Archive for the ‘יין מהעולם’ Category

h1

עיוור כמו עטלף

יוני 25, 2011

בדרך כלל טעימה עיוורת היא לא 100% עיוורת. תמיד יש פרטים על המוטיב של היינות, או לפחות על הגיל או הסגנון. בטעימה לא שגרתית לחברי הפורום של שרון ואסף הציב אלי רבן מקבץ יינות בפורמט מאתגר במיוחד. עיוורים כעטלפים בהינו בבקבוקים מכוסי נייר האלומיניום בלי לדעת עליהם כלום. בעצם, מהיכרות הנפשות הפועלות ידענו שמה שזה לא יהיה – אלו הולכים להיות יינות טובים מאוד. צדקנו.

הטעימה נערכה בפלייטים של שני יינות במקביל, ומפאת קוצר היריעה אני בוחר רק כמה יינות שהתבלטו בעיני.

מינרלי מאוד, פרי בשל קצת מתקתק, מאוד מרוכז בפה עם מליחות-מינרליות מצוינת ושפע של פרי. יין ארוך, מלא ומיוחד. הופתענו מאוד לגלות שהוא ישראלי, וזו אחלה דרך לגלות יקב חדש. Red Boat Chardonnay 2008 לא ממש היה בשוק – הוא יצא לחברים ללא תוית ועוד לפני שהיקב ראה אור. הבצירים החדשים מקבלים מחמאות גם הם. מאחורי היקב עומד דורון עומר מהצמד 'בן ודורון' שרקחו בעבר בלנדים מוצלחים מחביות של סוסון ים. הענבים ליינות השונים מגיעים מכרמי יוסף וממירון. אני סקרן לטעום גם את האדומים.

הפרי ביין הבא היה כ"כ עשיר, מזוקק ומרוכז שפשוט עצמתי עיניים וקיבלתי צמרמורת מהסנפת הכוס. ברצינות. מרוכז מאוד, חומציות גבוהה והרבה טאנין. מעט חד בגילו המאוד צעיר – אבל פשוט חוויה. כשהוא נחשף נפלט לי "יש!" כשנזכרתי בשני הבקבוקים שיושבים אצלי עמוד במקרר. הטעימה הזו חיזקה את התוכנית המקורית לא לגעת בבקבוק הראשון לפני 2016. Muga Seleccion Especial 2004. זמן קצר אחרי רושם טוב מבציר 1994 היה מבצע מטורף על 04 בחינאווי – שווה לבדוק אם נשאר שם עוד, בטעות.

בן הזוג של היין הקודם מזכיר יותר את המוצא (הזהה) שלו. אף יותר "אדום", מתקתק, עור, לא צעיר. פירותי, טאנין בשל ורך – ריוחה מצוין, על הצד המעט בשל, בהחלט בתקופה לשתות אותו למרות שהוא יתיישן עוד. אופייני, לאיזור ולשנה. Marques de Riscal Reserva 2003 

     

בדרך אני כותב ג'יבריש במחברת ואז מסכם את זה כאן למשהו קוהרנטי. הפעם ברשותכם אני מצטט אחד לאחד: שזיפי, בשל, טיפה אלכוהולי, רך מאוד, חומצי, חלק, מדהים, עסיסי, אדיר, ענק. כבוד גדול ליין שסחט סופרלטיבים מסביב לשולחן – יער יתיר 2005. מרשים!

תודה לאלי על האירוח, האתגר והיינות המעולים.

h1

ממרומי גילם

יוני 11, 2011

מגוון רחב של יינות קובצו תחת הכותרת "יינות מתיישנים", הנושא של המפגש העשרים של פורום היין של שרון ואסף. מזל טוב לפורום, לימי ההולדת של חבריו ולרני שאירח אותנו בביתו החדש. תחת הכותרת הזו קובצו יינות בטווח הגילאים 11-23, ממדינות שאפשר להגדיר ארצות יין קלאסיות. עדיין לא ברור לי איך, אבל המארגנים הצליחו לקבץ יינות מכובדים תוך שהם שומרים על מחיר הטעימה מסדר גודל של בקבוק לימיטד אדישן. בנימה אישית, לא מפסיק להפסיק להפתיע אותי כמה טעימה עיוורת היא שונה, ולגבי רוב היינות נכשלתי בזיהוי – תזכורת כמה עוד יש לי ללמוד. בכל מקרה, אספר רק על קומץ של יינות מתוך הרשימה – כאשר גולת הכותרת, לפחות ההיסטורית נשמרת לסוף.

בציר 96 – צבע זהב עז, יין עסיסי ומרוכז ללא סימני גיל, חומצה טובה, חמאתי במידה, קלוי ומינרלי, מעט מתובל. עצמתי ועשיר, מצליח למתוח את הגבול של כמה עמוס אפשר להיות אבל עדיין מאוזן ומהנה. שבלי? מי היה מאמין. Regnard, Chablis Grand Cru 1996

בציר 97 – אדמתיות משגעת, פרי אדום, יש סימנים של גיל אבל הם לא מפריעים לרעננות לשלוט, חומציות מעולה, נגיעה קטנה של חבית והכל יושב בול. מעולה. בציר 2000 ששתיתי לפני שנה וחצי היה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר ראוותך ומוחצן. בציר צעיר יותר ששתינו באותו פורום היה סגור וקמצן. עוד הוכחה לכך שיש יינות שצריכים המון זמן לפני שמתקרבים אליהם אחרת אין סיכוי להבין מה מסתתר שם. Artadi, Pagos Viejos 1997

בציר 99 – מדבר כמו קברנה, סופר-עסיסי, צעיר, מרוכז, עשיר ופירותי. חומצה מעולה מרמזת על מוצאו מארץ המגף. היין של הטעימה לדעתי. למרות שהוא עדיין בעליה ועדיין יש לו לאן להתפתח – צעירותו לא מפריעה להנות ממנו כבר עכשיו. אפשר עוד מהחומר הזה? Gaja, Sito Moresco, Langhe 1999

בציר 88 – הזקן בחבורה, אגוזי, דבשי, זיהיתי בוטריטיס, קרמלי, פרי צימוקי, משמש מיובש. משהו בריח ובטעם מזכיר רום מיושן. החומצה דעכה מזמן ויש הרבה מתיקות וגם קצת חן ביין, שסימני גילו ניכרים. חשיפת התווית הפילה לסתות – גם את שלי. פעם, כשרק התחילו לזרוע את הזרעים של תעשיית היין כמו שאנחנו מכירים אותה היום, ביקבי רמה"ג החליטו שאם הכרם נדבק בבוטריטיס יעשו מזה יין – והשאר היסטוריה. ירדן סוביניון בלאן בציר מאוחר 1988. כבוד ענק לטעום ציון דרך בהיסטוריה של היין הישראלי.

h1

סירות אדירות

מאי 26, 2011

כיף לחזור לשולחן הבורגתאי, לפגוש את החברים וגם היו כמה יינות לטעום – תאמינו או לא. הכותרת הפעם הייתה צפון עמק הרון, ומבחינתי המשך לכמה טעימות מוצלחות מאוד מהחודשים האחרונים בנושא. ערן פיק הנחה את הערב והשיח בין המומחים סביב השולחן לימד אותי כמה עוד יש לי ללמוד על יין.

היו 8 יינות, חלק עם ברט וחלק עם המון ברט. אחד מהם היה ג'וקר עיוור ומעניין שאופיין בברט (יותר מכל השאר) ופרי בשל שלווה במתיקות. סובבי השולחן נתבקשו לנחש כמיטב יכולתם. הדבר היחיד שהייתי מוכן לומר על היין זה שהוא לא מעמק הרון וכנראה לא מצרפת, ובציר 2000 צפונה. ההימור האוסטרלי המתבקש נשלל כי הייננות המודרנית שם די מצליחה להתגבר על הברטונומייסיס (בטח שברמות כאלה של ברט). אבל איפה אני – ואיפה אהוד ולטר, הצלף שפגע בול – Black Pepper E&E 2001 האוסטרלי, לפחות בבציר הייתי קרוב… בחזרה לטעימה – שני יינות התבלטו קילומטר מעל השאר, כל אחד בדרכו שלו, ובמסגרת התמציתיות אשאיר רק להם את הבמה

M. Chapoutier, La Pavillon, Hermitage 2001 – מדהים ומשכר, פירותי, מרוכז-מרוכז-מרוכז, לא יודע לתאר אותו – פשוט המון פרי (לא בשל) תפור לולאה לולאה לתוך המון חומצה, הכל משולב ביחד בצורה עוצרת נשימה. כל העושר והצעירות הזו אינם כבדים או מעיקים. יין שפשוט לא הייתי מסוגל לירוק. הזכרון מבצירים 96-97 שעדיין מהדהד מהווה סימוכין נוספים לכך שהיין הנוכחי עדיין לא התחיל אפילו לטפס לאן שיש לו להגיע. 750 מ"ל של חוויה.

Rene Rostaing, Côte Blonde, Côte Rôtie 1998 – הבשר המעושן הטיפוסי לסירה שעושים באזור זה משהו שאני מפתח התמכרות אליו, עם שכבה מפתה של פרי רך מתחתיה. האף המפתה הוא רק פתיח ליין מורכב עם טאנינים נעימים ורכים, חומצה מעולה ובעיקר חיבור הדוק בין כל המרכיבים שלו ליצירת יין ארוך, שלם ומעניין. התווית הגבוהה לא מביישת את תווית הקלאסיק ה"נמוכה" (ביטוי מצחיק בהקשר זה) שבציר 99 שלה זכור לי בחיוב רב.

תודה לעוסקים במלאכה על הרכבת, הנחיית והאכלת טעימה מוצלחת כמיטב המסורת

h1

בשביל הפינו, חלק ד – פרחים על הגובה

מאי 23, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה, חלק ג – ניצוצות טרואר

אי שם, גבוה על פסגת קו הרכס הראשון שחוצץ בין קליפורניה לאוקיינוס השקט שוכן יקב Flowers, מוקף בכרמים וגורם למושג פסטורליה להשמע משהו מספר. מרחק יריקה בקו אווירי מיקב הירש (אבל כמעט שעה בדרכי כורכר) – היקב מצטרף למשוגעים לדבר שהחליטו להכין את היין בסביבה של כרמי Sonoma Coast המבודדים וההרריים. למרות הקרבה והפרגון לשכנים היקב נראה ומרגיש קצת שונה, מעט יותר מסחרי מהשכנים החקלאים – אבל היינות הם מה שהביא אותי לטפס על ההר, ובמחלקה הזו… לא היו תלונות.

היקב הוקם בסוף שנות השמונים ע"י משפחת פלאוורס שהגיעה מפנסילבניה להגשים את חלום היין. לאחרונה משפחת Huneeas, הבעלים של Quintessa נכנסה כשותפה ביקב, וכחלק מהמהלך היקב נעזר ביועצים ומומחים לקראת מעבר לחקלאות ביודינמית. בתקופת הבציר שישה מתמחים ברי מזל מתארחים בוילה בעלת שישה חדרים במתחם היקב, עובדה שגרמה לי לשקול מחדש וברצינות את המשך הדוקטורט…

 כרם טיפוסי מחוץ ליקב Flowers, התמונה לא מצליחה לתאר כמה הוא תלול

המארחים ביקב פרסו בפני מטריצה מעניינת ומגוונת של שני אדומים ושני לבנים, ואפילו היה לי העונג בחברתו של דייב מצוות הייננים שהצטרף לטעימה.

Flowers, Sonoma Coast Chardonnay 2008 – בלנד אזורי שעוטף מינרליות וגיר עם פרי עדין ורך ויוצר יין שלם ומאוזן. יש שם איפשהו חבית (כמעט כולה עץ ניטרלי) ונגיעה של לקטיות, אבל כל הטכניקה הזו לא מעניינת; השרדונה הזה, שנמצא בדירוג ה"נמוך" יותר של היקב מתגלה כיין מורכב, ארוך ומהנה. חוויה. בטופ של השרדונה שטעמתי בסונומה.

Flowers, Camp Meeting Ridge Chardonnay 2008 – עברנו לכרם יחיד ומוערך, וכאן יש מעט יותר נוכחות של חבית, ויותר פרי שקצת מסתירים את המינרליות הסקסית של היין הקודם, מעט לקטיות, מתקתקות – אבל בסה"כ יין מאוזן ועשוי טוב. אולי יותר מידי טוב. נדמה שכאן יש יותר עצמה וריכוז, אולי על חשבון אלגנטיות ומורכבות. בהחלט אפשרי שהמאזן בין היינות יתהפך על ציר הזמן, אבל כרגע הייתי בוחר בראשון בלי להתבלבל.

Flowers, Sonoma Coast Pinot Noir 2009 -פינו נואר מודרני, בשל, מלוטש ומאוזן. למרות שהוא בשל על הסקאלה של הזן החומציות המצוינת הופכת אותו לידידותי לאוכל, ובעיקר – יין נגיש ונעים.

Flowers, Frances Thompson Pinot Noir 2007 – מעט אלכוהולי, אף מעניין יותר ומעבר לבשלות, יש שכבות של פטריות, אדמה וארז, גוף מלא, יבש, הרבה מהכל – חומצה, פרי. עדיין מדובר ביין מאוזן ועשוי היטב, אבל הוא מוחצן מאוד ולא רק על הסקאלה של פינו נואר. בסה"כ יין טעים, מודרני, אמריקאי וקצת חנפן. כמו בצמד הלבנים, נדמה שהיין ה"גבוה" יותר משתדל קצת יותר מידי. לטעמי במקרים האלה Less is more, על אחת כמה וכמה בשני הזנים האלה.

בשורה התחתונה – ביקב היפהפה הזה מייצרים יינות מוקפדים ומודרניים. גם אלו שגולשים לריכוז ולבשלות מציגים רמה גבוהה ושאלת ההעדפה היא שאלה של סגנון ולא של איכות. טווח המחירים נע מסביבות ה-40$ לבלנדים ומטפס לשכונת ה-70$ עבור יינות הסינגל ויניארד. 

h1

היינות של עמק אנדרסון

מאי 18, 2011

Anderson Valley הוא עמק יפה שנחצה ע"י כביש 128 ומגיע מאזור Cloverdale במזרח ועד לאוקיינוס במערב (מפה). העמק פחות או יותר ממוקם בגבול הדרומי של מחוז Mendocino עם מחוז סונומה. הכביש המפותל מתחיל להתמלא ביקבים ובכרמים פחות או יותר אחרי שעוברים את Yorkville, אחת מהעיירות הפצפונות לאורך הכביש. כאן פחות מתויר, היקבים מציעים חדרי טעימה שפתוחים מהבוקר ועד אחה"צ והטעימות לרוב ללא תשלום או בתשלום סמלי. בעמק מגדלים בעיקר פינו נואר ושרדונה, אבל צמא לגיוון מצאתי בו גם זנים ובלנדים אחרים, בעיקר מענבים שמגיעים מאזור מנדוסינו אבל מצפון לעמק. אם אתם באזור נחמד להשקיע חצי יום ולנסוע לאורך העמק, גם אם יין אינו כוס התה שלכם – הנופים יפים, הסביבה שקטה והיקבים ידידותיים גם למתחילים. באתי עם המלצות לשני יקבים, ונדדתי מיקב ליקב על בסיס המלצות ופרגון של יקבים לשכניהם.

 

אווזה ורודה. יקב Toulouse עלה בכמה המלצות, מדובר ביקב משפחתי שמייצר יין מאז בציר 2002. היקב עושה בעיקר פינו נואר, ומתנסה בכמה לבנים זניים. הפינו נואר היה נחמד אבל שביל הפינו שעברתי עד אותו היקב הציב סטנדרטים קשים ומצאתי את החבית ביינות קצת יותר מודגשת ממה שאני אוהב עם הענב העדין. בכמה מקומות נתקלתי בניסיונות לעשות רוזה מפינו נואר, אבל שום דבר מהם לא היה משהו לכתוב עליו הביתה – עד שהגעתי לטולוז.

Toulouse, Rosé of Pinot Noir 2010 – חיוור מאוד, מלוח-מינרלי, פרחוני, פרי עדין, ריכוז טוב, עקבי, נעים וקל. פצצה ורודה וממכרת.

Roederer Estate. כן, כמו שזה נשמע (לואי רודרר אוף שמפיין), הצרפתים נעצו יתד בתחילת שנות השמונים, נטעו המון כרמים והחלו להנחיל מסורת מבעבעים בקרב הקליפורנים ההמומים. בניגוד לארומה הצרפתית והמותג השמפניוזי היוקרתי ביקב מדברים בגובה העיניים, ורוב היינות נמכרים בטווח ה-20-30$. בטווח הנמוך מדובר על תחליפים סבירים לקאוות הבסיס, וברמות הגבוהות יותר קצת מעבר. לא משהו שיפיל אתכם, אבל בחצי מחיר מקומי של שמפניות NV הפשוטות ביותר יש להם מקום, בקוטנקסט ובאווירה המתאימים.

Roederer L'Ermitage Rosé 2002 – שמרי, קצת עמוק יותר מגרסאות ה-NV, חומציות טובה, פירותיות, עדין יחסית לשאר אבל הבעבוע עדיין מעט אגרסיבי – משהו אופייני לשאר המבעבעים של היקב. בסה"כ מבעבע רענן ונעים, אם כי הייתי מצפה לקצת יותר ממבעבע שמדורג בטופ של היקב (43$)

יקב Navarro מצדיק כנראה פוסט בפני עצמו. מדובר על יקב ותיק וגדול ביחס לשכנים, קיים מאז 1973 ומייצר כחצי מליון בקבוקים. נפח הייצור הזה מאפשר לו למכור את רוב היינות עם עודף מ- 20$, וכמעט כל מה שטעמתי מהווה תמורה מצויינת למחיר. ביקב עושים בעיקר יינות זניים, עם אופי מובהק של הזן. היינות ידידותיים לאוכל, ובצירוף המחיר הנוח אני מהמר שהם נמכרים היטב במסעדות. הסוביניון בלאן 09 מציג את הצד הטרופי של הזן עם הגויאבה האופיינית, ובשלות שלא פוגעת במקדם הרעננות הגבוה. הגוורץ מאותו בציר אפילו עוד יותר חד ורענן, שוב פרופיל ארומטי זני אופייני, פרחוני, רזה, חומצי ורענן – בובה (שניהם 18$).

היין שהכי אהבתי היה Navarrouge 2009, בלנד שכולל גרנאש, סירה וזינפנדל (התבלבלו בעמק? ואולי זה אנחנו בארץ שמתבלבלים?) עוד לפני שידעתי מה הזנים הוא הזכיר לי קוט דו רון פשוטים ששתיתי במסעדות בעמק ההוא, על הצד המעט בשל יותר. בפה הוא רזה, מתובל ונעים. יין אוכל בכל רמ"ח איבריו. אחרי אירוח לבבי וסירוב של המארח לקבל כל תשלום תמורת הטעימה לא הייתה לי ברירה אלא לאתגר את מכסת הבקבוקים וקניתי בקבוק על מנת להודות על האירוח. בסוף המסע נתתי את הבקבוק במתנה לייננית מקסימה שארחה אותי עם משפחתה, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…

השמש התחילה להתקרב לאופק והמחוג התקרב לשעה שהיקבים מורידים את השלט 'פתוח'. עצירה אחרונה: יקב Husch. הותק וסדרי הגודל דומים לאלה של של יקב נבארו הקודם. היינות יותר ישראליים באופיים, בשלים, עץ חדש, ומיצוי גבוה של הפרי יוצרים יינות מרוכזים ועשירים.

Husch Renegade Sauvignon Blanc 2009 – שמרים טבעיים ויישון בעץ (מוכר מאיפשהו?) יוצר גרסה מקומית לפומה בלאן, עם עישון עדין, חומציות נהדרת, פירותיות ורעננות. מוצלח ביותר (18$).

Husch Grand Oz 2006 – בקפיצה מהירה ליין האחרון בפורטפוליו, 4 חביות, בלנד קברנה-סירה, שוקולדי, סגול, עשיר, מפנק, פרי טוב משתלב בחומצה, טאנין שופע. דחוס אבל נעים, מוחצן ובשל – אבל חתיכת כיף של יין (60$)

h1

בשביל הפינו – חלק ג, ניצוצות של טרואר

מאי 13, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, חלק א – מבוא, חלק ב – עמוק במערה

לקראת סיום הביקור ביקב Freeman הצטרף אלינו הכורם/בעלים של כרם Keefer Ranch, שגם עושה קצת יין מהענבים שלו, תחת תווית משל עצמו ותוך שימוש במתקנים של Freeman. פירגון לכורמים כבר אמרנו? כך או כך, השיחה נדדה לאן אני מתכנן להמשיך מהיקב. מה?! אין לך את Littorai בתכנון?! השם צלצל מוכר, אחת מאותן שורות ברשימת ההמלצות שלא הספקתי להגיע אליהן. קח את הדברים שלך ולך לשם עכשיו – שרו במקהלה היינן והכורם. כך ביקב אחד ציידו אותי בכרטיס ביקור של יקב שכן מתחרה (באותו סגנון, זנים וקטיגוריית מחיר) והתעקשו שאבקר. מה לומר? אם יינן ממליץ לך על יקב אחר – תקשיב לו…

Littorai הוא יקב משפחתי קטן, שקיים בערך מאמצע העשור הקודם ומייצר כ-60 אלף בקבוקים של פינו נואר ושרדונה. מקור השם הוא הטייה של המילה Littoral – שייך לחוף. הכרמים של היקב פזורים בכל עבר, וכוללים נציגים בעמק אנדרסון, בצפון חוף סונומה (כולל Hirsch) וכמובן ב-RRV. כל היקבים שביקרתי בהם סיפרו על הרצון והמוכוונות למצות הטרואר של הכרמים שלהם – וזה נכון, אבל ב-Littorai התרשמתי שהכרמים מגיעים לידי ביטוי באופן המובהק ביותר – בתוך הבקבוק לא פחות מאשר על התווית. רוב היינות מגיעים מכרם יחיד, והייחוד כאן הוא שהייננות זהה כמעט לחלוטין עבור כל הכרמים השונים – החל מהטיפול בפרי וכלה במשך היישון וסוג החבית. כלומר, השפעת היינן אחידה בין כל היינות, וההבדלים שטועמים הם לחלוטין הבדלים בין הכרמים. היינות שונים לגמרי, והמעבדה מרוצה. הכרמים של היקב הם ביו-דינמיים (ללא הסמכה) – והנושא התסיס אצלי תובנות חדשות שירוכזו בפוסט נפרד.

תסיסת אשכולות שלמים – מקובל להתייחס לשזרות הענבים בתור מקור לטעמים בוסריים, לטאנינים ירוקים ולמרירות – כל מה שאנחנו לא רוצים ביין. לכן ביקבים מודרניים עושים מאמצים ניכרים להפריד בעדינות את השזרות מהגרגרים. בניגוד גמור לכך, רוב יצרני הפינו נואר שביקרתי בהם עושים ניסויים עם תסיסת אשכולות שלמים (ללא שלב ה-destemming), בדרך כלל מיישנים אותם בנפרד ומערבבים אותם בבלנד החביות. למה? כנראה שילוב של סקרנות היינן עם שיקולי שיווק: מנסים למתג את זה בתור ייננות קלאסית (הרי יש מקומות בצרפת שעדיין עושים את זה). ייננים שדיברתי איתם טוענים שהשזרות יכולות להוסיף מורכבות ליין, ולתרום לכושר היישון באמצעות תוספת טאנין לפינו נואר העדין והשברירי (ומה אם השבריריות היא כל החן שלו?) המיתוג מתבטא בכך שיש יקבים שכותבים את הבאז-וורד המתהווה Whole cluster fermentation על התווית הקדמית. אם היין טוב לא אכפת לי, ואכן ברוב היינות לא הרגשתי בהשפעה שלילית של השזרות. גם ב-Littorai משחקים קצת בתהליך העתיק-מודרני הזה, באחוזים קטנים בחלק מהיינות (ולכן כתבתי ייננות כמעט זהה).

לא יודע מה אתכם, אבל נהייתי צמא.

Charles Heintz, Chardonnay 2008 – מגיע מכרם בחוף סונומה, ולמרות שהוא מתובל יחסית הוא מאוזן ומשלב עם התיבול פרי עדין ומינרליות נעימה מאוד. מסוג היינות שמעלים דילמה בין שתיה בגיל צעיר עם האנרגיה והריכוז או פתיחה בעוד כמה שנים בפאזה הרכה שלו.

Cerise Vineyard, Pinot Noir 2007 – מגיע מכרם בעמק Anderson, מריח כהה יחסית, עם שכבות של עור, קרמל וקפה לצד הפרי, רזה, חומצי ונינוח. איפוק אינו סותר מורכבות.

Roman Vineyard, Pinot Noir 2007 – גם כאן הפרי מגיע מעמק Anderson, שקט ומופנם, ארז, פרי עדין – מרגיש פחות רזה מהקודם אבל יותר קמצן בטעמים. לא יודע אם זה אני או היין, אבל הקמצנות הקשתה עלי להתחבר אליו.

The Haven, Pinot Noir 2006 – צחנה משגעת ומעופשת מקשטת יין רך, מאוזן וטעים, שהיה הכי קרוב למעט הנציגים הבורגוניים שנתקלתי בהם. עקבי לכל האורך, ולמרות העדינות יש לו הרבה לאן להתפתח ולהקדם. עדיין לא סיימתי לעבור על כל הרשימות, אבל זה כנראה הפינו נואר הכי טוב ששתיתי בקליפורניה.

לסיכום, ב-Littorai מתרחקים מבשלות ומיצוי פרי, ומביאים לידי ביטוי את הצד המאופק (קלאסי?) של הפינו נואר, עם דגש כנה על הכרם. המחירים של היינות שסקרתי נמצאים בטווח 60-75$, אבל יינות אחרים של היקב מתחילים מ-35$. יש לציין שבדומה ליקבים בארץ – אפשר למצוא ברשת מחירים יותר אטרקטיביים מהמחיר הרשמי.

 

h1

על הגובה, מעל נאפה

מאי 10, 2011

(עצירה קטנה ממטווח הפינו נואר, אך אל חשש – פרקים נוספים בדרך)

גברת יפנית מנומסת פתחה לי את הדלת של המבנה. אחרי סיור קצר ושיחה מסתבר שהיא Naoko Dalla Valle – הבעלים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל תפעול, ומעורבת בייננות ובכורמות. למעשה חוץ מיינן, מנהל כרמים שגר במתחם ופועלים בכרם – היא עושה את כל שאר התפקידים ביקב. כשמייצרים בשנה 12,000 בקבוקים (24,000 בשיא) שמרכזים רמות כאלה של יין – לא צריך לעשות הרבה בשביל לשווק. מלבד קומץ מסעדות הדרך היחידה לשים את היד על בקבוק היא קניה עתידית דרך מועדון לקוחות.

מבנה היקב צמוד לבית המשפחה. אופרציה צנועה.

מקורו של השם הלא שגרתי של היקב (מבטאים כמו שהוא כתוב) הגיע משם משפחתו של בעלה המנוח של נאוקו, שהקים איתה את היקב בשנת 1986. היקב מייצר רק שתי תוויות, ושתיהן מבוססות בעיקר על קברנה סוביניון. היקב ממוקם גבוה על הרכס שתוחם את עמק נאפה ממזרח, מעל העיירה Oakville. הגובה הזה מאפשר טמפ' נמוכה בכמה מעלות במשך היום בהשוואה לבסיס העמק, ומקטין משמעותית את הסיכון לקרה בלילות – חרב המאיימת מעל הכרמים הנמוכים ומדירה שינה מייננים וכורמים. היקב מתבסס על כרמים מהאחוזה בלבד.

Dalla Valle Cabernet Sauvignon 2006 – צלול, נקי, עשיר, מרוכז אבל רך, פירותי מאוד אבל לא בשל. אפילו שהוא נמצא ממש בתחילת הדרך, הוא מאוזן, הרמוני ומהנה לשתיה. הזכיר באופי ובצלילות את הקברנה של Quintessa, המרוחקת כמה קילומטרים בלבד על דרך סילברדו היפה. יין לא פחות ממדהים –  אבל מיד גיליתי שזו רק ההתחלה.

Dalla Valle Maya 2006  – בלנד של קברנה סוביניון עם קברנה פרנק, ונושא את שם הבת לבית דאלה ואלה. יין עמוק, ומורכב, עם אף משכר וממכר, טאנין קטיפתי. רך ונשי. חומר מדהים, אין טעם לפרק אותו לריחות – הוא שלם ושופע כחבילה אחת. יין שהציב רף חדש למה שאני יודע על יין בכלל.

Dalla Valle Maya 2009 –  ישירות מהחבית. פרחוני, פחות עגול ומלטף מהקודמים, אבל אין בו את הגסות של טעימת חבית. הטאנינים מייבשים את הפה לחלוטין ומכל הכיוונים – אבל הם משתלבים בפרי כבר בשלב העוברי הזה. כמו שניתן לצפות מהגרסה המוכנה של היין – בשלב החבית מדובר ביין מרוכז ודחוס, שעדיין לא הגיע לרוך שצפוי לו אחרי מנוחה נוספת.

לא יודע אם צריך סיכום לדבר כזה, אבל by far מדובר ביינות הכי טובים ששתיתי בטיול, בקליפורניה, ואולי גם אי פעם. כמה יעלה התענוג? כאמור, לא ממש מוכרים את היין מחוץ לרשימת התפוצה. גיגול קצר העלה סדר גודל של 150$ לקברנה ו-300$ למאיה, תלוי בבצירים. ככה זה כשקאלט.

כרם משקיף על עמק נאפה. כל הפרי מגיע מכרמים מאחוזת היקב.

h1

בשביל הפינו – חלק ב, עמוק במערה

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח, פרק א' – הקדמה.

יקב Freeman הוקם ע"י אקיקו וקן פרימן מחוץ לעיירה Sebastopol. בני הזוג קנו נחלה קטנה מתוך אידיאל רומנטי להקים יקב קטן. כמו יקבים אחרים מהגודל הזה, גם כאן חלק מהפרי מגיע מכרמים בבעלות היקב וחלק מבחוץ, וגם כאן יש בלנד אזורי "בסיסי" של פינו נואר, שאיכותו לא מביישת אף אחת מהתוויות הנוצצות יותר. היקב קיים מאז 2002 ומייצר כ-50 אלף בקבוקים בשנה. הנתונים האלה די מייצגים עבור עוד כמה יקבים איכותיים וקטנים שביקרתי בהם באזור Russian River Valley.

בכניסה ליקב פגש אותי אריק היינן, לקח אותי למערה בה מיושנים החביות ובקור הטבעי דיברנו וטעמנו. למעט אחד, היינות שטעמנו היו עשויים על הצד הפירותי של הזן, עם פרי שעבר טיפול זהיר וקשוב. בחרתי כמה מהיינות שטעמנו:

Freeman, Russian River 2008 – בלנד של פינו ממספר כרמים באזור, מעט בשל באף, שוקולד ומימד כהה-שחור. עכשיו מגיעה ההפתעה, ועל החיך הוא רגוע, עם חומצה טובה וקצת תיבול בסוף. למרות שאנחנו אוהבים עקביות ביין, אני חושב השילוב של ארומות מעט בשלות עם חיך מאופק מוסיף ליין לא מעט חן. מוצלח.

Freeman, Keefer Ranch 2008 – שקוף מאוד גם ביחס לזן, אף מפתה עם אדמה ועור. רך מאוד, חומצה עדינה, טאנין שקט. פינו נואר נשי ועדין, כמעט שברירי. מעולה. לשתות לבד ולא להרוס אותו עם אוכל.

Freeman, Akiko's Cuvee 2008 – מספר מצומצם של חביות פינו נואר ממספר כרמים באזור Sonoma Coast נבחרות בקפדנות ומבוקבקות תחת התווית הזו. אף מורכב שפורס פרי נעים, נגיעה שוקולדית ואדמה, מעט עסיסי ומלא יחסית לזן, מאוזן והרמוני, ויש לו לאן להתפתח. העושר והמורכבות באים כאן על חשבון של קצת נאמנות לזן, אבל זה עדיין חתיכת יין מוצלח לאללה, ולראייה נבחר נציג ממנו להתחבא בין הבגדים במזוודה שלי.

המחירים נעים בטווח של 25-55$ (כולל היין הגבוה), ונותנים תמורה טובה לטעמי. היקב מספק דוגמה נוספת לשונות הסגנונית שאפשר להוציא מאותו עינב שמגיע מתת אזורים שונים, באותו אזור – כל זה בארשת צנועה ובלי מיתוג מוחצן ומיוחצן.

h1

בשביל הפינו, חלק א – מבוא לפינו נואר

מאי 7, 2011

הפרקים הקודמים: פתיח

Merry Edwards, האישה והיקב – היא אחת היינניות הראשונות בסונומה, והיא בעלת ניסיון של 37 בצירים. חשבתי שההערצה שאנשי היקב הביעו כלפיה היא חלק מהסיור, ואחרי כמה ימים גיליתי שעצם אזכור שמה גורף מבטים של כבוד בקרב ייננים ומשווקים.

היקב ממוקם בפאתי העיירה Sebastopol, בתת-האפלסיון Green Valley שנמצא באזור Russian River Valley (כבר קבענו שזה RRV). ביקב ויתרו על השרדונה ומלבד הפינו נואר הם מתנסים גם בסוביניון בלאן, לא זן שרואים הרבה ב-RRV.

רק לי השילוב של הגינה המטופחת והמבנה הצנוע מזכיר את צרעה?

זה היקב הראשון שמתבסס על פינו נואר שביקרתי בו, וכשאני כותב בדיעבד על היינות אני חושב שזה מבוא מצוין לגרסת סונומה של הזן. היינות ביקב חוצים את הקווים שבין הסגנון המאופק (על סקאלה של סונומה ולא בורגון) לסגנון המוחצן יותר, ומה שמוצלח בהם לדעתי זה שהם משלבים את שני העולמות האלה בלי להשתייך באופן מוחלט לאף אחד מהם.

Russian River Valley, Pinot Noir 2008 – בלנד של שבעה כרמים שונים, צבע כהה יחסית לזן, פותח בגרסה המאובקת-מעופשת שהזן יודע לנפק, טאנינים בשלים מתלווים לפי העדין, מעט מתקתק, רך ועדין. גרסת וילאג' מוצלחת של היקב.

Merry Estate, Pinot Noir 2008 – מעושן, מתובל ומפולפל, מורכב, פחות מרוכז מהבלנד. החומציות מתלבשת טוב על החיך. רך, מאוזן ומעניין. כראוי ליין מהכרם של הייננית, שנושא את שמה – היין המוצלח של הטעימה.

Klopp Ranch Pinot Noir 2008 – גרסה עמוקה ואפלה של הזן, אופי שחור-סגול, פירותי, טאני, מרוכז, ארוך. יותר נפח ועצמה מהקודם – על חשבון אופי של הזן. בכל זאת יין מוצלח שקצת סבלנות תטיב עמו.

Olivet Lane Pinot Noir 2008 – רגוע ושקט, יותר אדום באופי, יותר פינו, מאוזן, חלק, נעים. יותר ריכוז משני הראשונים אבל לא בסקאלה של הקודם.

היינות האלה נמכרים בטווח 40-60$, שמאפיין את שאר יינות היקב, ושוב, לא נותר אלא לחייך כשמשווים את המספרים האלה לנאפה שנמצאת חצי שעה נסיעה משם. בשורה התחתונה, ביקב עושים אדומים מעולים שנותנים הדגמה כמה שונים הסגנונות שניתן להפיק מאותו עינב, כאשר ההבדלים הם ייננות וטרואר.

h1

יקב הירש

מאי 4, 2011

עזוב שטויות, זרוק פה את התיק ובוא. עוד לא התאוששתי מהנהיגה המפחידה ליקב, אני מציית בעוד הבחורה האנרגטית שולפת בזריזות זוג בקבוקי שרדונה מהמקרר ושתי כוסות בורגון של רידל. אני ממהר לעקוב אחריה לטנדר סובארו מאובק, היא לא חוגרת והרכב מזנק בשבילי הכורכר המשובשים. אנחנו על מצוק מעל אחד משני מאגרי המים שלהם (הם מגדלים שם דגים וגם כיף לשחות שם, היא מספרת), ביד אחת היא מחזיקה מפה של הכרמים וביד השנייה היא מצביעה על החלקות השונות, והסובארו מסתדרת לבד. עכשיו אני חוגר חגורה.

שעה קודם לכן אני מסתכל שוב על הדף ששלחה לי ג'סמין הירש, הדור הצעיר של המשפחה. ה-GPS שלך לא יעבוד פה, אתה צריך להדפיס את הדף ולעקוב אחרי ההוראות בלי לסטות, אפילו שזה יראה כמו דרך בחצר האחורית של מישהו. לא היה לי ברור למה היא המליצה לי לתכנן 40 דקות לנסיעה של פחות מ-10 ק"מ מהיקב הקודם, אבל אני מציית להוראות. שלט "המהירות המותרת 5 מייל בשעה" סיפק הבהרה ראשונה לעניין, והכביש המשובש גורם לדרך למרגלית להראות כמו כביש 6.

דייויד הירש מקבל קרדיט על היותו אחד החלוצים הראשונים שהגיעו לרכס הראשון מעל הפסיפיק וחשב שזה יהיה רעיון טוב לנטוע שם כרמים – בניגוד למומחים שאמרו לו שהוא משוגע. רוב היינות מהאזור הזה מיוצרים ביקבים שיושבים ב-Russian River, והיינות הם לרוב בלנדים שנושאים את שם האזור – Sonoma Coast. רק קומץ משוגעים לדבר מתעלמים משיקולים מסחריים ומייצרים את היין שלהם על ההרים בין הכרמים. מזה שלושים שנה מגדלים בהירש ענבים ליקבים אחרים, כולל יקבי על כמו Littorai ו-William & Seylem. החל משנת 2002 המשפחה מייצרת במבנה הצנוע פינו נואר ושרדונה, כ-70 אלף בקבוקים בשנה, בבעלות משפחתית מלאה.

בניין היקב – לא מנסה להרשים

בחזרה לטנדר, אני לומד שאבא הירש אוהב את הכרמים שלו על קו הרכס. אם מתרחקים ממנו השיפוע הופך להיות בלתי אפשרי. למרות שאף מכשיר מכאני לא נוגע בגפן, נוח שהטרקטור יכול לאסוף את הארגזים. אם נשארים קרוב לרכס, השיפוע הכי קיצוני הוא "רק" 40%. בום. בלימה. פורקים מהטנדר, שער נפתח, שמיכה נפרשת על העשב בין הכרמים. זה מספיק רומנטי להצעת נישואין, אבל במקום זה אני מתרכז בשרדונה שבכוס. מינרלי להפליא, קריספי, רענן וארוך. קוראים לו Hirsch Sonoma Coast Chardonnay 2009י (50$).

כרם שרדונה – התמונה לא מצליחה להעביר עד כמה הוא משופע

חנייה מהירה, איסוף כמה בקבוקי פינו נואר וגיחה זריזה לשולחן פיקניק שנמצא מעל הבית של המארחת, שקרוב לבית הוריה. כמה מהעובדים גרים גם הם באמצע השומקום המדהים הזה, והמשפחה בונה עכשיו מגורים לעובדים נוספים.

Hirsch, Bohan Dilon Pinot Noir 2009 – פירותי ונעים, חומצה מצוינת, יובש רך – יחסית הרבה פרי אבל שומרים אותו רזה. מעולה לאוכל (30$)

Hirsch, San Andreas, Sonoma Coast Pinot Noir 2007 – פרי יותר עשיר ועמוק, עסיסי, מרוכז, טאנין מתוק. יין טעים ועשיר, הצד המעט בשל (יחסית) של פינו נואר אבל זה לא מפריע לו להיות מאוזן ומוצלח ביותר (60$)

אני לא הולך לתאר את כל מה שטעמנו, אבל אפשר לסכם שהיינות המצויינים שעושים כאן משתייכים לסגנון הפירותי של הפינו נואר, אבל מה שחשוב זה שהיין הוא רק חלק מהפאזל של המיקום, הטבע והאנשים כאן. התמונה המלאה היא המהות של היין, לדעת כותב שורות אלה.