Archive for the ‘חוויות’ Category

h1

ארבעה, סירה אחת

דצמבר 12, 2010

"שב, תרגע" הוא אמר בקול יציב ובטוח. "אתה מדבר???" התפלצתי, אני הרי בלי טיפה אחת של יין בדם, אפילו לא שתיתי איזה יין לחימום… "תרגע, תישען לאחור, תן לי לדאוג לדם" הוא התעקש כשקירבתי שוב את האף לכוס. למרות המבטא הצרפתי – פרט שצריך להעלות חשד בקרב כל אדם שפוי – משהו בביטחון שלו חלחל לתוכי ונשענתי כמצוותו. עכשיו כבר פחות היה לי אכפת מהאנשים שבשולחן ופשוט תקעתי את הפנים בתוך הכוס, עיניים עצומות. "אתה מוכן לעבור לשלב הבא" הוא לחש אחרי פרק זמן לא ידוע של ניתוק מהסביבה, "אבל רגע!" ניסיתי למחות "יש פה עוד המון מה להריח, כל האדמה-הסירתית, הפטרייתית והמשכרת הזו, עוד לא ספגתי את הכל…", אבל הוא חזר על פסיקתו "אתה מוכן, חברים שלי מהשכונה מחכים בשולחן ליד". בפה גיליתי יין די הדוק, מלא יחסית לסגנון, עם חומציות טובה ותיבול זני, ארוך ומספק, ובעיקר – מאוד עקבי – מהאף ועד הסיום שנשאר דקות ארוכות בפה – היין משדר את אותו פרופיל לכל האורך. "שניה, לפני שנפרד רק תגיד מה שמך" לחשתי לו. enchanté, הוא אמר, JL Chave Selection, Farconnet, Hermitage 2001

הספצימנט ההרמיטאז'י המצוין הזה פתח טעימה קטנה אינטימית שערכה קבוצת חובבי יין בזינגר'ס בבורגתה – מקום רומנטי ונעים, שיכול להיות אחלה לוקיישן לדייט שקט. החבורה הקטנה כללה כמה מהאנשים המנוסים והותיקים בתחום בארץ, והוכיחה לי שוב שהידע והבקיאות הולכים לעתים תכופות עם צניעות ונועם. תודה על ההזמנה ועל ערב מעולה.

Laurent Charles Brotte, Hermitage 1999 – בקצרה – אפשר לעבור את השיא, ואפשר לעבור את השיא בחינניות. היין הזה הלך על האפשרות השניה, באלגנטיות ועדינות. רזה יחסית, בלי הרבה פרי, באף סימני בגרות עם ריחות שניוניים של עור וקצת קומפוטיות. היה עדיף לשתות אותו לפני שנתיים, אבל עדיין יש בו הרבה חן. au revoir, קשישא.

Paul Jaboulet, Les Jumelles, Cote Rotie 1997 – הצלע הנשית בחבורה העשירה אותנו שמשמעות השם הוא "משקפת". האף מריח כמו נתח בקר עסיסי, בדיוק בשניה ששמים אותו על מחבת לוהטת. הריח של הצליה אבל בעיקר הריח של הבשר הלא מבושל, עם מנה נדיבה של עישון בצד. בפה הוא פחות מרשים אחרי האף המסקרן, עם חומציות עדינה ויובש שכבר בדרך לעולם אחר. במפתיע, עם האוכל הוא השתפר משהו. אף מעניין מאוד, אבל בסה"כ כנראה אחרי השיא.

Rene Rostaing, Cote Rotie 1999 – בשביל יין כזה שווה לעזוב את המחקר באמצע שבוע מטורף, לנהוג עייף וסחוט לאזור המרכז ובחזרה. אתם יודעים מה? שווה גם לעשות את זה ברגל. אף מורכב ועשיר, עם עישון, אפר, בשר צלוי ורמזים של פרי. בפה הוא לא פחות ממדהים, חומציות מטורפת, יובש נעים, פרי, תיבול – לא צריך פרטים קטנים – הכל פשוט יושב כ"כ טוב אחד עם השני, בחבילה עסיסית, מחוברת, קוהרנטית, ארוכה. מה שהכי כיף ביין הזה הוא שאפשר להנות ממנו גם ברזולוציה של יין פשוט טעים לאללה, וגם ברזולוציה יותר עדינה, של יין בכלל לא "פשוט"; יין שמספר סיפור של מורכבות, אורך ואיזון מדהימים. חוויה.

h1

בורדו, מודל 2000 במצב טוב

נובמבר 28, 2010

מאז שהצטרפתי לחבורה ראיתי הרבה טיפות יין טוב מכתימות את מפת השולחן הבורגתאי של משפחת ראב. הפעם אני חושב שהוצב רף חדש ברמת הטעימה, ובמיוחד שני הבקבוקים האחרונים הטיסו את מה שאני כותב עכשיו לקטיגוריית ה'חוויות' – לא דבר של מה בכך בסקאלה הפרטית שלי. את הטעימה הנחה בגובה העניינים ובהלך הרוח השלו והצנוע האופייני לו – ערן פיק מצרעה – מעיין של ידע (גם) בתחום הבורדולזי. אני רק מזכיר שהיינות יושנו ב-13 מעלות, מה שאומר שהם התבגרו לאט יותר מאשר יינות שמיושנים בטמפ' קונבנציונליות יותר – לכן יש לקחת בחשבון שהגיל האפקטיבי של היינות שונה ממה שיש אצלכם במקרר או בחנות. בלי הקדמות גדולות אני רוצה להעביר את הזרקור לחלק מהיינות:

Domaine de Chevalier, Pessac Leognan GC, 2003 – הלבן היחיד והיין היחיד מחוץ לבציר 2000. מאוד לקטי באף, חבית, תיבול עדין, מינרליות ואשכולית, רחב, חומציות עדינה משולבת טוב, מינרלי מאוד, שמנוני, חמאתי בטעם ובמרקם. איכשהו מצליח להיות רענן למרות כל השומן, מרוכז ועקבי – אבל לא ממש הסגנון שלי.

Chateau Cantemerle, Haut Medoc GC, 2000 – ארז, קפה, פלפל לבן, חומציות חדה, מרירות, יובש, אין כמעט פרי. האף מעניין, אולי הכי "בורדו" שטעמנו – אבל על החיך היין לא ממש מחובר ולא מתרומם. פגשתי את היין גם בטעימת בציר 2007 – שם הוא היה מוצלח יותר אבל עדיין לא הרשים ביחס לשאר היינות – כנראה ש-2000 עבר את שיאו. מכאן העניינים הלכו והשתפרו…

Chateau d'Armailhac, Pauillac GC, 2000 – פירותי ועשיר, פלפל שחור וקפה, רזה יחסית עם טאנין רך, חומציות רגועה, ונגיעה מרירה. בלט לחיוב הסיום שהיה עקבי עם הטעמים שבחיך. יופי של יין, מעניין, עדין יחסית ולא בשל.

Chateau Branaire Ducru St. Julien GC, 2000 – מתקדמים למחוזות הבשלות; שזיפי-ונילי, חלק ורך, טאנין מרוכז אבל מלוטש, פרי טוב, חומצה מצוינת. וואו. עדיין צעיר בגיל 10 – אבל בהחלט אפשר להנות ממנו עכשיו, אם לא מפריע bite קטן מהטאנין. לא יודע כמה זה בורדו, אבל זה יין עשיר ומהנה.

Chateau Melscot St. Exupery, Margaux GC, 2000 – עברו לדומיין רולאן (מישל), והיין הזה מציג יותר פרי באף ובפה, עם טאנין בשל שמגובה בחומצה טובה. סיום ארוך ופירותי. בהשוואה ליין הקודם: יותר פרי ונפח על חשבון המורכבות, מודרני יותר – אבל כל אלו אינן מילים גסות – זה יין מאוד טעים. ממש.

Chateau Smith Haut Lafitte, Pessac Leognan GC, 2000 – נעזוב שניה את הפרי הבשל, הקקאו והטבק, את העסיסיות והפירותיות ואת הסיום שלא נגמר. היין מורכב ועשיר, אבל יותר מזה – כל המרכיבים יושבים כ"כ טוב אחד עם השני, שהמילים איזון והרמוניה פשוט לא מספיקות. יש את הרגע הנדיר הזה בטעימות, שהיין נכנס לפה, ותוך שניה הקלט מהחושים מתחיל להגיע ולסחרר את המוח, העיניים נעצמות מעצמן, האזניים מתנתקות מהסובבים, הכל יוצא מפוקוס סביבך ושלווה מספקת אופפת את הראש. הסיבה היחידה לפתוח שוב את העיניים היא הלגימה הנוספת שנותרה בכוס. זה גם השלב הראשון בטעימה בו הסתכלתי על המרקקה בבוז. החוויה של יין כזה מצדיקה פוסט בפני עצמו, והיא שמה פרספקטיבה חדשה על יין בכלל.

Chateau Troplong Mondot, St. Emilion 2000 – אף מדהים ועשיר, עם אספרסו, שוקולד מריר ופריחה, מרקם של משי בפה, ממש מרחף על הלשון, יובש רך, חומצה עדינה והמון פרי. הבנתי לראשונה למה הגדה הימנית וסיינט אמיליון בפרט נחשבים נשיים; היין פשוט מלטף את הפה, הוא מאוזן ועקבי, ויש לו טקסטורה של ענני נוצה. אחרי שהיין הקודם טלטל את הפרספקטיבה שלי לא חשבתי שיהיה פשוט לעשות את זה שוב, אבל גם כאן עצמת החוויה דומה.

תודה להגר ולמיכאל על ארגון, אירוח ובעיקר על ההזדמנות לחוויה הזו.

h1

ארוחת שישי

אוגוסט 7, 2010

כשרותם דיבר איתי בפעם הראשונה על ארוחה אצלו מיד ידעתי איזה יין ישלף מהמקרר לכבוד המאורע. התארחנו שישה חובבי יין בדירה היפה של רותם ויעל, שפינקו אותנו בארוחה מצוינת – תודה!

ליין שהבאתי ולי יש היסטוריה, ובפעם האחרונה שטעמתי אותו הוא גרם לי לקנות את מקרר היין הראשון שלי. אני שמח לדווח שגם הבקבוק האחרון שהיה לי עמד בהצלחה במבחן הזמן, אחרי שמצאתי סיטואציה לפתוח אותו עם קהל שיעריך אותו.

ירדן קברנה סוביניון 2001 – הפקק: שחור בבסיס בלבד, יבש בהיקפו, במצב textbook – מדויק כמו ניתוח – מספר את הסיפור של היין. הבציר המוצלח של היין הזה ממשיך לנפק הוכחה אחרי הוכחה לעקביות וליציבות של סדרת ירדן – ששורשיה הם שורשי תעשיית היין המודרנית של ישראל. מה יש לספר על היין? מריח כמו קברנה טוב, לא בשל, מראה בשוליים של הפרי סימני אדמה ותיבול. מחזיק יפה עם חומציות ויובש שמשולבים בפרי ויוצרים תחושה חלקה של רוך ועדינות, שמשוועת ללגימה הבאה. זה מראה שכל מיצוי הפרי והעץ שמתבלטים ביינות האלה בתחילת דרכם צועדים ביחד עם השנים לכיוון של יין מאוזן ומהנה. אני מקווה שזה עדיין רלוונטי עבור הבצירים החדשים וגרסאות הכרם היחידני החדשות – עתירות הבשלות והאלכוהול. שורה תחתונה: אחד מהיינות הטובים בארץ, הסבלנות משתלמת. תסלחו לי שאני לא מתרגש מהטרנד החדש של "בלנד על".

לפניו שתינו טוליפ לבן שהיה מוצלח כמו בתחילת השבוע. אחרי הירדן עברנו לסוסון ים, החבית של בן ודורון 2007 – מדובר בשני חברים שדוגמים חביות ביקב סוסון ים ומכינים כל שנה בלנד משלהם. את הבלנד הם מבקבקים תחת התווית "בן ודורון" ומוכרים במחיר דו-ספרתי נוח לחברים, בשישיות בלבד (פרטים נוספים). היה קשה להרשים את השולחן אחרי הירדן, אבל בכל זאת יש שם הרבה פרי עשיר ומרוכז, תיבול ניכר וחומציות לא רעה. בפה הטאנין קצת לעיס וגס, מה שמעיד על הגיל הצעיר של היין, אולי שנתיים נוספות בבקבוק ירגיעו את העניין.

לפני הקינוח, d`Arenberg Laughning Magpie 2007 היה די מוזר – סגור, המון חבית באף ובפה, יותר מידי תיבול. בקבוק לא מצטיין – או שצריך עוד זמן? את בציר 2005 שתיתי בגיל דומה והוא זכור לי הרבה יותר מוצלח.

לקינוח – לגאבולין, Distillers Edition 1993 – היה מוצלח וטעים, אבל לא הבחנתי בהבדלים משמעותיים לעומת גרסת ה-16 שנה הרגילה שיש אצלי בבית. יכול להיות שזה בגלל שלא שתיתי ממנה מזמן…

תודה לכל המעורבים, על האירוח, על היינות ועל החברה.

h1

Schramsberg

אפריל 20, 2010

דרך צרה מתפתלת במעלה הר דיאמונד שמדרום-מערב לקליסטוגה. כמה ימי גשם זרעו את היער בעשרות פכפוכים קטנים שהוסיפו לפסטורליה ולשלווה. שרמסברג הוקם בימי היין הראשונים של קליפורניה, בשנת 1862 ע"י מהגר גרמני בשם ג'ייקוב שראם. בשנות השישים של המאה העשרים קונה משפחת דייויס את האחוזה הנטושה וממשיכה את מסורת הכנת היין המבעבע שלה עד היום.

   

ליקב יש 95 כרמים, כאשר רוב השרדונה מרוכז דרומית לנאפה, ורוב הפינו נואר מרוכז בעמק אנדרסן מצפון לסונומה. מה שמאחד את כולם היא הקרבה היחסית לאוקיינוס השקט, שמביאה את הקור ההכרחי לגידול ענבים ליינות כאלה. המערות של היקב הן מחזה מדהים. מליונים על מליונים (2.7) של בקבוקים בשורות על שורות ממלאים את המערות האפלות. ביקב מייצרים 720 אלף בקבוקים בשנה, כאשר מהסדרות הגבוהות מייצרים סדר גודל של 12 אלף בקבוק. היינות הגבוהים מתיישנים על המשקעים כ-6 שנים.

  

 

השלב היחיד שלא הכרתי בתהליך מתרחש בין היישון על המשקעים בבקבוק לבין הרמואז'. עובדים אמיצים מתחילים לפרק את שורות הבקבוקים האינסופיות מהקיר, ודופקים את הבקבוקים בחוזקה על חבית הפוכה. דמיינות מתופף בלהקת מטאל שמחזיק בקבוקי שמפניה כבדים במקום מקלות תיפוף. כל זוג בקבוקים עובר טראומה כזו במשך כעשר שניות במטרה להפריד את המשקעים מהצד של הבקבוק, לפני שמתחיל הרמואז'. מגיני הפנים הם למקרה שהזכוכית תכשל בתהליך והבקבוק יתפוצץ – משהו שהמארח סיפר בגאווה שלא קרה עדיין.

כל יינות היקב מיוצרים בשיטה המסורתית, כאשר הסדרות הגבוהות מקבלות מגע ידני לכל האורך, מהרמואז' ועד הדבקת התוויות. משמאל: מדפי רמואז' ידני, שם פועלים מיומנים מסובבים את הבקבוקים המסודרים על מדפים אינסופיים, להזזת המשקעים לכיוון הפקק. בסדרות הנמוכות, המיוצרות בכמויות גדולות – התהליך מתבצע באמצעות מכונה (תמונה ימנית) ולוקח חמישה ימים במקום כמה שבועות.

   

ואיך התוצר? היינות מגוונים, שונים מאוד זה מזה ונעים סביב טווח של סגנונות ומחירים.

Blanc de Blanc 2006 – מבעבע חד ורענן, עם ליים, פריחה, קליה עדינה ובעיקר חומציות אדירה. מרענן, יבש מאוד, נקי ופריך. אפרטיף מצוין שגם יכול להמשיך למנה הראשונה. 36$

J. Schram 2002 – עלינו כיתה. מורכבות, יותר עידון, שומר על החומציות לכל האורך. לחם קלוי, קליפת אשכולית, קפה. פחות חד, יותר פירותי, מרגיש פחות יבש. חוויה. 100$

Brut Rosè 2006 – עדין, חלק, תחושה קרמית, בועות מלטפות. גוף יותר מלא ופירותי. הדוניסטי, עשיר ומהנה. 41$

Reserve 2002 – הרבה יותר שמרי, קרמל, תפוח אדום, אפרסק – לא שגרתי. החומציות רגועה, קרמי, רחב, פרי עם רמז למתיקות. מבעבע מורכב, עדין, מעניין ומיוחד. 100$

 הביקור ביקב נעשה בתיאום מראש (40$), והוא חווייתי ומעניין עוד לפני שמוזגים את היין לכוס. אחד המקומות המיוחדים והיפים שביקרתי בהם בקליפורניה.

h1

Quintessa

אפריל 15, 2010

דרומית ל-Rutherford על דרך סילברדו, נתקלים פתאום בקיר אבנים רחב שחוצץ בין שטיח כרמים לגבעה שמאחוריו. הקיר המסקרן הזה הוא למעשה בניין היקב של Quintessa. היקב ממוקם באחוזה של מעל 800 דונם – רובה מרוצפת בכרמים המשמשים את התווית היחידה של היקב. הבעלים והיינן המקורי הוא מייסד קונצ'ה אי-טורו הידוע, שנאלץ לברוח לכאן בשנות השבעים, וקנה את האדמה. אשתו בעלת השכלה אקדמית חלקאית נרחבת, נטעה את הכרמים ומפתחת אותם בגישה של כורמות ביו-דינאמית. אני אמביוולנטי ביחס לגישה כזו – מצד אחד הרעיון של חקלאות ברת קימא וההרמוניה עם הטבע זה דבר מבורך – מצד שני יש מנהגים ביו-דינמיים שגובלים בפאגניזם או וודו. כך או כך – קרני שור קבורות או בציר לפי מופע הירח – היין זה מה שחשוב, ועוד מעט נגיע אליו.

את העשב בין הכרמים מנקות כבשים, פרות רועות מסביב ומדשנות, אגם מדהים נמצא באמצע ומספק מים לכל צרכי האחוזה, פרחים מיוחדים ממוקמים בערוגות בין הכרמים – תפקידם למשוך חרקים מסויימים שירחיקו חרקים אחרים – ועוד ועוד. המטרה היא להפוך את האחוזה כולה לאורגזינם חי ועצמאי. היקב מייצר המון יין, ורק לפני הבקבוק, כשעושים את הבלנד הסופי של החביות – היינן בוחר 30% מהיין לבלנד של התווית. השאר – נמכר כיין bulk אנונימי לאחרים. בשורה התחתונה – אחרי כל ההשקעה בכרם, ביקב, בחביות ובסבלנות, היקב משאיר אצלו רק 120 אלף בקבוק בשנה ו-280 אלף אחרים הוא מוכר.

האירוח ביקב הוא חוויה בפני עצמה. מתאמים פגישה מבעוד מועד תמורת 45$ (שכוללת טעימה של ארבעה יינות). הסיור כולל מדריך אישי ומתחיל מטיפוס רגלי במעלה שביל יפה לראש הגבעה מעל היקב, שמשקיפה על האגם ועל חלק מכרמי האחוזה. שם פותחים בחיק הטבע את היין הלבן ושומעים על ההיסטוריה והשורשים של המקום.

 

Illumination 2008 – סוביניון בלאן מכרמים שאינם באחוזה, ולכן מבוקבק תחת תווית אחרת ללא אזכור Quintessa. היין ירקרק בהיר, אף טרופי-הדרי מדהים, רמז של עשב, מינרלים. בפה חומציות, חומציות ועוד חומציות, עם פרי וקצת מליחות-מינרלית וסיום שנשאר גם אחרי שירדנו מהגבעה. קריספי, רענן, מורכב, מאוזן. אחד הלבנים הטובים שטעמתי, ויכול להתחרות בנוחיות במפרץ המעונן שמגיע מהצד השני של הכדור. ב-40$ חטפתי אחד. מלבד התווית הזו מייצרים ביקב יין אדום נוסף שלא נושא את שם היקב ונקרא Faust.

משם חוזרים ליקב. הזרימה ביקב היא חופשית וללא משאבות, הענבים נקלטים מהגג דרך פתחים לא שגרתיים. הנפילה של הענבים נועדה לבקע אותם בעדינות, ומשם הם עוברים לתסוס במיכלי נירוסטה וגם במיכלי עץ ובטון – האופנה  בקרב יקבים מודרניים שמחפשים לחזור לקלאסיקות. החביות מפוזרות במבוך של מערות, עם תאורה דקורטיבית, נרות ומזרקה. כל ההפקה  הזו מתנדנדת בין מינימליזם לראוותנות – אבל מרשימה כך או כך. 

משם עולים לחדר טעימות שם יושבים עם המדריך וטועמים בנינוחות ובקצב שלך. מתחילים מזוג טעימות חבית: אותן גפני קברנה בדיוק, בנות אותו גיל – שנטועות באזורים שונים באחוזה, וגם נבצרו במועדים שונים.

     

חלקת Bench מבציר 2008 – מדהים. חלק, צלול, נקי, חלק, איזון מעולה בין טאנינים מתוקים, חומצה, תיבול. היין כ"כ נגיש ונעים שקשה להאמין שזו טעימת חבית – רק בסיום מרגישים קצת עוקצנות של החבית. היין נמזג מבקבוק (פקוק) וכנראה שהוא שהה כמה ימים טובים מחוץ לחבית והספיק להתרכך.

חלקת Cruz del Sur מבציר 2008 – אפל, זפת, אדמה, פלפל שחור, מוצק, טאני, דחוס, קצת מרירות, פרי מרוכז. לעיס. סגור. כאן מרגישים כבר שזו טעימת חבית. עכשיו המדריכה הציעה להכין בלנד משתי החלקות. הוספתי קצת מהיין השני לראשון, וזה תיבל אותו והוסיף לו זסט של עוקצנות וקצת יותר נפח. טוב, מספיק עם המשחקים:

Quintessa 2006 – אני מרגיש שלפרק אותו למרכיבים רק יכתים את החוויה. הנקטר הזה חלק כמו משי, מעט בשל, וצריך עוד שנתיים-שלוש לשלב את הטאנין טוב יותר בחוויה. הטעם לא עוזב את הפה, ולא את הראש. מודרני, מענג. מעולה. בסוף הדף שלי כתוב 155$, ולידו סמיילי עצוב – שאומר שבלב כבד (בכבד כבד?) אין לי אחד כזה במזוודה. לעזאזל! כשלוקחים ממנו שלוק המחיר נראה כ"כ סביר…

Quintessa 2007 – באף קצת יותר חד מהקודם, אבל הרכות שמלטפת את הלשון משרה את אותה תחושה. איזה כיף.

Quintessa 2005 – יותר רך ומעט יותר בשל מקודמיו, קטיפתי, רך, עסיסי, מלטף, הטאנינים עכשיו יושבים באותו קו עם שאר המרכיבים והיין שר במקהלה. היין הכי טוב ששתיתי בקליפורניה, ושוב הארנק צריך להחזיק חזק בג'ינס כדי לא לצאת מהכיס (165$)

 החוויה המשולבת של האירוח ושל היינות היא המוצלחת ביותר שהייתה לי בעמק. אם יש לכם זמן ליקב אחד – זה היקב שהייתי בוחר (לתאם כמה שבועות מראש). בסיום הפוסט, שרובו נכתב על סלע בצד הדרומי של קיר האבן של היקב – הגעתי לתובנה על ביו-דינמיקה. כנראה שקרני שור שנקברות באדמה ומופע הירח לא משפרים את היין – אבל כורם שמוכן ללכת לכאלה מרחקים יהיה כנראה מחובר טוב מאוד לאדמה ולכרמים שלו, וכנראה שזה לא מזיק ליין.

h1

מיתולוגיה (סופר) טוסקנית

דצמבר 26, 2009

לא כל יום נחלצים פקקים כאלה זה לצד זה, אבל כשקורה מאורע כזה בארץ – הימור טוב שלמיכאל ראב תהיה יד בדבר. הפעם סביב השולחן הבורגתאי המוכר – עמוס בכל טוב, ניתחנו אייקון טוסקני מבית אנטינורי. את הערב הנחה שריאל, מנהל תחום היין בחברת הכרם – יבואנית היין, שידע לתבל את היינות בנוף ההתרחשויות הטוסקני – אז והיום. 

בשושלת אנטינורי, לא רק יין זורם בעורקים, אלא גם תעוזה – שבעבר בילבלו עם חוצפה. לפני כמעט ארבעים שנה הוציאו ביקב יין ששבר את החוקים, גם במובן המילולי – וכלל תוספת של קברנה סוביניון וקברנה פרנק לסנג'ובזה המסורתי. כך נולד בקול סערה הטיניאנלו (Tignanello), הקרוי על שם הכרם, ונחשב לאחד מחלוצי הסופר-טוסקנים.

וככה, בפשטות, פתאום עומד מולך בקבוק עם שם מיתולוגי והשנה המיתולוגית של איטליה…

Tignanello 1997 – צבע אדום כהה יחסית למצופה, שקוף בשוליים. באף פרי אדום רענן, עם שכבות של אדמה וקפה. גוף מלא, חומציות מצוינת, יובש משתלב טוב בפרי ונמשך לסיום הארוך שתופר חומציות עם פרי ולא נגמר. ערסול נוסף בכוס חושף עוד ארומות שהתפתחו עם הגיל, בכיוון אדמתי-מתובל, וכמו שכתבתי בשורה האחרונה: תנו לי ערב שלם רק להריח מהיין הזה. לשתות ולהנות – אני לא רואה טעם להמשיך ליישן אותו.

Tignanello 1998 – דומה לקודמו בצבע, האף רענן רענן יותר, פרי אדום צף מעל הכל, מאחוריו נגיעות של עור. בפה הדוק, יובש במידה, חומציות עסיסית, נגיעה של חבית מתובלת, פרי במידה. סיום ארוך שמוסיף עוד תיבול לחגיגה. היין לא מתבייש מאחיו הבוגר יותר, ומציע מעט יותר עצמה וריכוז. הייתי פותח בקרוב למרות שהוא יכול להחזיק עוד כמה שנים. מספר אחד שלי בטעימה.

Tignanello 1999 – כהה יותר, אף צעיר עם פרי יער, וניל ופלפל לבן. פה דחוס, טאנין כמעט חריף, חומציות דומיננטית, פרי מאחור עם נגיעה מרירה. סיום ארוך, מתובל וחומצי. כאן שמים לב למעט יותר חבית (אם כי היא רחוקה ממרכז העניינים ומשולבת היטב). יש את הפוטנציאל והריכוז – אבל  הוא צריך עוד שנתיים והוא יהיה  יותר נעים לשתיה ומהנה.

Tignanello 2001 – סגול אטום, אף פירותי-שזיפי, בפה עסיסי, חומציות משולבת מעולה בפרי. הכל פשוט תפור מושלם – יושב שם ומוכן להנאה. לשתות! נכון, יכול להחזיק עוד שנים, יכול אולי לפתח עוד קצת את האף – אבל הכל תפור כ"כ נעים שלא הייתי מחכה איתו עוד. כאן אפשר לזהות את תחילתו של המעבר לסגנון מודרני יותר, כמעט קברנאי (באופי, לא בבלנד) – אבל עם הנגיעות המקומיות כמו החומציות המצויינת. מספר שתיים שלי בטעימה.

Tignanello 2004 – (אחרי זמן קצר בדיקנטר) צבע סגול אטום, פרי יער עשיר, בפה סגור, דחוס, טאנין מוצק, חומציות גבוהה. קצת סבלנות והוא נפתח בכוס, הפרי יותר נגיש והפה פחות נוקשה. בכל מקרה מרגיש צעיר מידי. אני לא יודע להגיד הרבה מעבר…

Tignanello 2006 – (כחצי שעה בדיקנטר) הינוקא סגול-שחור, יין מודרני לחלוטין עם פרי יער, שזיף ושוקולד. בפה רך יחסית לקודמו עם טאנין רחב וניכר אבל לא עוקצני, פרי מרוכז מאוד, עסיסי, חומציות טובה אבל פחותה מהיינות הקודמים. יין הדוניסטי, מפנק וטעים. מוכן לשתיה ביחס לקודמים – אבל יש לו עוד לא פחות מעשור לפניו. ניכר שבחלוף המילניום התרחש שינוי סגנון ביינות – אולי בהשפעת השוק האמריקני ומבקריו. השינוי הזה בא לידי ביטוי במיוחד ב-2006, שמראה בשלות ומיצוי פרי גבוהים מצד אחד, וחומציות נמוכה יותר מצד שני – מה שיכול להעיד על בציר מאוחר יותר (אם כי האלכוהול על התוית לא השתנה) ועל טכניקה מודרנית יותר ביקב. אני מעדיף את הגרסאות המוקדמות יותר.

תודה למיכאל ולבתו הגר על הארגון, האירוח והחוויה.

h1

הציפור המשכימה תופסת את האשכול

אוגוסט 29, 2009

SMS לילי ופשוט "רוצה לבצור קצת ענבים?" – "האם הבציר המאוחר מתוק?" לא אחרה התשובה. קיוויתי לקצת אור בחמש בבוקר, אבל הצבע של השמים היה שחור-כחול כמו הפטיט סירה. אם כבר לעשות את כביש החוף בשעה כזו – אז אין ליווי יותר טוב מאשר ג'ניס ג'ופלין בוודסטוק, ושמישהו ישלח איזה בקבוק מאלט טוב לעורך של 'לילה של אלבומים' המשובחת של 88fm.

בלי טקסים, בשש בחצר האחורית של הבלוגלובסקים קיבלתי מזמרה, ארגז ושורה ויצאתי לדרך בין אשכולות שיראז. טעים! מתוק, ומרגישים טאנין כשמשחקים עם הקליפה על השיניים. כמה ארגזים מלאים אחרי זה הצטרפנו לאלו שבוצרים קברנה פרנק בקרקע החולית שבפאתי המושב. הגענו בדיוק בשביל לעזור להעמיס את הארגזים האחרונים. היות וכוח האדם היה כ"כ מיומן החליטו להפקיד בידינו כמה שורות ארוכות של פטי ורדו. ה-PV ממזר, יש לו המון אשכולות קטנים שמיטיבים להסתתר – גיליתי שהוא משמש כבלנדר לקברנה פרנק. מצאו את ההבדלים:

יוצאים לדרך כרם השיראז בחצר האחורית של יקב ויתקין

בניגוד לכרם השיראז שמיועד להיות בלנדר ביינות הבסיס, היה מרשים לראות ב-PV הבשלה אחידה לחלוטין, פרי עבודה בכרם של גזימת האשכולות המאחרים מבעוד מועד, ושליטה על חשיפה לשמש באמצעות גיזום העלים – לפי מיקום האשכול על הגפן. בין כפות הידיים הסגולות נהניתי להכיר אנשים מעניינים, חברים של היקב ואוהבי יין.

אשכול ענבי שיראז על הכרם ביקב ויתקין

חיש קל התמלאו ארגזים באשכולות פטי ורדו קטנים וסגלגלים ושמנו פעמינו לארוחת בציר פרי מטבחה של שרונה, עם לחמים תוצרת בית, גבינות וממרח פסטו שמפיל לרצפה. ליד השתיה הקלה – ערימת בקבוקי מסע ורוד 2008 שנלגמו כמו מים – בדיוק לקונטקסט כזה התכוון המשורר כשהמציא יינות כאלה.

 סעודת בציר

ויתקין, מסע ישראלי ורוד 2008   

לקינוח בוצעה גיחה קצרה ליקב, שם טעמנו ממיכלים ויוניה, גוורץ (זיהיתי עיוור – אבל זה מבחן קל) וריזלינג שנבצרו לפני ימים בודדים וחלקם עדיין לא החלו תסיסה. לכל אחד מהם אופי אחר של פרי מרוכז באף, ובפה המתיקות פשוט מהממת את החיך ומקשה להבחין בשאר, מלבד הריזלינג שהציג חומציות יוצאת דופן. משם לחדר החביות, קברנה פרנק  2008 (שוב זיהיתי), וקריניאן 2008 מחביות שונות. שניהם מריחים נהדר, אבל בפה נתקלים בחומה של מרירות, בוסריות וטאנין – משהו שעדיין לא דומה לתוצר הסופי שאנחנו מכירים.

 הענבים, האנשים, האווירה, הלך הרוח – זה יין.

תודה!

h1

חוויה בתמרת

אוגוסט 22, 2009

אחרי שהיה לי העונג לפגוש את מיטב היינות הישראליים ממרתפו של מיכאל ראב, היה לי הכבוד לקבל הזמנה גם למשהו בניחוח זר. לרותם ולי היה ברור שלא נצליח להביא יין שיכבד את המעמד – אז החלטנו על בשר. התייצעות זריזה עם הקצב אצל סמיר המיתולוגי בטבעון הובילה לתשע פרוסות סינטה אדמדמה באמתחתנו – כאילו יד הגורל שמה את הבשר האיכותי הזה בדרך מחיפה לתמרת.

החושך בשעה שהגענו כבר כיסה את הנוף, אבל ישיבה במרפסת המרווחת לא יכלה שלא להזכיר לי מדינות יין מתוקנות (אולי טוסקנה, שעדיין לא ביקרתי בה). שקט, אוויר טוב, עצי זית שגם תרמו לצלחותינו שמן וזיתים. פתחנו את החיך עם מבעבע דרום אפריקאי שענה לשם Swartland Cuvée Brut (יבוא: קיפיס). המבעבע היה פרחוני ופירותי מאוד באף, בפה בעבוע גס, פרי מתקתק ומעט חומציות. נחמד אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה – התאים בדיוק לתפקיד ניקוי החיך ופתיחת התאבון למנה העיקרית:

Elio Grasso, Ginestra Vigna Casa Matè, Barolo 1997

צבע אדמדם יפה, אטום לחלוטין במרכז. באף גרגרי יער מרוסקים ועשירים – עצמה, ללא בשלות או מוחצנות. בפה גוף מלא, ריכוז מצוין, חומציות ניכרת וטובה, ושורה של טאנינים מוצקים אבל לא גסים – שמתחילים להשתלב בכל השאר. סיום ארוך מאוד, שממשיך בשילוב המוצלח של הפרי, החומציות והיובש. אם הטעימה הראשונה הזו, מבקבוק שעמד פתוח שלוש שעות – הייתה היחידה, הייתי חושב שזה יין מרשים אבל לא מבין כלום בעצם.

בעוד היין מתאוורר ומתעורר, מחבת פגשה נתחים אדומים לפגישה קצרה אבל לוהטת, שהשאירה סינטות צרובות מבחוץ ואדומות מבפנים – ללא רוטב ותיבול או אפילו מלח – הבמה היא של היין. בנתיים היין משיל שכבה אחר שכבה וחושף רבדים של קליה עדינה, עור, קפה ואדמה. כל הרחה חושפת רובד נוסף. עד הלגימה האחרונה, אחרי יותר משש שעות מהפתיחה היין משדר צעירות ורעננות. אין בו את הנשכנות של ברולו ינוקא, אבל החומציות המפעמת בו, היובש הנמרץ, הפרי העשיר והצבע – כל זה מרמז על יין בן 4-6, ולא על יין בגיל 12. קשה לי להעריך פוטנציאל יישון על סקאלות ארוכות כ"כ, אבל אני חושב שעוד עשור יעשה לו רק טוב, ובכל מקרה לא הייתי מתקרב אליו לפני 2013-4. בשורה התחתונה: יין הדוק אבל לא סגור, פירותי אבל לא מוחצן, מבוגר בשנים אבל צעיר בכוס. עשיר, מורכב, מאוזן. חוויה.

Barolo Ginestra Vigna Casa Matè 1997

כוכב הערב. צילום: רותם

סינטה אדירה, פרי סכינו של סמיר הטבעונאי

בפוסט של רותם, האחראי על התמונות כאן – אפשר לקרוא תיאורים יותר מפורטים ויסודיים. המון המון תודה למיכאל על היוזמה, האירוח והחוויה.

h1

פלאם על ציר הזמן

יוני 15, 2009

מעשה באספן יין יסודי ורציני בשם מיכאל ראב, שאוסף ממיטב היינות בארץ. בשביל מה לאסוף אם לא לחלוק עם עוד חובבי יין? שאל את עצמו יום אחד. ואם כבר אספנו, הזמנו וחלקנו – למה שלא נזמין את מי שעשה את היין להצטרף ולספר לנו עליו? ואם כבר עשינו את כל זה, למה שלא נארח ברוחב לב?

אז קודם כל – תודה למיכאל ולמשפחתו. על ההזמנה, על היוזמה ועל האירוח החם והמשפחתי.

יקב פלאם

אחת מהפנינות המוצלחות ששוכנת בהרי ירושלים, במידה מסויימת נחבאת אל הכלים ולא נתקלתי עד היום בהשקעה מסיבית ביח"צ או בפרסום. גולן פלאם, היינן שכיבדנו בנוכחותו וחילק הסברים סבלניים בשפע – גישתו פשוטה: "לעשות את היין הישראלי הכי טוב שאפשר". פחות מתרכזים ביקב בביטוי טרואר כלשהו, בחדשנות בזנים או ביציאות מקוריות. במקום זה – הטעימה הוכיחה לכל מי שהיה לו ספק שמאחורי תוית הרזרב הפשוטה מנופקת איכות ולא פחות חשוב – בעקביות. אמנם יש שוני בין הבצירים, יש עקומת לימוד מובהקת של היינן, ויש גם שינוי בסגנון היינות שבא לידי ביטוי בסביבת בציר 2004. למרות השוני – הרמה המרשימה של היינות – וזו לא מילה שאני מחלק בקלות – נפרסת לאורך כל הבצירים ששתינו. ושתינו.

מלבד הלבן המצוין של היקב (המהווה כעשירית מ-100,000 הבקבוקים), היקב מייצר בסה"כ ארבעה יינות: מרלו וקברנה בסדרת הרזרב, בלנד של סירה-קברנה, ובלנד (בעיקר) של מרלו וקברנה – הלא הוא הקלאסיקו המוכר, שמוכיח שנה אחרי שנה שיקבי בוטיק יכולים לעשות יינות טובים מאוד ב-75 ש"ח. אחת הסיבות לאיכותו של היין ה"בסיסי" היא חיזוק שהוא מקבל מיין שמיועד עבור סדרות הרזרב. הענבים מגיעים מהגליל ומהרי יהודה, ולזנים העיקריים מתווסף גם מעט פטיט ורדו בחלק מהיינות. בנוסף, היקב צפוי להתחיל להשתמש גם בענבי מורבדרה – כרגע לא ברור עדיין באיזה יין. עוד בגזרת החדשות – היקב צפוי להוציא 'יין על' בעתיד.

ביקב עובדים קרוב מאוד לכרמים, ומהסבריו של גולן על פעולות שנעשות בכרם הרחבתי משמעותית את אוצר המושגים שלי בכורמות. הפיקוח ההדוק בכרם מתבטא בין השאר ביבולים נמוכים, פחות מטון לדונם, ובמקרים רבים – משמעותית פחות. היינות יושבים כ-16 חודשים בחביות, כמחציתן חדשות – אבל במפתיע – גם ביינות הצעירים יחסית – העץ הוא תוספת צדדית והוא מפנה את העיקר לפרי. השליטה הזו על מה שקורה בחביות היא לדעתי נקודת מפתח שמבדילה את היינות המעולים שהיקב מוציא מפצצות עץ אחרות שמיושנות אפילו תקופה קצרה יותר בחבית. נקודה אחרונה לציון לפני היינות עצמם היא החומציות: קו ישר ועקבי של חומציות מחבר בין כל יינות היקב, מוסיף רעננות ומחמיא לפרי העשיר.

מרלו – למרות ועל אף

בניגוד לקברנה, הערס שמתאקלם בקלות בכל מקום – עדיין לא שוכנעתי שהאקלים שלנו מתאים למרלו. אפשר למצוא כמה דוגמאות של מרלו ישראלי שעשוי טוב, עם עושר טעמים, מורכבות ואפילו יכולת התיישנות כלשהי – אבל מעט מאוד מתוך אותו מרלו אפשר לזהות כמרלו. אפשר לציין את עמק האלה לחיוב בנושא זה, וגם את המרלו רזרב של רקנאטי שלדעתי לא מקבל את הכבוד הראוי לו. אבל הנה באים אנשי פלאם ובועטים בלי להתבלבל בתדמית שנוצרה אצלי על מרלו ישראלי. במפגש הקודם עם היינות מיקמתי את המרלו רזרב (2005) בפסגת המרלו הישראלי, והפעם למדתי שהקביעה הזו רק מתחזקת כשבוחנים את היינות על ציר הזמן.

מרלו רזרב 2002 – אדום עמוק ואטום, באף פרי אדום טוב, קצת וניל וטבק. בפה חומציות טובה, תיבול ופרי עדינים, מרקם רך ונעים. סיום בינוני-ארוך, פירותי וחמצמץ. היין התבגר יפה תוך שמירה על רעננות, אבל הבדל קל בין הפרי באף לפה מרמז שכדאי לשתות בשנה הקרובה. אחרי עשר דקות בכוס – יותר אדמתיות ופחות פרי.

מרלו רזרב 2003 – הפעם הפרי מרוכז יותר באף ומצטרפת אליו רמיזה ירקרקה עדינה, עם שזיפים שמתבלטים מעל השאר. אחלה חומציות בפה, יובש טוב, ריכוז טוב של פרי עשיר שמוביל לסיום ארוך, יבש-מתובל. מרלו בן חמש – ללא סימני גיל. מאוזן וטוב.

מרלו רזרב 2004 – יותר סגול בצבעו, באף פרי יער, משהו מעושן, פלפל שחור. בפה מצד אחד מרקם רך, מצד שני יבש מאוד, מתובל. עושר הפרי ממשיך גם לסיום הארוך. מורגש שוני ביחס ליינות האחרים, מעט יותר חבית אבל שומר היטב על האיזון. ירוויח מיישון של שנה או יותר.

פלאם מרלו רזרב

קברנה סוביניון רזרב 2001 – אדום אטום שמתבהר בשוליים, אדמה, פרי אדום, תבלינים ומעט אלכוהול. בפה יובש משולב בחומציות ובתיבול, אבל הפרי קצת נעלם. חובבי היינות המבוגרים יהנו ממנו יותר – אבל כך או כך – לשתות בקרוב.

קברנה סוביניון רזרב 2002 – פרי קברנאי אופייני משולב במעט אקליפטוס, בפה היין עדין וקטיפתי, פרי משולב בחומציות. כל המרכיבים בדיוק במקום, בגרסה מעט קלה יותר משאר היינות. היו סביב השולחן מי שחשבו שהוא דליל יחסית – לטעמי דווקא זה היין הכי אלגנטי ששתינו.

קברנה סוביניון רזרב 2003 – אדום-סגול אטום לחלוטין, בשל יחסית ליינות האחרים, נגיעה אלכוהולית, רמז למנטה. חומציות גבוהה מגבה פרי עשיר, מאחוריו טאנין טוב. אחלה ריכוז, אחלה אופי – יופי של יין. לשתות ולהנות.

קברנה סוביניון רזרב 2004 – פרי יער, ארז, קליה וזפת באף – בפה מרקם של קטיפה, טאנין ניכר אבל עדין, הרבה פרי, נפח טוב, ממלא את החיך. סיום ארוך, פירותי ויבש. מרוכז ועשיר, מעולה עכשיו – יתעדן בשנה שנתיים הקרובות.

קברנה סוביניון 2005 – פרי יער מלווה בוניל ופלפל לבן, בפה מצליח להיות רך ומוצק באותו זמן, ומציג הרמוניה בין פרי, חמיצות ויובש – משלושתם יש הרבה – אבל בלי שיהיה יותר מידי. בלי לנתח יותר מידי – אחד היינות הישראלים הטובים ששתיתי.

פלאם רזרב קברנה סוביניון 2001

תודה לגולן פלאם על הסבלנות ועל הכנות, ותודה שוב למשפחת ראב על האירוח.

h1

שנה טובה בחברה טובה

מאי 15, 2009

עוד ערב שמזכיר למשתתפיו – What wine is all about. כן, היינות היו מעולים, האוכל טוב מאוד והשתלב איתם יפה – אבל השילוב של האנשים מסביב לשולחן והאווירה – גרמו ליין ולאוכל להיות שחקני משנה, או תפאורה. זה מה שכיף ביין לדעתי. מעשה בכפפה שנזרקה בפורום יינות ישראל, שאלון גונן הרים ונתן הזמנה פתוחה לטעימת BYO במסעדת אל-באריו, כאשר המוטיב הוא יין מ-2001.

היינו קבוצה הטרוגנית בניסיונה ביין, וזה רק תרם לעניין ולשיחה. השף תזמן מנות טעימות שלא הפריעו ליינות, ובסך הכל הערב נמשך קרוב לארבע שעות של הנאה. תודה רבה לאלון על היוזמה, הרעיון והאירוח המפנק, ותודה לאבי הלוי על הארגון המתוקתק.

 

 נתנו לשף לשמור על היינות - אלון גונן מאחורי הבר של אל באריו

שתינו כמה יינות ממש טובים. זה לא הולך להפתיע אף אחד – אבל רמת הגולן לוקחת את הטעימה הזו בהליכה. לדעתי, על ציר הזמן, מתבלט עוד יותר היתרון שיש לרמת הגולן על יקבים טובים אחרים. אם אני אמשיך זה יהיה בסוף פוסט הלל לרמת הגולן.

 רמת הגולן ירדן סירה 2001 לצד הרי גליל יראון 2001   רמת הגולן: ירדן קברנה סוביניון 2001, מרלו כרם אורטל 2001 וקברנה כרם אל רום 2001   קסטל גראנד וין 2001

רמת הגולן, ירדן בלאן דה בלאן 2001 – שמריות עדינה, נגיעה עשבונית, לימון, בעבוע חד יחסית, חמיצות ערה, מרירות קלה, משהו מינרלי, סיום ארוך וחמצמץ. בובה של אפרטיף.

קסטל, גראנד וין 2001 – פרי אדום ונעים, קקאו בולט, קליה, גוף מלא, פרי עשיר, יובש רך לצד חבית ותבלין פיקנטי. סיום בינוני, פירותי יבש. אחרי שעה בכוס מצטרף קפה לטעמי הקליה שמתגברים על הפרי, ובפה הוא הופך לחומצי מידי. נעים לשתיה, ואלגנטי יותר ביחס לשאר היינות ששתינו. היין מוכיח כאן יכולת יישון טובה יותר ממה שנתקלתי בבצירים אחרים של היקב, אבל לדעתי חבל לחכות איתו ומי ששמר בקבוק זה הזמן לפתוח.

הרי גליל, יראון 2001 – פרי יער עשיר, שוקולד, שזיפים מורגשים. בפה יובש עדין, פרי עשיר ורענן שלא מראה סימני גיף. סיום פירותי וארוך. היין הזה, בסה"כ בציר שני של היקב – פשוט לא מתעייף. מאז שטעמתי אותו לראשונה לפני שנתיים וחצי הוא לא מראה שום סימן חולשה. כל הכבוד.

רמת הגולן, ירדן סירה 2001 – פרי יער מרוכז, שזיף מתוק, וניל, בפה המון פרי עם תחושה מתוקה, טאנין רך וסיום ארוך ופירותי. היין עשוי לגמרי בכיוון הפירותי והוא החזיק יפה שמונה שנים. לא ממש סירה, לטעמי.

רמת הגולן, ירדן קברנה סוביניון 2001 – הפרי כאן מעט בשל, עם שוקולד ועשבי תיבול ברקע. בפה רך, הרמוני, יובש עדין, עסיסי ואלגנטי יחסית, סיום ארוך ופירותי. אני לא יודע מה להוסיף מלבד – מעולה. או בעצם – לרוץ לקנות את אחרוני 2005 שאוזלים מהמדפים, ולהתאזר בסבלנות.

רמת הגולן, ירדן מרלו אורטל 2001 – באף בעיקר פרי בשל ועשיר, אבל בניגוד לאף המוחצן בפה – קטיפה, מרקם רך ומלטף, עשיר, פירותי ומלא. מצויין.

רמת הגולן, ירדן קברנה סוביניון אל-רום 2001 – קסיסי, עם אף קברנאי לפי הספר – פרי יער, אקליפטוס וקצת וניל. בפה חלק, די יבש, פירותי ומתובל. הקברנה ה"רגיל" היה מרשים – אבל האל-רום מעמיד אותו בצל, עם ריכוז טוב יותר ואופק יישון ארוך יותר. אפשר לחכות איתו בנחת עוד שנתיים שלוש, אם לא יותר.

Viña Pomal, Rioja Reserva 2001 – אדמדם בהיר, משהו מעופש לצד אדמתיות, תיבול ופרי עדין. חומציות טובה, קצת פרי ותיבול. סיום בינוני וחמצמץ. לא יין רע – אבל אני מצפה להרבה  יותר מריוחה רזרבה בגיל כזה. מזל שהייתה דוגמה כזו:

Marques de Caceres, Rioja Gran Reserva 2001 – פירותי מאוד, וניל, ארז. בפה מוצק, מלא, לעיס, טאני מאוד אבל לא בצורה פרועה, הפרי המרוכז מחכה בסבלנות מאחורה. בטעימה האחרונה השף הוציא ממרתפו הפרטי את בציר 95 של אותו יין והוא היה עוד תינוק, וגם הפעם – היין רק מראה את הפוטנציאל ולאן יש לו לסחוב. לשים את הבחור עמוק במקרר ולא לחשוב עליו לפני 2015, או אם להסתכל על המצב של 95 – אז גם לא לפני 2018-2020. אחלה יקב.

Quinta do Portal, LBV 2001 – פרי יער מתובל בקפה, שוקולד, פלפל שחור. בפה חלק וחריף בו זמנית, יבש מאוד, פרי וקרמל עם סיום ארוך וחריף. פורט מורכב, מרוכז מאוד וחריף. יכול להרוויח מיישון בבקבוק אבל מהנה מאוד כמו שהוא. מיובא ונמכר רק בספשל רזרב בחיפה.

מסקנות כלליות: לקנות ירדן קברנה ויראון מבציר 2005.