Posts Tagged ‘אדום’

h1

חדשות חדשות מהרי גליל

יולי 28, 2012

בהרי גליל מארגנים מחדש את סדרת הביניים של היקב. זה התחיל בפברואר האחרון עם השקה של שלושה יינות חדשים-מתחדשים. פחות מחצי שנה אחרי, מוציאים ביקב את שאר היינות בסדרה – שישה בסה"כ, וזו הייתה הזדמנות טובה להתרשם מכולם. נתחיל מהסיכום – ביקב ממשיכים להכתיב את הטון בתמורה למחיר. היינות שונים זה מזה – יש כאלה שיאהבו את הרזים יותר ויש שיאהבו את הבשלים-פירותיים יותר, אבל כל אחד בתחומו יושב תחת תג מחיר משתלם של 55 ש"ח ללבנים ו-70 לאדומים ("מומלץ"). סגנונית היקב מנסה לתת משהו לכל אגף, החל מהסגנון הרמה"גי וכלה בפזילה לייננות ה"חדשה" מהז'אנר של החדשים של רקנאטי, צרעה ושות', אם כי נדמה שהקו הכללי הוא עדיין הסגנון הבשל מהרמה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – היה נורא חם ולח באותו יום והגעתי עם הלשון בחוץ. מיד כשנכנסתי התבייתתי על בקבוק כזה בשמפניירה ומזגתי לעצמי כוסית. לפני הכל – הרעננות והקלילות ציננו אותי בכמה מעלות מיידית. אחרי חצי שעה גם התפניתי לטעום ממנו, וגיליתי יין צלול ונקי, משלב בין האופי הלימוני לאופי הטרופי שהזן יודע לתת, חומציות טובה, גוף קל-בינוני, פירותי, צלול, וארוך. פשוט כיף של יין. מוציא מעט מרירות כשמתחמם – ממליץ להגיש כמה שיותר קר. לקנות ולהצטנן.

הרי גליל ויוניה 2011 – כמו שכבר כתבתי, הויוניה שהיה פעם (בסדרת הבסיס) מתפצל לסדרת הביניים עם יישון בעץ, ולגרסה צעירה-פירותית בסדרת הבסיס. הרשמים כאן מתייחסים לסדרת הביניים. הפרי כאן בשל וכבד יותר, מזכיר מלון ואננס, ומלבד המינרליות הטובה מצטרפת אליו קליה רמה, עם הזמן והטמפ' הפרי מתרומם יותר מעל העץ ואפשר להריח גם דבשיות. בפה הפרי מאוד בשל ומתובל – אבל למרות החומצה הטובה, כל החבילה עדיין מעט כבדה ועמוסה. יין רחב, מתקתק ובשל – בז'אנר ובקונטקסט מנסה להיות מאוזן, אבל אם היין הקודם הוריד לי את הטמפ' בכמה מעלות – הנוכחי מעלה אותה בחזרה. כנראה שמתאים יותר לחורף.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מפגש שלישי ועקבי מבחינתי. לטעמי טיפה יותר מידי חבית (קירור מוציא יותר פרי) בשביל הפרי העדין הזה, אבל שוב – כנראה שסונומה עשתה אותי מפונק לגבי הזן.

הרי גליל ברברה 2010 – פירותי ומתובל, רחב, חומצה עדינה יחסית, המון פרי בחיך וליטוף נדיב של חבית קלויה. יין רך, טעים ובעל אופי. שורה תחתונה – אופי של ברברה, ביצוע ישראלי. שווה בדיקה, לקרר קצת.

הרי גליל אלה 2010 – בלנד חדש לחלוטין, נועד להבנתי להיות האחות הרזה של האלון, עם הרכב לא שגרתי של סירה וברברה (ותיבול של קברנה פרנק ופטיט ורדו). אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא קורץ לכיוון סדרת האסמבלז' המעניינת של ברקן. אחרי טעימה שניה בבית – היין עדיין אניגמטי בעיני בשלב זה. אפשר להרגיש בו ירקרקות ניכרת ופלפול-סירתי נעים, הפרי עדיין לא מתבטא והחיך סגור ודי טאני, אם כי שם כבר אפשר להרגיש יותר מהפרי. אני חושב שצריך לתת לו כמה חודשים להתחבר לעצמו, אבל אני מוכן להמר שיהיה יין מעניין.

הרי גליל אלון 2010 – מה? לא השיקו את 2009 לפני חצי שנה? מסתבר שהשוק הגיב בחיוב ובציר 2009 חוסל מהמדפים. היין דומה ללבציר הקודם, ישראלי, עם בשלות, נגיעה ירקרקה, טאנין מעט חד, מוצק ומלא. אחלה יין, בטח שבשביל המחיר. אם הייתי מאמין בשמות פופוליסטיים הייתי קורא לו בייבי-יראון.

הכותב ביקר בהשקה כאורח של היקב וקיבל שני בקבוקים להתרשמות נוספת מהיין.

h1

עד כמה אפשר להתרגש מריוחה?

מאי 3, 2012

מסתבר שהרבה. דרך היין הציעה ללקוחותיה טעימה בהנחיית נציג קבוצת פאוסטינו – קבוצה בבעלות משפחת מרטינז (פאוסטינו) הכוללת 7 יקבים, כ-20 מיליון בקבוקים בשנה מתוכם 37% בדירוג גראן רזרבה (!)

לא יכולתי להישאר אדיש לנוכח רשימת היינות, ובאמצע שבוע משוגע והכנות לפיימונטה מצאתי את עצמי במרתף הנעים של סניף רמה"ש. בחרתי את ארבעת היינות שהכי אהבתי:

Faustino Reserva Edicion Especial 2001 – מהדורה מיוחדת  משנת הבציר המצוינת. רענן, פרחוני, וניל, אבל מתחיל לחשוף את הריוחה שבו עם נגיעות של עור ואדמה. נפתח ומתפתח בכוס, בפה רגוע יחסית ופוזל לאלגנטיות, חומציות נעימה, טאנין רך, מספיק פרי. מוכן לשתיה ויתפתח ב-2-3 הקרובות. טעים מאוד ומוצלח, הרבה אופי אזורי. 230 ש"ח.

Faustino I, Gran Reserva 1981 – רגע לפני טעמנו את בציר 85 שעדיין לא החזיר את נשמתו לבורא אבל בהחלט עבר זמנו והוא מציג צל שברירי של מה שהוא כנראה היה פעם. לעומתו, בציר 81 בהחלט חי, למרות הצבע החום-כתמתם, יש כאן שאריות פרי אבל בעיקר ריחות שניוניים עם רבדים של עור ותבלינים. רך, טאנין עדין, טיפונת פרי, עדיין נותר ריכוז אבל הסיום מתקצר מעט. הזדקן בחן וכבוד, טעים. לא ליישן עוד. שני הבצירים נמכרים ב-500 ש"ח, את 85 לא הייתי קונה.

Campillo Gran Reserva 1989 – הצבע הסגול הכהה לא מעיד במאום על הגיל, וכך גם שאר המרכיבים של היין. האף משכר, עשיר ופירותי, אבל הפרי יותר סגול-קברנה מאשר אדום-טמפריניו. בפה הוא מרגיש צעיר, פירותי מאוד, המון טאנין, חומציות מצוינת, עסיסי וארוך. מה שהופך אותו ליין מעולה זה החיבור המעולה של כל המרכיבים בפה, לצד הריכוז המצוין. לא כ"כ אופי של ריוחה, אבל טעים בצורה יוצאת דופן – רק אחיו הבכור התעלה עליו בטעימה. סופר-ריוחה?

Campillo Gran Reserva 1978 – לא כל יום לאדם מזדמן לשתות יין מבוגר ממנו. במקרה הזה היין מבוגר ממני בגיל אבל אולי צעיר ממני באופי. האף חושף עושר, מורכבות ורעננות. הפרי נוכח ולצידו המימד האדמתי הריוחה-אי מציג את מלוא נוכחותו המפתה. בפה גם כאן החומצה והטאנין ערניים ויוצרים יין עסיסי ורענן שמסרב להגמר בפה. כמו קודמו, היין מציג עקביות כל הדרך מהריח ועד הסיום שמהדהד בפה דקות ארוכות. בשורה התחתונה כתבתי פעמיים "מדהים". היין היה שווה לבדו את ההגעה מחיפה. אנשים סירבו להאמין שהיין בן 34 וחשבו שהחליפו את התווית. יש ליין עוד לאן להתפתח עם השנים, אבל הוא כ"כ טעים עכשיו שלא הייתי מחכה יותר.

h1

גיבוש צוות פיימונטה

מאי 1, 2012

כמה ימים לפני שמנועי המטוס יתחממו חשבנו להתחיל בחימום הכבד ובכיול החיך. מחזור מאי 12 של צוות פיימונטה עלה על ציוד והתכנס לשתות כמה דברים טובים רגע לפני שממריאים לשבוע באזור חיוג Alba.

לא ממש רשמים, יותר כמו חוויות

Prunotto Bussia, Barolo 1999  – מבחינתי אפשר היה לסגור את הערב פה. אין צורך ביותר מידי מילים. יש את העקצוץ בעמוד השדרה כשהגוף מנסה לעכל את הקלט החושי ולהבין מאיפה הגיע כזה נקטר. הכל יושב בול במקום, ולוקח אותך למקום אחר.

Albino Rocca, Vigneto Brich Ronchi, Barbaersco 2001 – פרי מרוכז, עם צד שחור-זפת שמזכיר במשהו פטיט סירה. צעיר מאוד, המון טאנין, המון ריכוז, לחכות עוד הרבה. תרכיז של טעים, אבל לא בשנים הקרובות.

Mauro Molino, Vigna Gancia, Barolo 1999 – עוד חוויה. עור וטבק מקשטים את הפרי, רך וטעים, חומציות מעולה. יין מדהים, בתחילת חלון השתיה לטעמי.

Elio Grasso, Gavarini "Vigna Chiniera", Barolo 1997 – אני שונא שהיין הכי נחשב ומהולל בטעימה יוצא באמת הכי טעים. הרבה יותר מגניב לגלות אנדרדוג לא מוערך מאשר לגלות שהחשוד המיידי באמת אשם. אבל מה לעשות, לפעמים אפילו המבקרים צודקים. אופי יותר 'אדום' מהברולו הקודמים, שום סימני גיל, בעיקר רעננות. מורכב, מעניין, ובעיקר טעים. אחושילינג טעים.

אחרי כמה שעות וכמה יינות, התקרבנו בכמה קילומטרים למגף. הפוסט הבא מפיימונטה (אם ירצה ה-WiFi…)

h1

בורדו נגד העולם, סיבוב שני

אפריל 15, 2012

כמעט חצי שנה עברה מאז טעימת בורדו נגד העולם שכל מי שהיה קשור בה הסכים שהייתה מאתגרת ומעניינת. הפעם ערן פיק ארגן טעימה שבעיני הייתה מוצלחת בהרבה מהקודמת, משתי סיבות עיקריות: קודם כל היינות היו יותר מוצלחים, ולא פחות חשוב – פורמט הטעימה היה הרבה יותר נינוח ומרווח. הטעימה העיוורת חולקה לארבעה פלייטים של שלושה יינות, כאשר לפחות אחד מכל פלייט הוא בורדו. כך אפשר היה להקדיש דקות ארוכות לכל יין ולחזור אליו כמה פעמים. הטעימה הפעם הלכה עשור אחורה והתרכזה בשנות התשעים, במטרה לתת ליינות שצריכים זמן להראות מיכולותיהם.

אני לא בטוח למה (חיזור?), אבל חלק ניכר מהיינות התחיל עם סרחונות מסוגים שונים והיו צריכים את הזמן להתנקות ולהתאוורר מעט בכוס (למרות שהבקבוקים נפתחו כשעה לפני הטעימה). אם הטעימה הייתה בפורמט יותר מהיר – סביר להניח שכמה מהיינות הטובים בטעימה היו נשלחים אצלי לקטגוריה הכי מעצבנת שיש לטועם יין – "משהו דפוק פה ואין לי מושג מה". אני תמיד אומר שאין לי מספיק ניסיון עם בורדו, אבל לשמחתי בזיהוי של 'בורדו'/'לא בורדו' פגעתי ברוב היינות.

כמה יינות נבחרים – יותר מהרגיל אבל לא בכל ערב נחלצים בארץ שלושה first growth סביב אותו שולחן. השימוש התדיר במילה "טעים" מסביר למה הם מופיעים ולא אחרים.

יין 1 – אדמתי, פרי אדום, רמז לחמצון, רך, טאנין משולב טוב, מוצק, מעט חם, ריכוז טוב. טעים. הימור: בורדו. תוצאה: אופוס 1 בציר 1997. The Californian who shagged me. כשטעמתי את בציר 2006 ביקב הוא היה מעט אניגמטי בעיני, עכשיו אני מבין יותר טוב את כוונת המשורר. יין מוצלח מאוד.

יין 2 – עור בולט, טיפה ירקרקות, חבית, טאני, רזה, חומציות עדינה, החבית מעט בולטת גם בסיום. טעים. משתדל לכוון לבורדו אבל הבוֹלטוּת של החבית מחשידה אותו בהתחזות, הימור: לא בורדו. תוצאה: Seña 1997, יקב צ'יליאני שהוקם בשיתוף עם מונדבי, שמספק קוריוז של תוספת קרמנר לבלנד על מנת "לתת אופי צ'יליאני ליין".

יין 5 – ברט, קליה, טאנין נשכני, חומצי, מרוכז, צעיר מידי מכדי להיות מהנה בשלב זה, לטעמי. הימור: לא בורדו. תוצאה: לאפיט 1998. אופס.

יין 7 – אדמה, פרי, עץ חדש, עישון, מאוזן, טעים, רך, עקביות בין האף, הפה והסיום. הימור: בורדו. תוצאה: פטרוס 1993. לטעמי מדורג שלישי בטעימה. אחד הייננים שנכחו בטעימה סיפר שהדבר הראשון שהוא קיבל כשהגיע לבצור את בציר 93 בבורדו היה חליפת סערה, ושבמשך שבועיים של בציר ירדו 270 מ"מ גשם. מחזק את הקלישאה השחוקה שגם בבצירים גרועים היקבים הטובים מספקים את הסחורה.

יין 8 – אדמה, עור, מעושן, אלכוהולי, מתקתק, פירותי, חומצי. יין חם. הימור: לא בורדו. תוצאה: Almaviva 2000, הפעם שיתוף פעולה צ'יליאני של בעלי קונצ'ה אי טורו עם הברונית רוטשילד.

יין 9 – פרי סגול, בשל, הרבה פרי בפה, טאנין טוב וחומצה. צעיר, מרוכז, מודרני וטעים. הימור: ישראל. תוצאה: קצרין 1996, סוגר מעגל של בקבוק פגום של אותו היין מהסיבוב הקודם של הטעימה. כבורדו – לא ממש, אבל בפני עצמו יין בשל ומוצלח מאוד, רענן ונמרץ בגיל 16 ומוכיח את המוניטין של התווית.

יין 10 – פרי כהה ועמוק, וניל, פירותי-מתקתק בפה, טאנין חד, אלכוהולי, מרוכז, חריף. יין חם, בוודאי לא מבורדו. אם הישראלי הקודם היה נעים לשתיה, זה כבר גס ואלכוהולי מידי. בשלב הניחושים הקולקטיביים מישהו אמר 'לא סביר שהיו שמים רמה"ג בשני פלייטים ברצף, אבל זה ממש רמה"ג'. בול. ירדן קברנה 1996. בשלב הזה הפכתי להיות הרבה יותר סלחן – נכון שהוא לא מאוזן ומוגזם, אבל בגילו המצב שלו דווקא מפתיע לטובה.

יין 11 – חבית, עישון, מרקם רך, קטיפה, טאנין עדין, מעט פרי, מבוגר יחסית. קשה לקרוא את זה מהרשמים, אבל מבחינתי זה היה ה-יין של הטעימה, רך ואלגנטי. עד כמה שהייתי יכול להיות בטוח במשהו הימרתי בורדו.  תוצאה: Cos D'Estournel 1995. מעולה. לא הייתי מיישן עוד.

יין 12 – פרי אדום, שוב חבית חדשה, מינרלי, פירותי, רך, מלא, טאנין במידה טובה. פה התקשיתי להמר וסיכמתי "או שזה מתחזה לבורדו שעושה עבודה טובה, או שזה בורדו חם" (ומישהו תיקן אותי שגם בורדו לפעמים מתחזה לבורדו). התוצאה: שאטו מרגו 1999. היין השני המוצלח בטעימה.

תודות: ערן פיק על הארגון וההנחיה, שרגא זליג על הייעוץ וחלק מהיינות.

h1

משני צידי הגלובוס

אפריל 12, 2012

זה התחיל כטעימה של קליפורניה, אבל נפל בשלב היינות. קשה להשיג הרבה דברים מעניינים בארץ, וקשה להיות יותר מידי סלקטיבי כששולחים אנשים לסחוב משם בקבוקים. כך או כך החברה פיצתה על העניין. בכל זאת, שני יינות ששווה להעלות על הכתב. מרוחקים הם זה מזה כמזרח ומערב, גיאוגרפית, סגנונית, ויזואלית ומה שלא תרצו. האחד עם 15.5% אלכוהול ועם בשלות דומה – והשני מגיע מאזור בו הענבים זוקפים זגיהם בשביל לנסות לסחוט עוד חצי בריקס אל מול עיניהם האדומות מייאוש של הכורמים.

Bollinger NV – איך שמפניה קשורה לטעימה קליפורנית? שמפניה לא צריכה להיות קשורה לכלום, ואמרנו תודה לאיש היקר שפינק אותנו בחוויה. בטח כשזו שמפניה טעימה כמו זו. מספיק שמרית בשביל לא להיות כשרה לפסח, והיו בה מורכבות ועושר עד כמה שיכולתי לסחוט מהטעימה הקטנה. הבעבוע עדין יחסית, והוא מלטף פרי מתקתק וטעים לאללה. שמפניה ארוכה ומרוכזת, רמה מעל ה-NV שטעמתי מבתים גדולים, וגם עולה בהתאם. עכשיו כשאני יושב על המחשב בא לי לשתות ממנה עוד במקום לכתוב עליה.

היין הבא התחיל מהדרך חזרה מבוקר גשום בטירה של מונטלנה המפורסם. יומיים לתוך הביקור הראשון בנאפה כבר התרגלתי לכל צורות הגפנים שמעטרים כל חלקת אדמה בעמק היפה, אבל כאלה גפני שיח לא ראיתי עדיין. עצרתי בצד, עשיתי פרסה בדרך סילברדו והתחלתי לחפש כניסה ליקב – עד שמצאתי את August Briggs.

בהמשך גיליתי שאלו גפנים ותיקות של זינפנדל, כאלה שעדיין לא עקרו לטובת הקברנה שמוכר את היין יותר בקלות. עם הבקבוק שסחבתי מהיקב הקטן הזה  המתנתי בסבלנות שנתיים, בעיקר מחוסר הזדמנות מתאימה לפתוח אותו.

August Briggs, Napa valley Petite Sirah 2007 – קל להתפייט על הצבע של יינות כאלה, אבל כזה סגול-שחור באמת שלא רואים כל יום. היין הוא לכל האורך מיצוי עד הטיפה האחרונה של הפרי ממנו הוא עשוי, מהאף הבשל, הטאנין המייבש, המתיקות הפירותית, האורך והריכוז. מורכבות? לא. איזון? בשביל קברנה המתיקות הזו לא הייתה עוברת – בשביל פטיט סירה, היא חלק מהחבילה. כיף? הרבה. למרות שהיינות האלה לא מתפתחים יותר מידי עם היישון, אני חושב ששנתיים סבלנות משייפת כמה פינות חדות של הטאנין ומאפשרות להנות יותר מהפרי – למי שיש סבלנות ומקום במקרר.

בהמשך לשיחה סביב השולחן – יש אנשים שלא מתייחסים לזן בהרבה רצינות. אני מסכים שלא סביר שהוא יוצא יינות מורכבים ומתיישנים, אבל לטעמי יש בו מעבר ליין פירותי ושרירי – יש לו משהו כהה יותר, והפרי שהוא מספק שונה משאר הזנים, הרבה מעבר להבדל בין מרלו לקברנה (יש דבר כזה בכלל?) אז אולי לא הייתי מיישן אותו לצד בורדו גדולים, אבל הזן בהחלט מסוגל לספק יינות שמלבד ההנאה הם גם שוברי שגרה ובעלי אופי. אני חושב שהיין הזה סיפק דוגמה משכנעת לעניין.

תודה רבה לאנה ולאיתן על האירוח החם ולשרון ואסף על הארגון.

h1

קצת קסטל

מרץ 29, 2012

זה התחיל כטעימת מגנומים של קסטל, ואז נתגלה שהבקבוק האחרון מבציר 2000 החזיר את נשמתו לחמצן בעקבות פקק קלוקל. תכף נגיע למחליף שלו.

קסטל שרדונה 2008 – קצת קשה לי איתו. מצד אחד יש בו פרי טוב, מינרליות ועושר, ומצד שני למרות החומצה הטובה החבית נוסכת כבדות והיין לא מרגיש רענן מספיק. החבית אינה מופרעת, אבל היא מהווה אבן ריחיים על צווארו של הפרי, ובסוף למרות שהיין טעים ומעניין – לא היה לי חשק למלא כוס נוספת ממנו.

שאטו גולן, קברנה-מרלו 2000 (מגנום) – בבציר הראשון של היקב לא היה עדיין אורי חץ וגם לא היה האליעד. זה מה שהיה, ומה שנשאר מזה היום הוא מיצוי הפרי הגבוה שעשו מענבים טובים. הפה קצת מגמגם, לא ממש סימני גיל אלא פשוט חוסר חיבור מסוים, אבל גם במצבו העושר של הפרי מעניק ליין חן לא מבוטל. מרשים במיוחד בשביל בציר ראשון, אם כי גם כאן הוא התקשה לצלוח את מבחן הכוס השניה.

קסטל, גראנד וין 2003 (מגנום) – הבשלות של הפרי באף מרמזת על השנה, אבל ביקב יודעים לטפל היטב בפרי שלהם והחיך מאוזן ומפנק עם חומציות טובה וטאנינים מרוככים ונעימים. יין עסיסי, רך ומאוזן שנמצא בשיאו (מה שאומר שבקבוקים בפורמט רגיל כדאי לשתות). כיף של יין. אקסטרפולציה זריזה מלמדת שזוג הבקבוקים מ-2010 שמחכים לי ביקב ימתינו לסוף העשור בנחת. מזל שיש דברים אחרים לשתות בנתיים.

תודה למשפחת ראב על האירוח

h1

פיו צזארה עושה כמה יינות די טובים

מרץ 24, 2012

את פיו צזרה (Pio Cesare)  כבר פגשתי בעבר, אבל רק עכשיו אני יודע שהבקבוק ההוא היה מעט מנומנם למרות שהיה מוצלח. על השולחן של משפחת ראב עלו בזה אחר זה נציגים בוגרים של היקב, ונתנו תצוגה מרשימה של הבית הותיק הזה. שני יינות לחימום שלא ממש היו קשורים לשאר הטעימה:

Pio Cesare L'Altro Chardonnay 2009 – פרי טוב ששוחה בהמון עץ וחמאה (פופקורן), אבל יש לו חומציות כ"כ נמרצת שמצליחה בדרך פלא להחזיק את כל הבלאגן הזה. ריכוז טוב, מינרליות נעימה – בסדר, אבל בשביל מה היה צריך את כל העץ הזה? בסה"כ בסדר, אולי מכוון סגנונית לדודים בוב וסאם. ~140 ש"ח

Pio Cesare Barbera d`Alba 2007 – יין כבד. מיצוי חזק של הפרי עם המון חבית חדשה. לא אלבה ולא איטליה. לא. 180 ש"ח.

מכאן ואילך שתינו רק יינות מעולים. כדאי להזכיר שוב שהיינות מגיעים ממרתף הרבה יותר קר מרוב המקומות בהם שומרים יין (פחות מ-14 מע'), לכן כדאי לקחת את זה בחשבון אם רוצים להשוות את ההתבגרות ליינות שהגיעו ממקור אחר.

Pio Cesare Barolo – הברולו ה"רגיל" של היקב, בציר 2000 הגיע ראשון והראה את השילוב הממכר של פרי ואדמתיות (חמרה רטובה, נשבע). כל המרכיבים מחוברים מצוין ומראים איך פרא הנביולו יודע לזקק אלגנטיות – בהינתן סבלנות. היין בשיאו. בציר 97 המיתולוגי מדבר באותה שפה, בתוספת רוך ועדינות – יין מעולה, ממחיש למה כדאי ליישן יין.

Pio Cesare, Il Bricco Barbaresco – קרוי על שם הכרם – איל בריקו. בציר 2001 משמעותית יותר פירותי ומרוכז מהיינות הקודמים. האדמתיות הנהדרת נוכחת גם כאן, והיין ארוך, חומצי וטאני למדי. העובדה שהוא יותר מודרני לא אומרת שהוא פחות ממעולה. הייתי מחכה שלוש שנים לפני הפתיחה. בציר 97 של היין כבר מראה בגרות, פחות פרי ויותר אדמה, שאריות טאנין וסיום שמתקצר. מורכבות, חן ועידון – אבל כנראה אחרי השיא. לשתות ולהנות.

Pio Cesare Barolo Ornato – יין הדגל של היקב, נושא את שם הכרם אורנאטו. בציר 2003 רק מתחיל להיפתח וצועק פרי עשיר ומרוכז, נפח וריכוז גבוהים והאדמתיות עדיין לא כאן. טעים לאללה אבל בזבוז לגעת עכשיו בבקבוק. סבלנות. בציר 97 פשוט גונב את ההצגה לכל היינות המעולים שבאו לפניו. עם כמה שאני אוהב הפתעות, אין מה לעשות – היין הכי מיוחס ומוערך בטעימה מנפק קבלות ומצדיק את מעמדו. היין פשוט מדהים, הוא מוזג לכוס את כל מה שטוב ביינות הקודמים, במרקם של משי ועם מורכבות ועדינות. ימשיך להתפתח עוד חמש שנים לפחות לטעמי. חוויה.

תודה על משפחת ראב על האירוח החם