Archive for the ‘שונות’ Category

h1

דמעות של גינס

אפריל 22, 2012

זה לא ממש חשוב שבשנים האחרונות באנו פחות – בית נשאר בית.

אתמול זיו עלה הבמה בפעם האחרונה, עם עיניים רטובות, מלווה באחיו גיל ומוקף בלהקת כחול. שעה אחרי זה קרתה היסטוריה, ונגמרה החבית האחרונה של הגינס הטובה בעיר.

לא שמישהו שכח לעשות הזמנה. מבנה הקשתות החצוב בצלע הכרמל עומד להתחלף בבניין דירות יוקרתי, ופאב הבית הכי ותיק שלנו סוגר את הברזים.

האייריש האוס נפתח לפני תשע שנים – חודשיים לפני שבאתי ללמוד בחיפה, ומכ"ם הגינס שלי ביית אותי עליו/אליו בזריזות. למרבה האירוניה האייריש נסגר כמה חודשים לפני שאני מסיים סופית ללמוד ועוזב את העיר, לפחות לכמה שנים. אם זה לא מספיק, יום ההולדת שלי סמוך לשלו, מה שהופך את הלוקיישן לחגיגות להחלטה די פשוטה כל שנה בקיץ. בשנים הראשונות היו כרטיסיות – על כל 10 גינסים אפשר היה לקבל גינס וחולצה. אם רק הייתי יודע שזה יהפוך עכשיו לפריט אספנות לא הייתי לובש אותן עד שהתבלו…

תודה לגיל, זיו, והצוות על אינסוף חוויות, על דייטים ראשונים שלא המשיכו, על המארס המטוגן בשמן עמוק, על הפעם ההיא שעשיתי עם ש' סטריפטיז מאולתר מול מסיבת רווקות צווחת, על טבעות הבצל והשניצלונים בבירה, על חולצת הקלונטארף שנמחקה בכביסה הראשונה, ועל שולחן האבירים. תודה על הבית.

 בפעם האחרונה – ביצוע (ארכאי משהו) של שיר הבית:

h1

תספורת גפנים / תמונות מהכרם

מרץ 25, 2012

לפני כמה שבתות נקראו הזומרים אל הדגל (שמופיע בתמונה האחרונה). חמושים במזמרות הסתערו על כרם הפטיט ורדו החולי במושב ויתקין. המטרה – זמירה של השריגים מהעונה הקודמת רגע לפני שהם מתחילים ללבלב והגפן מבזבזת עליהם אנרגיה.

התוצאה: תספורת צבאית (קצרה וגסה) למספר לא ידוע של שורות כרם, סימני שחיקה על הידיים בצורת מזמרה, פטירתה בטרם עת של מזמרה, שיזוף לא מבוקר באופן קיצוני וכמה בירות טובות.

אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה

לפני

 אחרי

תם, אך לא נשלם

h1

החיפוש אחר הקלמנטינה הלא מושלמת

דצמבר 29, 2011

נתחיל מההתחלה ומהסוף ביחד: איתי קצת משוגע. בעצם אני מסתייג, בעיקר מה'קצת'. את איתי-וניליה, שיש מי שמכנה איתי רוגוז'ינסקי אני מכיר עוד לפני שהכרתי את הגלידה הכי טובה בשביל החלב. המייסד/אנרג'ייזר/בעלים/שף של רשת וניליה הוא לא אדם שגרתי, והתכונה שבזכותה הצטלבו דרכינו היא האף שלו. בשבוע שעבר אמרתי לו שהוא יכול לאתגר את חזירי הכמהין בחוש הריח והוא חייך בגאווה, כאילו הוא כבר ניסה תחרות כזו מזמן (וניצח). אני יושב איתו מידי פעם בטעימות, ולפעמים אני יכול להישבע שהוא מסוגל לזהות לפי הריח את יצרן החביות של היין עוד לפני שפתחו את הבקבוק, אבל הוא רק מחכה בסבלנות שימזגו לו כדי שלא נרגיש רע עם עצמנו.

גלידה, אמרנו. תחקרתי את איתי במשך כמה שעות טובות במצטבר על ה(ביו)כימיה של מה שהוא עושה והוא תמיד משאיר אותי שמוט לסת כשמעיין הידע שלו מתחיל לפכפך, בעודו מאכיל אותי אבק למרות שיש לי תואר או שניים בתחומים לא מאוד רחוקים. למרות הבקיאות המפחידה שלו בכימיה, השיחה מתגלגלת מהר מאוד לחומרי הגלם – זה הרבה יותר מעניין אותו מסוג החומצה (הטבעית) בה הוא השתמש בשביל ליצב את הצבע של המשמש. הייתי יכול למלא כמה פוסטים ארוכים ולא לכסות רבע מרמת הירידה לפרטים והחתירה הכמעט-פסיכוטית למצויינות שמסתתרת מאחורי כל ביס וניליה. המחקר בחומרי הגלם, בתהליכי ההכנה והניסיונות האקזוטיים-ביזאריים יכולים למלא כמה כרכים טובים שאני מקווה שיום אחד איתי יישב לכתוב (ולצלם), וכמות חומרי הגלם או התוצר הסופי שנזנחו בגלל שהם לא התאימו בצורה מושלמת לחזון הם מספר השמור היטב במערכת.

לטעימת בורדו איתי הביא שני מיכלי קלקר, ובסיומה סיפר שהם פנו ללקוחות בחיפוש אחרי עצי קלמנטינות ותיקים. "כבר הרבה זמן שאנחנו מסתובבים מיואשים ממצב הקלמנטינות בשוק." כותבים בדף הפייסבוק, "כן, הן מתקלפות מהר ונראות נהדר אך הן משוללות כל ארומות ובהחלט לא טובות מספיק בשביל הסורבה שלנו." שוב פעם הוא מתחיל, אני חושב לעצמי, שבע יין ואוכל. זה הסורבה הראשון שאנחנו מנסים בפרויקט, והוא מגיע מעץ בן 70 מרחוב מרמורק. הצטרפתי להלצות המתבקשות מסביב לשולחן: סינגל ויניארד סורבה, גלידת Old vines וכו'. תוך כדי צלוחיות קטנות החלו מטיילות סביב השולחן, ואז בבת אחת נהיה שקט, כשכל אחד מנסה לעכל את מה שקרה פה עכשיו. הטעם של הקלמנטינה כל כך צלול, מזוקק ואמיתי שלא צריך להבין אותו, ואי אפשר להסביר אותו. משום מה זה מחזיר אותי לילדות, אבל אני לא זוכר אם היה אז יותר טעם לקלמנטינות. חלק מההפתעה זו ההבנה "וואלה, נכון, ככה צריך להיות הטעם של קלמנטינה."

בכנות, אין טעם (ליטרלי) שאחטוא לעבודה/וודו של איתי ואנסה לתאר את הקסמים שלו בכתב – פשוט תצטרכו לטעום בעצמכם.

ואם זפלין פתחו אז הם גם יסיימו את הפוסט. מי יודע – אולי בשבוע הבא תמצאו טעם חדש של עוגת פודינג בסניף הקרוב לביתכם

h1

היה שלום, רוגוב

ספטמבר 12, 2011

התלבטתי אם לכתוב פוסט לזכרו של מבקר היין הישראלי הראשון והחרוץ ביותר, דויד ג'רוף, או בשם העט שלו – דניאל רוגוב. למה לא? היה נראה שאין לי מה להוסיף על מה שכולם כבר כתבו, אבל במחשבה שניה אולי כן. רוגוב מהזווית הצרה והאישית שלי:

התגלית של האתר הישן של רוגוב, בצירוף העובדה שלא משנה כמה קראתי שם לא הצלחתי למצוא את הידיים ואת הרגליים – הייתה אחד הגורמים המרכזיים שהניעו את פתיחת הבלוג הזה (בדיוק 5 שנים)

השיטוט בעמודים האינסופיים, בין כתבות לרשמי טעימה הראו לי כמה עמוק ורחב העולם הזה, והובילו אותי להבנה שאני צריך איזשהו תיעוד או יומן בשביל לא ללכת לאיבוד לגמרי. האפשרות לאינטראקציה עם רוגוב, על גבי הפורום ובאימיילים רבים גרמה לי לבסס את הניצנים הראשונים של הביטחון העצמי בתחום. הג'נטלמניות – סימן ההיכר שלו, ובנינו – כנראה הדבר שהוא הכי מתגאה בו –  אפשרה לי בהדרגה להעיז לחלוק על דעתו המבוססת לעתים.

Fast Forward. מלון דן פנורמה, שבועיים לפני היום. אחרי מינגלינג של כל המי ומי בתעשיה והתיישבות בהיכל ענק, פרנק סינטרה קורע את הרמקולים עם השיר המפורסם. הדלת נפתחת ו-300-400 איש קמים על הרגליים. כל הייננים שאני מכיר בארץ עזבו את הבציר בשיאו, כל מי שכותב על יין, מוכר, מייבא או שותה עזב את מה שהוא עושה, צלח את הפקקים והחניה התל אביבית ובא לתת כבוד. עשר דקות עמדנו שם ומחאנו כפיים בזמן שרוגוב, דומע, עם מקל הליכה צולח את הקהל. רבות נכתב על אותו ערב שאורגן ברגישות מופלאה למרות החיפזון.

יצאנו בהרגשה קצת עכורה מהערב המרגש, בעיקר בתחושה שרוגוב משאיר אותנו עם חלל ענק, שלא ברור מי יכול למלא. הפורום יסתדר מעצמו, גם על עיתון הארץ אני סומך – אבל המדריך השנתי של יינות ישראל, האנציקלופדיה של רוגוב – נעצרת כנראה במהדורת 2012. אני לא מכיר מישהו שמסוגל לעשות את עבודת הרגליים הבלתי פוסקת של רוגוב שכללה תפירה אורכית ורוחבית של המדינה וטעימה של יינות ממאות יקבים. אבל כל זה כבר לא משנה.

כשבוע לאחר מכן הצטמררתי לקרוא את ההספד העצמי, כתוב בגוף ראשון משם המשתמש של רוגוב בפורום.

רוגוב, אני מקווה שאתה שותה את הקרוג שאתה אוהב (96) ומקנח בארמניאק שכבר לא נדע מאיזה בציר. תודה על הכל. נוח בשלום על משכבך.

h1

דרושה כותרת

ספטמבר 3, 2011

פינת פיקניקים מוסדרת בכרמל, לא רחוק מצומת דמון. יום חמישי, 23:30. כעשרה בני 28-30 יושבים על מחצלת. גיטרה בחיקי. על השולחן שאריות ארוחת יום הולדת של חברה ושורת בקבוקי בירה ריקים. עובדתית – אף אחד מהנוכחים לא שתה יותר משתי בירות לאורך הערב, ולא היה במקום שום אלכוהול יותר חזק מיין.

אורות גבוהים של מכונית שחנתה מולנו עיוורו אותנו, ולא הבנו למה הנהג ממשיך לסנוור דקה אחרי שסיים לחנות. שני שוטרים יצאו מהניידת והחלו להקיף אותנו עם פנסים. האווירה נשארה ידידותית ומנומסת לכל אורך המפגש. אני שומר על החוק ואוהב נוכחות של שוטרים – חבל שאין יותר ממנה על הכבישים וסביבת מקומות הבילוי. הנחנו שהם באים לחפש סמים וגיחכתי לעצמי על הרוב הטכניוני של הנוכחים.

אחרי דקה אחד השוטרים התחיל לבחון מקרוב את בקבוקי הבירה הריקים ואז עצר בתנועת ניצחון. הרים בקבוק מוסקטו (5%) שנשארו בו 4 ס"מ נוזל והכריז על "בקבוק אלכוהול פתוח". הסתכלנו עליו בהלם, באמצע יער חשוך מרוחקים קילומטרים מציביליזציה ואפילו מהכביש הראשי, וללא נפש חיה בסביבה. לא התווכחנו, לבקשתו רוקנתי את הבקבוק על שיח מסכן שמחר יהיה מלא נמלים.

אחרי זה לקחו מאחד מאיתנו ת.ז. על מנת לתעד את המקרה, ולסיום הזהירו אותנו בידידותיות שהחל מעוד כמה שבועות – דבר כזה מזכה את בעליו ב-1000 ש"ח קנס במקום.

תובנות אקראיות בעקבות המפגש:

1. מה?

2. בקבוקי אלכוהול מלאים לא הפריעו להם. בקבוקי אלכוהול ריקים לא הפריעו להם. מסקנה: בהינתן שוטרים בסיטואציה כזו – סיימו מהר את המשקה שלכם.

3. הדבר שהכי מפריע לי: המפגש, כולל ירידה מהכביש הראשי גזלה משני השוטרים חצי שעה בחצות של יום חמישי. כמה נהגים שיכורים אפשר היה לתפוס באותה חצי שעה?

4. למה לא אוכפים בכזו מסירות מכירת אלכוהול לקטינים בפיצוציות?

5. אם המחוקק מחליט לחוקק חוק פאניקה שדורס את זכויות הפרט במקום להתאים אותו לבעיה האמיתית של שכרות (בעיקר של קטינים) במקומות ציבוריים – זה עדיין לא אומר שאין לשוטר בשטח מקום לשיקול דעת באכיפת החוק. כמו שלא סביר לעצור על כביש החוף את מי שנוהג על 105 קמ"ש באזור של 90, בדיוק כמו בסיפור לעיל – שיקול דעת צריך לאפשר לשוטר להבדיל בין מסיבת וודקה-רדבול בגינה ציבורית לבין אקדמאים ששתו בירה או שתיים. גם האכיפה יכולה להיות מנותבת לכיוונים יותר פרודוקטיביים להתמודדות עם בעיית האלכוהול.

בקבוק רבע-מלא של מוסקטו בצירוף תעודת הוקרה יוענק למי שיציע כותרת הולמת לפוסט.

h1

פרספקטיבה

יולי 24, 2011

אחת לכמה זמן כדאי לקבל אחת כזו, להבין כמה אתה לא יודע שום דבר, ולתעל את זה למוטיבציה להמשיך ללמוד.

בהצלחה ביישום

h1

חטאי האספרסו

דצמבר 20, 2010

למרות שאני צורך לא מעט ממנו – יכולת הניתוח שלי באספרסו מתמצה ב"טעים/לא טעים". כמו ביין – זה הפרמטר הכי חשוב בסופו של יום, גם כשלא יודעים לנתח מה בדיוק לא בסדר. לטעמי אספרסו הוא הדג'סטיף המושלם שמתאים לכל סיטואציה. אחריו אני מוכן לשקול משקאות אחרים. לצערי יש כמה תופעות נפוצות שיכולות בקלות לבאס את השלוק המרוכז והטעים הזה. למרות זאת, אני חושב שבאופן כללי המצב לא רע מהבחינה הזו, יש הרבה מקומות שאפשר לסמוך עליהם שינפקו תוצאה איכותית באופן עקבי – ואני שמח לציין לחיוב את רשת ארומה בהקשר הזה. בנוסף, בביקור האחרון בארה"ב למדתי שהמצב אצלנו משמעותית יותר טוב – גם ביחס לחוף המערבי וגם ביחס למזרחי. ברוב המקומות שילמתי כפול מאשר בארץ (~5$) תמורת אספרסו לא מוצלח. בכלל, מה הם מבינים שם בקפה?

1. פנק, אחי!

אני חייב להניח שהמנהג הזה הגיע מהלקוחות מתישהו, לפני שהשתרש בכמה מקומות. "מה זה?! אני משלם עשר שקל בשביל שלוק?! שים לי פה עוד קצת קפה!"

השפעת הטראומה על הבריסטה גורמת לו להכין לכולם ספלי אספרסו ענקיים. הבעיה – אחרי שהוצאתם מהתערובת כמות של מנה – כל טיפת מים נוספת שעוברת דרכה מדללת את האספרסו ומוסיפה לו טעם שרוף, דלוח – ובעיקר מבאס. במקומות שאני חושש לאיכות התוצאה אני מדגיש "אספרסו כפול, אבל שיהיה קצר בבקשה". כל המפנקים הורגים את הדבר הכי חשוב באספרסו טוב, וזה הריכוז שלו.

2. כוסות קרות

אני מתפתה לפתוח בנאום חנוני עם מושגים כמו thermal mass ומשוואת החום התלויה בזמן, אבל האמת היא שהפיזיקה פה נורא פשוטה ואינטואיטיבית. הכוס "שוקלת" מבחינה תרמית יותר מהקפה, ואם היא לא חמה (חמה, לא פושרת) – היא מקררת את הקפה עוד הרבה לפני שהוא הגיע ללקוח. כוסות חרס עבות ומפנקות זה כיף לאספרסו, אבל אם הן פחות מאשר רותחות – הן פשוט שותות את כל החום ישר מהקפה, וזו חובבנות לשמה. המקום של ספלי האספרסו הוא מעל המכונה, וכדאי שיהיו מכוסים במגבת על מנת לשמור על חומם. קורה שבשעות העומס הספלים מגיעים מהשטיפה וצריך להשתמש בהם לפני שהם התחממו – אבל ממש ליד האספרסו יש במכונה ברז מים רותחים; ממלאים את הספל ותוך כמה שניות הוא סופג את החום מהמים. ניגוב זריז ויש לכם ספל מוכן לפעולה.

3. הפוך מעוך

חלב זה לא כוס התה שלי, אבל בכל זאת – כשמכינים לאטה/הפוך/קפוצ'ינו (וכל מקום ממציא הגדרה משלו – אני לא מתקטנן) – חייב להיות יחס נורמלי כלשהו בין החלב לאספרסו. הבעיה חמורה שבעתיים בכוסות ה-to go שהן לרוב יותר גדולות מכוסות החרס והזכוכית, והרבה פעמים נתקלים בדלי של חלב חם עם צבע מעט אפרפר. הפתרון של מקומות מסויימים זה לעשות את האספרסו שבבסיס הקפה ארוך ודלוח, פי 2-3 ממה שמנת אספרסו צריכה להיות – ככה צובעים קצת יותר את המשקה וממצים קצת יותר טעמים (רעים) מהתערובת, במקום להשקיע עוד 2 שקל ולעשות את ההפוך הגדול ממנה כפולה של אספרסו.

לסיכום, למרות שיש לא מעט ידע וניסיון בקפה בארץ, ואפילו קורסי ברמנים נותנים רקע בסיסי בתחום – עדיין לא קשה למצוא דוגמאות לחובבנות כמו שתיארתי כאן. את כל זה ניתן לפתור עם מעט תשומת לב לפרטים והדרכה לעובדים. בפינת הבונוס, ברמן שמגיש שוט סודה קרה עם האספרסו זוכה אצלי מיידית לחיוך מרוצה, תהילת עולם וטיפ בהתאם.

h1

איך לשרוד חתונה?

דצמבר 18, 2010

הבר הוא אחת הפינות המלוכלכות בעולם הממוסחר-למוות של תעשיית החתונות. סיפורי אימה על גניבות של משקאות שקנה הזוג המאושר ועל בקבוקים מזוייפים הם דבר שבשגרה. כאן אנסה לטפל בנושא מהצד של האורחים ולא של בעלי השמחה – ולענות על השאלה מה וכמה כדאי לשתות בחתונות? המטרה היא להגיע בשלום הביתה, ולקום בבוקר עם ראש לא כואב וכבד שאינו מקלל אתכם.

לא לנהוג.

גם אם נדמה שזו הולכת להיות החתונה הכי יבשה בעולם, רק עם דודות ובוסים מהעבודה – לעולם אי אפשר לדעת מראש מתי יכולה להיות סיטואציה שנחמד לשתות כמה דרינקים יותר מהרגיל. תמיד יש אנשים שנוסעים לכיוון שלך, וגם אם לא – אחרי השקעה של כמה מאות שקלים במתנה, חמישים ש"ח למונית יכולים להיות הוצאה מתקבלת על הדעת. אפילו פחות אם מתחלקים במונית עם עוד אנשים.

אם בכל זאת נוהגים לחתונה, כדאי להתייחס לזה כאילו מחכה לכם ליד האוטו שוטר עם ינשוף. הרבה פעמים זה באמת המקרה. כדאי לנשנש משהו שמנוני בקבלת הפנים לפני שלוקחים את הדרינק הראשון, להיות מאוד מודעים לכמות האלכוהול שצורכים (לפעמים אני מעדיף פשוט לוותר על שתיה במקרים כאלה) ולהפסיק עם השתיה עוד לפני שמגיעים הקינוחים.

לא יין.

זה מה שעצוב בפן הקולינרי של תעשיית החתונות. אנשים יכולים להשקיע מאות שקלים במנה שתוגש בחתונה שלהם, אבל היין יהיה – לעתים קרובות – מיץ זבל שאפילו לא מגיע למדפים התחתונים של הסופרמרקט. משהו ב-9 שקל לבקבוק + מע"מ שהיקבים הגדולים מבקבקים תחת תווית נפרדת ולא מוכרת – כי הם לא רוצים ששמם ייקשר בתוצאה. בנוסף, ראיתי במו עיני מלצרים בקייטרינג אוספים בקבוקים כאלה בסוף הערב ומוזגים את השאריות מאחד לשני כדי שיהיו בקבוקים מלאים לאירוע הבא. בלב כבד אני משאיר את האוכל ערום מהבחינה הזו.

לבחור עם פינצטה.

הרבה מהמשקאות שתזמינו מהברמן – תקבלו משהו אחר. להכל יש חיקויים זולים, לקמפרי יש איזה קמפריניו, לטקילה יש תהילה – ועוד כיד הדמיון. אם אתם בכל זאת לוקחים הימור מסוג כזה – כדאי לשים לב שהוא מוזג מול העיניים שלכם (ולקוות שהבקבוק מקורי). לפעמים יהיה בקבוק משקה טוב בתצוגה, אבל אם מזמינים ולא מבקשים במפורש את המותג הזה – תקבלו חיקוי ישראלי זול ונחות. בדרך כלל מה שיש בתצוגה אפשר גם לקבל – רק צריך לבקש מפורשות.

לא לערבב.

נראה שכל גוף מגיב שונה לערבוב של משקאות שונים, אבל כלל האצבע הוא שכמה שמערבבים פחות – יותר טוב. אישית אני לא מגיב טוב אם אני שותה באותו ערב יין עם משקאות אחרים או ויסקי עם משקאות אחרים. ויסקי ובירה דווקא הולכים בסדר (חומרי גלם דומים), ונראה שגם התזקיקים ה"לבנים" (ג'ין, וודקה, רום) מסתדרים סביר זה עם זה, אבל עדיין – מומלץ להישאר עם סוג משקה אחד. במיוחד משיקולי הבוקר שאחרי.

אז מה כן?

לעתים קרובות בעלי השמחה משדרגים את הבר במשהו איכותי (או שיבאס) וזה מציב בפני דילמה – הבקבוקים היקרים האלה נגמרים בדרך כלל עוד בקבלת הפנים, ואז הברירות הן או לעבור למשקה אחר, מה שמתנגש עם הסעיף הקודם, או להמשיך לוויסקי שהבר מספק, שבמקרה הטוב זה גרנטס. לפעמים אני פשוט מוותר על הדברים היוקרתיים ויותר ועובר למה שאני מתכנן לשתות בשאר הערב:

ברירת המחדל היא וודקה. גם כאשר האלכוהול הוא תחתית החבית של תוצרת הארץ – הוודקה תהיה בד"כ מאיכות סבירה ומעלה, משהו ממשפחת פינלנדיה, סמירנוף ושות'. במיקסולוגיה – הקלאסיקות לא מפספסות בדרך כלל: וודקה קרנבריז זה הפייבוריט שלי, במיוחד בקיץ, וגם וודקה אשכוליות/תפוזים או בלאדי מרי יכולים להתקבל בשמחה. לא שיא התחכום – אבל משהו שאפשר לסמוך על איכות המרכיבים.

קצב.

(לא הנשיא החשוד בפלילים) אחת הבעיות כששותים היא שלוקח זמן מרגע השתיה ועד שכל ההשפעה של המשקה נכנסת לפעולה. זו הסיבה שאני מעדיף לונג דרינקס על פני משקאות נקיים. אם מגיע השלב שכולם מתחילים להוריד שוטים על הרחבה כדאי להיזהר, כי מורידים שוט, ואחרי כמה דקות עדיין ההשפעה שלו לא הגיעה לשיאה אז מורידים עוד כמה שוטים ואז כשהכל משפיע בבת אחת אתם עלולים למצוא את עצמכם במצב כפיות עם האסלה הקרובה. אני לא נגד צ'ייסר מזדמן, אבל החוכמה זה להכיר את עצמכם ולדעת להאט או להפסיק בזמן.

הרבה מים

עוד כלל אצבע שאני לוקח איתי גם כשאני שותה רק דרינק או שניים, וזה כוס מים על כל מנת אלכוהול. רוב רובה של החמרמורת (האנגאובר) זה פשוט התייבשות. חשוב לשתות המון מים לפני השינה כששותים הרבה אלכוהול (לקום בלילה להשתין זה הרבה פחות גרוע מאשר לא לתפקד חצי יום למחרת). לצד זה, חשוב לתת לגוף מספיק מים גם תוך כדי השתיה. עדיף מים ולא מיצים לא רק בגלל שזה יותר בריא, אלא בעיקר בגלל שאפשר לשתות יותר מים מאשר מיץ (ובטח שיותר מאשר משקה מוגז). אם אתם רוצים לקחת עצה אחת מכל מה שכתוב פה – זה לשתות הרבה מים (ולא לנהוג).

לסיכום –  מומלץ לא לנהוג, לא ממליץ על יין, עדיף לא לערבב וללכת על סוג משקה אחד שאיכותו אמינה, לשתות בקצב רגוע ולשלב בין הדרינקים המון מים. בכלל, אם יש ספק – עדיף פשוט לשתות קצת פחות ולהרגיש טוב יותר למחרת.

לחיים ומזל טוב

h1

קצרצר: הצצה לתרבות היין בארץ

ספטמבר 1, 2010

אחרי שאבירם כץ סיפר על מי שמגדיר "בלנד קלאסי של שרדונה וקברנה" אני רוצה לחלוק חוויה משלי. ארוחת ערב סתמית במסעדת super-value צעירה, פופולרית ועתירת למברוסקו. רציתי (מיץ) יין אדום מהמבחר הרחב (3 יינות ייבוא של ~20 ש"ח סיטונאי) ושאלתי את הברמן איזה מהם הכי טעים. "שמע, אני אוהב את המרלו, אבל אם אתה רוצה יש לנו גם קברנה סוביניון, שזה כידוע ערבוב של שני זנים"

כן, ידוע שההורים הגנטיים של קברנה סוביניון זה קברנה פרנק וסוביניון בלאן
h1

מפת הפאבים בחיפה

אוגוסט 10, 2010

 הקדמה

כמו שכבר כתבתי – עזרתי לאלדד לוי בהכנת כתבה לידיעות אחרונות (מסלול 16, 19.7.2010) על תרבות האלכוהול בחיפה. הוא כותב מעולה והצליח להביא את ה-vibe של מקומות שביקרנו בהם, אבל מפאת קוצר הזמן והגיאורגפיה דילגנו על מקומות רבים וטובים. זה עוזר לי להרים את הכפפה ולסקור כמה פאבים בחיפה, שביליתי בהם בשבע השנים שאני גר פה. כדי לא להאריך במילים אקצר מאוד במידע על הפאבים ואנסה לדבר על מבצעים שווים, מה קורה מבחינת עישון ומנות מומלצות.

אני מתכוון לכתוב רק על מקומות שישבתי בהם בעצמי: אם פאב לא נכנס לרשימה כאן יש לזה שני הסברים אפשריים – לא ביקרתי בו (בשנים האחרונות), או שאני ממליץ שלא לבקר בו. באופן הזה אני יכול להשאיר את הנושא עמום, ולסקור פאבים בלי שאני צריך לכתוב דברים רעים על מקומות שאני לא ממליץ ללכת אליהם. פרמטר העישון – יש לצערי מעט פאבים עם הפרדה אמיתית ללא מעשנים. בחלק מהפאבים האחרים יש הפרדה תיאורטית ומגוכחת בסגנון "על הבר מעשנים – על השולחנות לא", ואני לא מתכוון להבדיל בין מקומות כאלה לבין מקומות שאפשר לעשן בהם חופשי. בכמה מקומות אני לא מכיר את המדיניות אז אני לא כותב כלום.

אני מחלק את הרשימה גיאוגרפית לעיר התחתית ול"למעלה" שכולל בעיקר את מרכז הכרמל. העיר התחתית כוללת השפעה ניכרת של ימאים, שבמידה רבה עיצבו את תרבות השתיה בעיר במהלך השנים – במיוחד במקומות הותיקים יותר. בניגוד לכרמל – בעיר התחתית אפשר למצוא בקלות חניה בקרבת הפאב. יתרון נוסף הוא שרוב הפאבים הם במרחק הליכה של כמה דקות זה מזה – מה שמקל על pub crawling וגם עוזר להחליף מיקום אם לא נהנים, וכמו בדאונטאון אמיתי, גם המחירים מעט יותר עממיים לרוב. בכרמל וסביבתו מרוכזים הרבה פאבים נחשבים ונחשקים – בחלקם תצטרכו לחכות ברחוב עד שיכניסו אתכם בסופי שבוע. מקומות שמושכים אנשים שבאים לראות ולהראות עם כל מה שאופנתי. לצידם אפשר למצוא בכרמל גם מוסדות שתיה מכובדים יותר, ובכלל, אם לאפיין את האזור במשהו מלבד מחסור בחניה – זה המגוון.

חלק א' – עיר תחתית

העוגן – מוסד שתיה ותיק ומכובד. עיצוב עץ יפה עם מוטיב חזק של ימאים, מפרשים, הגאים וכד'. מומחיות הבית – רוסטביף: סנדויץ' מצוין, פלטת רוסטביף מצויינת וגם מנת נישנוש קטנה ליד הבירה במחיר מצחיק (18 ש"ח, בלי לחם) – מומלץ גם למי שלא רעב. היה פאב הבית במשך שנה-שנתיים, עד שחזר להיות מעושן. שער פלמר 3, 04-864-5108 , אתר

הסנדק – מוותיקי הפאבים בחיפה, אווירה מיוחדת, מואר יחסית ושקט יחסית. יושבים ממש על מסילת הרכבת – כשעובר קרון השולחנות נמצאים פחות ממטר מהנוסעים וכל המקום רועד. קדושי בגדד 30, 04-867-1888

קלמנס – בעיני – המוסד בחיפה. פחות ותיק מהסנדק, אבל פועל 25 שנה. מקום קטנטן שבנוי סביב קלמן, הבעלים, שתמיד נמצא מאחורי הבר (בהגדרה, אחרת המקום סגור). הגינס הכי טובה בעיר, ולצידה שלל מנות ייחודיות למקום שלא תמצאו באף מקום אחר. לא נראה כמו פאב רגיל, מואר ושקט – זה לא יתאים לכל אחד אבל מי שכן יתאהב. סגור בימי שישי. הנמל 3, 04-862-0525

בארקי (Barki) –  פאב הבית של סניף ברטנדר המקומי – מקום שכונתי, כיפי ובגובה העיניים ואחד הפייבוריטים הבולטים שלי. מוזיקה מצוינת עם רוק ישראלי ובינלאומי שעושה מצברוח טוב. העבודה עם טמפו משאירה את הגינס בחוץ, אבל יש גולדסטאר מחבית, גוסר, אדלוייס ועוד. למקום יש תפריט מגוון אבל מנת הבית שלי זו פיצה אישית (29 ש"ח) שמהווה בת זוג מגן עדן לגולדסטאר מחבית – שאפשר להזמין בקנקני 2 ליטר (85 ש"ח). הנשנושים החינמיים מוצלחים ומוגשים בנדיבות. הפרדה טובה בין מעשנים ללא. מבצעים: יום שלישי 1+1 על כל הבירות מחבית, יום חמישי 'שתה כפי יכולתך' של בירה וקוקטיילים במחירים של 59-79 ש"ח. העצמאות 84 (להיכנס דרך הסמטה המזמרת בדרך יפו, קצת לפי כיאט), 0544-258-904, אתר

סינקופה – פאב אפלולי עם עיצוב מעניין, משהו כמו טרקלין מלפני כמה עשורים, כולל פינת ספות מגניבה עם ספריה וכיסא נדנדה. הקומה העליונה מתפקדת כסוג של מועדון בסופי שבוע, ויש גם הופעות חיות של אמנים מוכרים ולא מוכרים בתדירות שבועית. מעושן. כיאט 5, 0509-188-899

מעיין הבירה – ממש לא פאב, אבל לא יתכן שמוסד בירה כזה לא יוזכר ברשימה. ויש לו תירוץ – יום בשבוע הוא פתוח גם בלילה. מדובר באחד המקומות הותיקים בנוף של חיפה הישנה, מסעדה מזרח אירופאית שמנונית וארומטית, עם תפריט קלאסי שמזכיר לכל אשכנזי משהו מהבית. מנות ענקיות (טיפ שימושי: מכל מנה עיקרית אפשר להזמין חצי) ומגוון בירות מחבית גדול יותר מרוב הפאבים. בלילות שלישי חוסמים את הרחוב ועושים מסיבת רחוב עם מוזיקה חיה באדיבות להקת הבית – קוסטיצה. חוויה! נתנזון 4, 04-862-3193 , כתבה

פולה – קרוי על שמה של פולה בן-גוריון ובכך זוכה בנקודות על מקוריות עוד לפני שחצינו את המפתן. צעיר יחסית למקומות מסביבו, מעט אפלולי, עיצוב מודרני, בר גדול ותפריט אוכל חביב. מעושן. העצמאות 7,  04-866-0079, כתבה

ג'ק והאפונים – לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מיאיר גת שביקש המלצות לפאבים שכונתיים בחיפה – וזה היה השם הראשון שחשבתי עליו. באותו זמן עוד קראו למקום האיזי-בר, אבל לא הרבה השתנה: עדיין מדובר במקום חמים וידידותי שאני מרגיש בו הכי בנוח בסנדלי שורש ומכנסים קצרות. קטן יחסית, עם בר לכל אורכו וקומה שניה מגניבה לגמרי, ספות ביתיות והמון אווירה. המקום מחזיק בירות מיוחדות, אבל כדאי לבדוק מה מצב הטריות שלהן לפני שמזמינים – למשל לבקש טעימה. מעושן. דרך יפו 44, 04-853-5668, ביקורת

טמפל בר – אם את/ה קורא/ת כאן כנראה שאין צורך להציג לך את הרשת. בקצרה – מסחור מוצלח ומושקע של קונספט הפאב האירי. לוקחים את האלכוהול, והבירות במיוחד – ברצינות מבחינת המבחר, המבורגרים מוצלחים, מוזיקה חיה וסרטונים ממזקקות ומבשלות על מסכי פלזמה. סינמול, לב המפרץ, 04-8404460 , אתר

חלק ב' – הכרמל והסביבה

אייריש האוס – הפאב היחיד שיש לו קטגוריה משלו בבלוג, וזה בגלל שמאז הקמתו זה המקום שביקרתי בו הכי הרבה. ממוקם במעין מרתף עם קשתות – מקום עם אופי. גינס מצוינת, בירות של הנורמן מחבית, מבחר ויסקי גדול, ומאכלים איריים כמו שפרדס פאי. הנשנוש החביב עלי זה טבעות בצל – כמו של פעם, ולקינוח יש מנה משוגעת של חטיפי מארס עם בצק פריך מטוגנים בשמן עמוק. מבצעים שווים! ראשון-שני 1+1 על כל הבירות מחבית והיין, כל יום באמצע השבוע עד 21:00 – 25% הנחה על האוכל ו-1+1 על בירה ויין. הפרדה טובה מהמעשנים, הממוקמים במרפסת הסגורה. בזמן האחרון מחירי הבירות זינקו והגינס הפכה להיות היקרה ביותר בחיפה (בארץ?) עם 32 ש"ח לחצי ליטר. יפה נוף 120, 04-810-3776, אתר

דיוק (Duke) – הכי בריטי בחיפה. הוקם ע"י קלמן מהקלמנס, שכבר לא חלק מהבעלים. מבחר גדול של ויסקי – אולי המרשים ביותר בחיפה, גינס טריה, ותפריט ששואב השראה מהקלמנס. הרבה עץ, קהל מבוגר יחסית ליושבי הפאבים – ובדרך כלל די מלא, למרות שהוא גדול. שד' מוריה 107, 04-834-7282, אתר

הסליק – מקום חדש יחסית, מרתף מעוצב מודרני ויפה עם מגרש חניה צמוד לכניסה – חינם לבאי הפאב. תפריט מעניין שכולל מנות פתיחה טעימות. מבצע: 25% על כל התפריט עד 21:30 – שווה! מעושן. שד' הנשיא 124 (כניסה דרך החניון), 0525-608-884 , פוסט

דיזנגוף – מקום צעיר יחסית שיושב על מרפסת מרווחת ליד כיכר ספר. העצים שבחצר משולבים בשולחנות, האוויר הפתוח מרחיק את צחנת העישון בצורה סבירה לחלוטין באמצע השבוע, כשהמקום לא מלא. מצאתי שחלק מתפריט הויסקי (הסטנדרטי) כולל מחירים לא רעים לכמה מאלטים. לא מצאתי טלפון או כתובת, ממוקם בפינת שד' מוריה ורח' ליטניס (כיכר ספר)

ברברוסה – הפאב יושב על צומת חורב, אולי המיקום הכי אסטרטגי בעיר – ואולי זו הסיבה שהוא תמיד מלא-עד-צפוף, גם באמצע השבוע. מדובר במקום פופולרי ואופנתי, חשוך למדי בחלל הפנימי ומאוורר קצת יותר במרפסת שבחוץ. המחירים יקרים במעט ביחס לחלק מהפאבים בסביבה. לטעמי התפריט במקום מוצלח בהשוואה לפאב הממוצע, וההמבורגר שלו (54 ש"ח כולל צ'יפס) הוא הטוב ביותר שאכלתי בפאבים. לנשנושים, הקבבונים לא רעים (34 ש"ח) רק שזו מנה די קטנה. מעושן, אפילו מעושן מאוד. פיק"א 8, 04-811-4010, אתר

סקנד פלור – היסטוריית האלכוהול של מרכז זיו – הציוויליזציה הכי קרובה לטכניון הפכפכה ועגומה, והיא כוללת את גסיסתו המתמשכת של ההסלס, את גוויעתו של הפיאמה שהיום מאכלס חומוסיה, וכיום מתחרים בשכונה הסקנד פלור והנולה סוקס על ארנקם של הרבה סטודנטים צמאים – משני צידי הרחוב. הסקנד ממוקם בקומה השניה, ומהחלונות הגבוהים משקיפים על הרחוב מתחת. עיצוב מודרני וחדיש, תפריט די סטנדרטי בתחום האלכוהול בתוספת בירות של נורמן. כל חודש בממוצע יש מבצעים על ליקרים, ויסקי ומשקאות נוספים (בד"כ של הכרם) שמאפשרים לסקרני אלכוהול שכמותי להתנסות בדברים חדשים בצורה ידידותית לארנק. כמו באייריש – 1+1 על בירה ויין ו-25% הנחה על האוכל עד השעה 21:00 כל יום. המקום מקפיד על חוק העישון ואין בתוך הפאב הקטן מקום שאפשר לעשן בו. מרכז זיו, נווה שאנן, 0545-619-308 , פוסט

מיידלרס – מקום אפלולי משהו, מבחר לא רע של ויסקי עם כמה מהדורות לא שגרתיות, ומביקור ישן זכורים לי לחיוב כמה קוקטיילים. אזור עישון מופרד לא רע. שד' מוריה 126 (בשנים האחרונות נפתחו עוד כמה סניפים באזור חיפה), 04-8248754 , פוסט

פרנג'ליקו – בראון – לוינסקי – כנראה שלפחות חמש שנים לא נכנסתי לפאבים האלה, אבל בכל זאת קשה לא להזכיר אותם – ולו מחמת הפופולריות. מדובר בשלושה פאבים שממוקמים על אותה צומת, וקווים ברורים עוברים בין כולם: חושך, מוזיקה רועשת, ואנשים שמצטופפים על המדרכה ומחכים שיכניסו אותם להיכל הנכסף. קיראו לי זקן – אבל נדמה שאנשים מגיעים לשם יותר בשביל לראות ולהראות מאשר להנות ממשקה טוב, חברה טובה ושיחה. זקן או לא – עם הפופולריות קשה להתווכח, וכשעברנו בסיור הפאבים בפרנג'ליקו נדהמתי לראות שבאמצע השבוע, פוסט מונדיאל – הוא מלא כמעט לחלוטין בשמונה ורבע בערב, וזה לא מקום קטן. כל הכבוד. שד' מוריה פינת רח' מאפו.

מקום אחרון שראוי להזכיר ולא הזכרתי הוא פאב הדוב, מוסד ימאי ותיק והכי עיר תחתית שתמצאו בכרמל. רצה הגורל ולא ביקרתי בו מעל חמש שנים, כך שאין לי משהו רציני לכתוב. אולי הוא יפוצה בעתיד בפוסט נפרד.