ומעט גס. הימרתי שזה השאטונף הראשון בטעימה. Domaine Pierre Usseglio & Fils, CdP 2007. בשכונה של 180 ש"ח – לא תודה.

כוס ב': יין עסיסי ופירותי, חומציות מצוינת, טאנינים בשלים וסיום ארוך. Fruit-driven, מודרני וטעים לאללה. לא מפגש ראשון עם היין שלעולם לא אצליח לבטא את שמו – Perrin & Fils, Vacqueyras, Les Christins 2007. במבצעים מגיע גם ל-100 ש"ח, שווה משמעותית יותר לטעמי.

לגבי שני היינות המצטיינים, הפגאו מודל 2007 היה כ"כ ברטי (גם על הסקאלה הפגאו-ית) שהוא לא העפיל לגמר. אמנם לא טעמתי אותם קודם – אבל לא היו הפתעות לאור המוניטין של היקבים:

Domaine Vieux Télégraphe, La Crau, CdP 2007 – מתחיל ביישן ושקט אבל אחרי זמן חושף אף מורכב ומעניין, עסיסי, בשל, מעט אלכוהולי, מרוכז מאוד וחומצי. כ"כ הדוק שהוא נושך את החיך. צריך דיקנטר, ובעיקר עוד זמן בבקבוק. אפשר להנות ממנו עכשיו, אבל עדיף לתת לו כמה שנים להרגע. כ-300 ש"ח.

Chateau du Beaucastel, CdP 2007 – מודרני-פירותי, מתקתק, טאנין בשל – דחוס מאוד, מוצק ועשיר. יין נעים ופירותי, ללא ספק צריך זמן-בקבוק להיפתח, למרות שכמו קודמו – גם הוא טעים כבר עכשיו. כ-450 ש"ח.

מסקנה – אפשר להנות גם עכשיו מרוב היינות – אם כי ברמות הגבוהות כדאי מאוד סבלניים ולחכות חמש שנים. בגזרת ה-Value ניצחו שני יינות אקסטרה-טריטוראליים – העלמה וה-Vacqueyras.

תודה לאלי על הכל.

h1

מכורם ליינן, יין לשבת

נובמבר 12, 2011

משפחת תשבי, רצף של דורות כורמים מאז המאה ה-19, החליטו לפני כמעט שלושים שנה שלא כל הענבים שלהם ילכו לכרמל והקימו את היקב שהיום מייצר סדר גודל של מליון בקבוקים. בנתיים הייתה מהפיכת האיכות, ולא מעט כורמים ותיקים החלו טומנים ידם בצלחת. צביקה היזרעאלי פתח את יפתחאל, ברק הזכרונאי הקים את יקב סומק, אבי מהשפלה הקים את כהנוב ואלו רק כמה דוגמאות שקופצות לראש. זה מביא אותי צפונה לליבו של אזור היין הגלילי, ואל אחת מגולות הכותרת שלו – כרם בן זמרה. בדרך ליישוב הזעיר (מכיוון כרמיאל) החל מאזור מירון הנוף מתחלף בכרמים, וחולפים על פני המרבדים האינסופיים של דלתון, מרום גליל (סגל), קאיומי (כרמל) וקדיתא (מרגלית SR, ססלוב) המיתולוגיים ושלטים רבים של ישובים נשמעים כמו רשימת יקבים. לא מאוד שונה מכביש 38 וסביבתו באזור הרי יהודה.

בן זמרה הוא אחד המותגים הראשונים והמוערכים של האזור. הבדיחה השחוקה טוענת שכמות הענבים שדרושה על מנת לייצר את כל הבקבוקים המתהדרים בשם האזור הזה גדולה פי כמה מסך הכרמים הנטועים בו. במשך שנים מכר יוסי אשכנזי ענבים מכרמיו וראה אותם הופכים לסדרות הגבוהות והיקרות של יקבים גדולים – יינות שהתהדרו בזמרתם עוד לפני שהאזוריוּת הייתה פופולרית כמו היום. לפני שמונה שנים החליט גם הוא לנסות לייצר יין מהענבים שלו והקים את יקב בן זמרה הנושא את שם המותג.  בשנים האחרונות הוא מצטרף ליקבים אחרים שעברו לפורמט כשר – אולי סממן לקשיים מסחריים.

בן זמרה, סילבר קברנה סוביניון 2009 – צבע שחור ואטום לחלוטין, פרי נדיב עם נגיעות ירקרקות עדינות. אולי זה הדמיון שלי אבל משהו שמתקשר לי לקברנה גלילי, שאני מקשר גם לחלק מהיינות של סגל. מתחיל בתחושה פירותית ונעימה בפה עם טאנין ותבלינים, אבל אז מצטברת קצת מרירות-אלכוהולית וחריפות לקראת הסיום. על התווית האלכוהול ירד באופן ניכר ל-13%, אבל הוא עדיין קצת מורגש. בסה"כ יין נחמד, שמבטא את הזן ואולי גם את הגיאוגרפיה ומהווה שיפור ניכר ביחס לבציר ישן שטעמתי. במחיר של 80 ש"ח אפשר אולי לתת לו ניסיון.

h1

שמי ים התיכון

נובמבר 11, 2011

לא יודע אם זה היה היין, החברה או הבשר הטוב, אבל היה ממש כיף בטעימה. פורום היין של שרון ואסף התכנס בפעם המי-יודע-כמה לטעימה, כאשר הפעם הכותרת הייתה יינות ישראליים מזנים 'ים תיכוניים' (מושג שעוד צריך להגדיר, מתישהו). פורמט הטעימה העיוורת מוכיח את עצמו שוב והיו כמה הפתעות לשני הכיוונים. מסקנות כלליות: רוב היינות שטעמנו היו יינות טובים עד טובים מאוד, ונראה שזה מגרש שיקבים קטנים מצליחים לשחק בו לצד הגדולים. מלבד זאת, היה יותר מיין אחד שכמעט אף אחד לא הכיר קודם לכן – והיו המון 'חשודים מיידיים' שלא הופיעו בטעימה – כלומר, יש הרבה דברים מוצלחים ומעניינים מהז'אנר שמסתובבים שם בשוק.

יין 1 – יין מתובל, רזה וחומצי, מזכיר במשהו קוט דה רון כפרי ופשוט. יין אוכל נעים ופשוט. בלנד שמבוסס בעיקר על קברנה על סירה וקריניאן. יקב עביה, ארט 2008. הפתעה לטובה של יין מעניין יחסית מיקב קטן ולא מוכר. הבעיה היחידה היא שהוא מעט יקר ביחס למה שיש לו להציע, 90-100 ש"ח.

יין 2 – שקוף ובהיר מאוד, מעושן מתקתק ופירותי, פרחוני ובשל. קל יחסית בחיך, מתוק ומתובל. בהחלט אפשר להתבלבל שזה פינו נואר, אבל כך או כך מתוק מידי, אפילו שהוא מעניין ומורכב באף. התלבטתי אם לכתוב עליו או לא, בסוף החלטתי לכתוב בדיוק מה שכתבתי על הדף לפני שידעתי מה זה. הלסת שלי לא הייתה היחידה שנשמטה כשחשפו את הבקבוק: שאטו גולן, גשם אדום 2007. 240 ש"ח.

יין 3 – יין עם אופי פירותי-פלפלי שמזכיר לי סירה אבל מעט מלא וטאני יותר. מוצק, פירותי ועשיר, נעים וטעים בדרכו המחוספסת. הופתענו לגלות שמדובר ביין חדש שלא הכרנו, בלנד חדש, אדום של יקב סומק מבציר 2008. עמוד השדרה של הבלנד הוא סירה וקריניאן – השאר מלבק ומורבדר. לא רק שמדובר ביין מוצלח וטעים, ב-75 ש"ח זה לא פחות ממציאה וביקשתי מברק (יין ובעלים) להביא איתו בקבוקים לקניה במפגש הבא. שורה תחתונה: לחפש ולחטוף.

יין 4 – יין משגע ומוחצן, פירותי, פרחוני, חומצי ועסיסי, מעט בשל ומתקתק אבל הפעם מרגיש מאוזן יותר. אחד היינות הטובים בטעימה, וגם על עיוור מרגישים שזו הליגה הגבוהה. כרמל מדיטרניאן 2007, שמח לגלות שהוא נפתח מאז הטעימה הקודמת ועומד בציפיות הגבוהות שיש ממנו. מעניין יהיה לעקוב איך הוא מתפתח עם הזמן. יין מעולה, אפילו במחיר של 160 ש"ח.

יין 5 – אני מכיר רק יין ישראלי אחד שמסוגל לנפק כזו פטרוליות – אז זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות את הריזלינג של ויתקין, מבציר 2007. מינרלי מאוד ונעים. אני מעדיף את הגרסה הצעירה עם פרי ופרחים במקום פטרול, אבל עדיין יין מוצלח, שמגיע לפאזת הפטרול בגיל מוקדם בהרבה ממקביליו האירופאיים. כ-75 ש"ח

יין 6 – יין מרוכז, מלא ועשיר מאוד, טאני, ארוך ועצמתי. מרכז ביחד הרבה פרי ופלפל שחור עם שכבות של עשבי תיבול. משהו באופי השחור שלו, בריכוז ובעצמה הזכיר לי את הפטיט סירה של ויתקין, אבל היין הזה נותן יותר שכבות של ריחות וטעמים. טוב, לא הייתי ממש רחוק – ויתקין שורשים א 2006. אמרתי לאסף פז שזו הפעם הראשונה שאני נתקל ביין הזה כשהוא מספיק פתוח שאני אצליח להבין ממנו משהו. היין המצטיין בטעימה. ב-250 ש"ח אני לא קונה בקבוק, אבל אולי במכירה העתידית אפשר למצוא אותו בפחות. עוד מויתקין התגנב לטעימה מסע אדום מבציר 2005, ששמר על עצמו יפה (למרות שהיה אחרי השיא) והפתיע את כולנו בכך.

תודה לשרון ואסף על הארגון, לאסף על האירוח ולאסף פז שהצטרף.

h1

אס קטן בשרוול של סגל

אוקטובר 29, 2011

זו בהחלט לא הפעם הראשונה שאני ממליץ על היין הזה, ואתמול נפתח הבקבוק האחרון בערימה שקניתי בזמנו.

סגל סינגל קברנה סוביניון 2008 – התווית הזו תמיד הייתה מומלצת, אבל התעלתה על עצמה בבציר 2008, שמספק הרבה פרי טוב, בלי ליפול לבשלות. תחושה טובה בפה, טאנינים נעימים ומשולבים בפרי, ובעיקר טעים וכיף לשתות. הבצירים הקודמים היו אחלה, ב-2008 נדמה שהפרי עלה מדרגה (כמו עוד כמה יינות מהבציר הזה) והוא נקי, עשיר ונגמר מהר מהכוס ומהבקבוק.

המחיר רק מעלה את מפלס ההנאה ממנו, ואפשר לקבל עליו עודף מ-50. ככזה הוא מתברג ללא היסוס לקטגורית היינות לאמצע השבוע.

h1

לשרוד בניגוד לציפיות

ספטמבר 24, 2011

רקע

אלי רבן, חבר ואספן יין לא קטן החליט לקרוא תיגר על הקונספציה המעצבנת של "יין ישראלי לא מתיישן יותר מ-5 שנים" והפיק טעימה עיוורת מעניינת מאוד. ההגדרה של היינות בטעימה הייתה קצת מסובכת: יינות שעלו פחות ממאה ש"ח בצעירותם ונמצאים היום בסוף או אחרי חלון השתיה המומלץ. אתאר כמה יינות לפני שאני קופץ למסקנות.

יין

1. חיזור שמתנדף אחרי כמה דקות. פרי נעים אבל מגלה מעט סימני עייפות, טאנין רך. לא ליישון נוסף אבל בסה"כ די מאוזן ונעים לשתיה. הימור: מרלו

2. באף פרי רך, קליה ואדמה, התחושה הרכה ממשיכה גם לחיך, מעט חסרה חומציות, טאנין וריכוז טובים, החבית מעט בולטת. בסה"כ טוב מאוד. הימור: קברנה מ-2003

3. פרי עדין, מעט אלכוהול, טאנין מוצק, נגיעה מרירה, מרקם חלק, פרי נעים, חומצה עדינה, מעט עץ. טעים לאללה. הימור: קברנה 2004

4. פירותי ופרחוני, אלכוהולי, חומצה טובה והמון פרי בחיך, מתוק, מרוכז ומלא חיים. הימור: ירדן סירה.

מסקנות

עבר: היו יינות טובים יותר וטובים פחות, יינות לפני השיא ויינות אחרי השיא – אבל כל היינות היו טובים לשתיה, בריאים ונושמים. תעודת כבוד ללקט אקלקטי, בעיקר של יקבים קטנים.

הווה: היום הכרמים יותר מבוגרות. הידע בכורמות ובייננות עשה זינוק קוונטי (וממשיך לגדול). במילים אחרות: לא נורא אם "שוכחים" יין לא "נחשב" במקרר כמה שנים יותר מהמתוכנן.

עתיד: מישהו מעיז להמר איך תראה טעימה של בצירי 2009-11 בשנת 2022?

תשובות

(1) טפרברג, טרה מרלו 2006. בכלל לא רע, בהתחשב בזן. (2) ברבדו קברנה 2001. וואו, הפתעה לטובה. נעדר הירקרקות האופיינית ומוצלח בלי קשר. (3) צרעה, אילן קברנה 2000 (איפה הייתה עוברת מדף היום תווית כזו?) (4) סוסון ים קאמי 2005.

Follow Up

בבקבוק של הצרעה נשארו כוס וחצי. פקקתי אותו אחרי שעתיים שהיה פתוח, שמרתי במקרר במהלך הלילה ופתחתי אותו למחרת בבוקר במהלך ההשקה ביקב צרעה ביחד עם ערן פיק. אחרי 11 שנים מהבציר ו-18 שעות חשיפה לחמצן ציפיתי למצוא חומץ מחומצן ומבאס. במקום זה פגשנו יין שהחמצן עשה לו רק טוב והוא השתפר במהלך הלילה. ריחרחתי את הכוס ולא האמנתי. את המילה הראשונה שעלתה לי בראש לא העזתי לבטא בקול. בורדו. מורכבות, חן ואלגנטיות, עם אדמתיות מפתה, ארומות שניוניות ולצידן הפרי עדיין משמיע את קולו. מגע רך בחיך, איזון ורוגע. חבל שהיו רק שתי לגימות לכל אחד להתענג עליהן. בצירוף מקרים קוסמי לקוח אחר הביא איתו את אותו היין מבצירים 01 ו-03. 2001 היה מוצלח יותר מ-2003, אבל היין שהבאתי התעלה על שניהם – אולי גם הם היו צריכים להיות פתוחים איזה לילה.

"אם בציר 2000 נראה ככה בגיל 11, באיזה גיל כדאי לפתוח את שורש 2008?" שאלתי את ערן. הוא רק שתק, מחייך את החיוך הצנוע שלו…

גילוי נאות: אני מחשיב את עצמי חבר של היקב, אנשיו, ומכונת האספרסו – לא בסדר הזה.