Archive for the ‘כללי’ Category

h1

חדשות גליליות

פברואר 21, 2012

יש לי פינה חמה בלב ליקב הרי גליל. איתם התחלתי להתעניין ביין כשגיוונתי כסטודנט תפרן את החרמון האדום בבקבוק אקראי מהמדף בסופר. הפור נפל על גליל מרלו. "וואלה, יש פה משהו" מלמלתי, ומאז אני צמא.

לאחרונה ביקב עושים סדר ביינות, ובעיקר מנערים אבק מסדרת הביניים, שכללה פעם פינו נואר, שיראז-קברנה וברברה שהתווספה בשנים האחרונות. בסדרה החדשה, שמכונה גליל – הסוביניון בלאן עלה כיתה מהסדרה הזנית הבסיסית, השיראז-קברנה קיבל תוספות קטנות של זנים אחרים והפך להיות הבלנד אלון, והפינו נואר נשאר כשהיה. שלושת היינות כוללים, מלבד תווית חדשה ויפה גם עליה של כ-20 ש"ח ממחירם המקורי. האם זה מוצדק ביקב שידוע לפני הכל בתמורה טובה למחיר? ניתן ליינות לדבר לפני שנחליט.

מה בהמשך? הסדרה צפויה לקלוט בהמשך השנה ויוניה מיושן (הויוניה הצעיר יישאר בסדרת הבסיס), את הברברה מפעם, ובלנד סירה-ברברה+ בשם אלה. מעודדים מגידול של למעלה מ-20% במכירות ב-2011 ביקב נטעו 200 דונם (!) כרמים חדשים במשגב עם, "העתיד שלנו" לדברי מיכה ועדיה היינן הראשי. בנוסף מתוכננות נטיעות של 250 דונם נוספים, שכאשר כולם יהפכו ליין עוד 4-5 שנים יהיה מדובר בגידול של כמעט 50% בתפוקה של יקב מסקאלת מליון הבקבוקים. לצד תבור ויקבים גדולים נוספים שגדלים בקצב כזה, צריך לשאול מי ישתה את כל היין הזה כאשר הצריכה השנתית לנפש בארץ עדיין יותר קרובה לזו של מדינה מוסלמית מאשר למדינה אירופאית.

הרי גליל רוזה 2011 – בושם פרחוני ופירותי, רמז למתקתקות גולש על חומציות מצוינת, נגיעה מלוחה-מינרלית שאני אוהב. בקיצור, יין טעים לאללה, ידידותי למשתמש. משלב קלות ורעננות עם ריכוז טוב של הטעמים. כל מה שנותר זה לחכות לקיץ. 40-45 ש"ח, מהמוצדקים ביותר שאני מכיר ליין כזה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – טרופי, בשל ומתקתק באף, הזכיר לי סלט פירות קיצי, קל בפה, חומצה טובה, בעבוע עדין. ארוך ומוצלח. בבצירים הקודמים היין היה יותר הדרי-לימוני והבציר החדש יותר טרופי-בשל באף, אבל גם במודל הנוכחי מקדם הרעננות גבוה מאוד, שמלבד חומצה גבוהה כולל גם אלכוהול נמוך (12.5%) וביחד מובילים למסקנה פשוטה: אפשר עוד? 55 ש"ח מחיר מומלץ. למרות עליה של 50%, לדעתי תמורה טובה – פשוט המחיר הקודם היה נמוך מאוד.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מצד אחד, יש פה חומר פינו טוב שקשה למצוא בארץ, עם צחנה טחובה נהדרת, ועדינות – לפחות מהצד של הפרי. מהבחינה הזו הוא שונה מבצירים ישנים שהיו על הצד הפירותי יותר של הזן. הבעיה שלי איתו היא החבית, היא מורגשת יותר מידי באף, ומשתלטת על החיך. בכל זן אחר זו הייתה כמות מזערית של חבית – אבל פינו נואר בפאזה העדינה שלו עלול למצוא את הכמות הזו מאתגרת. יכול להיות שגילו הצעיר וחוסר אוורור מספיק הגבירו את התחושה הזו. בכל מקרה לא מדובר על הגזמה פרועה בחבית, פשוט יותר מידי ממה שהפרי מחזיק לטעמי. אולי אחרי סבב של כמה מהפינו נואר הטובים בסונומה פשוט נהייתי קצת מפונק? 70 ש"ח, לא בשבילי.

הרי גליל אלון 2009 – יין פירותי ובשל עם פלפל שחור-שיראזי. עשיר, ומתובל, מרוכז וארוך. הוא בשל ומוחצן, לא פוזל לאלגנטיות ויש בו פינה לא משויפת, או שתיים – אבל פשוט כיף להריח ולשתות אותו. 70 ש"ח, בחירה טובה בטווח מחיר כזה.

לסיכום – היינות ממשיכים לשמור על קו נקי ופירותי, ולהוציא מקרה בודד, עליית המחיר לא פגעה בתמורה שמקבלים.

 הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

ירדן רום, מהדורה שלישית

פברואר 18, 2012

רמת הגולן מוציאים לשוק זוג יינות חדשים: היין הראשון הוא ירדן רום 2008, הבציר השלישי לבלנד החדש והמדובר, והיין השני הוא יין קינוח חדש ומעניין, עליו אכתוב בהרחבה בעתיד הקרוב.

תמיד מפתיע לראות את ויקטור שונפלד, ועוד יותר מפתיע לשמוע אותו מדבר. שפת הגוף העדינה והקול השקט, שמאפיינים את הקטר של הרכבת הכי משומנת בתעשיית היין בארץ יוצרים דיכוטומיה משונה, שמצד שני גם איכשהו מסתדרת עם עצמה. לפני שאני נכנס ליינות שטעמנו, כמה משפטים כלליים. בניגוד למגמה שרואים ביקבים כמו רקנאטי ואחרים, יקבי רמת הגולן ממשיכים להוביל את הקו הקליפורני (של פעם), עם מקסימום מיצוי של פרי איכותי ובשל שנכנס להרבה עץ קלוי, עם תוצאה שכוללת אלכוהול גבוה (הגענו כבר מזמן ל-15.5% והיד נטויה) ומתיקות מדומה.

"גם ‘שאטו לאפיט’ מבורדו לא רץ לטעת זנים חדשים או להחליף את סגנון העשייה בכל פעם שנולד בצרפת כוכב חדש", מצטט אלדד לוי את אנשי היקב בכתבה חדשה ומומלצתבמילים אחרות, ביקב מפרגנים לאחרים אבל לא מתכוונים לשנות את הכיוון שהביל אותם לדרך המלך בעבר. האם השיפור באיכויות הפרי באמת יאפשר ליין לשאת על גבו כמויות כאלה של עץ אחרי יישון? אשמח מאוד לגלות שכן ולהודות שטעיתי. דווקא היין שלשמו התכנסנו, רום, אמנם בשל ופירותי אבל החבית משמעותית פחות מורגשת ויותר חומציות מגיעה לידי ביטוי. אולי השפעה של הייננית-יועצת המוערכת זלמה לונג, אולי הפרי יותר טוב – אבל כל דבר בעיתו.

המארחים בחרו בקפידה מה נטעם, ולכל כוס בטעימה הייתה סיבה. רום הוא בלנד של מרלו, קברנה וסירה ביחסים לא קבועים, ולכן התחלנו את הטעימה ב"מרכיבים" השונים כפי שהם באים לידי ביטוי בסדרת ירדן:

ירדן מרלו 2006 – יין מתובל עם עץ די בולט, הטאנין עדיין נוקשה, אבל מה שמפצה על זה הוא שילוב של אף מעניין (דובדבן ורוזמרין) וחומציות טובה בפה. אני תוהה אם השפעת החבית תפחת בשלב מסוים, או שכוונת המשורר תישאר עם היין גם בעתיד. כך או כך, בגיל 6 הפרי לא מצליח להתמודד עם העץ, לפחות לטעמי.

ירדן סירה 2007 – יין מלא, שופע ובשל עם עישון-בשרני נעים וקליה נדיבה של חבית. אמנם הפרי העשיר נותן פייט טוב יותר לעץ, אבל חוסר (קל) בחומציות פוגע ברעננות של היין ושולח אותו למחוזות שיראזיים יותר. עכשיו כשאני מעלה את זה על הכתב זה נשמע כמעט מתבקש לערבב בין השניים…

ירדן קברנה 2008 – זו הפעם הראשונה שזכורה לי ירקרקות בבנצ'מארק של הקברנה הישראלי. המתקתקות של היין הזה מתחילה כבר באף הבשל והפרחוני ומתעצמת עם המתיקות המדומה בחיך. היין עדיין הדוק, הטאנין הנדיב משולב היטב ולמרות הבשלות הגבוהה גם החומצה באה לידי ביטוי. כמו בשנים אחרות, גם כאן יש המון עץ שמפזר תיבול וקליה, אבל כאן הפרי מספיק מרוכז בשביל להחזיק את כל החבית הזו. התוצאה היא יין מהוקצע שמדבר בווליום גבוה. נדמה שהבשלות שלו הולכת ומתגברת בין בציר לבציר, ושוב גוברת הסקרנות אם ואיך זה ישפיע על היין בעשר הבא. למרות הכל, ללא עוררין היין הטוב בסדרה – לא שלמישהו היה ספק.

ירדן רום 2006. אפשר לסכם בצורה פשוטה – היין מתחיל לנפק קבלות ולהצדיק את היוקרה והייחוס האצילי. בהרחה ראשונה הוא מזכיר מאוד את הסירה שטעמנו לפני רגע, עם הפרי החושני והעישון הנעים. מהר מאוד מתגלים ההבדלים, והיין חושף עומק ומורכבות, הפרי עשיר בצורה יוצאת דופן, בפה הוא עסיסי ועם מבנה מעולה, חומציות טובה וחבית רגועה יותר ביחס לשאר היינות. כשיקב איכותי של מליוני בקבוקים בוחר את הפרי הכי טוב שלו ליצירת (כ)עשרת אלפי בקבוקים של יין העל שלו, בשילוב עם טיפול יינני קפדני וזהיר – לא קשה להבין איך התוצאה היא אחד היינות הטובים ביותר שעשו פה אי פעם.

ירדן רום 2007 יצוק לאותה תבנית אבל שונה. אם היין הקודם הזכיר (לפחות בגיל הנוכחי) את ירדן סירה, הפעם נדמה שירדן קברנה נותן את הטון, מה שהסתדר עם העובדה שהפעם הקברנה הוא המרכיב העיקרי של הבלנד. כרגע הוא מעט סגור יותר, קצת יותר רזה מהרום הקודם, והרבה יותר עשיר ומאוזן ביחס לקברנה. שונה סגנונית מהיין הקודם, אבל בהחלט שייך לאותה ליגת על של איכות. אם מהיין הקודם אפשר להנות כבר עכשיו (למרות שעדיף משמעותית לחכות), ליין הזה הייתי נותן עוד כמה שנים לפני ההתחלה.

ירדן רום 2008, סגור למדי באף, אבל אם מתעקשים ומסחררים הוא מזכיר ארומטית את הבציר הקודם. כשטועמים זה מזכיר לי יותר טעימת חבית מאשר יין מוכן לשתיה, עם ריכוז כמעט מכאיב של טאנין, פרי ועץ שעדיין לא מדברים אחד עם השני. אם הייתי צריך להמר הייתי מעריך שהוא יתנהג כמו 2007 עוד שנה, אבל כרגע באמת שקשה לי להגיד והיין חייב עוד זמן בבקבוק. אטעם אותו שוב עוד חודשיים ואדווח.

 מה עם המחיר?

הנושא של המחיר יכול להצדיק פוסט שלהם בפני עצמו, אבל אנסה לקצר. הרום הוא אחד היינות הטובים בארץ, ומחירו המומלץ הוא 380 ש"ח. בניגוד לרוב היינות עם מחיר מומלץ שהוא גבוה מהמחיר הריאלי בחנויות, עבור רום וקצרין הכמות הקטנה של הבקבוקים בשוק נעלמת תוך חודשים ספורים ואז המחיר מתחיל לטפס ואף להכפיל את עצמו תוך שנה-שנתיים מהבציר.

אם נסתכל על יינות נוספים בראש רשימת ה"טובים בארץ" כמו היינות הגבוהים של קסטל ושל מרגלית, נגלה שמחירם הוא חצי ממחיר הרום. כמובן שכל יין הוא בפני עצמו, אבל בכל זאת ההשוואה בין היינות המובילים בארץ מביאה למסקנה פשוטה: רום (וקצרין) לא רוצים או מנסים להיות יינות value for money אלא בדיוק הקיצוניות השניה. קצרין ורום הם מותג, חזק, ואמירה של יקב של מליוני בקבוקים: אלו 20 אלף בקבוקי היין הכי יוקרתי שלנו. לאספנות או כמתנה יוקרתית – כן. תמורה למחיר במובן שאנחנו מדברים עליו בדרך כלל (ירדן קברנה) – לא.

הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

h1

זוג יינות חדשים

פברואר 5, 2012

מעשה בזוג יינות חדשים שיצא זה עתה לשוק, כאשר הקשר היחיד ביניהם הוא שנת הבציר:

צובה מצודה 2008 – יין ישראלי באופיו, עם מיצוי טוב של פרי, בשלות ושימוש נדיב בעץ קלוי. למרות שהווליום גבוה זה לא מרגיש מוגזם. מדובר על יין מוצק ובשל, מאוזן בקונטקסט שלו ועם אף עשיר ונעים. בשורה התחתונה – על אף גילו הצעיר, ולמרות שאני מעדיף יינות יותר מאופקים – נהניתי לחזור אליו במהלך הערב.

המחיר: 105 ש"ח (90-95 ש"ח מחיר ריאלי). היה מי שטען שהוא יותר מתאים לסקאלת הביניים מבחינת מה שהוא מציג וככזה הוא מתומחר גבוה מידי. לטעמי התמחור סביר בהתחשב בהשקעה הרבה ביין הגבוה של היקב הקטן הזה. נעים לגלות שביקב קטן (60 אלף בקבוק) עם עלויות ייצור גבוהות עדיין אפשר לתמחר את כל היינות במחיר דו-ספרתי.

בנימינה רזרב מרלו 2008 – אם הייתי מכיר את היינות מראש הייתי הופך את סדר הטעימה, כי כאן הכל בווליום נמוך יותר. מדובר ביין פרחוני ופירותי, עם חומציות נעימה והמון טאנין רך. לטעמי ייננות מדויקת הצליחה להתחמק כאן מהחסרונות של מרלו ישראלי, ולמצוא את עמק השווה (המאתגר) בין הירקרקות שהזן הזה מביא בבציר מוקדם לבין הריבתיות האלכוהולית בבציר מאוחר מידי. הבעייתיות של הזן הבורדולזי באקלים הישראלי היא שלא תמיד קיים עמק השווה – בשביל זה צריך גם כרם טוב שמטופל נכון.

לפני שנסחף לעוד דיון בנושא "מרלו בישראל, יחסינו לאן?" שווה לחזור ליין, כי הוא מרענן – לא רק מבחינת הטיפול המושכל בזן אלא פשוט מבחינת הטעם והריח. מלבד העובדה שהטאנינים מעט בולטים כרגע, משהו שירגע עוד כמה חודשים – מדובר ביין טוב וטעים, שיעבוד טוב (גם) עם אוכל. עדות נוספת למגמה החיובית ביקב. 89 ש"ח מחיר מומלץ (מחיר ריאלי ~80 ש"ח), תמורה לא רעה למחיר.

היינות נשלחו (בנפרד) ע"י היקבים

h1

ונטו 97

ינואר 28, 2012

האנשים סביב השולחן אחלה, האזור טוב והבציר – מעולה. עכשיו רק נשאר לראות איך יתנהגו היינות הספציפיים. כמה סטייקים ושעות שיחה מאוחר יותר, הגיעו המסקנות לפי סדר הטעימה.

Masi Brolo di Campofiorin, Rosso del Veronese IGT 1997 – יין שמשלב את האדמה עם הפרי כמו שרק באיטליה יודעים, עם תבלינים מזרחיים מעניינים. בוגר אבל ערני, משלב חומציות עם פרי רך וכל החבילה מאוזנת ושומרת על ווליום נמוך. מסורתי, טעים ונעים, ועם חותמת ברורה של המוצא. היין המוצלח של הערב מבחינתי.

Cesari, Bosan, Amarone DOC 1997 – מלבד הברט – האף מעניין, עם פרי כהה, צימוקים אופייניים, עפר, אבק ופלפל שחור מעקצץ שממשיך גם לחריפות על החיך העמוס והטאני. צעיר מידי, אבל בסה"כ מאוזן ביחס לסגנון. יין מורכב ומעניין, אבל אני עדיין לא מתחבר לחריפות ולשילוב צימוקים-מרירות שאופייני לאמרונה. שורה תחתונה – האמרונה הטוב ששתיתי, אבל הוא לא גרם לי לאהוב אמרונה.

Allegrini La Poja, Corvina Veronese 1997 – סובב סביב הפרי לכל האורך, עם אף עשיר, גוף מלא וחופן טאנינים בשלים. מבנה מוצק שבנוי לתלפיות. מוחצן ופופוליסטי אבל עשוי טוב בקונטקסט הזה. הייתי פותח עוד 5 שנים או יותר, אבל בהינתן בחירה אני מעדיף את האופי של היין הראשון.

פתיחה לא רעה לסוף השבוע

h1

ענבי הזעם של וזוב

ינואר 24, 2012

אני אוהב לקבל בקבוקים מטיולים של ההורים בחו"ל. אני אף פעם לא יודע עליהם כלום וזו מתגלגלת לטעימה עיוורת מעניינת עם סקרנות ששולחת אותי לעשות שיעורי בית על אזור לא מוכר. ככה גיליתי את ליגוריה, את הגרוּבי הראשון שלי, ועוד רבים וטובים. היעד הפעם היה דרום איטליה, והבקבוק לא עשה עלי רושם חיצוני מיוחד. עד שלא צילמתי לא ממש שמתי לב לציור היפה על התווית וגם לא ממש קלטתי שיש משמעות לשם מלבד בליל איטלקית.

Terredora, Lacryma Christi del Vesuvio Rosso DOC 2008 – באמת שאי אפשר להתבלבל במוצא האיטלקי, והאף מלא באדמתיות מעולה שמזכירה לי דווקא את טוסקנה, עם קליה ועשן ברקע. בפה חומציות חדה וטובה (קיאנטי?), והפרי ברקע יחסית. ארוך ומרוכז. יין מוצלח מאוד, מעט צעיר, שמזכיר קיאנטי קלאסיקו טוב. נשען ברגל אחת על המסורת עם חומציות נדיבה ופרי קמצן, ומצד שני – טיפונת יותר חבית מהמסורתיים באיטליה. אחרי יממה על השיש יוצא ממנו יותר פרי באף ובפה, והוא נפתח ונרגע, מרמז על כך שפתחתי את הבקבוק מוקדם מידי. כך או כך, צולח בהליכה את מבחן הטעים.

כעת הזמן לשיעורי הבית. חמש שביעיות מהשם הארוך שייכות לשם האזור, DOC של אזור קמפניה המכונה Lacryma Christi del Vesuvio. משמעות השם מגיעה מהאגדה שישו בכה (הסיבות במחלוקת וסובבות סביב לוציפר) ודמעותיו השקו ודישנו את מדרונות הר הגעש וזוב. דמעות או לא, טראומות העבר הוולקניות הולידו קרקע פורייה במיוחד למרגלות ההר – והכרמים לא מתלוננים. למרות שהאופי של היין דיבר אלי בסנג'ובזית – הוא עשוי בפועל מענבי פיידרוסו (Piedrosso) שהמקומיים מכנים פאלומינה או הטיות דומות של המילה.

מפתיע לגלות שציוני פרקר של 90 לכמה בצירים קודמים לא גרמו למחיר לחצות את קו ה-12 יורו, מה שאומר שאולי גם בכלכלתנו/קלקלתנו השיקלית אולי תהיה תקווה יום אחד

h1

החיפוש אחר הקלמנטינה הלא מושלמת

דצמבר 29, 2011

נתחיל מההתחלה ומהסוף ביחד: איתי קצת משוגע. בעצם אני מסתייג, בעיקר מה'קצת'. את איתי-וניליה, שיש מי שמכנה איתי רוגוז'ינסקי אני מכיר עוד לפני שהכרתי את הגלידה הכי טובה בשביל החלב. המייסד/אנרג'ייזר/בעלים/שף של רשת וניליה הוא לא אדם שגרתי, והתכונה שבזכותה הצטלבו דרכינו היא האף שלו. בשבוע שעבר אמרתי לו שהוא יכול לאתגר את חזירי הכמהין בחוש הריח והוא חייך בגאווה, כאילו הוא כבר ניסה תחרות כזו מזמן (וניצח). אני יושב איתו מידי פעם בטעימות, ולפעמים אני יכול להישבע שהוא מסוגל לזהות לפי הריח את יצרן החביות של היין עוד לפני שפתחו את הבקבוק, אבל הוא רק מחכה בסבלנות שימזגו לו כדי שלא נרגיש רע עם עצמנו.

גלידה, אמרנו. תחקרתי את איתי במשך כמה שעות טובות במצטבר על ה(ביו)כימיה של מה שהוא עושה והוא תמיד משאיר אותי שמוט לסת כשמעיין הידע שלו מתחיל לפכפך, בעודו מאכיל אותי אבק למרות שיש לי תואר או שניים בתחומים לא מאוד רחוקים. למרות הבקיאות המפחידה שלו בכימיה, השיחה מתגלגלת מהר מאוד לחומרי הגלם – זה הרבה יותר מעניין אותו מסוג החומצה (הטבעית) בה הוא השתמש בשביל ליצב את הצבע של המשמש. הייתי יכול למלא כמה פוסטים ארוכים ולא לכסות רבע מרמת הירידה לפרטים והחתירה הכמעט-פסיכוטית למצויינות שמסתתרת מאחורי כל ביס וניליה. המחקר בחומרי הגלם, בתהליכי ההכנה והניסיונות האקזוטיים-ביזאריים יכולים למלא כמה כרכים טובים שאני מקווה שיום אחד איתי יישב לכתוב (ולצלם), וכמות חומרי הגלם או התוצר הסופי שנזנחו בגלל שהם לא התאימו בצורה מושלמת לחזון הם מספר השמור היטב במערכת.

לטעימת בורדו איתי הביא שני מיכלי קלקר, ובסיומה סיפר שהם פנו ללקוחות בחיפוש אחרי עצי קלמנטינות ותיקים. "כבר הרבה זמן שאנחנו מסתובבים מיואשים ממצב הקלמנטינות בשוק." כותבים בדף הפייסבוק, "כן, הן מתקלפות מהר ונראות נהדר אך הן משוללות כל ארומות ובהחלט לא טובות מספיק בשביל הסורבה שלנו." שוב פעם הוא מתחיל, אני חושב לעצמי, שבע יין ואוכל. זה הסורבה הראשון שאנחנו מנסים בפרויקט, והוא מגיע מעץ בן 70 מרחוב מרמורק. הצטרפתי להלצות המתבקשות מסביב לשולחן: סינגל ויניארד סורבה, גלידת Old vines וכו'. תוך כדי צלוחיות קטנות החלו מטיילות סביב השולחן, ואז בבת אחת נהיה שקט, כשכל אחד מנסה לעכל את מה שקרה פה עכשיו. הטעם של הקלמנטינה כל כך צלול, מזוקק ואמיתי שלא צריך להבין אותו, ואי אפשר להסביר אותו. משום מה זה מחזיר אותי לילדות, אבל אני לא זוכר אם היה אז יותר טעם לקלמנטינות. חלק מההפתעה זו ההבנה "וואלה, נכון, ככה צריך להיות הטעם של קלמנטינה."

בכנות, אין טעם (ליטרלי) שאחטוא לעבודה/וודו של איתי ואנסה לתאר את הקסמים שלו בכתב – פשוט תצטרכו לטעום בעצמכם.

ואם זפלין פתחו אז הם גם יסיימו את הפוסט. מי יודע – אולי בשבוע הבא תמצאו טעם חדש של עוגת פודינג בסניף הקרוב לביתכם

h1

בורדו מול העולם

דצמבר 28, 2011

ערן פיק עובד בשתי ידיים: ביד אחת הוא זורק את הכפפה ובשניה – מרים. צריך קצת אומץ בשביל לארגן טעימה מסוג כזה ועל סקאלת מחיר כזו, וכמו דברים אחרים שעוברים תחת הידיים האלה – הכל תקתק עד אחרון הפרטים. התזה: העולם מול בורדו, האם אפשר לזהות שזה בורדו בלי התווית? המיקום: מועדון הקצינים בת"א, האמצעים: 5 כוסות, מים ולחם. האוכל החביב של המקום היה בתפקיד הקינוח.

מתוך הפלייט הראשון:

יין 1 – אדמתיות נעימה עם פרי ברקע, אגוז מוסקט, חומצי מאוד, רזה, תיבול עדין ונגיעות של מרירות. ארוך מאוד ועקבי. אם זה מחוץ לבורדו אז זה עושה עבודה טובה. טוב, החומציות הבולטת הייתה צריכה לרמוז לי על המוצא – Sassicaia 2004. היין המוצלח ביותר בפלייט לטעמי

יין 2 – ארז, אדמה, יותר פרי מהקודם, אחרי כמה דקות בכוס האף מתחיל להראות מורכבות וחושף רבדים נוספים. בפה חומציות נעימה, מעט טאני אבל שומר על פאסון ורוגע. הדוק ומרוכז, מעניין וטעים. אייקון קליפורני שניצח את עלית בורדו בטעימת פריז המפורסמת לפני 35 שנה, Stag's Leap, SLV 2007. היין השני המוצלח של הפלייט, הבציר הזה מסתובב בארץ עם עודף מ-700 ש"ח.

יין 3 – האף מעט בשל ופירותי ביחס לקודמיו, בפה חומציות מצויינת, טאנין נוכח, אבל מה שמייחד אותו הוא מבנה רזה ודקיק, הכי פחות שומן מכל היינות שטעמנו. אלגנטי מאוד על החיך, אבל בעיני יש ריחוק בינו לבין האף, ומעט מוזר לטעום יין עדין אחרי אף בשל (הכל יחסי, כן?) טוב, הגענו לבורדו. Ponte Canet 2006.

הפלייט השני:

יין 6 – פירותי כל הדרך, בשל יחסית, מעט אלכוהולי, פרי צלול וטעים, טיפה חריף, טאנין מעט גס. הימור: עולם חדש, ישראל מהסקאלה הגבוהה או משהו מקביל. תוצאה: עוד מיתולוגיה קליפורנית, Dominus 2004

יין 7 – מלא יחסית למצטייני הפלייט הקודם, מהוקצע ואלגנטי יותר מהיין הקודם, אדמתי, החבית מעט מורגשת באף, חומצה טובה, טאנינים משולבים. כתבתי בשורה התחתונה "הכי בורדו עד עכשיו". מסביב לשולחן, שכלל כמה מהטועמים המקצועיים בארץ – היה מי שאהב והיה מי שלא, אבל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהמוצא בורדולזי. היו כמה הפתעות בטעימה, אבל מבחינתי לגלות שזה גראנד וין 2005 של קסטל הייתה ההפתעה הכי נעימה. כבוד ענק! שני היינות האלה היו מצטייני הפלייט לטעמי.

יין 8 – היה בו פגם שלא הצלחתי לזהות את סוגו, והאפיל על רוב הארומות האחרות שהרחתי. התייעצות עם המומחים הצביעה על ברט, ואני סונוורתי מהריח הזה ולא ממש הצלחתי להעריך את היין או להנות ממנו. רוב הטועמים סביב השולחן מיד הצביעו על היין הזה כעל הכוכב של הטעימה וזיהו את מוצאו וייחוסו. טוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שאטו לאטור 2004.

סיכום ותודות: תודה ענקית לערן על הפקה מרתקת, על יוזמה, סבלנות וארגון למופת. תודה לצוות של מועדון הקצינים על סבלנות וקשב – לדיווחים על האוכל (והיין) חכו לבוב. הקינוח יזכה לפוסט נפרד.