Archive for the ‘חוויות’ Category

h1

עד כמה אפשר להתרגש מריוחה?

מאי 3, 2012

מסתבר שהרבה. דרך היין הציעה ללקוחותיה טעימה בהנחיית נציג קבוצת פאוסטינו – קבוצה בבעלות משפחת מרטינז (פאוסטינו) הכוללת 7 יקבים, כ-20 מיליון בקבוקים בשנה מתוכם 37% בדירוג גראן רזרבה (!)

לא יכולתי להישאר אדיש לנוכח רשימת היינות, ובאמצע שבוע משוגע והכנות לפיימונטה מצאתי את עצמי במרתף הנעים של סניף רמה"ש. בחרתי את ארבעת היינות שהכי אהבתי:

Faustino Reserva Edicion Especial 2001 – מהדורה מיוחדת  משנת הבציר המצוינת. רענן, פרחוני, וניל, אבל מתחיל לחשוף את הריוחה שבו עם נגיעות של עור ואדמה. נפתח ומתפתח בכוס, בפה רגוע יחסית ופוזל לאלגנטיות, חומציות נעימה, טאנין רך, מספיק פרי. מוכן לשתיה ויתפתח ב-2-3 הקרובות. טעים מאוד ומוצלח, הרבה אופי אזורי. 230 ש"ח.

Faustino I, Gran Reserva 1981 – רגע לפני טעמנו את בציר 85 שעדיין לא החזיר את נשמתו לבורא אבל בהחלט עבר זמנו והוא מציג צל שברירי של מה שהוא כנראה היה פעם. לעומתו, בציר 81 בהחלט חי, למרות הצבע החום-כתמתם, יש כאן שאריות פרי אבל בעיקר ריחות שניוניים עם רבדים של עור ותבלינים. רך, טאנין עדין, טיפונת פרי, עדיין נותר ריכוז אבל הסיום מתקצר מעט. הזדקן בחן וכבוד, טעים. לא ליישן עוד. שני הבצירים נמכרים ב-500 ש"ח, את 85 לא הייתי קונה.

Campillo Gran Reserva 1989 – הצבע הסגול הכהה לא מעיד במאום על הגיל, וכך גם שאר המרכיבים של היין. האף משכר, עשיר ופירותי, אבל הפרי יותר סגול-קברנה מאשר אדום-טמפריניו. בפה הוא מרגיש צעיר, פירותי מאוד, המון טאנין, חומציות מצוינת, עסיסי וארוך. מה שהופך אותו ליין מעולה זה החיבור המעולה של כל המרכיבים בפה, לצד הריכוז המצוין. לא כ"כ אופי של ריוחה, אבל טעים בצורה יוצאת דופן – רק אחיו הבכור התעלה עליו בטעימה. סופר-ריוחה?

Campillo Gran Reserva 1978 – לא כל יום לאדם מזדמן לשתות יין מבוגר ממנו. במקרה הזה היין מבוגר ממני בגיל אבל אולי צעיר ממני באופי. האף חושף עושר, מורכבות ורעננות. הפרי נוכח ולצידו המימד האדמתי הריוחה-אי מציג את מלוא נוכחותו המפתה. בפה גם כאן החומצה והטאנין ערניים ויוצרים יין עסיסי ורענן שמסרב להגמר בפה. כמו קודמו, היין מציג עקביות כל הדרך מהריח ועד הסיום שמהדהד בפה דקות ארוכות. בשורה התחתונה כתבתי פעמיים "מדהים". היין היה שווה לבדו את ההגעה מחיפה. אנשים סירבו להאמין שהיין בן 34 וחשבו שהחליפו את התווית. יש ליין עוד לאן להתפתח עם השנים, אבל הוא כ"כ טעים עכשיו שלא הייתי מחכה יותר.

h1

גיבוש צוות פיימונטה

מאי 1, 2012

כמה ימים לפני שמנועי המטוס יתחממו חשבנו להתחיל בחימום הכבד ובכיול החיך. מחזור מאי 12 של צוות פיימונטה עלה על ציוד והתכנס לשתות כמה דברים טובים רגע לפני שממריאים לשבוע באזור חיוג Alba.

לא ממש רשמים, יותר כמו חוויות

Prunotto Bussia, Barolo 1999  – מבחינתי אפשר היה לסגור את הערב פה. אין צורך ביותר מידי מילים. יש את העקצוץ בעמוד השדרה כשהגוף מנסה לעכל את הקלט החושי ולהבין מאיפה הגיע כזה נקטר. הכל יושב בול במקום, ולוקח אותך למקום אחר.

Albino Rocca, Vigneto Brich Ronchi, Barbaersco 2001 – פרי מרוכז, עם צד שחור-זפת שמזכיר במשהו פטיט סירה. צעיר מאוד, המון טאנין, המון ריכוז, לחכות עוד הרבה. תרכיז של טעים, אבל לא בשנים הקרובות.

Mauro Molino, Vigna Gancia, Barolo 1999 – עוד חוויה. עור וטבק מקשטים את הפרי, רך וטעים, חומציות מעולה. יין מדהים, בתחילת חלון השתיה לטעמי.

Elio Grasso, Gavarini "Vigna Chiniera", Barolo 1997 – אני שונא שהיין הכי נחשב ומהולל בטעימה יוצא באמת הכי טעים. הרבה יותר מגניב לגלות אנדרדוג לא מוערך מאשר לגלות שהחשוד המיידי באמת אשם. אבל מה לעשות, לפעמים אפילו המבקרים צודקים. אופי יותר 'אדום' מהברולו הקודמים, שום סימני גיל, בעיקר רעננות. מורכב, מעניין, ובעיקר טעים. אחושילינג טעים.

אחרי כמה שעות וכמה יינות, התקרבנו בכמה קילומטרים למגף. הפוסט הבא מפיימונטה (אם ירצה ה-WiFi…)

h1

בורדו נגד העולם, סיבוב שני

אפריל 15, 2012

כמעט חצי שנה עברה מאז טעימת בורדו נגד העולם שכל מי שהיה קשור בה הסכים שהייתה מאתגרת ומעניינת. הפעם ערן פיק ארגן טעימה שבעיני הייתה מוצלחת בהרבה מהקודמת, משתי סיבות עיקריות: קודם כל היינות היו יותר מוצלחים, ולא פחות חשוב – פורמט הטעימה היה הרבה יותר נינוח ומרווח. הטעימה העיוורת חולקה לארבעה פלייטים של שלושה יינות, כאשר לפחות אחד מכל פלייט הוא בורדו. כך אפשר היה להקדיש דקות ארוכות לכל יין ולחזור אליו כמה פעמים. הטעימה הפעם הלכה עשור אחורה והתרכזה בשנות התשעים, במטרה לתת ליינות שצריכים זמן להראות מיכולותיהם.

אני לא בטוח למה (חיזור?), אבל חלק ניכר מהיינות התחיל עם סרחונות מסוגים שונים והיו צריכים את הזמן להתנקות ולהתאוורר מעט בכוס (למרות שהבקבוקים נפתחו כשעה לפני הטעימה). אם הטעימה הייתה בפורמט יותר מהיר – סביר להניח שכמה מהיינות הטובים בטעימה היו נשלחים אצלי לקטגוריה הכי מעצבנת שיש לטועם יין – "משהו דפוק פה ואין לי מושג מה". אני תמיד אומר שאין לי מספיק ניסיון עם בורדו, אבל לשמחתי בזיהוי של 'בורדו'/'לא בורדו' פגעתי ברוב היינות.

כמה יינות נבחרים – יותר מהרגיל אבל לא בכל ערב נחלצים בארץ שלושה first growth סביב אותו שולחן. השימוש התדיר במילה "טעים" מסביר למה הם מופיעים ולא אחרים.

יין 1 – אדמתי, פרי אדום, רמז לחמצון, רך, טאנין משולב טוב, מוצק, מעט חם, ריכוז טוב. טעים. הימור: בורדו. תוצאה: אופוס 1 בציר 1997. The Californian who shagged me. כשטעמתי את בציר 2006 ביקב הוא היה מעט אניגמטי בעיני, עכשיו אני מבין יותר טוב את כוונת המשורר. יין מוצלח מאוד.

יין 2 – עור בולט, טיפה ירקרקות, חבית, טאני, רזה, חומציות עדינה, החבית מעט בולטת גם בסיום. טעים. משתדל לכוון לבורדו אבל הבוֹלטוּת של החבית מחשידה אותו בהתחזות, הימור: לא בורדו. תוצאה: Seña 1997, יקב צ'יליאני שהוקם בשיתוף עם מונדבי, שמספק קוריוז של תוספת קרמנר לבלנד על מנת "לתת אופי צ'יליאני ליין".

יין 5 – ברט, קליה, טאנין נשכני, חומצי, מרוכז, צעיר מידי מכדי להיות מהנה בשלב זה, לטעמי. הימור: לא בורדו. תוצאה: לאפיט 1998. אופס.

יין 7 – אדמה, פרי, עץ חדש, עישון, מאוזן, טעים, רך, עקביות בין האף, הפה והסיום. הימור: בורדו. תוצאה: פטרוס 1993. לטעמי מדורג שלישי בטעימה. אחד הייננים שנכחו בטעימה סיפר שהדבר הראשון שהוא קיבל כשהגיע לבצור את בציר 93 בבורדו היה חליפת סערה, ושבמשך שבועיים של בציר ירדו 270 מ"מ גשם. מחזק את הקלישאה השחוקה שגם בבצירים גרועים היקבים הטובים מספקים את הסחורה.

יין 8 – אדמה, עור, מעושן, אלכוהולי, מתקתק, פירותי, חומצי. יין חם. הימור: לא בורדו. תוצאה: Almaviva 2000, הפעם שיתוף פעולה צ'יליאני של בעלי קונצ'ה אי טורו עם הברונית רוטשילד.

יין 9 – פרי סגול, בשל, הרבה פרי בפה, טאנין טוב וחומצה. צעיר, מרוכז, מודרני וטעים. הימור: ישראל. תוצאה: קצרין 1996, סוגר מעגל של בקבוק פגום של אותו היין מהסיבוב הקודם של הטעימה. כבורדו – לא ממש, אבל בפני עצמו יין בשל ומוצלח מאוד, רענן ונמרץ בגיל 16 ומוכיח את המוניטין של התווית.

יין 10 – פרי כהה ועמוק, וניל, פירותי-מתקתק בפה, טאנין חד, אלכוהולי, מרוכז, חריף. יין חם, בוודאי לא מבורדו. אם הישראלי הקודם היה נעים לשתיה, זה כבר גס ואלכוהולי מידי. בשלב הניחושים הקולקטיביים מישהו אמר 'לא סביר שהיו שמים רמה"ג בשני פלייטים ברצף, אבל זה ממש רמה"ג'. בול. ירדן קברנה 1996. בשלב הזה הפכתי להיות הרבה יותר סלחן – נכון שהוא לא מאוזן ומוגזם, אבל בגילו המצב שלו דווקא מפתיע לטובה.

יין 11 – חבית, עישון, מרקם רך, קטיפה, טאנין עדין, מעט פרי, מבוגר יחסית. קשה לקרוא את זה מהרשמים, אבל מבחינתי זה היה ה-יין של הטעימה, רך ואלגנטי. עד כמה שהייתי יכול להיות בטוח במשהו הימרתי בורדו.  תוצאה: Cos D'Estournel 1995. מעולה. לא הייתי מיישן עוד.

יין 12 – פרי אדום, שוב חבית חדשה, מינרלי, פירותי, רך, מלא, טאנין במידה טובה. פה התקשיתי להמר וסיכמתי "או שזה מתחזה לבורדו שעושה עבודה טובה, או שזה בורדו חם" (ומישהו תיקן אותי שגם בורדו לפעמים מתחזה לבורדו). התוצאה: שאטו מרגו 1999. היין השני המוצלח בטעימה.

תודות: ערן פיק על הארגון וההנחיה, שרגא זליג על הייעוץ וחלק מהיינות.

h1

פיו צזארה עושה כמה יינות די טובים

מרץ 24, 2012

את פיו צזרה (Pio Cesare)  כבר פגשתי בעבר, אבל רק עכשיו אני יודע שהבקבוק ההוא היה מעט מנומנם למרות שהיה מוצלח. על השולחן של משפחת ראב עלו בזה אחר זה נציגים בוגרים של היקב, ונתנו תצוגה מרשימה של הבית הותיק הזה. שני יינות לחימום שלא ממש היו קשורים לשאר הטעימה:

Pio Cesare L'Altro Chardonnay 2009 – פרי טוב ששוחה בהמון עץ וחמאה (פופקורן), אבל יש לו חומציות כ"כ נמרצת שמצליחה בדרך פלא להחזיק את כל הבלאגן הזה. ריכוז טוב, מינרליות נעימה – בסדר, אבל בשביל מה היה צריך את כל העץ הזה? בסה"כ בסדר, אולי מכוון סגנונית לדודים בוב וסאם. ~140 ש"ח

Pio Cesare Barbera d`Alba 2007 – יין כבד. מיצוי חזק של הפרי עם המון חבית חדשה. לא אלבה ולא איטליה. לא. 180 ש"ח.

מכאן ואילך שתינו רק יינות מעולים. כדאי להזכיר שוב שהיינות מגיעים ממרתף הרבה יותר קר מרוב המקומות בהם שומרים יין (פחות מ-14 מע'), לכן כדאי לקחת את זה בחשבון אם רוצים להשוות את ההתבגרות ליינות שהגיעו ממקור אחר.

Pio Cesare Barolo – הברולו ה"רגיל" של היקב, בציר 2000 הגיע ראשון והראה את השילוב הממכר של פרי ואדמתיות (חמרה רטובה, נשבע). כל המרכיבים מחוברים מצוין ומראים איך פרא הנביולו יודע לזקק אלגנטיות – בהינתן סבלנות. היין בשיאו. בציר 97 המיתולוגי מדבר באותה שפה, בתוספת רוך ועדינות – יין מעולה, ממחיש למה כדאי ליישן יין.

Pio Cesare, Il Bricco Barbaresco – קרוי על שם הכרם – איל בריקו. בציר 2001 משמעותית יותר פירותי ומרוכז מהיינות הקודמים. האדמתיות הנהדרת נוכחת גם כאן, והיין ארוך, חומצי וטאני למדי. העובדה שהוא יותר מודרני לא אומרת שהוא פחות ממעולה. הייתי מחכה שלוש שנים לפני הפתיחה. בציר 97 של היין כבר מראה בגרות, פחות פרי ויותר אדמה, שאריות טאנין וסיום שמתקצר. מורכבות, חן ועידון – אבל כנראה אחרי השיא. לשתות ולהנות.

Pio Cesare Barolo Ornato – יין הדגל של היקב, נושא את שם הכרם אורנאטו. בציר 2003 רק מתחיל להיפתח וצועק פרי עשיר ומרוכז, נפח וריכוז גבוהים והאדמתיות עדיין לא כאן. טעים לאללה אבל בזבוז לגעת עכשיו בבקבוק. סבלנות. בציר 97 פשוט גונב את ההצגה לכל היינות המעולים שבאו לפניו. עם כמה שאני אוהב הפתעות, אין מה לעשות – היין הכי מיוחס ומוערך בטעימה מנפק קבלות ומצדיק את מעמדו. היין פשוט מדהים, הוא מוזג לכוס את כל מה שטוב ביינות הקודמים, במרקם של משי ועם מורכבות ועדינות. ימשיך להתפתח עוד חמש שנים לפחות לטעמי. חוויה.

תודה על משפחת ראב על האירוח החם

h1

בורדו מול העולם

דצמבר 28, 2011

ערן פיק עובד בשתי ידיים: ביד אחת הוא זורק את הכפפה ובשניה – מרים. צריך קצת אומץ בשביל לארגן טעימה מסוג כזה ועל סקאלת מחיר כזו, וכמו דברים אחרים שעוברים תחת הידיים האלה – הכל תקתק עד אחרון הפרטים. התזה: העולם מול בורדו, האם אפשר לזהות שזה בורדו בלי התווית? המיקום: מועדון הקצינים בת"א, האמצעים: 5 כוסות, מים ולחם. האוכל החביב של המקום היה בתפקיד הקינוח.

מתוך הפלייט הראשון:

יין 1 – אדמתיות נעימה עם פרי ברקע, אגוז מוסקט, חומצי מאוד, רזה, תיבול עדין ונגיעות של מרירות. ארוך מאוד ועקבי. אם זה מחוץ לבורדו אז זה עושה עבודה טובה. טוב, החומציות הבולטת הייתה צריכה לרמוז לי על המוצא – Sassicaia 2004. היין המוצלח ביותר בפלייט לטעמי

יין 2 – ארז, אדמה, יותר פרי מהקודם, אחרי כמה דקות בכוס האף מתחיל להראות מורכבות וחושף רבדים נוספים. בפה חומציות נעימה, מעט טאני אבל שומר על פאסון ורוגע. הדוק ומרוכז, מעניין וטעים. אייקון קליפורני שניצח את עלית בורדו בטעימת פריז המפורסמת לפני 35 שנה, Stag's Leap, SLV 2007. היין השני המוצלח של הפלייט, הבציר הזה מסתובב בארץ עם עודף מ-700 ש"ח.

יין 3 – האף מעט בשל ופירותי ביחס לקודמיו, בפה חומציות מצויינת, טאנין נוכח, אבל מה שמייחד אותו הוא מבנה רזה ודקיק, הכי פחות שומן מכל היינות שטעמנו. אלגנטי מאוד על החיך, אבל בעיני יש ריחוק בינו לבין האף, ומעט מוזר לטעום יין עדין אחרי אף בשל (הכל יחסי, כן?) טוב, הגענו לבורדו. Ponte Canet 2006.

הפלייט השני:

יין 6 – פירותי כל הדרך, בשל יחסית, מעט אלכוהולי, פרי צלול וטעים, טיפה חריף, טאנין מעט גס. הימור: עולם חדש, ישראל מהסקאלה הגבוהה או משהו מקביל. תוצאה: עוד מיתולוגיה קליפורנית, Dominus 2004

יין 7 – מלא יחסית למצטייני הפלייט הקודם, מהוקצע ואלגנטי יותר מהיין הקודם, אדמתי, החבית מעט מורגשת באף, חומצה טובה, טאנינים משולבים. כתבתי בשורה התחתונה "הכי בורדו עד עכשיו". מסביב לשולחן, שכלל כמה מהטועמים המקצועיים בארץ – היה מי שאהב והיה מי שלא, אבל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהמוצא בורדולזי. היו כמה הפתעות בטעימה, אבל מבחינתי לגלות שזה גראנד וין 2005 של קסטל הייתה ההפתעה הכי נעימה. כבוד ענק! שני היינות האלה היו מצטייני הפלייט לטעמי.

יין 8 – היה בו פגם שלא הצלחתי לזהות את סוגו, והאפיל על רוב הארומות האחרות שהרחתי. התייעצות עם המומחים הצביעה על ברט, ואני סונוורתי מהריח הזה ולא ממש הצלחתי להעריך את היין או להנות ממנו. רוב הטועמים סביב השולחן מיד הצביעו על היין הזה כעל הכוכב של הטעימה וזיהו את מוצאו וייחוסו. טוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שאטו לאטור 2004.

סיכום ותודות: תודה ענקית לערן על הפקה מרתקת, על יוזמה, סבלנות וארגון למופת. תודה לצוות של מועדון הקצינים על סבלנות וקשב – לדיווחים על האוכל (והיין) חכו לבוב. הקינוח יזכה לפוסט נפרד.

h1

אוכל, שתיה, טאפאס; חלק ב

אוקטובר 21, 2011

בהמשך לחלק א', הסתובבנו ו'טיפסנו' ברחבי מדריד, אבל הכי נהנינו לחזור לרובע La Latina, ובפרט לרחוב Cava Baja – כשרואים אותו במפה צפיפות הטאפאסיוֹת שם בכלל בלתי נתפסת. יש הכל מהכל, החל ממקומות מסורתיים ומלאי אווירה וחום וכלה במקומות מודרניים, אופנתיים, מעוצבים ומעונבים, ודרך כל הסקאלה שביניהם. היין זול יחסית, כוס ממוצעת תעלה 2-2.5 יורו לרוב, וההיצע מתרכז בריברה דל דוארו ובריוחה, עם נציגויות של נווארה ועוד. כל הדוגמאות להלן הן תחנות על אותו רחוב.

El Tomás משלב חום ועץ עם מודרניות. היין מוגש בכוסות רידל (!) קטנות, והתפריט כולל כ-15 אופציות בכוסות.

Taberna de Goyo, פשטות וענייניות. חלל מרווח, כיסאות גבוהים והרבה יין. שירות מעולה ולקינוח שרי פדרו חימנז בן 12 – נהניתי מכל ביס

ה- Jamón-master של המקום מביט בגאווה על עמדתו המצוחצחת

אבל שמרתי את הטוב לסוף – La Perejila (הפטרוזיליה) מעוצב אקלקטית בסגנון אולדיז ועם המון פאנק. המקום הכי חם ולבבי שראינו בטיול, והמון המון אופי. חובה. רוזה מאזור לא מוכר, מענבי פטיט ורדו הפתיע לחיוב וסיפק את הפאנק והזיקוקים של הזן באף אבל עם פה מאוזן, נעים וטוב. חבל שאני לא זוכר את השם.

 זה מה שמגיע עם הדרינק במקום בוטנים

לא בכל מקום כוסות היין הן של רידל… בהרבה מקומות פשוט שותים את היין במקום לחשוב ולדבר עליו

 ולסיום – משהו שלא הצלחנו להתרגל אליו. את הזבל זורקים על הרצפה, אפילו כשיש פח ליד. כשמשאירים את המפית המלוכלכת בצלחת המלצר עלול להעלב…

h1

רומנטיקה אורבנית

אוגוסט 26, 2011

במושגים של נווה שאנן זה כביש כמעט ראשי. בפיתול עם הנוף למפרץ מישהו מהעירייה פיזר בגמלוניות כמה ספסלים. שני פקקים נחלצים, בקבוקי חצי ליטר חבוטים מקישים בין זוג חיוכים וצינה מענגת מתפשטת בחלל הבטן.

עכשיו יש לי גרסה משלי לאגדה על הברון רוטשילד שלא זכר מה היין הכי טוב ששתה – רק זכר שזה היה עם בחורה יפה על גדת נהר הסיין.

במרחק זיקוקים מתפוצצים מעל המפרץ במחול החתונות היומי, רכבים משתרכים בדרך המשופצת-תמיד לעכו והשכונה השקטה סביבנו מנמנמת את דרכה לשינה.

אחרוני מטיילי הכלבים עוברים מידי פעם אבל אנחנו לא שמים לב. אני מסיים את הגולדסטאר הכי טובה ששתיתי עם העיניים בתוך עיניים אחרות.