Archive for the ‘שונות’ Category

h1

דמעות של גינס

אפריל 22, 2012

זה לא ממש חשוב שבשנים האחרונות באנו פחות – בית נשאר בית.

אתמול זיו עלה הבמה בפעם האחרונה, עם עיניים רטובות, מלווה באחיו גיל ומוקף בלהקת כחול. שעה אחרי זה קרתה היסטוריה, ונגמרה החבית האחרונה של הגינס הטובה בעיר.

לא שמישהו שכח לעשות הזמנה. מבנה הקשתות החצוב בצלע הכרמל עומד להתחלף בבניין דירות יוקרתי, ופאב הבית הכי ותיק שלנו סוגר את הברזים.

האייריש האוס נפתח לפני תשע שנים – חודשיים לפני שבאתי ללמוד בחיפה, ומכ"ם הגינס שלי ביית אותי עליו/אליו בזריזות. למרבה האירוניה האייריש נסגר כמה חודשים לפני שאני מסיים סופית ללמוד ועוזב את העיר, לפחות לכמה שנים. אם זה לא מספיק, יום ההולדת שלי סמוך לשלו, מה שהופך את הלוקיישן לחגיגות להחלטה די פשוטה כל שנה בקיץ. בשנים הראשונות היו כרטיסיות – על כל 10 גינסים אפשר היה לקבל גינס וחולצה. אם רק הייתי יודע שזה יהפוך עכשיו לפריט אספנות לא הייתי לובש אותן עד שהתבלו…

תודה לגיל, זיו, והצוות על אינסוף חוויות, על דייטים ראשונים שלא המשיכו, על המארס המטוגן בשמן עמוק, על הפעם ההיא שעשיתי עם ש' סטריפטיז מאולתר מול מסיבת רווקות צווחת, על טבעות הבצל והשניצלונים בבירה, על חולצת הקלונטארף שנמחקה בכביסה הראשונה, ועל שולחן האבירים. תודה על הבית.

 בפעם האחרונה – ביצוע (ארכאי משהו) של שיר הבית:

h1

תספורת גפנים / תמונות מהכרם

מרץ 25, 2012

לפני כמה שבתות נקראו הזומרים אל הדגל (שמופיע בתמונה האחרונה). חמושים במזמרות הסתערו על כרם הפטיט ורדו החולי במושב ויתקין. המטרה – זמירה של השריגים מהעונה הקודמת רגע לפני שהם מתחילים ללבלב והגפן מבזבזת עליהם אנרגיה.

התוצאה: תספורת צבאית (קצרה וגסה) למספר לא ידוע של שורות כרם, סימני שחיקה על הידיים בצורת מזמרה, פטירתה בטרם עת של מזמרה, שיזוף לא מבוקר באופן קיצוני וכמה בירות טובות.

אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה

לפני

 אחרי

תם, אך לא נשלם

h1

החיפוש אחר הקלמנטינה הלא מושלמת

דצמבר 29, 2011

נתחיל מההתחלה ומהסוף ביחד: איתי קצת משוגע. בעצם אני מסתייג, בעיקר מה'קצת'. את איתי-וניליה, שיש מי שמכנה איתי רוגוז'ינסקי אני מכיר עוד לפני שהכרתי את הגלידה הכי טובה בשביל החלב. המייסד/אנרג'ייזר/בעלים/שף של רשת וניליה הוא לא אדם שגרתי, והתכונה שבזכותה הצטלבו דרכינו היא האף שלו. בשבוע שעבר אמרתי לו שהוא יכול לאתגר את חזירי הכמהין בחוש הריח והוא חייך בגאווה, כאילו הוא כבר ניסה תחרות כזו מזמן (וניצח). אני יושב איתו מידי פעם בטעימות, ולפעמים אני יכול להישבע שהוא מסוגל לזהות לפי הריח את יצרן החביות של היין עוד לפני שפתחו את הבקבוק, אבל הוא רק מחכה בסבלנות שימזגו לו כדי שלא נרגיש רע עם עצמנו.

גלידה, אמרנו. תחקרתי את איתי במשך כמה שעות טובות במצטבר על ה(ביו)כימיה של מה שהוא עושה והוא תמיד משאיר אותי שמוט לסת כשמעיין הידע שלו מתחיל לפכפך, בעודו מאכיל אותי אבק למרות שיש לי תואר או שניים בתחומים לא מאוד רחוקים. למרות הבקיאות המפחידה שלו בכימיה, השיחה מתגלגלת מהר מאוד לחומרי הגלם – זה הרבה יותר מעניין אותו מסוג החומצה (הטבעית) בה הוא השתמש בשביל ליצב את הצבע של המשמש. הייתי יכול למלא כמה פוסטים ארוכים ולא לכסות רבע מרמת הירידה לפרטים והחתירה הכמעט-פסיכוטית למצויינות שמסתתרת מאחורי כל ביס וניליה. המחקר בחומרי הגלם, בתהליכי ההכנה והניסיונות האקזוטיים-ביזאריים יכולים למלא כמה כרכים טובים שאני מקווה שיום אחד איתי יישב לכתוב (ולצלם), וכמות חומרי הגלם או התוצר הסופי שנזנחו בגלל שהם לא התאימו בצורה מושלמת לחזון הם מספר השמור היטב במערכת.

לטעימת בורדו איתי הביא שני מיכלי קלקר, ובסיומה סיפר שהם פנו ללקוחות בחיפוש אחרי עצי קלמנטינות ותיקים. "כבר הרבה זמן שאנחנו מסתובבים מיואשים ממצב הקלמנטינות בשוק." כותבים בדף הפייסבוק, "כן, הן מתקלפות מהר ונראות נהדר אך הן משוללות כל ארומות ובהחלט לא טובות מספיק בשביל הסורבה שלנו." שוב פעם הוא מתחיל, אני חושב לעצמי, שבע יין ואוכל. זה הסורבה הראשון שאנחנו מנסים בפרויקט, והוא מגיע מעץ בן 70 מרחוב מרמורק. הצטרפתי להלצות המתבקשות מסביב לשולחן: סינגל ויניארד סורבה, גלידת Old vines וכו'. תוך כדי צלוחיות קטנות החלו מטיילות סביב השולחן, ואז בבת אחת נהיה שקט, כשכל אחד מנסה לעכל את מה שקרה פה עכשיו. הטעם של הקלמנטינה כל כך צלול, מזוקק ואמיתי שלא צריך להבין אותו, ואי אפשר להסביר אותו. משום מה זה מחזיר אותי לילדות, אבל אני לא זוכר אם היה אז יותר טעם לקלמנטינות. חלק מההפתעה זו ההבנה "וואלה, נכון, ככה צריך להיות הטעם של קלמנטינה."

בכנות, אין טעם (ליטרלי) שאחטוא לעבודה/וודו של איתי ואנסה לתאר את הקסמים שלו בכתב – פשוט תצטרכו לטעום בעצמכם.

ואם זפלין פתחו אז הם גם יסיימו את הפוסט. מי יודע – אולי בשבוע הבא תמצאו טעם חדש של עוגת פודינג בסניף הקרוב לביתכם

h1

היה שלום, רוגוב

ספטמבר 12, 2011

התלבטתי אם לכתוב פוסט לזכרו של מבקר היין הישראלי הראשון והחרוץ ביותר, דויד ג'רוף, או בשם העט שלו – דניאל רוגוב. למה לא? היה נראה שאין לי מה להוסיף על מה שכולם כבר כתבו, אבל במחשבה שניה אולי כן. רוגוב מהזווית הצרה והאישית שלי:

התגלית של האתר הישן של רוגוב, בצירוף העובדה שלא משנה כמה קראתי שם לא הצלחתי למצוא את הידיים ואת הרגליים – הייתה אחד הגורמים המרכזיים שהניעו את פתיחת הבלוג הזה (בדיוק 5 שנים)

השיטוט בעמודים האינסופיים, בין כתבות לרשמי טעימה הראו לי כמה עמוק ורחב העולם הזה, והובילו אותי להבנה שאני צריך איזשהו תיעוד או יומן בשביל לא ללכת לאיבוד לגמרי. האפשרות לאינטראקציה עם רוגוב, על גבי הפורום ובאימיילים רבים גרמה לי לבסס את הניצנים הראשונים של הביטחון העצמי בתחום. הג'נטלמניות – סימן ההיכר שלו, ובנינו – כנראה הדבר שהוא הכי מתגאה בו –  אפשרה לי בהדרגה להעיז לחלוק על דעתו המבוססת לעתים.

Fast Forward. מלון דן פנורמה, שבועיים לפני היום. אחרי מינגלינג של כל המי ומי בתעשיה והתיישבות בהיכל ענק, פרנק סינטרה קורע את הרמקולים עם השיר המפורסם. הדלת נפתחת ו-300-400 איש קמים על הרגליים. כל הייננים שאני מכיר בארץ עזבו את הבציר בשיאו, כל מי שכותב על יין, מוכר, מייבא או שותה עזב את מה שהוא עושה, צלח את הפקקים והחניה התל אביבית ובא לתת כבוד. עשר דקות עמדנו שם ומחאנו כפיים בזמן שרוגוב, דומע, עם מקל הליכה צולח את הקהל. רבות נכתב על אותו ערב שאורגן ברגישות מופלאה למרות החיפזון.

יצאנו בהרגשה קצת עכורה מהערב המרגש, בעיקר בתחושה שרוגוב משאיר אותנו עם חלל ענק, שלא ברור מי יכול למלא. הפורום יסתדר מעצמו, גם על עיתון הארץ אני סומך – אבל המדריך השנתי של יינות ישראל, האנציקלופדיה של רוגוב – נעצרת כנראה במהדורת 2012. אני לא מכיר מישהו שמסוגל לעשות את עבודת הרגליים הבלתי פוסקת של רוגוב שכללה תפירה אורכית ורוחבית של המדינה וטעימה של יינות ממאות יקבים. אבל כל זה כבר לא משנה.

כשבוע לאחר מכן הצטמררתי לקרוא את ההספד העצמי, כתוב בגוף ראשון משם המשתמש של רוגוב בפורום.

רוגוב, אני מקווה שאתה שותה את הקרוג שאתה אוהב (96) ומקנח בארמניאק שכבר לא נדע מאיזה בציר. תודה על הכל. נוח בשלום על משכבך.

h1

דרושה כותרת

ספטמבר 3, 2011

פינת פיקניקים מוסדרת בכרמל, לא רחוק מצומת דמון. יום חמישי, 23:30. כעשרה בני 28-30 יושבים על מחצלת. גיטרה בחיקי. על השולחן שאריות ארוחת יום הולדת של חברה ושורת בקבוקי בירה ריקים. עובדתית – אף אחד מהנוכחים לא שתה יותר משתי בירות לאורך הערב, ולא היה במקום שום אלכוהול יותר חזק מיין.

אורות גבוהים של מכונית שחנתה מולנו עיוורו אותנו, ולא הבנו למה הנהג ממשיך לסנוור דקה אחרי שסיים לחנות. שני שוטרים יצאו מהניידת והחלו להקיף אותנו עם פנסים. האווירה נשארה ידידותית ומנומסת לכל אורך המפגש. אני שומר על החוק ואוהב נוכחות של שוטרים – חבל שאין יותר ממנה על הכבישים וסביבת מקומות הבילוי. הנחנו שהם באים לחפש סמים וגיחכתי לעצמי על הרוב הטכניוני של הנוכחים.

אחרי דקה אחד השוטרים התחיל לבחון מקרוב את בקבוקי הבירה הריקים ואז עצר בתנועת ניצחון. הרים בקבוק מוסקטו (5%) שנשארו בו 4 ס"מ נוזל והכריז על "בקבוק אלכוהול פתוח". הסתכלנו עליו בהלם, באמצע יער חשוך מרוחקים קילומטרים מציביליזציה ואפילו מהכביש הראשי, וללא נפש חיה בסביבה. לא התווכחנו, לבקשתו רוקנתי את הבקבוק על שיח מסכן שמחר יהיה מלא נמלים.

אחרי זה לקחו מאחד מאיתנו ת.ז. על מנת לתעד את המקרה, ולסיום הזהירו אותנו בידידותיות שהחל מעוד כמה שבועות – דבר כזה מזכה את בעליו ב-1000 ש"ח קנס במקום.

תובנות אקראיות בעקבות המפגש:

1. מה?

2. בקבוקי אלכוהול מלאים לא הפריעו להם. בקבוקי אלכוהול ריקים לא הפריעו להם. מסקנה: בהינתן שוטרים בסיטואציה כזו – סיימו מהר את המשקה שלכם.

3. הדבר שהכי מפריע לי: המפגש, כולל ירידה מהכביש הראשי גזלה משני השוטרים חצי שעה בחצות של יום חמישי. כמה נהגים שיכורים אפשר היה לתפוס באותה חצי שעה?

4. למה לא אוכפים בכזו מסירות מכירת אלכוהול לקטינים בפיצוציות?

5. אם המחוקק מחליט לחוקק חוק פאניקה שדורס את זכויות הפרט במקום להתאים אותו לבעיה האמיתית של שכרות (בעיקר של קטינים) במקומות ציבוריים – זה עדיין לא אומר שאין לשוטר בשטח מקום לשיקול דעת באכיפת החוק. כמו שלא סביר לעצור על כביש החוף את מי שנוהג על 105 קמ"ש באזור של 90, בדיוק כמו בסיפור לעיל – שיקול דעת צריך לאפשר לשוטר להבדיל בין מסיבת וודקה-רדבול בגינה ציבורית לבין אקדמאים ששתו בירה או שתיים. גם האכיפה יכולה להיות מנותבת לכיוונים יותר פרודוקטיביים להתמודדות עם בעיית האלכוהול.

בקבוק רבע-מלא של מוסקטו בצירוף תעודת הוקרה יוענק למי שיציע כותרת הולמת לפוסט.

h1

פרספקטיבה

יולי 24, 2011

אחת לכמה זמן כדאי לקבל אחת כזו, להבין כמה אתה לא יודע שום דבר, ולתעל את זה למוטיבציה להמשיך ללמוד.

בהצלחה ביישום

h1

חטאי האספרסו

דצמבר 20, 2010

למרות שאני צורך לא מעט ממנו – יכולת הניתוח שלי באספרסו מתמצה ב"טעים/לא טעים". כמו ביין – זה הפרמטר הכי חשוב בסופו של יום, גם כשלא יודעים לנתח מה בדיוק לא בסדר. לטעמי אספרסו הוא הדג'סטיף המושלם שמתאים לכל סיטואציה. אחריו אני מוכן לשקול משקאות אחרים. לצערי יש כמה תופעות נפוצות שיכולות בקלות לבאס את השלוק המרוכז והטעים הזה. למרות זאת, אני חושב שבאופן כללי המצב לא רע מהבחינה הזו, יש הרבה מקומות שאפשר לסמוך עליהם שינפקו תוצאה איכותית באופן עקבי – ואני שמח לציין לחיוב את רשת ארומה בהקשר הזה. בנוסף, בביקור האחרון בארה"ב למדתי שהמצב אצלנו משמעותית יותר טוב – גם ביחס לחוף המערבי וגם ביחס למזרחי. ברוב המקומות שילמתי כפול מאשר בארץ (~5$) תמורת אספרסו לא מוצלח. בכלל, מה הם מבינים שם בקפה?

1. פנק, אחי!

אני חייב להניח שהמנהג הזה הגיע מהלקוחות מתישהו, לפני שהשתרש בכמה מקומות. "מה זה?! אני משלם עשר שקל בשביל שלוק?! שים לי פה עוד קצת קפה!"

השפעת הטראומה על הבריסטה גורמת לו להכין לכולם ספלי אספרסו ענקיים. הבעיה – אחרי שהוצאתם מהתערובת כמות של מנה – כל טיפת מים נוספת שעוברת דרכה מדללת את האספרסו ומוסיפה לו טעם שרוף, דלוח – ובעיקר מבאס. במקומות שאני חושש לאיכות התוצאה אני מדגיש "אספרסו כפול, אבל שיהיה קצר בבקשה". כל המפנקים הורגים את הדבר הכי חשוב באספרסו טוב, וזה הריכוז שלו.

2. כוסות קרות

אני מתפתה לפתוח בנאום חנוני עם מושגים כמו thermal mass ומשוואת החום התלויה בזמן, אבל האמת היא שהפיזיקה פה נורא פשוטה ואינטואיטיבית. הכוס "שוקלת" מבחינה תרמית יותר מהקפה, ואם היא לא חמה (חמה, לא פושרת) – היא מקררת את הקפה עוד הרבה לפני שהוא הגיע ללקוח. כוסות חרס עבות ומפנקות זה כיף לאספרסו, אבל אם הן פחות מאשר רותחות – הן פשוט שותות את כל החום ישר מהקפה, וזו חובבנות לשמה. המקום של ספלי האספרסו הוא מעל המכונה, וכדאי שיהיו מכוסים במגבת על מנת לשמור על חומם. קורה שבשעות העומס הספלים מגיעים מהשטיפה וצריך להשתמש בהם לפני שהם התחממו – אבל ממש ליד האספרסו יש במכונה ברז מים רותחים; ממלאים את הספל ותוך כמה שניות הוא סופג את החום מהמים. ניגוב זריז ויש לכם ספל מוכן לפעולה.

3. הפוך מעוך

חלב זה לא כוס התה שלי, אבל בכל זאת – כשמכינים לאטה/הפוך/קפוצ'ינו (וכל מקום ממציא הגדרה משלו – אני לא מתקטנן) – חייב להיות יחס נורמלי כלשהו בין החלב לאספרסו. הבעיה חמורה שבעתיים בכוסות ה-to go שהן לרוב יותר גדולות מכוסות החרס והזכוכית, והרבה פעמים נתקלים בדלי של חלב חם עם צבע מעט אפרפר. הפתרון של מקומות מסויימים זה לעשות את האספרסו שבבסיס הקפה ארוך ודלוח, פי 2-3 ממה שמנת אספרסו צריכה להיות – ככה צובעים קצת יותר את המשקה וממצים קצת יותר טעמים (רעים) מהתערובת, במקום להשקיע עוד 2 שקל ולעשות את ההפוך הגדול ממנה כפולה של אספרסו.

לסיכום, למרות שיש לא מעט ידע וניסיון בקפה בארץ, ואפילו קורסי ברמנים נותנים רקע בסיסי בתחום – עדיין לא קשה למצוא דוגמאות לחובבנות כמו שתיארתי כאן. את כל זה ניתן לפתור עם מעט תשומת לב לפרטים והדרכה לעובדים. בפינת הבונוס, ברמן שמגיש שוט סודה קרה עם האספרסו זוכה אצלי מיידית לחיוך מרוצה, תהילת עולם וטיפ בהתאם.