דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

אבל יצא טעים

כבר שלושה חודשים שאני גר מרחק אידרה מחנות דגים ורק השבוע עשיתי משהו בנדון – פעם ראשונה שאני מתעסק עם דגים טריים. חיש קל פולטו לכבודי שני לברקים ומצאו מנוחה במקרר.

לפני (ללחוץ להגדלה)

בצל, עגבניה שהוסתרה מתחת לנתחים על מנת לשמור על הלחות, שום חתוך גס (ראש), כמה גבעולי טימין ונגיעה עדינה של רוזמרין על מנת שלא ישתלט על הטעם. הכל משוח בשמנ"ז מדהים (משק ארנס). שליש תפוז עיטר בפרוסות, שליש נסחט על הדגים, והשליש האחרון נסחט על הדגים שתי דקות לפני היציאה מהתנור, בתוספת זילוף נדיב של יין לבן.

אחרי

התוצאה – טעים, השום לא השתלט למרות הכמות הרבה שלו, עשבי התיבול הטריים הוסיפו המון וגם התפוז. במיוחד נרשמה הצלחה בפרמטר העסיסיות שהשתפר ביחס לניסוי הכלים שנערך על נתחים קפואים.

משהו בצד

צרעה, נווה אילן 2010 – בעיקר טעים. עץ שמצליח לתמוך בפרי בלי להעלים אותו ועל הדרך מוסיף קצת תיבול. נפח טוב, המון מינרליות ופרי נעים. כאמור – יין שלם, טעים ומאוזן. לא שטעמתי משהו מהיקב שלא עונה על הקריטריונים האלה. מחיר מומלץ 99 ש"ח.

משפחת תשבי, רצף של דורות כורמים מאז המאה ה-19, החליטו לפני כמעט שלושים שנה שלא כל הענבים שלהם ילכו לכרמל והקימו את היקב שהיום מייצר סדר גודל של מליון בקבוקים. בנתיים הייתה מהפיכת האיכות, ולא מעט כורמים ותיקים החלו טומנים ידם בצלחת. צביקה היזרעאלי פתח את יפתחאל, ברק הזכרונאי הקים את יקב סומק, אבי מהשפלה הקים את כהנוב ואלו רק כמה דוגמאות שקופצות לראש. זה מביא אותי צפונה לליבו של אזור היין הגלילי, ואל אחת מגולות הכותרת שלו – כרם בן זמרה. בדרך ליישוב הזעיר (מכיוון כרמיאל) החל מאזור מירון הנוף מתחלף בכרמים, וחולפים על פני המרבדים האינסופיים של דלתון, מרום גליל (סגל), קאיומי (כרמל) וקדיתא (מרגלית SR, ססלוב) המיתולוגיים ושלטים רבים של ישובים נשמעים כמו רשימת יקבים. לא מאוד שונה מכביש 38 וסביבתו באזור הרי יהודה.

בן זמרה הוא אחד המותגים הראשונים והמוערכים של האזור. הבדיחה השחוקה טוענת שכמות הענבים שדרושה על מנת לייצר את כל הבקבוקים המתהדרים בשם האזור הזה גדולה פי כמה מסך הכרמים הנטועים בו. במשך שנים מכר יוסי אשכנזי ענבים מכרמיו וראה אותם הופכים לסדרות הגבוהות והיקרות של יקבים גדולים – יינות שהתהדרו בזמרתם עוד לפני שהאזוריוּת הייתה פופולרית כמו היום. לפני שמונה שנים החליט גם הוא לנסות לייצר יין מהענבים שלו והקים את יקב בן זמרה הנושא את שם המותג.  בשנים האחרונות הוא מצטרף ליקבים אחרים שעברו לפורמט כשר – אולי סממן לקשיים מסחריים.

בן זמרה, סילבר קברנה סוביניון 2009 – צבע שחור ואטום לחלוטין, פרי נדיב עם נגיעות ירקרקות עדינות. אולי זה הדמיון שלי אבל משהו שמתקשר לי לקברנה גלילי, שאני מקשר גם לחלק מהיינות של סגל. מתחיל בתחושה פירותית ונעימה בפה עם טאנין ותבלינים, אבל אז מצטברת קצת מרירות-אלכוהולית וחריפות לקראת הסיום. על התווית האלכוהול ירד באופן ניכר ל-13%, אבל הוא עדיין קצת מורגש. בסה"כ יין נחמד, שמבטא את הזן ואולי גם את הגיאוגרפיה ומהווה שיפור ניכר ביחס לבציר ישן שטעמתי. במחיר של 80 ש"ח אפשר אולי לתת לו ניסיון.

לא יודע אם זה היה היין, החברה או הבשר הטוב, אבל היה ממש כיף בטעימה. פורום היין של שרון ואסף התכנס בפעם המי-יודע-כמה לטעימה, כאשר הפעם הכותרת הייתה יינות ישראליים מזנים 'ים תיכוניים' (מושג שעוד צריך להגדיר, מתישהו). פורמט הטעימה העיוורת מוכיח את עצמו שוב והיו כמה הפתעות לשני הכיוונים. מסקנות כלליות: רוב היינות שטעמנו היו יינות טובים עד טובים מאוד, ונראה שזה מגרש שיקבים קטנים מצליחים לשחק בו לצד הגדולים. מלבד זאת, היה יותר מיין אחד שכמעט אף אחד לא הכיר קודם לכן – והיו המון 'חשודים מיידיים' שלא הופיעו בטעימה – כלומר, יש הרבה דברים מוצלחים ומעניינים מהז'אנר שמסתובבים שם בשוק.

יין 1 – יין מתובל, רזה וחומצי, מזכיר במשהו קוט דה רון כפרי ופשוט. יין אוכל נעים ופשוט. בלנד שמבוסס בעיקר על קברנה על סירה וקריניאן. יקב עביה, ארט 2008. הפתעה לטובה של יין מעניין יחסית מיקב קטן ולא מוכר. הבעיה היחידה היא שהוא מעט יקר ביחס למה שיש לו להציע, 90-100 ש"ח.

יין 2 – שקוף ובהיר מאוד, מעושן מתקתק ופירותי, פרחוני ובשל. קל יחסית בחיך, מתוק ומתובל. בהחלט אפשר להתבלבל שזה פינו נואר, אבל כך או כך מתוק מידי, אפילו שהוא מעניין ומורכב באף. התלבטתי אם לכתוב עליו או לא, בסוף החלטתי לכתוב בדיוק מה שכתבתי על הדף לפני שידעתי מה זה. הלסת שלי לא הייתה היחידה שנשמטה כשחשפו את הבקבוק: שאטו גולן, גשם אדום 2007. 240 ש"ח.

יין 3 – יין עם אופי פירותי-פלפלי שמזכיר לי סירה אבל מעט מלא וטאני יותר. מוצק, פירותי ועשיר, נעים וטעים בדרכו המחוספסת. הופתענו לגלות שמדובר ביין חדש שלא הכרנו, בלנד חדש, אדום של יקב סומק מבציר 2008. עמוד השדרה של הבלנד הוא סירה וקריניאן – השאר מלבק ומורבדר. לא רק שמדובר ביין מוצלח וטעים, ב-75 ש"ח זה לא פחות ממציאה וביקשתי מברק (יין ובעלים) להביא איתו בקבוקים לקניה במפגש הבא. שורה תחתונה: לחפש ולחטוף.

יין 4 – יין משגע ומוחצן, פירותי, פרחוני, חומצי ועסיסי, מעט בשל ומתקתק אבל הפעם מרגיש מאוזן יותר. אחד היינות הטובים בטעימה, וגם על עיוור מרגישים שזו הליגה הגבוהה. כרמל מדיטרניאן 2007, שמח לגלות שהוא נפתח מאז הטעימה הקודמת ועומד בציפיות הגבוהות שיש ממנו. מעניין יהיה לעקוב איך הוא מתפתח עם הזמן. יין מעולה, אפילו במחיר של 160 ש"ח.

יין 5 – אני מכיר רק יין ישראלי אחד שמסוגל לנפק כזו פטרוליות – אז זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות את הריזלינג של ויתקין, מבציר 2007. מינרלי מאוד ונעים. אני מעדיף את הגרסה הצעירה עם פרי ופרחים במקום פטרול, אבל עדיין יין מוצלח, שמגיע לפאזת הפטרול בגיל מוקדם בהרבה ממקביליו האירופאיים. כ-75 ש"ח

יין 6 – יין מרוכז, מלא ועשיר מאוד, טאני, ארוך ועצמתי. מרכז ביחד הרבה פרי ופלפל שחור עם שכבות של עשבי תיבול. משהו באופי השחור שלו, בריכוז ובעצמה הזכיר לי את הפטיט סירה של ויתקין, אבל היין הזה נותן יותר שכבות של ריחות וטעמים. טוב, לא הייתי ממש רחוק – ויתקין שורשים א 2006. אמרתי לאסף פז שזו הפעם הראשונה שאני נתקל ביין הזה כשהוא מספיק פתוח שאני אצליח להבין ממנו משהו. היין המצטיין בטעימה. ב-250 ש"ח אני לא קונה בקבוק, אבל אולי במכירה העתידית אפשר למצוא אותו בפחות. עוד מויתקין התגנב לטעימה מסע אדום מבציר 2005, ששמר על עצמו יפה (למרות שהיה אחרי השיא) והפתיע את כולנו בכך.

תודה לשרון ואסף על הארגון, לאסף על האירוח ולאסף פז שהצטרף.

זו בהחלט לא הפעם הראשונה שאני ממליץ על היין הזה, ואתמול נפתח הבקבוק האחרון בערימה שקניתי בזמנו.

סגל סינגל קברנה סוביניון 2008 – התווית הזו תמיד הייתה מומלצת, אבל התעלתה על עצמה בבציר 2008, שמספק הרבה פרי טוב, בלי ליפול לבשלות. תחושה טובה בפה, טאנינים נעימים ומשולבים בפרי, ובעיקר טעים וכיף לשתות. הבצירים הקודמים היו אחלה, ב-2008 נדמה שהפרי עלה מדרגה (כמו עוד כמה יינות מהבציר הזה) והוא נקי, עשיר ונגמר מהר מהכוס ומהבקבוק.

המחיר רק מעלה את מפלס ההנאה ממנו, ואפשר לקבל עליו עודף מ-50. ככזה הוא מתברג ללא היסוס לקטגורית היינות לאמצע השבוע.

רקע

אלי רבן, חבר ואספן יין לא קטן החליט לקרוא תיגר על הקונספציה המעצבנת של "יין ישראלי לא מתיישן יותר מ-5 שנים" והפיק טעימה עיוורת מעניינת מאוד. ההגדרה של היינות בטעימה הייתה קצת מסובכת: יינות שעלו פחות ממאה ש"ח בצעירותם ונמצאים היום בסוף או אחרי חלון השתיה המומלץ. אתאר כמה יינות לפני שאני קופץ למסקנות.

יין

1. חיזור שמתנדף אחרי כמה דקות. פרי נעים אבל מגלה מעט סימני עייפות, טאנין רך. לא ליישון נוסף אבל בסה"כ די מאוזן ונעים לשתיה. הימור: מרלו

2. באף פרי רך, קליה ואדמה, התחושה הרכה ממשיכה גם לחיך, מעט חסרה חומציות, טאנין וריכוז טובים, החבית מעט בולטת. בסה"כ טוב מאוד. הימור: קברנה מ-2003

3. פרי עדין, מעט אלכוהול, טאנין מוצק, נגיעה מרירה, מרקם חלק, פרי נעים, חומצה עדינה, מעט עץ. טעים לאללה. הימור: קברנה 2004

4. פירותי ופרחוני, אלכוהולי, חומצה טובה והמון פרי בחיך, מתוק, מרוכז ומלא חיים. הימור: ירדן סירה.

מסקנות

עבר: היו יינות טובים יותר וטובים פחות, יינות לפני השיא ויינות אחרי השיא – אבל כל היינות היו טובים לשתיה, בריאים ונושמים. תעודת כבוד ללקט אקלקטי, בעיקר של יקבים קטנים.

הווה: היום הכרמים יותר מבוגרות. הידע בכורמות ובייננות עשה זינוק קוונטי (וממשיך לגדול). במילים אחרות: לא נורא אם "שוכחים" יין לא "נחשב" במקרר כמה שנים יותר מהמתוכנן.

עתיד: מישהו מעיז להמר איך תראה טעימה של בצירי 2009-11 בשנת 2022?

תשובות

(1) טפרברג, טרה מרלו 2006. בכלל לא רע, בהתחשב בזן. (2) ברבדו קברנה 2001. וואו, הפתעה לטובה. נעדר הירקרקות האופיינית ומוצלח בלי קשר. (3) צרעה, אילן קברנה 2000 (איפה הייתה עוברת מדף היום תווית כזו?) (4) סוסון ים קאמי 2005.

Follow Up

בבקבוק של הצרעה נשארו כוס וחצי. פקקתי אותו אחרי שעתיים שהיה פתוח, שמרתי במקרר במהלך הלילה ופתחתי אותו למחרת בבוקר במהלך ההשקה ביקב צרעה ביחד עם ערן פיק. אחרי 11 שנים מהבציר ו-18 שעות חשיפה לחמצן ציפיתי למצוא חומץ מחומצן ומבאס. במקום זה פגשנו יין שהחמצן עשה לו רק טוב והוא השתפר במהלך הלילה. ריחרחתי את הכוס ולא האמנתי. את המילה הראשונה שעלתה לי בראש לא העזתי לבטא בקול. בורדו. מורכבות, חן ואלגנטיות, עם אדמתיות מפתה, ארומות שניוניות ולצידן הפרי עדיין משמיע את קולו. מגע רך בחיך, איזון ורוגע. חבל שהיו רק שתי לגימות לכל אחד להתענג עליהן. בצירוף מקרים קוסמי לקוח אחר הביא איתו את אותו היין מבצירים 01 ו-03. 2001 היה מוצלח יותר מ-2003, אבל היין שהבאתי התעלה על שניהם – אולי גם הם היו צריכים להיות פתוחים איזה לילה.

"אם בציר 2000 נראה ככה בגיל 11, באיזה גיל כדאי לפתוח את שורש 2008?" שאלתי את ערן. הוא רק שתק, מחייך את החיוך הצנוע שלו…

גילוי נאות: אני מחשיב את עצמי חבר של היקב, אנשיו, ומכונת האספרסו – לא בסדר הזה.

אני קורא כמעט כל מה שמתפרסם על יין בעברית ברשת. בדרך כלל אני לומד, לפעמים אני לומד מטעויות. אחד הדברים שאני פחות אוהב לקרוא אלו ביקורות יין שרובן עוסק בנתונים טכניים שמסופקים ע"י היקבים/יח"צ או כתובים על הבקבוק. לפעמים יש בהם פרטים מעניינים, כמו הסיפור על הכרם ממנו מגיע הקריניאן המסקרן של רקנאטי, אחוז אלכוהול חריג ביחס למה שטועמים, מרכיב לא שגרתי בבלנד וכד'. אבל אם זה בלנד בורדו למי אכפת כמה אחוז מרלו יש שם? למי אכפת משך היישון בחבית? אכפת לי איך מרגישים את החבית ביין. אם כבר מדקדקים בנתונים טכניים, למה לא לכתוב ברשמי טעימה גם את הבריקס בבציר, pH, סוג השמרים, דרגת הקליה של החבית, מספר השפיות והסל"ד של הדיסטמר?

רצה הגורל והגיע מארז יפה לפתח דלתי, שמהווה case study לטענה לעיל. אלו שני היינות שקיבלתי, ואני מצטט סלקטיבית מדפי היינן, מקווה לא להתבלבל ביניהם:

יין א' – התירוש עבר השריה קרה ב-14 מע' למשך שלושה ימים, לאחר מכן תסס 10 ימים, לאחר סחיטה עדינה עבר לתסיסה מאלולקטית במיכלי נירוסטה. היין יושן סה"כ 15 חודשים בחביות עץ אלון אמריקאי וצרפתי. 15% אלכוהול, בציר ידני סלקטיבי עם אור ראשון בספטמבר 2009. מהיין יוצרו 9,500 בקבוקים. מחיר מומלץ לצרכן 79 ש"ח

יין ב' – התירוש עבר השריה קרה ב-14 מע' למשך שלושה ימים, לאחר מכן תסס 10 ימים, לאחר סחיטה עדינה עבר לתסיסה מאלולקטית במיכלי נירוסטה. היין יושן סה"כ 15 חודשים בחביות עץ אלון אמריקאי וצרפתי. 15% אלכוהול, בציר ידני סלקטיבי עם אור ראשון בספטמבר 2009. מהיין יוצרו 10,000 בקבוקים. מחיר מומלץ לצרכן 79 ש"ח

ועכשיו ליינות באמת:

טוליפ Mostly קברנה פרנק 2009 – ממשיך לנפק את אחד היינות המוצלחים של היקב לטעמי. היין מגיש פרי בשל וידידותי עם מחמאות של תיבול באף ובחיך. הבשלות הגבוהה מגיעה עם מעט חום ותחושת המתיקות הצפויה אבל באופן שמצליח להשתלב, כחלק מהאופי של היין וסגנון הבית של טוליפ. היין המוצלח והנגיש הזה עקבי עם בצירים קודמים, ואני עקבי בהמלצתי להכניס אותו לשעה למקרר לפני ההגשה. מחפשים אולי יין לראש השנה?

טוליפ Mostly שיראז – קברנה 2009 – אותה ייננות כמו היין הקודם: 15 חודשי חבית, 15% אלכוהול מוכיחים שמספרים ונתונים טכניים לא חשובים כמו היין עצמו. התוצאה כאן היא הרבה חבית קלויה שמעיבה על הפרי, מחסור בחומציות וכמות נדיבה של תיבול וחריפות. איפשהו מסתתר כאן פרי טוב, אבל לטעמי הבשלות כמו גם החבית חצו את הסף ויוצרים יין חם, לא רענן ולא מאוזן. פתחתי בקבוק נוסף שבועיים אחרי הטעימה והתוצאה הייתה דומה. אולי הקברנה פרנק לא שמע על הנתונים הטכניים והצליח להתמודד עם העץ והבשלות יותר טוב מאשר הפרי ביין הזה.

היינות נשלחו ע"י היקב.

נספח טרי לדיווח הקודם. בציר 2009 הוא הפעם הראשונה שביקב טפרברג הרגישו שאיכות השיראז שלהם מספיק גבוהה לסדרת הרזרב של היקב. ליין צבע סגול עז ויפה, וכמו יינות אחרים של היקב הוא סובב סביב הפרי לכל האורך. לצד הפרי יש פרחוניות רעננה באף, בחיך הוא נעים ורך עם שמץ מתיקות וטאנין בשל שנשאר גם בסיום הארוך. בקצרה – עושר רב של פרי עטוף בחבילה נגישה וידידותית, בלי להיות כבד או בשל מידי.

קשה להימנע מהשוואה לקברנה רזרב 2008 שטעמתי לפני כמה ימים. למרות שגם הקברנה מוכן לשתיה, השיראז רך ונגיש יותר ממנו בשלב הזה. לעומתו, הקברנה בעל עמוד שדרה מוצק יותר, ולא הייתי מהסס ליישן אותו 5-7 שנים ומעלה, בעוד שהשיראז מתאים יותר לשתיה בשנים הקרובות לטעמי. מחיר מומלץ – 110 ש"ח.

העובדה שיקב שמייצר ~5 מליון בקבוקים מוצא קשב להתייחס באהבה אבהית לתווית חדשה שמייצרים ממנה 6,500 בקבוקים מלמדת, אולי יותר מהכל, על הרצינות שבה לוקחים אנשי טפרברג את העבודה שלהם ואת הנחישות שלהם לשיפור (מוצדק) של התדמית שלהם כיצרני יין איכותי.

שני סנט על ההשקה:

קשה להוציא אנשים, כולל כתבי יין מבועת מדינת ת"א. בכלל, קשה לקבל קשב ממי שכותב על יין בחודשים שלפני פסח וראש השנה – אז כל יקב צריך להתעלות על עצמו ברמת ההפקה על מנת להבטיח שתגיע מסה קריטית של אנשים על מנת ליצור אפקט כלשהו בתקשורת. הפעם האנשים שמיחצ"נים את טפרברג מצאו פיתרון טכנולוגי, שמבטיח חיסכון בזמן ודלק.

להשקה הפעם נעשה שימוש ראשון (ביין) ואמיץ בתוכנת Lync של מיקרוסופט, שמאפשרת ועידת וידאו כולל מצגות ופירוטכניקה נוספת. בכך למעשה נולדה השקת היין הוירטואלית הראשונה בארץ. חצי שעה של השקה עניינית, כולל תשובות אנשי היקב לכלל המשתתפים, מהם ספרתי 41 בשיא (לא כולל כעשרה שהשתתפו באירוע ממשרדי מיקרוסופט ברעננה). אמנם הפורמט החדש דורש מעט הסתגלות (והכנה יסודית יותר כמו שליחה של הבקבוקים לכל המשתתפים), אבל איך שלא יהיה – לחסוך נסיעה/חניה/התכנסות/איחורים מצדיק הכל בעיני. אה, וזה עוד לפני שאני מדבר על הבונוס של לשבת בהשקת יין בבוקסר ותו לא…

 בקבוק היין נשלח ע"י היקב

בזמנים שהרבה אנשים מדברים על יינות שנותנים תמורה טובה למחיר – לא ברור איך יקב טפרברג, עם יינותיו הנגישים נשאר מתחת ללא מעט מכ"מים. הסבר לעניין אפשר אולי למצוא בדברים של מוטי, נצר למשפחת טפרברג שמייצרת יין מאז 1870. מוטי עלה לבמה, סקר את הנוכחים בחיוך שמשלב צניעות עם ביטחון עצמי והתחיל מהסוף "עד עכשיו השקענו קודם כל במוצר, עכשיו אנחנו מוכנים לשלב הבא"' – כאשר הוא מכוון לשיווק היין ולתדמית היקב.

חדר מלא אנשי יין התכנס במסעדת הקומה ה-11 לשמוע את הדברים. הפעם לא מדובר בהשקה של יין – אלא בחדשות משמעותיות מהגזרה המסחרית: סדרות הבסיס של טפרברג הולכות להכנס למדפיה של רשת רמי לוי, שאמר באותו המעמד "אצלנו ברשת זה חייב להיות יותר זול". האמת שלא ברור למה היינות לא משביחים את ההיצע הדלוח-בחלקו שעל מדפי הרשתות הגדולות. מלבד זאת, האם יכול להיות שהחתונה הטריה נועדה להוות משקל נגד לחיבור בנימינה-'חצי חינם'? האם עוד יקבים גדולים יחברו לגופי ענק עם הפצה חזקה כמו תבור-'קוקה קולה'? ומתי יהיו על המדפים "יין אדום שופרסל" כמו ברשת סיינסבורי הבריטית שמחזיקה אפילו מאלט Islay בן 12 תחת מותג הבית?

נעזוב כאן את השאלות והנבואות לטובת התכלס. הקו שמחבר בין היינות שטעמנו הוא שמירה על רעננות הפרי ועל האופי של הזן, חבית שכמעט אינה מורגשת, והימנעות מבשלות-יתר. במילים אחרות – אמירות שיותר יקבים מצהירים מאשר מצליחים ליישם באות לידי ביטוי ביין. כמה דוגמאות:

טפרברג סילבר סנג'ובזה 2009 – אדמתי (!), פרי עדין ומעט אלכוהול באף, פירותי וקל בחיך. יין חם ופשוט, אבל במיתוג ובקונטקסט הנכונים – אחלה של יין יומיומי לפיצה. לא ממש דומה לקיאנטי הפשוט שהמציא את הז'אנר – אבל הנישה זהה. 40 ש"ח.

טפרברג שרדונה רזרב 2009 – יין נעים, פירותי במידה, חומציות טובה, נגיעות עדינת של חבית אבל בלי השמנוניות. יינות מאופקת, יד קפדנית על החביות והימנעות מוצדקת מתסיסה מאלולקטית יצרו כאן שרדונה רגוע ואלגנטי. אהבתי. 70 ש"ח.

טפרברג טרה מלבק 2008 – נכון לרגע כתיבת שורות אלה – המלבק הישראלי הזני היחיד. לפני שבוע פתחתי בקבוק מהיין הלא שגרתי הזה והוא סחט מחמאות מסביב לשולחן. מיהרתי לשלוח לדף בסומלייה את ההמלצה הבאה: יין מפתיע, מיוחד וחצוף. יין מעניין, חומצי ומתובל שמצליח לשבור שגרה ולהישאר מאוזן. כמו יינות מוצלחים אחרים של טפרברג, הוא יודע לעשות את זה בצורה ידידותית לשותה וגם לארנק. שווה בדיקה! 75 ש"ח.

טפרברג רזרב קברנה סוביניון 2008 – פירותי ועשיר, אופי של הזן, פרי נדיב ובשל עם שוקולד. מלא ומרוכז, עם שפע חומצה וטאנין שבונים עמוד שדרה רציני לטווח הארוך – למרות שהוא נגיש כבר עכשיו. הוכחה שהיקב בהחלט יודע לשחק במגרש של הגדולים ולנפק יין שאין לו מה להתבייש מהקברנה המוערכים בארץ. בנוסף, מחיר של 100-110 ש"ח הופך אותו לתחרותי מאוד בזירה הזו. בד"כ לכתוב על נתונים טכניים זה מיותר, אבל בכל זאת 13.3% אלכוהול זה נתון שראוי לציין לחיוב. לסיכום: מאיפה שלא מסתכלים – יופי של יין.

הכותב נכח בטעימה כאורח של המסעדה

אני חוזר שלוש שנים אחורה ומה שכתבתי מתאר במדויק גם את ההווה:

זה קורה פעם בכמה שנים, ולא משנה כמה חושבים שזה קשה פיזית ומנטאלית – זה בפועל קשה יותר. החיים בארגזים, ואחרי שבוע מתיש וסופשבוע עוד יותר מתיש – הארגזים עברו לסלון החדש, באדיבות חבילת שטרות יפה שעברה לידי סבלים-קוסמים. חבל להתבאס ולחשוב על היינות שאפשר היה לקנות בחבילה הזו – ועדיף לתכנן את היינות הבאים.

בכל זאת מאז התקדמנו קצת, הדירה הפעם קצת פחות סטודנטיאלית וקצת יותר ממוזגת. במעבר הדירה הקודם העברתי בעצמי את כל בקבוקי היין ממקרר היין למקרר הרגיל שחיכה בדירה החדשה, על מנת שימתינו עד שהסבלים מביאים את מקרר היין למיקומו החדש. הפעם גם המקרר הרגיל עבר דירה ביחד איתי. זה הוליד צורך בתרגול מעשי במעבר חום, שתוכנן ובוצע כמבצע צבאי:

הבעיה: אוגוסט. צהריים. יינות שנושקים לעשור ומנמנמים בטמפ' מבוקרת. כמה שעות בחוץ יכולות להיות הקש האחרון מבחינתם.

השיטה: תושיה וקרח. שעה לפני הגעת המובילים מקרר היין רוקן לשקיות סופר עשויות בד. הובל בזיעת אפיים במעלה אלף המדרגות לרכב הממוזג. עצירה מתוכננת בתחנת דלק לרכישת שני שקי קרח. הגעה לדירה. פריקה. פיזור הבקבוקים בכיור המטבח שקורצף מבעוד מועד: שכבה בקבוקים – שכבה קרח וחוזר חלילה. עד שנוצרת ערמה גבוהה ממפלס הכיור וגם מעליה פוזר קרח. עם הפעלת מקרר היין הבקבוקים נוגבו, כמה מהם הונחו על פתח המזגן לכמה דקות על מנת לוודא שהתווית יבשה וסודרו בחזרה במקרר.

התוצאה: ארבע שעות מחוץ למקרר. במהלך הזמן הזה שינוי הטמפ' היחיד שחוו הבקבוקים היה (מעט) כלפי מטה. חצי מהקרח נשאר שלם.

ואיך נחגוג? בפורמט מרובה משתתפים התרוקנה קערת פונץ' עתירת פירות שהייתה להיט, קצת בזלת ובירות אחרות. בפורמט מצומצם יותר החלטתי לשדרג את הברוט של גמלא מהפוסט הקודם לאח הבכור

ירדן בלאן דה בלאן 2005 הרשים אותי באירוע בנמל ומעבר הדירה היה תירוץ נוח לקנות בקבוק. מדובר במבעבע חד וחומצי, עם אף שמרי עמוק ומעניין. בחיך יש בו מרירות ניכרת ובעבוע נעים. אין בו את ה-finesse שיש ברמות הגבוהות יותר של הז'אנר, אבל הוא מפצה בריכוז ורעננות. הוא לא מתאים למתחילים, מניסיון עם חברים וגם מניסיון אישי: משעשע לראות שרשמי טעימה עתיקים מתחילת דרכי – כמעט זהים לנוכחיים, רק שהמסקנה אז הייתה שלילית והיום חיובית מאוד. לסיכום, יין חגיגי ומוצלח שלטעמי מתאים יותר לצד מאכלים קלים. 115 ש"ח.