Archive for the ‘חוויות’ Category

h1

על הגובה, מעל נאפה

מאי 10, 2011

(עצירה קטנה ממטווח הפינו נואר, אך אל חשש – פרקים נוספים בדרך)

גברת יפנית מנומסת פתחה לי את הדלת של המבנה. אחרי סיור קצר ושיחה מסתבר שהיא Naoko Dalla Valle – הבעלים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל תפעול, ומעורבת בייננות ובכורמות. למעשה חוץ מיינן, מנהל כרמים שגר במתחם ופועלים בכרם – היא עושה את כל שאר התפקידים ביקב. כשמייצרים בשנה 12,000 בקבוקים (24,000 בשיא) שמרכזים רמות כאלה של יין – לא צריך לעשות הרבה בשביל לשווק. מלבד קומץ מסעדות הדרך היחידה לשים את היד על בקבוק היא קניה עתידית דרך מועדון לקוחות.

מבנה היקב צמוד לבית המשפחה. אופרציה צנועה.

מקורו של השם הלא שגרתי של היקב (מבטאים כמו שהוא כתוב) הגיע משם משפחתו של בעלה המנוח של נאוקו, שהקים איתה את היקב בשנת 1986. היקב מייצר רק שתי תוויות, ושתיהן מבוססות בעיקר על קברנה סוביניון. היקב ממוקם גבוה על הרכס שתוחם את עמק נאפה ממזרח, מעל העיירה Oakville. הגובה הזה מאפשר טמפ' נמוכה בכמה מעלות במשך היום בהשוואה לבסיס העמק, ומקטין משמעותית את הסיכון לקרה בלילות – חרב המאיימת מעל הכרמים הנמוכים ומדירה שינה מייננים וכורמים. היקב מתבסס על כרמים מהאחוזה בלבד.

Dalla Valle Cabernet Sauvignon 2006 – צלול, נקי, עשיר, מרוכז אבל רך, פירותי מאוד אבל לא בשל. אפילו שהוא נמצא ממש בתחילת הדרך, הוא מאוזן, הרמוני ומהנה לשתיה. הזכיר באופי ובצלילות את הקברנה של Quintessa, המרוחקת כמה קילומטרים בלבד על דרך סילברדו היפה. יין לא פחות ממדהים –  אבל מיד גיליתי שזו רק ההתחלה.

Dalla Valle Maya 2006  – בלנד של קברנה סוביניון עם קברנה פרנק, ונושא את שם הבת לבית דאלה ואלה. יין עמוק, ומורכב, עם אף משכר וממכר, טאנין קטיפתי. רך ונשי. חומר מדהים, אין טעם לפרק אותו לריחות – הוא שלם ושופע כחבילה אחת. יין שהציב רף חדש למה שאני יודע על יין בכלל.

Dalla Valle Maya 2009 –  ישירות מהחבית. פרחוני, פחות עגול ומלטף מהקודמים, אבל אין בו את הגסות של טעימת חבית. הטאנינים מייבשים את הפה לחלוטין ומכל הכיוונים – אבל הם משתלבים בפרי כבר בשלב העוברי הזה. כמו שניתן לצפות מהגרסה המוכנה של היין – בשלב החבית מדובר ביין מרוכז ודחוס, שעדיין לא הגיע לרוך שצפוי לו אחרי מנוחה נוספת.

לא יודע אם צריך סיכום לדבר כזה, אבל by far מדובר ביינות הכי טובים ששתיתי בטיול, בקליפורניה, ואולי גם אי פעם. כמה יעלה התענוג? כאמור, לא ממש מוכרים את היין מחוץ לרשימת התפוצה. גיגול קצר העלה סדר גודל של 150$ לקברנה ו-300$ למאיה, תלוי בבצירים. ככה זה כשקאלט.

כרם משקיף על עמק נאפה. כל הפרי מגיע מכרמים מאחוזת היקב.

h1

יקב הירש

מאי 4, 2011

עזוב שטויות, זרוק פה את התיק ובוא. עוד לא התאוששתי מהנהיגה המפחידה ליקב, אני מציית בעוד הבחורה האנרגטית שולפת בזריזות זוג בקבוקי שרדונה מהמקרר ושתי כוסות בורגון של רידל. אני ממהר לעקוב אחריה לטנדר סובארו מאובק, היא לא חוגרת והרכב מזנק בשבילי הכורכר המשובשים. אנחנו על מצוק מעל אחד משני מאגרי המים שלהם (הם מגדלים שם דגים וגם כיף לשחות שם, היא מספרת), ביד אחת היא מחזיקה מפה של הכרמים וביד השנייה היא מצביעה על החלקות השונות, והסובארו מסתדרת לבד. עכשיו אני חוגר חגורה.

שעה קודם לכן אני מסתכל שוב על הדף ששלחה לי ג'סמין הירש, הדור הצעיר של המשפחה. ה-GPS שלך לא יעבוד פה, אתה צריך להדפיס את הדף ולעקוב אחרי ההוראות בלי לסטות, אפילו שזה יראה כמו דרך בחצר האחורית של מישהו. לא היה לי ברור למה היא המליצה לי לתכנן 40 דקות לנסיעה של פחות מ-10 ק"מ מהיקב הקודם, אבל אני מציית להוראות. שלט "המהירות המותרת 5 מייל בשעה" סיפק הבהרה ראשונה לעניין, והכביש המשובש גורם לדרך למרגלית להראות כמו כביש 6.

דייויד הירש מקבל קרדיט על היותו אחד החלוצים הראשונים שהגיעו לרכס הראשון מעל הפסיפיק וחשב שזה יהיה רעיון טוב לנטוע שם כרמים – בניגוד למומחים שאמרו לו שהוא משוגע. רוב היינות מהאזור הזה מיוצרים ביקבים שיושבים ב-Russian River, והיינות הם לרוב בלנדים שנושאים את שם האזור – Sonoma Coast. רק קומץ משוגעים לדבר מתעלמים משיקולים מסחריים ומייצרים את היין שלהם על ההרים בין הכרמים. מזה שלושים שנה מגדלים בהירש ענבים ליקבים אחרים, כולל יקבי על כמו Littorai ו-William & Seylem. החל משנת 2002 המשפחה מייצרת במבנה הצנוע פינו נואר ושרדונה, כ-70 אלף בקבוקים בשנה, בבעלות משפחתית מלאה.

בניין היקב – לא מנסה להרשים

בחזרה לטנדר, אני לומד שאבא הירש אוהב את הכרמים שלו על קו הרכס. אם מתרחקים ממנו השיפוע הופך להיות בלתי אפשרי. למרות שאף מכשיר מכאני לא נוגע בגפן, נוח שהטרקטור יכול לאסוף את הארגזים. אם נשארים קרוב לרכס, השיפוע הכי קיצוני הוא "רק" 40%. בום. בלימה. פורקים מהטנדר, שער נפתח, שמיכה נפרשת על העשב בין הכרמים. זה מספיק רומנטי להצעת נישואין, אבל במקום זה אני מתרכז בשרדונה שבכוס. מינרלי להפליא, קריספי, רענן וארוך. קוראים לו Hirsch Sonoma Coast Chardonnay 2009י (50$).

כרם שרדונה – התמונה לא מצליחה להעביר עד כמה הוא משופע

חנייה מהירה, איסוף כמה בקבוקי פינו נואר וגיחה זריזה לשולחן פיקניק שנמצא מעל הבית של המארחת, שקרוב לבית הוריה. כמה מהעובדים גרים גם הם באמצע השומקום המדהים הזה, והמשפחה בונה עכשיו מגורים לעובדים נוספים.

Hirsch, Bohan Dilon Pinot Noir 2009 – פירותי ונעים, חומצה מצוינת, יובש רך – יחסית הרבה פרי אבל שומרים אותו רזה. מעולה לאוכל (30$)

Hirsch, San Andreas, Sonoma Coast Pinot Noir 2007 – פרי יותר עשיר ועמוק, עסיסי, מרוכז, טאנין מתוק. יין טעים ועשיר, הצד המעט בשל (יחסית) של פינו נואר אבל זה לא מפריע לו להיות מאוזן ומוצלח ביותר (60$)

אני לא הולך לתאר את כל מה שטעמנו, אבל אפשר לסכם שהיינות המצויינים שעושים כאן משתייכים לסגנון הפירותי של הפינו נואר, אבל מה שחשוב זה שהיין הוא רק חלק מהפאזל של המיקום, הטבע והאנשים כאן. התמונה המלאה היא המהות של היין, לדעת כותב שורות אלה.

h1

איטליה, פה ושם

פברואר 17, 2011

Pio Cesare, Ornato, Barolo 1997 – יין שלא ממש מסתכל לכיוון שלך, גם בגיל 14 הוא סגור מאופק ולא מנסה לנהל שיחה. שכבות של פרי עדין, רך על החיך אבל עם חומצה שתחזיק אותו עד גיל 20 ויותר. מצאתי אותו אלגנטי, אבל בעל הבית הסביר שצ'זארי נחשב למודרניסט בברולו. אני חושב שעדיף ליישן אותו עוד מאשר לפתוח אותו עכשיו; למרות האיזון והחבילה הנעימה שהוא מספק הייתי רוצה לשמוע אותו אומר עוד דברים ומוסיף רבדים. הלך מצוין עם נתחי פילה צרובים-מדממים בגלל שהטעם העדין שלהם השאיר לו מרחב להתבטא, יעבוד טוב גם בלי אוכל.

פעמיים-שלוש בחודש אני פוקד את הסינטה בר – ההמבורגר הטוב בחיפה והמסעדה המועדפת עלי. למרות תפריט מגוון אני תמיד מתכנס לברירת המחדל שמבטיחה שובע בתום יום עבודה ארוך: ההמבורגר. מדיניות דמי חליצה ידידותית (35 ש"ח לבקבוק, כולל כוסות גדולות ואיכותיות) הביאה אותנו למפגש קצת יותר רציני מהמבורגר. לטעמי הלא מקצועי – הנתחים העסיסיים והמדויקים שנחתו על השולחן בזריזות לא נפלו מאף מוסד בשר מכובד שביקרתי בו.

Poliziano, Le Stanze del Poliziano 2000

לא משנה כמה שזו אמרה שחוקה – הדרך הכי טובה להכיר יין היא לשתות אותו לאורך ערב שלם. בעשרים הדקות הראשונות היין לא נתן כלום והתחלתי לחשוש שהפקק הרטוב מעיד על בקבוק לא טוב. במקום לחשוש שקעתי בשיחה שקלחה, המנות הראשונות זרמו ואז חזרתי אליו לגלות שהוא הקיץ והחל מותח איבריו. הבלנד הסופר-טוסקני מכיל לא מעט מרלו וקברנה, אבל האף שר בסנג'ובזית מדוברת. הבשלות הנעימה לא תיתן לכם לחשוב שמדובר על קיאנטי רזרבה, אבל האדמתיות שברקע והחומצה הטובה מספרות שהיין מגיע מאותו אזור חיוג. עסיסי, מלא, פירותי ונעים בפה. מוכן לשתיה וימשיך להתפתח עוד שנים ארוכות. בניגוד ליין הקודם שהתאים לפילה עדין, הפעם דווקא אנטריקוט עשיר בטעמים התאים לו כמו כפפה. לאורך הערב והארוחה היין משתנה, מדבר ומתפתח – כמו האנשים שמערסלים אותו בכוסות. או במילים אחרות, על ערב שזוכרים לאורך זמן אחר כך אפשר לומר שגם היין היה די בסדר…

 

h1

ארבעה, סירה אחת

דצמבר 12, 2010

"שב, תרגע" הוא אמר בקול יציב ובטוח. "אתה מדבר???" התפלצתי, אני הרי בלי טיפה אחת של יין בדם, אפילו לא שתיתי איזה יין לחימום… "תרגע, תישען לאחור, תן לי לדאוג לדם" הוא התעקש כשקירבתי שוב את האף לכוס. למרות המבטא הצרפתי – פרט שצריך להעלות חשד בקרב כל אדם שפוי – משהו בביטחון שלו חלחל לתוכי ונשענתי כמצוותו. עכשיו כבר פחות היה לי אכפת מהאנשים שבשולחן ופשוט תקעתי את הפנים בתוך הכוס, עיניים עצומות. "אתה מוכן לעבור לשלב הבא" הוא לחש אחרי פרק זמן לא ידוע של ניתוק מהסביבה, "אבל רגע!" ניסיתי למחות "יש פה עוד המון מה להריח, כל האדמה-הסירתית, הפטרייתית והמשכרת הזו, עוד לא ספגתי את הכל…", אבל הוא חזר על פסיקתו "אתה מוכן, חברים שלי מהשכונה מחכים בשולחן ליד". בפה גיליתי יין די הדוק, מלא יחסית לסגנון, עם חומציות טובה ותיבול זני, ארוך ומספק, ובעיקר – מאוד עקבי – מהאף ועד הסיום שנשאר דקות ארוכות בפה – היין משדר את אותו פרופיל לכל האורך. "שניה, לפני שנפרד רק תגיד מה שמך" לחשתי לו. enchanté, הוא אמר, JL Chave Selection, Farconnet, Hermitage 2001

הספצימנט ההרמיטאז'י המצוין הזה פתח טעימה קטנה אינטימית שערכה קבוצת חובבי יין בזינגר'ס בבורגתה – מקום רומנטי ונעים, שיכול להיות אחלה לוקיישן לדייט שקט. החבורה הקטנה כללה כמה מהאנשים המנוסים והותיקים בתחום בארץ, והוכיחה לי שוב שהידע והבקיאות הולכים לעתים תכופות עם צניעות ונועם. תודה על ההזמנה ועל ערב מעולה.

Laurent Charles Brotte, Hermitage 1999 – בקצרה – אפשר לעבור את השיא, ואפשר לעבור את השיא בחינניות. היין הזה הלך על האפשרות השניה, באלגנטיות ועדינות. רזה יחסית, בלי הרבה פרי, באף סימני בגרות עם ריחות שניוניים של עור וקצת קומפוטיות. היה עדיף לשתות אותו לפני שנתיים, אבל עדיין יש בו הרבה חן. au revoir, קשישא.

Paul Jaboulet, Les Jumelles, Cote Rotie 1997 – הצלע הנשית בחבורה העשירה אותנו שמשמעות השם הוא "משקפת". האף מריח כמו נתח בקר עסיסי, בדיוק בשניה ששמים אותו על מחבת לוהטת. הריח של הצליה אבל בעיקר הריח של הבשר הלא מבושל, עם מנה נדיבה של עישון בצד. בפה הוא פחות מרשים אחרי האף המסקרן, עם חומציות עדינה ויובש שכבר בדרך לעולם אחר. במפתיע, עם האוכל הוא השתפר משהו. אף מעניין מאוד, אבל בסה"כ כנראה אחרי השיא.

Rene Rostaing, Cote Rotie 1999 – בשביל יין כזה שווה לעזוב את המחקר באמצע שבוע מטורף, לנהוג עייף וסחוט לאזור המרכז ובחזרה. אתם יודעים מה? שווה גם לעשות את זה ברגל. אף מורכב ועשיר, עם עישון, אפר, בשר צלוי ורמזים של פרי. בפה הוא לא פחות ממדהים, חומציות מטורפת, יובש נעים, פרי, תיבול – לא צריך פרטים קטנים – הכל פשוט יושב כ"כ טוב אחד עם השני, בחבילה עסיסית, מחוברת, קוהרנטית, ארוכה. מה שהכי כיף ביין הזה הוא שאפשר להנות ממנו גם ברזולוציה של יין פשוט טעים לאללה, וגם ברזולוציה יותר עדינה, של יין בכלל לא "פשוט"; יין שמספר סיפור של מורכבות, אורך ואיזון מדהימים. חוויה.

h1

בורדו, מודל 2000 במצב טוב

נובמבר 28, 2010

מאז שהצטרפתי לחבורה ראיתי הרבה טיפות יין טוב מכתימות את מפת השולחן הבורגתאי של משפחת ראב. הפעם אני חושב שהוצב רף חדש ברמת הטעימה, ובמיוחד שני הבקבוקים האחרונים הטיסו את מה שאני כותב עכשיו לקטיגוריית ה'חוויות' – לא דבר של מה בכך בסקאלה הפרטית שלי. את הטעימה הנחה בגובה העניינים ובהלך הרוח השלו והצנוע האופייני לו – ערן פיק מצרעה – מעיין של ידע (גם) בתחום הבורדולזי. אני רק מזכיר שהיינות יושנו ב-13 מעלות, מה שאומר שהם התבגרו לאט יותר מאשר יינות שמיושנים בטמפ' קונבנציונליות יותר – לכן יש לקחת בחשבון שהגיל האפקטיבי של היינות שונה ממה שיש אצלכם במקרר או בחנות. בלי הקדמות גדולות אני רוצה להעביר את הזרקור לחלק מהיינות:

Domaine de Chevalier, Pessac Leognan GC, 2003 – הלבן היחיד והיין היחיד מחוץ לבציר 2000. מאוד לקטי באף, חבית, תיבול עדין, מינרליות ואשכולית, רחב, חומציות עדינה משולבת טוב, מינרלי מאוד, שמנוני, חמאתי בטעם ובמרקם. איכשהו מצליח להיות רענן למרות כל השומן, מרוכז ועקבי – אבל לא ממש הסגנון שלי.

Chateau Cantemerle, Haut Medoc GC, 2000 – ארז, קפה, פלפל לבן, חומציות חדה, מרירות, יובש, אין כמעט פרי. האף מעניין, אולי הכי "בורדו" שטעמנו – אבל על החיך היין לא ממש מחובר ולא מתרומם. פגשתי את היין גם בטעימת בציר 2007 – שם הוא היה מוצלח יותר אבל עדיין לא הרשים ביחס לשאר היינות – כנראה ש-2000 עבר את שיאו. מכאן העניינים הלכו והשתפרו…

Chateau d'Armailhac, Pauillac GC, 2000 – פירותי ועשיר, פלפל שחור וקפה, רזה יחסית עם טאנין רך, חומציות רגועה, ונגיעה מרירה. בלט לחיוב הסיום שהיה עקבי עם הטעמים שבחיך. יופי של יין, מעניין, עדין יחסית ולא בשל.

Chateau Branaire Ducru St. Julien GC, 2000 – מתקדמים למחוזות הבשלות; שזיפי-ונילי, חלק ורך, טאנין מרוכז אבל מלוטש, פרי טוב, חומצה מצוינת. וואו. עדיין צעיר בגיל 10 – אבל בהחלט אפשר להנות ממנו עכשיו, אם לא מפריע bite קטן מהטאנין. לא יודע כמה זה בורדו, אבל זה יין עשיר ומהנה.

Chateau Melscot St. Exupery, Margaux GC, 2000 – עברו לדומיין רולאן (מישל), והיין הזה מציג יותר פרי באף ובפה, עם טאנין בשל שמגובה בחומצה טובה. סיום ארוך ופירותי. בהשוואה ליין הקודם: יותר פרי ונפח על חשבון המורכבות, מודרני יותר – אבל כל אלו אינן מילים גסות – זה יין מאוד טעים. ממש.

Chateau Smith Haut Lafitte, Pessac Leognan GC, 2000 – נעזוב שניה את הפרי הבשל, הקקאו והטבק, את העסיסיות והפירותיות ואת הסיום שלא נגמר. היין מורכב ועשיר, אבל יותר מזה – כל המרכיבים יושבים כ"כ טוב אחד עם השני, שהמילים איזון והרמוניה פשוט לא מספיקות. יש את הרגע הנדיר הזה בטעימות, שהיין נכנס לפה, ותוך שניה הקלט מהחושים מתחיל להגיע ולסחרר את המוח, העיניים נעצמות מעצמן, האזניים מתנתקות מהסובבים, הכל יוצא מפוקוס סביבך ושלווה מספקת אופפת את הראש. הסיבה היחידה לפתוח שוב את העיניים היא הלגימה הנוספת שנותרה בכוס. זה גם השלב הראשון בטעימה בו הסתכלתי על המרקקה בבוז. החוויה של יין כזה מצדיקה פוסט בפני עצמו, והיא שמה פרספקטיבה חדשה על יין בכלל.

Chateau Troplong Mondot, St. Emilion 2000 – אף מדהים ועשיר, עם אספרסו, שוקולד מריר ופריחה, מרקם של משי בפה, ממש מרחף על הלשון, יובש רך, חומצה עדינה והמון פרי. הבנתי לראשונה למה הגדה הימנית וסיינט אמיליון בפרט נחשבים נשיים; היין פשוט מלטף את הפה, הוא מאוזן ועקבי, ויש לו טקסטורה של ענני נוצה. אחרי שהיין הקודם טלטל את הפרספקטיבה שלי לא חשבתי שיהיה פשוט לעשות את זה שוב, אבל גם כאן עצמת החוויה דומה.

תודה להגר ולמיכאל על ארגון, אירוח ובעיקר על ההזדמנות לחוויה הזו.

h1

ארוחת שישי

אוגוסט 7, 2010

כשרותם דיבר איתי בפעם הראשונה על ארוחה אצלו מיד ידעתי איזה יין ישלף מהמקרר לכבוד המאורע. התארחנו שישה חובבי יין בדירה היפה של רותם ויעל, שפינקו אותנו בארוחה מצוינת – תודה!

ליין שהבאתי ולי יש היסטוריה, ובפעם האחרונה שטעמתי אותו הוא גרם לי לקנות את מקרר היין הראשון שלי. אני שמח לדווח שגם הבקבוק האחרון שהיה לי עמד בהצלחה במבחן הזמן, אחרי שמצאתי סיטואציה לפתוח אותו עם קהל שיעריך אותו.

ירדן קברנה סוביניון 2001 – הפקק: שחור בבסיס בלבד, יבש בהיקפו, במצב textbook – מדויק כמו ניתוח – מספר את הסיפור של היין. הבציר המוצלח של היין הזה ממשיך לנפק הוכחה אחרי הוכחה לעקביות וליציבות של סדרת ירדן – ששורשיה הם שורשי תעשיית היין המודרנית של ישראל. מה יש לספר על היין? מריח כמו קברנה טוב, לא בשל, מראה בשוליים של הפרי סימני אדמה ותיבול. מחזיק יפה עם חומציות ויובש שמשולבים בפרי ויוצרים תחושה חלקה של רוך ועדינות, שמשוועת ללגימה הבאה. זה מראה שכל מיצוי הפרי והעץ שמתבלטים ביינות האלה בתחילת דרכם צועדים ביחד עם השנים לכיוון של יין מאוזן ומהנה. אני מקווה שזה עדיין רלוונטי עבור הבצירים החדשים וגרסאות הכרם היחידני החדשות – עתירות הבשלות והאלכוהול. שורה תחתונה: אחד מהיינות הטובים בארץ, הסבלנות משתלמת. תסלחו לי שאני לא מתרגש מהטרנד החדש של "בלנד על".

לפניו שתינו טוליפ לבן שהיה מוצלח כמו בתחילת השבוע. אחרי הירדן עברנו לסוסון ים, החבית של בן ודורון 2007 – מדובר בשני חברים שדוגמים חביות ביקב סוסון ים ומכינים כל שנה בלנד משלהם. את הבלנד הם מבקבקים תחת התווית "בן ודורון" ומוכרים במחיר דו-ספרתי נוח לחברים, בשישיות בלבד (פרטים נוספים). היה קשה להרשים את השולחן אחרי הירדן, אבל בכל זאת יש שם הרבה פרי עשיר ומרוכז, תיבול ניכר וחומציות לא רעה. בפה הטאנין קצת לעיס וגס, מה שמעיד על הגיל הצעיר של היין, אולי שנתיים נוספות בבקבוק ירגיעו את העניין.

לפני הקינוח, d`Arenberg Laughning Magpie 2007 היה די מוזר – סגור, המון חבית באף ובפה, יותר מידי תיבול. בקבוק לא מצטיין – או שצריך עוד זמן? את בציר 2005 שתיתי בגיל דומה והוא זכור לי הרבה יותר מוצלח.

לקינוח – לגאבולין, Distillers Edition 1993 – היה מוצלח וטעים, אבל לא הבחנתי בהבדלים משמעותיים לעומת גרסת ה-16 שנה הרגילה שיש אצלי בבית. יכול להיות שזה בגלל שלא שתיתי ממנה מזמן…

תודה לכל המעורבים, על האירוח, על היינות ועל החברה.

h1

Schramsberg

אפריל 20, 2010

דרך צרה מתפתלת במעלה הר דיאמונד שמדרום-מערב לקליסטוגה. כמה ימי גשם זרעו את היער בעשרות פכפוכים קטנים שהוסיפו לפסטורליה ולשלווה. שרמסברג הוקם בימי היין הראשונים של קליפורניה, בשנת 1862 ע"י מהגר גרמני בשם ג'ייקוב שראם. בשנות השישים של המאה העשרים קונה משפחת דייויס את האחוזה הנטושה וממשיכה את מסורת הכנת היין המבעבע שלה עד היום.

   

ליקב יש 95 כרמים, כאשר רוב השרדונה מרוכז דרומית לנאפה, ורוב הפינו נואר מרוכז בעמק אנדרסן מצפון לסונומה. מה שמאחד את כולם היא הקרבה היחסית לאוקיינוס השקט, שמביאה את הקור ההכרחי לגידול ענבים ליינות כאלה. המערות של היקב הן מחזה מדהים. מליונים על מליונים (2.7) של בקבוקים בשורות על שורות ממלאים את המערות האפלות. ביקב מייצרים 720 אלף בקבוקים בשנה, כאשר מהסדרות הגבוהות מייצרים סדר גודל של 12 אלף בקבוק. היינות הגבוהים מתיישנים על המשקעים כ-6 שנים.

  

 

השלב היחיד שלא הכרתי בתהליך מתרחש בין היישון על המשקעים בבקבוק לבין הרמואז'. עובדים אמיצים מתחילים לפרק את שורות הבקבוקים האינסופיות מהקיר, ודופקים את הבקבוקים בחוזקה על חבית הפוכה. דמיינות מתופף בלהקת מטאל שמחזיק בקבוקי שמפניה כבדים במקום מקלות תיפוף. כל זוג בקבוקים עובר טראומה כזו במשך כעשר שניות במטרה להפריד את המשקעים מהצד של הבקבוק, לפני שמתחיל הרמואז'. מגיני הפנים הם למקרה שהזכוכית תכשל בתהליך והבקבוק יתפוצץ – משהו שהמארח סיפר בגאווה שלא קרה עדיין.

כל יינות היקב מיוצרים בשיטה המסורתית, כאשר הסדרות הגבוהות מקבלות מגע ידני לכל האורך, מהרמואז' ועד הדבקת התוויות. משמאל: מדפי רמואז' ידני, שם פועלים מיומנים מסובבים את הבקבוקים המסודרים על מדפים אינסופיים, להזזת המשקעים לכיוון הפקק. בסדרות הנמוכות, המיוצרות בכמויות גדולות – התהליך מתבצע באמצעות מכונה (תמונה ימנית) ולוקח חמישה ימים במקום כמה שבועות.

   

ואיך התוצר? היינות מגוונים, שונים מאוד זה מזה ונעים סביב טווח של סגנונות ומחירים.

Blanc de Blanc 2006 – מבעבע חד ורענן, עם ליים, פריחה, קליה עדינה ובעיקר חומציות אדירה. מרענן, יבש מאוד, נקי ופריך. אפרטיף מצוין שגם יכול להמשיך למנה הראשונה. 36$

J. Schram 2002 – עלינו כיתה. מורכבות, יותר עידון, שומר על החומציות לכל האורך. לחם קלוי, קליפת אשכולית, קפה. פחות חד, יותר פירותי, מרגיש פחות יבש. חוויה. 100$

Brut Rosè 2006 – עדין, חלק, תחושה קרמית, בועות מלטפות. גוף יותר מלא ופירותי. הדוניסטי, עשיר ומהנה. 41$

Reserve 2002 – הרבה יותר שמרי, קרמל, תפוח אדום, אפרסק – לא שגרתי. החומציות רגועה, קרמי, רחב, פרי עם רמז למתיקות. מבעבע מורכב, עדין, מעניין ומיוחד. 100$

 הביקור ביקב נעשה בתיאום מראש (40$), והוא חווייתי ומעניין עוד לפני שמוזגים את היין לכוס. אחד המקומות המיוחדים והיפים שביקרתי בהם בקליפורניה.