דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

יש עדכון למחירים מספטמבר 2009 – קישור

מאחר והאתר של הדיוטי פרי לא ממש עודכן בשנים האחרונות, ומאחר ומדיניות המיסים גורמת ללא מעט אנשים להשתמש בו כמקור הבלעדי של קניות אלכוהול ב-150 ש"ח צפונה – שלפתי פנקס ורשמתי כמה מחירים, לשימוש הכללי של הקוראים.
בגלל התנודות במטבע האמריקני המחירים משתנים לעתים קרובות, אבל בכל זאת מדובר על איזשהו בסיס להשוואה. הקישורים מובילים לפוסטים שהויסקי מוזכר בהם. המחירים בדולר ונכונים ל-22 באפריל 2008. הרוב של הבקבוקים זה 1 ליטר.
מאלט ויסקי

ארדבג 10 – 69.9

לאפרויג 10 – 55.9, 2 ב-99 ; לאפרויג 10 חוזק חבית – 69.9, 2 ב-129.9 ; לאפרויג רבע חבית – 65.5

טאליסקר 10 – 62.9

לגאוולין 16 – 104.9, 2 ב- 169.9

גלנמורנג'י 10 – 59.9, 2 ב-99 ; גלנמורנג'י סלר 13 – 60.9 ; גלנמורנג'י פורט/שרי פיניש – 65.5 ; גלנמורנג'י בורגונדי פיניש – 59.9

גלנליווט 12 – 55.9

באלוויני 10 – 53.9, 2 ב-99, באלוויני 12 דאבלווד – 59.9, באלוויני 17 – 139.9, 2 ב-249

גלנפידיך 12 – 46.9, 2 ב-85, גלנפידיך קאורן – 53.9, 2 ב-99, גלנפידיך 15 – 59.9, גלנפידיך 18 – 73.5, 2 ב-129.9, גלנפידיך 30 – 359.9, 2 ב-399.9

גלנקינצ'י 10 – 61.9

מקאלן פיין אוק 10 – 55.9, 2 ב-99

היילנד פארק 12 – 48.9, 2 ב-89 ; היילנד פארק 16 – 65.9 ; היילנד פארק 18 – 99.9, 2 ב-129.9

סקאפה 14 – 69.9, 2 ב-129.9

טורמור 12 – 57.9, 2 ב-99

אברלור 10 – 48.9, 2 ב-89

Glen Dullan 12 שנה – 75.9, 2 ב-129.9

בלנדד ויסקי (ובלנדד מאלט)

בלאק בוש – 35.9, 3 ב-99

בושמילס – 27.9 ; בושמילס מאלט 10 – 46.5, 2 ב-85

ג'יימסון – 26.9 ; ג'יימסון 12 – 47.9 ; ג'יימסון גולד – 70

טולמור דיו – 26.9

גרנט'ס שרי/אייל קאסק – 22.9

ג'וני שחור (1.125 ליטר) – 55.9, 2 ב-99 ; ג'וני בלו – 261.9, 2 ב-499

סתרתיסלה 12 – 52.9, 2 ב-99

שיבאס 12 – 46.9

ג'ק דניאלס (1.75 ליטר) – 55.5

ג'ין

גורדונ'ס – 21.9, 2 ב-39 ; בומביי ספיר – 22.9, 2 ב-39 ; ביפיטר – 19.9, 2 ב-35.9

רום

קפטן מורגן ספייס – 15.9 ; קפטן מורגן בלאק לייבל – 18.9, 2 ב-35.9 ; בקארדי בהיר – 18.9, 2 ב- 35.9 ; זקאפה 23 שנה – 57.9 ; רום Cruzan במבצע 1+1 – 16.9

ליקרים ושונות

דרמבוי (750 מ"ל) – 33 ; בחרובקה – 15 ; בנדיקטן 42.9, 2 ב-79.9

בייליס 32.9 ; דולי'ז – 23.9 ; שרידנ'ס – 31.9

מידורי – 31.9 ; בד אפל – 26.9 ; פיגלינג 19.9, 2 ב- 35.9

גראנד מרינייה אדום – 44.9, קוואנטרו – 31.9, סאות'רן קומפורט – 25.9

בואו נשתה קצת ויסקי לפני שזה נהיה חמץ, הציע האימייל. אז שתינו. דירת המכנס, שולחן שמרוב בקבוקים כמעט ואין בו מקום לכוסות הטעימה, מסביב אושיות הויסקי של הרשת העברית – Islay האחת והיחידה, גיא, עירא ואורח חדש ומגניב (תגיב לפוסט אם אתה רוצה להזדהות!). ממש עמדתי על כתפי ענקים…

התחלתי עם הקלים, גלן אורד 12 (Glen Ord) – באף בעיקר לימון ומעט תבלינים. גוף מלא וסמיך, הדרים, חריפות קלה, עישון חבית קל-בינוני, סיום ארוך וחמצמץ. נחמד, למעט לגוולין עוד לא טעמתי ויסקי עם כזה גוף מלא. שווה בדיקה.

את הבאלוויני 10 (Balvenie) אני מכיר ולא מאתמול, אבל טעמתי שוב כי אני רוצה לקנות בקבוק. בדיוק כמו שאני אוהב – פשוט יחסית, עם המאלטיות העדינה, הפירותיות שמזכירה לי בעיקר תפוחים, לא עדין בפה כמו גלנפידיך 12 אבל ידידותי למדי. ככה אני אוהב את הספייסייד שלי. מזכיר לי מאוד את הגלנמורנג'י 10.

משם לגלנמורנג'י טרדישינל (Glenmorangie Traditional) – הרבה ים ומליחות, אלכוהולי למדי, משהו קצת מעופש, בפה חד וחריף, מליחות ותבלינים, פיניש ארוך. לא אהבתי.

ביקבוק עצמאי של קליינליש 13 וינטג' 1992 (Clynelish) – בהיר יחסית בצבע, הדרים, פלפל לבן, אולי ג'ינג'ר, קצת חד ואלכוהולי בפה אבל מעט מים סידרו את העניין, לימוני, מתובל למדי, עישון נדיב מהחבית שהזכיר לי את המפגש עם קליינליש 14. ויסקי נחמד ומעניין.

נשימה ארוכה: פורט שארלוט – או בקיצור PC6. פצצת האלכוהול (61%) בת ה-6 הזו היא פשוט שדה משחת. מעל כל הטעמים והריחות יש אחד סופר-דומיננטי: בשר מעושן. בעיקר הזכיר לי חזה אווז. מתחתיו יש כמות נדיבה של כבול, טונה אלכוהול, וניל. בפה גוף מלא, חריף מאוד, מרוכז, מינרלי, בומבה של עשן, סיום ארוווךךךךך שלא עוזב את הפה. הוספנו כל פעם עוד כמה טיפות מים – וכל פעם קיבלנו ויסקי אחר (שאנשים אפילו לא זיהו בתור PC6), בהמשך הוא חשף גם עשבוניות קלה, אדמתיות שמזכירה לי קצת לגוולין. ערס רועש וחוצפן – ויסקי של חוויה, של למידה ושל התנסות. פחות משהו להנות מהכוס לאורך כל הערב.

לקינוח – ולא סתם אני משתמש במילה הזו – טמנבולין 35 (Tamnavulin). לא כל יום אני שותה ויסקי ממזקקה שבכלל לא שמעתי עליה. לא כל יום אני שותה ויסקי מבוגר בהרבה ממני. אבל רגע – זה בכלל ויסקי? אני חושב שיותר נכון לקרוא לו שרי שהתחפש לויסקי. צבע של שרי, ריח של שרי עם פירות יבשים ופלפל (קינמון או שזה הדמיון שלי?), בפה חריף, פירותי מאוד, קומפוט וברנדי – כל זה לצד יובש מעולה. פיניש ארוך ופירותי עם עוד תבלינים (ציפורן?). באף הזכיר לי מאוד את השרי של סנדמן, אבל בטעם הוא יותר חזק, מתובל ויבש. קינוח מגניב לכמה שעות של תענוג סקוטי. תודה!

ההליכה בסמטאות נווה צדק בלילה תל-אביבי הובילה אותי לרחוב עם ניחוח אירופאי, בתי קפה קטנים שנשפכים למדרכה, אנשים צעירים ויפים. קפה פינתי אקראי שמלבד אספרסו כפול, מרוכז וסמיך – מגיש גם שמפניות איכות. המרירות של האספרסו לא מגרשת את הטעם המתקתק שבפה – שארית של ערב מעניין.

תזמון יום עבודה והגעה מחיפה, תכנון זמנים ומסלול נסיעה עוקף-פקקים כולל מפה – כל זה לא עזר נגד האנטרופיה התל-אביבית: פניה שמאלה שנחסמה באזור הבימה הביאה אותי עד הטיילת במהירות ממוצעת של 20 קמ"ש בפקקים, או במילים אחרות: באיחור יפה.

בחדר האח"מים של מסעדת קימל חיכו מולי חמש כוסות יין ממוספרות באנונימיות, ומעט יותר רחוק יונתן ישי וטל חוטינר משני הצדדים של המצגת. יש מי שיגיד "מה כבר יש לספר על מזקקה בצפון אירלנד?" – אבל יונתן הוא מעיין שוצף של ידע, כולל היכרות עם פרטים אישיים שאי אפשר למצוא בגוגל (מה שמסביר חלק מהשאלות המטורפות בחידונים של האגודה). לשמוע אותו מגולל בכריזמטיות סיפור על ויסקי זו חוויה לא פחות מהויסקי שטעמנו. וטעמנו. אומרים שאין תרבות אלכוהול בארץ, אבל מעל שלושים איש (להכפיל בשלושה מפגשים שנערכו) שמוכנים לשלם ממיטב כספם ללמוד על ויסקי – חושבים אחרת כנראה.

האוכל כלל מנות קטנות, חלקן מעניינות – אבל בעיקר הצטיין בכך שלא הפריע לטעימה עצמה: לא בטעמים ובמיוחד לא בתזמון – המנות ה'עיקריות' הגיעו רק לקראת הסוף במתכוון. בכל זאת, הערה קטנה למסעדה: השקעה במרכיבים איכותיים זה מצויין, אבל כדאי למשוך את זה עד הסוף – גם לקפה ולתה.

כפתיחה עשינו טעימה עיוורת של בלאק בוש מול ג'וני בלאק – לא אתגר מיוחד. מכיוון שאין לי הרבה ניסיון עם ויסקי אירי – אנסה למצוא תאום סקוטי למה ששתיתי כדי להעביר את התחושה.

Black Bush

שרי מתקתק מורגש היטב בריח ובטעם, המאלטיות שאני אוהב ומחפש בויסקי צועדת איתה. קליל, מתקתק, נגמר בפירותיות קצת מתובלת ונגיעה אלכוהולית. כ-70% מאלט שמיושן 8 שנים, הגריין מיושן 6 שנים – שניהם מקבלים פיניש בחביות שרי. ויסקי כיפי וחלק, סופר-נגיש ולא פחות חשוב – התמורה הכי טובה שראיתי למחיר. 165 ש"ח במועדון הויסקי (לא מאוד רחוק ממחירי דיוטי פרי). תאום סקוטי: גלנליווט 12 בתוספת שרי ומתקתקות.

Bushmills Malt 10 years old

לימון, וניל, גוף בינוני, תיבול עדין, משהו דבשי. נחמד אבל לא נפלתי מהכסא. אולי מזכיר במשהו את הקרגנמור 12 אבל אהבתי פחות.

Bushmills Malt 16 years old

ריח עשבוני, משהו גופריתי ברקע, שרי במידה, גוף בינוני מלא, מעקצץ, פירותי. הזכיר במשהו את הבונהבאן 12 בעשב/גופרית (אם כי ללא הכבול). לא התחברתי. 370 ש"ח במועדון.

Bushmills 400th Anniversary Edition

המון שרי, פירות יבשים, רמז לעשב, גוף מלא, סמיך, עגול, פלפל שחור, עשן עדין, פיניש ארוך ומתובל. הויסקי לא מעושן, כך שהעשן מגיע מקליית החבית (בדומה לגלנפידיך 15). ויסקי מלא, עשיר ומעניין – ויסקי לחורף. יוצר בכמות מוגבלת ע"י המאסטר בלנדרית (!), עד כמה שאני יודע צריך להגיע לארץ בקרוב מאוד. מי שמעוניין לקנות – לפנות למועדון ולהשאיר פרטים. תאום סקוטי? לא מכיר אחד כזה, מזכיר במשהו את הבאלוויני 12, והשרי הדומיננטי והפירות היבשים הזכירו לי קצת את המקאלאן 11 חוזק חבית

לסיכום: בקבוק בלאק בוש נראה לי כמו קניה טובה וקיצית שאעשה בקרוב. על ערבי הויסקי של האגודה אומר שהם לא זולים בכלל – אבל גיליתי שמקבלים תמורה למה שמשלמים, ושסכום הערב גדול מסכום חלקי הויסקי שמרכיבים אותו.

לפני כחודשיים התפרסם טור שלי במגזין הויסקי. הבנתי שלפחות כמה מהקוראים כאן לא ראו אותו, אז אני מעלה אותו גם לכאן. פורסם במקור כאן. זה המקום להודות לגיסר וליונתן על הבמה, ולאביטל על העצות המעולות. אני מעלה את הטקסט טרום-עריכה, מעין גרסת-הבמאי אם תרצו.

חבר לא מחליפים

"כתוב טור על הוויסקי הראשון שהתאהבת בו" ביקש המייל מ-גיסר. בעיה. אין לי סיפור בסגנון ערוץ הולמארק על כוס לגאבולין ששתיתי בצעירותי, עם צילום דרמטי מזווית נמוכה, קולות גבוהים של מקהלה ברקע ותאורה שמתגברת בעודי עוצם עיניים בעיצומה של הארה רוחנית. גם לא סיפורי ילדות על וויסקי מסביב לשולחן המשפחה – אפילו לא שיבאס באירועים. אז עשיתי מה שאני יודע לעשות – לחפש מקורות.

חמוש בזוג כוסות נמוכות נכנסתי לחדר. אחרי מחשבה קצרה בחרתי את הבקבוק הכי פשוט בבר הקטן, מזגתי מעט והחלפתי את גלגל"ץ בדיסק של המלך – BB King שכבר היה במערכת. ריח הדבש-ווניל המוכר שעלה מכוס הג'ק הסתחרר בצלילים הצרודים-נפלאים, וכבר ידעתי מאיפה להתחיל.

אי אפשר להיות מכור לגינס בלי פינה חמה בלב לאירלנד, ואכן שם התחלתי. נכתב לא מעט על השילוב של ויסקי אירי פשוט ומתקתק עם המרירות העדינה של הגינס, על הנשיקה בין הצריבה האלכוהולית לליטוף השחור והטוב. מצ'ייסרים מזדמנים בחוץ ההתקדמות הייתה לבית, לבקבוק הראשון – ג'יימסון, איך לא.

אז מאיפה מתחילים? בארון – לא בבר. מתחת לשני מדפים עם 21 קלסרים שמנים ומלאים, מסכמים ארבע שנים מאתגרות – שוויסקי שזור בהן – נמצאים הבקבוקים הריקים. לא היה לי לב לזרוק, ורק עכשיו אני מבין שזו הנוסטלגיה ולא הגנום הפולני. במדף התחתון חיכה לי בפרצוף מנומנם ג'יימס, שכתמים ממנו עדיין מעטרים לי מחברת מאוד ספציפית של השנה הראשונה. לצידו השכן בושמילס, שלא אשכח איך שתי הלגימות האחרונות ממנו הפכו לילה מבוזבז להספק שיא של לימודים. בין כמה בקבוקים פחות מעניינים כמו שיבאס, ג'וני אדום ו-100 פייפרס מצאתי אותו. ג'וני השחור, שהיחסים איתו אכן על בסיס שמות פרטיים – מעולם לא עזב ומאז הבקבוק הראשון תמיד היה אחד איתי. מאז עברו אצלי בכוס שאריות כבול בריח ים משכר, פירות היילנד מתובלים בשרי, מיקרו-שאריות פחם מהאי סקאיי ודברים טובים אחרים – אבל כזה חבר לא מחליפים בקלות. הפרצוף המופתע הראשון של "היי, יש עשן בכוס שלי!" ומוחלף מיידית בחיוך רחב ומרוצה – מכניס את הוויסקי להיכל התהילה האישי שלי. לא רק בלשון עבר – אלא גם בזמן הווה. מעט השורות שכתבתי עשו אותי צמא, ואני כבר יודע בדיוק מה הולך למלא לי את הכוס השנייה.

לחיים!