Archive for the ‘יין ישראלי’ Category

h1

חדשות חדשות מהרי גליל

יולי 28, 2012

בהרי גליל מארגנים מחדש את סדרת הביניים של היקב. זה התחיל בפברואר האחרון עם השקה של שלושה יינות חדשים-מתחדשים. פחות מחצי שנה אחרי, מוציאים ביקב את שאר היינות בסדרה – שישה בסה"כ, וזו הייתה הזדמנות טובה להתרשם מכולם. נתחיל מהסיכום – ביקב ממשיכים להכתיב את הטון בתמורה למחיר. היינות שונים זה מזה – יש כאלה שיאהבו את הרזים יותר ויש שיאהבו את הבשלים-פירותיים יותר, אבל כל אחד בתחומו יושב תחת תג מחיר משתלם של 55 ש"ח ללבנים ו-70 לאדומים ("מומלץ"). סגנונית היקב מנסה לתת משהו לכל אגף, החל מהסגנון הרמה"גי וכלה בפזילה לייננות ה"חדשה" מהז'אנר של החדשים של רקנאטי, צרעה ושות', אם כי נדמה שהקו הכללי הוא עדיין הסגנון הבשל מהרמה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – היה נורא חם ולח באותו יום והגעתי עם הלשון בחוץ. מיד כשנכנסתי התבייתתי על בקבוק כזה בשמפניירה ומזגתי לעצמי כוסית. לפני הכל – הרעננות והקלילות ציננו אותי בכמה מעלות מיידית. אחרי חצי שעה גם התפניתי לטעום ממנו, וגיליתי יין צלול ונקי, משלב בין האופי הלימוני לאופי הטרופי שהזן יודע לתת, חומציות טובה, גוף קל-בינוני, פירותי, צלול, וארוך. פשוט כיף של יין. מוציא מעט מרירות כשמתחמם – ממליץ להגיש כמה שיותר קר. לקנות ולהצטנן.

הרי גליל ויוניה 2011 – כמו שכבר כתבתי, הויוניה שהיה פעם (בסדרת הבסיס) מתפצל לסדרת הביניים עם יישון בעץ, ולגרסה צעירה-פירותית בסדרת הבסיס. הרשמים כאן מתייחסים לסדרת הביניים. הפרי כאן בשל וכבד יותר, מזכיר מלון ואננס, ומלבד המינרליות הטובה מצטרפת אליו קליה רמה, עם הזמן והטמפ' הפרי מתרומם יותר מעל העץ ואפשר להריח גם דבשיות. בפה הפרי מאוד בשל ומתובל – אבל למרות החומצה הטובה, כל החבילה עדיין מעט כבדה ועמוסה. יין רחב, מתקתק ובשל – בז'אנר ובקונטקסט מנסה להיות מאוזן, אבל אם היין הקודם הוריד לי את הטמפ' בכמה מעלות – הנוכחי מעלה אותה בחזרה. כנראה שמתאים יותר לחורף.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מפגש שלישי ועקבי מבחינתי. לטעמי טיפה יותר מידי חבית (קירור מוציא יותר פרי) בשביל הפרי העדין הזה, אבל שוב – כנראה שסונומה עשתה אותי מפונק לגבי הזן.

הרי גליל ברברה 2010 – פירותי ומתובל, רחב, חומצה עדינה יחסית, המון פרי בחיך וליטוף נדיב של חבית קלויה. יין רך, טעים ובעל אופי. שורה תחתונה – אופי של ברברה, ביצוע ישראלי. שווה בדיקה, לקרר קצת.

הרי גליל אלה 2010 – בלנד חדש לחלוטין, נועד להבנתי להיות האחות הרזה של האלון, עם הרכב לא שגרתי של סירה וברברה (ותיבול של קברנה פרנק ופטיט ורדו). אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא קורץ לכיוון סדרת האסמבלז' המעניינת של ברקן. אחרי טעימה שניה בבית – היין עדיין אניגמטי בעיני בשלב זה. אפשר להרגיש בו ירקרקות ניכרת ופלפול-סירתי נעים, הפרי עדיין לא מתבטא והחיך סגור ודי טאני, אם כי שם כבר אפשר להרגיש יותר מהפרי. אני חושב שצריך לתת לו כמה חודשים להתחבר לעצמו, אבל אני מוכן להמר שיהיה יין מעניין.

הרי גליל אלון 2010 – מה? לא השיקו את 2009 לפני חצי שנה? מסתבר שהשוק הגיב בחיוב ובציר 2009 חוסל מהמדפים. היין דומה ללבציר הקודם, ישראלי, עם בשלות, נגיעה ירקרקה, טאנין מעט חד, מוצק ומלא. אחלה יין, בטח שבשביל המחיר. אם הייתי מאמין בשמות פופוליסטיים הייתי קורא לו בייבי-יראון.

הכותב ביקר בהשקה כאורח של היקב וקיבל שני בקבוקים להתרשמות נוספת מהיין.

h1

חוב ישן

יוני 27, 2012

ירדתי למחתרת, ולא רק בהיבט הוירטואלי. השעון מתקתק בקול רם ועמודי התזה נערמים אבל לא מספיק מהר. זה דוחה שינה ופנאי, וגורם לי להזניח מזה חודשיים פוסט חצי כתוב על שבוע מדהים בפיימונטה עם אנשים יקרים. הבקבוק המדובר מחכה לי הרבה יותר זמן מזה.

בטפרברג חנכו לאחרונה שלישיית יינות קינוח הקרוים על שם כלי נגינה (מקראיים, אם מישהו מתעקש). לפחות מבחינת כוונת המשורר, הנֵבֶל הוא הבכיר בסדרה, והוא מכוון לסגנון של פורט כמצוין על התווית (משהו שיקבים משתדלים בד"כ להמנע ממנו).

טפרברג נבל – יין סגול-עמוק ויפה, ארומטי, בשל ומוחצן מאוד. כיף לצלול לתוכו, ולצד כל הפירות שתוכלו לחשוב עליהם (כאן לא מאמינים ברשימות) אפשר למצוא שכבות של שוקולד מריר, קפה וקרמל. השפע הזה ממשיך גם לחיך והבשלות הגבוהה מביאה איתה נדוניה של הרבה סוכר. החומציות עדינה יחסית, ולא מספיקה בשביל להחזיק את כל המתוק הזה. לקראת הסוף יש חריפות עדינה וטובה, והאלכוהול משולב טוב ואינו מורגש.

שורה תחתונה – יין ישראלי, בשל מאוד ועשיר, לטעמי מצליח בקטגורית "טעים", פחות בקטגורית "מאוזן". ככזה, אני חושב שהרבה אנשים יאהבו אותו, אבל מי שמחפש את החומציות אולי יעדיף לעבור הלאה.

לסיום – מילה על המחיר. 120 ש"ח 'מומלץ'. בקטגוריה הכשרה הייתי מדרג אותו גבוה. מחוץ לקטגוריה הזו החיים יותר קשים ואפשר להשוות לדבר האמיתי; אם כתוב סגנון פורט על התווית הקדמית – ההשוואה מתבקשת. בשורה התחתונה, יש מתחרים ראויים בארץ כגון Warre's ו-Quinta do Estanho שמציעים אפשרויות לא רעות בטווח מחיר דומה. את הנבל טעמנו עיוור מול פורט מיובא במחיר דומה, והנבל היה מוצלח בהרבה מהדוגמה האקראית.

 הבקבוק נשלח ע"י היקב.

h1

בורדו נגד העולם, סיבוב שני

אפריל 15, 2012

כמעט חצי שנה עברה מאז טעימת בורדו נגד העולם שכל מי שהיה קשור בה הסכים שהייתה מאתגרת ומעניינת. הפעם ערן פיק ארגן טעימה שבעיני הייתה מוצלחת בהרבה מהקודמת, משתי סיבות עיקריות: קודם כל היינות היו יותר מוצלחים, ולא פחות חשוב – פורמט הטעימה היה הרבה יותר נינוח ומרווח. הטעימה העיוורת חולקה לארבעה פלייטים של שלושה יינות, כאשר לפחות אחד מכל פלייט הוא בורדו. כך אפשר היה להקדיש דקות ארוכות לכל יין ולחזור אליו כמה פעמים. הטעימה הפעם הלכה עשור אחורה והתרכזה בשנות התשעים, במטרה לתת ליינות שצריכים זמן להראות מיכולותיהם.

אני לא בטוח למה (חיזור?), אבל חלק ניכר מהיינות התחיל עם סרחונות מסוגים שונים והיו צריכים את הזמן להתנקות ולהתאוורר מעט בכוס (למרות שהבקבוקים נפתחו כשעה לפני הטעימה). אם הטעימה הייתה בפורמט יותר מהיר – סביר להניח שכמה מהיינות הטובים בטעימה היו נשלחים אצלי לקטגוריה הכי מעצבנת שיש לטועם יין – "משהו דפוק פה ואין לי מושג מה". אני תמיד אומר שאין לי מספיק ניסיון עם בורדו, אבל לשמחתי בזיהוי של 'בורדו'/'לא בורדו' פגעתי ברוב היינות.

כמה יינות נבחרים – יותר מהרגיל אבל לא בכל ערב נחלצים בארץ שלושה first growth סביב אותו שולחן. השימוש התדיר במילה "טעים" מסביר למה הם מופיעים ולא אחרים.

יין 1 – אדמתי, פרי אדום, רמז לחמצון, רך, טאנין משולב טוב, מוצק, מעט חם, ריכוז טוב. טעים. הימור: בורדו. תוצאה: אופוס 1 בציר 1997. The Californian who shagged me. כשטעמתי את בציר 2006 ביקב הוא היה מעט אניגמטי בעיני, עכשיו אני מבין יותר טוב את כוונת המשורר. יין מוצלח מאוד.

יין 2 – עור בולט, טיפה ירקרקות, חבית, טאני, רזה, חומציות עדינה, החבית מעט בולטת גם בסיום. טעים. משתדל לכוון לבורדו אבל הבוֹלטוּת של החבית מחשידה אותו בהתחזות, הימור: לא בורדו. תוצאה: Seña 1997, יקב צ'יליאני שהוקם בשיתוף עם מונדבי, שמספק קוריוז של תוספת קרמנר לבלנד על מנת "לתת אופי צ'יליאני ליין".

יין 5 – ברט, קליה, טאנין נשכני, חומצי, מרוכז, צעיר מידי מכדי להיות מהנה בשלב זה, לטעמי. הימור: לא בורדו. תוצאה: לאפיט 1998. אופס.

יין 7 – אדמה, פרי, עץ חדש, עישון, מאוזן, טעים, רך, עקביות בין האף, הפה והסיום. הימור: בורדו. תוצאה: פטרוס 1993. לטעמי מדורג שלישי בטעימה. אחד הייננים שנכחו בטעימה סיפר שהדבר הראשון שהוא קיבל כשהגיע לבצור את בציר 93 בבורדו היה חליפת סערה, ושבמשך שבועיים של בציר ירדו 270 מ"מ גשם. מחזק את הקלישאה השחוקה שגם בבצירים גרועים היקבים הטובים מספקים את הסחורה.

יין 8 – אדמה, עור, מעושן, אלכוהולי, מתקתק, פירותי, חומצי. יין חם. הימור: לא בורדו. תוצאה: Almaviva 2000, הפעם שיתוף פעולה צ'יליאני של בעלי קונצ'ה אי טורו עם הברונית רוטשילד.

יין 9 – פרי סגול, בשל, הרבה פרי בפה, טאנין טוב וחומצה. צעיר, מרוכז, מודרני וטעים. הימור: ישראל. תוצאה: קצרין 1996, סוגר מעגל של בקבוק פגום של אותו היין מהסיבוב הקודם של הטעימה. כבורדו – לא ממש, אבל בפני עצמו יין בשל ומוצלח מאוד, רענן ונמרץ בגיל 16 ומוכיח את המוניטין של התווית.

יין 10 – פרי כהה ועמוק, וניל, פירותי-מתקתק בפה, טאנין חד, אלכוהולי, מרוכז, חריף. יין חם, בוודאי לא מבורדו. אם הישראלי הקודם היה נעים לשתיה, זה כבר גס ואלכוהולי מידי. בשלב הניחושים הקולקטיביים מישהו אמר 'לא סביר שהיו שמים רמה"ג בשני פלייטים ברצף, אבל זה ממש רמה"ג'. בול. ירדן קברנה 1996. בשלב הזה הפכתי להיות הרבה יותר סלחן – נכון שהוא לא מאוזן ומוגזם, אבל בגילו המצב שלו דווקא מפתיע לטובה.

יין 11 – חבית, עישון, מרקם רך, קטיפה, טאנין עדין, מעט פרי, מבוגר יחסית. קשה לקרוא את זה מהרשמים, אבל מבחינתי זה היה ה-יין של הטעימה, רך ואלגנטי. עד כמה שהייתי יכול להיות בטוח במשהו הימרתי בורדו.  תוצאה: Cos D'Estournel 1995. מעולה. לא הייתי מיישן עוד.

יין 12 – פרי אדום, שוב חבית חדשה, מינרלי, פירותי, רך, מלא, טאנין במידה טובה. פה התקשיתי להמר וסיכמתי "או שזה מתחזה לבורדו שעושה עבודה טובה, או שזה בורדו חם" (ומישהו תיקן אותי שגם בורדו לפעמים מתחזה לבורדו). התוצאה: שאטו מרגו 1999. היין השני המוצלח בטעימה.

תודות: ערן פיק על הארגון וההנחיה, שרגא זליג על הייעוץ וחלק מהיינות.

h1

קצת קסטל

מרץ 29, 2012

זה התחיל כטעימת מגנומים של קסטל, ואז נתגלה שהבקבוק האחרון מבציר 2000 החזיר את נשמתו לחמצן בעקבות פקק קלוקל. תכף נגיע למחליף שלו.

קסטל שרדונה 2008 – קצת קשה לי איתו. מצד אחד יש בו פרי טוב, מינרליות ועושר, ומצד שני למרות החומצה הטובה החבית נוסכת כבדות והיין לא מרגיש רענן מספיק. החבית אינה מופרעת, אבל היא מהווה אבן ריחיים על צווארו של הפרי, ובסוף למרות שהיין טעים ומעניין – לא היה לי חשק למלא כוס נוספת ממנו.

שאטו גולן, קברנה-מרלו 2000 (מגנום) – בבציר הראשון של היקב לא היה עדיין אורי חץ וגם לא היה האליעד. זה מה שהיה, ומה שנשאר מזה היום הוא מיצוי הפרי הגבוה שעשו מענבים טובים. הפה קצת מגמגם, לא ממש סימני גיל אלא פשוט חוסר חיבור מסוים, אבל גם במצבו העושר של הפרי מעניק ליין חן לא מבוטל. מרשים במיוחד בשביל בציר ראשון, אם כי גם כאן הוא התקשה לצלוח את מבחן הכוס השניה.

קסטל, גראנד וין 2003 (מגנום) – הבשלות של הפרי באף מרמזת על השנה, אבל ביקב יודעים לטפל היטב בפרי שלהם והחיך מאוזן ומפנק עם חומציות טובה וטאנינים מרוככים ונעימים. יין עסיסי, רך ומאוזן שנמצא בשיאו (מה שאומר שבקבוקים בפורמט רגיל כדאי לשתות). כיף של יין. אקסטרפולציה זריזה מלמדת שזוג הבקבוקים מ-2010 שמחכים לי ביקב ימתינו לסוף העשור בנחת. מזל שיש דברים אחרים לשתות בנתיים.

תודה למשפחת ראב על האירוח

h1

רזרב חדשים מבנימינה

פברואר 28, 2012

שיגעון טרום-פסח בעיצומו ובנימינה לא נשארים חייבים ומציגים גם הם שורה של יינות חדשים. הבשורה העיקרית מבחינתי היא מה שאני מתפתה לקרוא לו "מגמת רקנאטי". החבית שהייתה מאפיין בולט בסדרה הזו לפני כמה שנים נעלמה, וצריך להתאמץ בשביל להבחין בה – אם בכלל. לצד זה בא אלכוהול נמוך יחסית, בעיקר בתחושה אבל גם באחוזים, שמתחילים מ-12% בלבנים וגם ברוב האדומים האלכוהול נשמר נמוך (הכל יחסי). אתם בוצרים יותר מוקדם? שאלתי את אסף פז בצד – "לא," חצי נעלב "אנחנו בוצרים יותר נכון." וואלה, כנראה שכן. נעבור לקצת יין?

גוורצטרמינר רזרב 2011 – לא הרבה מגבה את הבושם הריחני של האף. אחרי מכת הפרחים והפירות מגיע לפה יין מתוק, חסר חמיצות ובעל תחושה די רופסת. הסנגור יטען שזה יהיה ידידותי למי שלא אוהב יין. הקטגור יזכיר לו שזה לא חומר לתווית של רזרב ולתג המחיר הנלווה. הנקודה הזו חוזרת בגוורצים אחרים של היקב, כמו גם ביוגב הארומטי לטעמי. 64 ש"ח, לא תודה.

שני לבנים נוספים שהושקו סובלים מהלם בקבוק (פסח פסח פסח) שהקשה עלי לעמוד על קנקנם בשלב זה, אבל ניסיון העבר מלמד שיש למה לצפות. שלושת האדומים שהוצגו מוצלחים, עשוים היטב ומתומחרים בסדר ב-89 ש"ח. לצורך השוואה, שלושתם לדעתי מוצלחים יותר מהמרלו מאותה סדרה שטעמתי לאחרונה.

זינפנדל רזרב 2010 – שופע בדובדבנים-זינפנדליים שיכולים לשכר אותך רק מהריח. הזינפנדל הכי רזה שטעמתי עד היום, עם חומצה מצויינת, טאנין רך ומעט מרירות. אני לא מחלק ציונים, אבל לחבר'ה מגיע ציון לשבח שהצליחו לרסן כ"כ טוב את הריבתיות והאלכוהוליות שנלווים בדרך כלל לזינפנדל ולזקק את האופי של הזן למבנה טוב ומאוזן.

קברנה סוביניון רזרב 2009 – עם כל הכבוד לזנים מאתגרים ומעניינים, עזבו הכל – זה היין של הערב. קברנה נקי, פירותי ומדויק. עסיסי וחומצי, מרוכז בלי להיות כבד (13.5%). טעים ומוצלח, באופן כללי ובטח שבמחיר מומלץ של 89 ש"ח. הייתי רוצה לראות עוד יינות כאלה בטווח המחיר הזה, ולדעתי הוא מתחרה בנוחות בכל מה שתשימו מולו בקטגוריה. מומלץ, לחפש

 קריניאן רזרב 2010 – הפרי שהיין מציע כולל את הטוויסט האפל שאני אוהב בקריניאן של ויתקין, ריכוז, המון טאנין – הרבה יין. קריניאן מוצלח, אבל בגילו הנוכחי פחות מזמין וזורם כמו הקברנה לעיל. בכל מקרה שווה בדיקה לפחות למי שחובב את הזן.

הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב


h1

פורטו(גל) מול ישראל

פברואר 22, 2012

המון יקבים בארץ עושים יינות בסגנון פורט – וחלקם גם קוראים להם פורט למרבה המבוכה (תחשבו שמחר יתחילו לייצר פה שמפניה). חלק גדול מהיינות האלה מבוסס על שאריות ענבים (ואני מנומס), הרבה מהם מתוקים מאוד ובלי הרבה מעבר – ובכך קולעים למכנה המשותף מתוק=טעים ומצליחים להימכר למרות שמחיר אופייני של בקבוק כזה עומד על 120-150 ש"ח. היבוא הפורטוגזי של הספשל רזרב חשף אותי לפורטים אמיתיים ואיכותיים בשכונת מחירים לא מאוד שונה, וכמובן שגם ליבואנים הגדולים יש דברים משלהם בסגנון.

במעבר חד – ביקבי רמת הגולן לא עושים את השטויות לעיל, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הסדרה הגבוהה של היקב. לפני חצי שנה השיקו ברמה"ג יין בשם 2T, שמהווה משחק על שמות שני הזנים המרכיבים אותו – טוריגה נסיונל וטינטו קאו. מדובר בשני זנים פורטוגזיים המשמשים בפורטוגל לייצור פורט וגם ליינות יבשים. בהמשך ל-2T – יין יבש, ובהתחשב בסגנון הבשל שאוהבים ביקב – נראה כמעט מתבקש לעשות מהזנים האלה גם יין קינוח שפוזל לכיוון פורט. כך נולד ירדן T2 מבציר 2008, וממשיך מסורת של חדשנות ביינות הקינוח של היקב (בוטריטיס, אייסוויין, מוסקטו), תחת שרביטה המדויק של טלי סנדובסקי (אם לא נתקטנן שהטוריגה של שאטו גולן היה קודם). בהשקה שארגן היקב לא הצלחתי לעמוד על קנקנו כמו שצריך, אז הבקבוק שקיבלתי הועמד באתגר קטן.

אין ספק שכל יין הוא עולם בפני עצמו, אבל גם מהשוואות יש מה ללמוד. בשיתוף זוג טועמים נוספים העמדנו את היין החדש מול פורט אמיתי, ומול קוריוז ישראלי. ידענו איזה יינות משתתפים בטעימה – אבל הפורמט היה עיוור (לא אני מזגתי) והיינות נחשפו רק בתום הטעימה.

יין 1 – קפה, קרמל, מוקה, ארז, רך ומתמסר בפה, קרמלי, פירותי, אלכוהול לא מורגש, סיום ארוך. חנפן, טעים אבל חסר חומצה. מהמר על טוליפ.

יין 2 – ירקרקות של גרניום ואקליפטוס, פירותי, מתובל, מוצק, שקט יחסית, מרוכז, חסרה חומציות. האופי הוא יותר "ייני" מאשר פורטי.

יין 3 – אין מה להשוות ליין הקודם – אף מתפרץ, פירותי ושופע, עסיסי, לא כבד, קצת אלכוהול מורגש באף ובחיך, מעט חריפות ונגיעה של חבית. פירותי, עשיר ומרוכז. מצוין.

תוצאות:

היין הראשון הוא האספרנזה 2005 של טוליפ, בסה"כ טעים אבל לא הרבה מעבר, עם הקרמליות האופיינית שגרמה לנו לזהות אותו בלי מאמץ. כ-115 ש"ח

היין השני, רמת הגולן החדש. מחיר מומלץ – 190 ש"ח.

היין השלישי, Quinta do Estanho, Porto, LBV 2003, מחיר מומלץ, כ-185 ש"ח (מחיר ישראלי אחרי ייבוא, כן?)

השורה התחתונה די ברורה, אבל אסכם בכל זאת: בטווח המחיר של T2 המתמודד הפורטוגזי מאכיל אותו אבק, ולפחות לטעמי אין סיבה להעדיף את המקומי אלא אם יש לכם צורך בכשרות.

האירוח היה באדיבות נמרוד, שקינח לנו את הערב עם שיכר קרמבולה מגניב לחלוטין שבטח יצדיק פוסט בפני עצמו מתישהו – תודה.

h1

חדשות גליליות

פברואר 21, 2012

יש לי פינה חמה בלב ליקב הרי גליל. איתם התחלתי להתעניין ביין כשגיוונתי כסטודנט תפרן את החרמון האדום בבקבוק אקראי מהמדף בסופר. הפור נפל על גליל מרלו. "וואלה, יש פה משהו" מלמלתי, ומאז אני צמא.

לאחרונה ביקב עושים סדר ביינות, ובעיקר מנערים אבק מסדרת הביניים, שכללה פעם פינו נואר, שיראז-קברנה וברברה שהתווספה בשנים האחרונות. בסדרה החדשה, שמכונה גליל – הסוביניון בלאן עלה כיתה מהסדרה הזנית הבסיסית, השיראז-קברנה קיבל תוספות קטנות של זנים אחרים והפך להיות הבלנד אלון, והפינו נואר נשאר כשהיה. שלושת היינות כוללים, מלבד תווית חדשה ויפה גם עליה של כ-20 ש"ח ממחירם המקורי. האם זה מוצדק ביקב שידוע לפני הכל בתמורה טובה למחיר? ניתן ליינות לדבר לפני שנחליט.

מה בהמשך? הסדרה צפויה לקלוט בהמשך השנה ויוניה מיושן (הויוניה הצעיר יישאר בסדרת הבסיס), את הברברה מפעם, ובלנד סירה-ברברה+ בשם אלה. מעודדים מגידול של למעלה מ-20% במכירות ב-2011 ביקב נטעו 200 דונם (!) כרמים חדשים במשגב עם, "העתיד שלנו" לדברי מיכה ועדיה היינן הראשי. בנוסף מתוכננות נטיעות של 250 דונם נוספים, שכאשר כולם יהפכו ליין עוד 4-5 שנים יהיה מדובר בגידול של כמעט 50% בתפוקה של יקב מסקאלת מליון הבקבוקים. לצד תבור ויקבים גדולים נוספים שגדלים בקצב כזה, צריך לשאול מי ישתה את כל היין הזה כאשר הצריכה השנתית לנפש בארץ עדיין יותר קרובה לזו של מדינה מוסלמית מאשר למדינה אירופאית.

הרי גליל רוזה 2011 – בושם פרחוני ופירותי, רמז למתקתקות גולש על חומציות מצוינת, נגיעה מלוחה-מינרלית שאני אוהב. בקיצור, יין טעים לאללה, ידידותי למשתמש. משלב קלות ורעננות עם ריכוז טוב של הטעמים. כל מה שנותר זה לחכות לקיץ. 40-45 ש"ח, מהמוצדקים ביותר שאני מכיר ליין כזה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – טרופי, בשל ומתקתק באף, הזכיר לי סלט פירות קיצי, קל בפה, חומצה טובה, בעבוע עדין. ארוך ומוצלח. בבצירים הקודמים היין היה יותר הדרי-לימוני והבציר החדש יותר טרופי-בשל באף, אבל גם במודל הנוכחי מקדם הרעננות גבוה מאוד, שמלבד חומצה גבוהה כולל גם אלכוהול נמוך (12.5%) וביחד מובילים למסקנה פשוטה: אפשר עוד? 55 ש"ח מחיר מומלץ. למרות עליה של 50%, לדעתי תמורה טובה – פשוט המחיר הקודם היה נמוך מאוד.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מצד אחד, יש פה חומר פינו טוב שקשה למצוא בארץ, עם צחנה טחובה נהדרת, ועדינות – לפחות מהצד של הפרי. מהבחינה הזו הוא שונה מבצירים ישנים שהיו על הצד הפירותי יותר של הזן. הבעיה שלי איתו היא החבית, היא מורגשת יותר מידי באף, ומשתלטת על החיך. בכל זן אחר זו הייתה כמות מזערית של חבית – אבל פינו נואר בפאזה העדינה שלו עלול למצוא את הכמות הזו מאתגרת. יכול להיות שגילו הצעיר וחוסר אוורור מספיק הגבירו את התחושה הזו. בכל מקרה לא מדובר על הגזמה פרועה בחבית, פשוט יותר מידי ממה שהפרי מחזיק לטעמי. אולי אחרי סבב של כמה מהפינו נואר הטובים בסונומה פשוט נהייתי קצת מפונק? 70 ש"ח, לא בשבילי.

הרי גליל אלון 2009 – יין פירותי ובשל עם פלפל שחור-שיראזי. עשיר, ומתובל, מרוכז וארוך. הוא בשל ומוחצן, לא פוזל לאלגנטיות ויש בו פינה לא משויפת, או שתיים – אבל פשוט כיף להריח ולשתות אותו. 70 ש"ח, בחירה טובה בטווח מחיר כזה.

לסיכום – היינות ממשיכים לשמור על קו נקי ופירותי, ולהוציא מקרה בודד, עליית המחיר לא פגעה בתמורה שמקבלים.

 הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.