Archive for the ‘אלכוהול’ Category

h1

ברמנס 2009 – חלק א'

יולי 4, 2009
תערוכת ברמנס – פעם שניה של התערוכה, פעם ראשונה שלי. כשעל ההפקה חתום סטודיו בן עמי אפשר להיות בטוחים שהכל מתוקתק (רק חבל שהמון אנשים עישנו בפנים). בהיקף של אצטדיון נוקיה הסתדרו דוכנים דוכנים, של יבואנים גדולים וקטנים. היבואנים הקטנים והלא מוכרים הגיעו עם שיווק בעינים ורעב להכיר לקוחות חדשים (ועל כך – בחלק ב'). מה שהיה חסר לדעתי – זה היבואנים הגדולים. מתוך השחקנים הגדולים הגיעו רק הכרם ושקד – כל אחד מהם חילק את התצוגה לשני חצאים: חלק כללי וחלק בו ניסו לקדם מותג (בסיסי) בבעלותם.
הבקבוקים לתצוגה בלבד - דוכן הכרם

הבקבוקים לתצוגה בלבד - דוכן הכרם

בחצי הכללי, שהיה זוכה בתחרות העיצוב של התערוכה (אם הייתה כזו) הכרם הציגו את מיטב מרכולתם – כל זה מאחורי חלון פרספקס. לראות ולא לגעת. לצד זה – דוכן ענק של ג'יימסון, שניסה בכל כוחו להיות מגניב – והציע הרבה גימיקים לצד הרבה ג'יימסון.
   
שקד מצידם הקדישו חצי מהתצוגה לנמירוף, אחד השמות שמשווקים במרץ בשנה האחרונה. החצי השני, והמעניין יותר, הוקדש למשקאות אחרים בפורטפוליו, המדובר בהם – Black Bottle. מדובר בבלנד של שבעה מאלטים שהמילה הנפוצה ביותר בתיאורים שלו היא Islay. שקד ישיקו את הויסקי בעוד כחודש, ובנתיים אפשר היה לקבל ממנו טעימונת. הויסקי קל גוף, כבולי-מסריח וטוב באף ודי פשוט בפה. מזכיר לי משהו בין לאפרויג לארדבג צעירים – אבל צריך לטעום אותו בצורה יותר רצינית. לא הצלחתי לקבל תשובה באיזה מחיר הוא עומד להמכר, אבל אם מדובר על משהו שבין הבלנדים הבסיסים לבין המאלטים עצמם – מדובר ב-entry level peat חביב.
לא ציפיתי לטעימות של קוניאקים או מאלטים מיושנים, אבל בכל זאת קשה שלא להתאכזב כשמכירים את הפורטפוליו של יבואנים רציניים שמציעים לטעום רק ג'יימסון. למעשה התערוכה, כמו דברים אחרים בתחום האלכוהול – הייתה על מיתוג, חזות ועל תדמית – ולא ממש על מה שבבקבוק. תקנו את המוצרים שלנו כי אנחנו מגניבים.
כשהמקוריות פוגשת פרובוקטיביות - הבר של ואן גוך

כשהמקוריות פוגשת פרובוקטיביות - הבר של ואן גוך

בדוכן של ואן גוך עשו עבודה טובה גם מבחינת החזות וגם מבחינת המשקאות. בין הדוגמניות היפהפיות הבקבוקים לא עמדו לקישוט, והברמניות הציעו לטעימה מכל המבחר המעניין. הדאבל אספרסו המשובח פחות מרשים כשמקררים אותו, המלון והרימונים לדעתי מריחים יותר טוב מהטעם שלהם ומתאימים יותר לערבוב. בנוסף לכל המבחר, הציעו שם גם וודקה שתושק בקרוב, המבוססת על אוכמניות ועל פרי ה-Acai. הצבע סגול חיוור ויפה (תמונה למטה), אין לי מושג איך מריח אסאי, אבל הכוס מריחה מאוכמניות, ובפה הוודקה/ליקר זורמת חלק ונעים עם טעם עדין של אוכמניות שמרגיש טבעי ובלי עודף מתיקות. 35% אלכוהול – לא מורגשים. אהבתי.

 ואן גוך אסאי בסגול, רימונים באדום            הבקבוק השחור והכבולי 

סיכום יסודי של שגיא קופר ב'בקבוק', וגלריית התמונות של התערוכה.

h1

יש בריזה ולמלך קר

יולי 5, 2008

הרבה מילים נשפכו בהרבה מקומות, על הרבה וודקה. התכנסנו בבית המשקאות של נפתלי, 12 איש באמצע שנות העשרים לדגום את חלקן. הפתעת האירוע מבחינתי הייתה ההשקעה של המשווקים – ששלחו בקבוקים, בקבוקונים, DVDs קוקטיילים של בוקשסטר – וגם הגיעו בעצמם למזוג את הוודקות שלהם.

גריי גוס - מחלוצות הפרמיום  פינק - וודקה מעניינת

מסקנות כלליות – כן, חלק מהוודקות יותר חלקות מאשר הסטנדרטיות (סמירנוף/פינלנדיה), וחלקן – גם היקרות ביותר – פשוט לא, והייתי סקרן לראות אותן מתומודדות על עיוור עם נמירוף או משהו דומה. דווקא הזולה בחבורה – קטל וואן (120 ש"ח) הייתה בין המועדפות עלי. לסיכום הרשמים הפשטניים בסוף הפוסט – המצטיינות לפי הסדר היו בעיני: ויברובה סינגל אסטייט, אבולושן וקטל וואן. ה-P.I.N.K שכבר הזכרתי התבלטה והייתה שונה ומעניינת.

בקיצור ולעניין – לדעתי המלך עירום. וודקות ב-120 ש"ח עוקפות בהליכה וודקות ב-500 ש"ח. כל מותג מנסה לבדל את עצמו עם סיפורים על שבע-מאות זיקוקים על אבני חן, פנינים, עור קרנף אסייתי וזנב טיגריס סיבירי על הבקבוק. אני מצטט במדויק את מנהל מותג גריי-גוס שאמר: "המחיר נובע מהצורך שלנו לקנות משהו יוקרתי". לא מאוד שונה מיין – בשביל לקבל איכות גבוהה צריך להשקיע כסף בייצור – אבל זה גם לא מפריע לגבות סכומים מגוחכים וללא כל פרופורציה לאיכות. ולא חסר מי שמוכן לשלם – הידד למותג! יחי בקבוק הקריסטל היפה! שוב בהקבלה ליין, גם כאן אפשר לראות יצרנים שמצליחים לרסן את החמדנות וגובים מחירים סבירים על איכות שלא מביישת את רמת המחירים הגבוהה ביותר.

פראבדה, Level, ויברובה סינגל אסטייט, בלוודיר, אולד תומאס, טראמפ

מימין לשמאל: פראבדה, Level, ויברובה סינגל אסטייט, בלוודיר, אולד תומאס, טראמפ

לסיום – התרשמויות קצרות מהוודקות. המחירים מתוך האתר של בית המשקאות של נפתלי.

1. Old Thomas (אסטוניה, שיווק: Oversea) – טיפה תרופתי באף, אולי רמז של עישון, חלקה יחסית, קצת שורפת בסוף.
2. גריי גוס (צרפת, שיווק: אקרמן) – כמעט חסרת ריח, טיפה אלכוהולית, גוף בינוני, קצת חריפה אבל חלקה בגרון (285).
3. ואן גוך (הולנד, שיווק: סגל/טמפו) – שומנית, ניטרלית באף, צריבה קלה בסוף (220).
4. פ.י.נ.ק. (הולנד, שיווק: ל. ספיריטס) – שומנית, חריפה, מעניינת, יורדת בסדר (255).
5. קטל וואן (הולנד, שיווק: צרפת-ישראל) – חלקה, ניטרלית, טובה (122).
6. בלוודיר (פולין, שיווק: י.ד. עסקים) – חלקה מאוד, ניטרלית ונקיה, טיפה חריפות בפיניש (320).
7. ויברובה סינגל אסטייט (פולין, שיווק: החברה הסקוטית) – חלקה כמו מים, הכי קלה שטעמנו, הכי ניטרלית (280).
8. אבולושן (פולין, שיווק: בלו סיזן אינטרנשיונל) – אלכוהולית באף, חלקה מאוד בפה, סיום חלק מאוד (240).
9. רוברטו קוואלי (איטליה, שיווק: קשמש) – ניטרלית באף, שומניות קלה, בסיום טעם פלסטי תרופתי שמזכיר השתכרויות נעורים מוודקה גולד. ב-550 שקל תקבלו את הבקבוק הכי יפה – דוגמנית יפה וחלולה.
10. סטוליצ'יניה עלית (רוסיה, שיווק: החברה הסקוטית) – ניטרלית, עדינה מאוד בחיך, הכל היה טוב עד שהגיע בפיניש טעם לוואי שמזכיר פלסטיק חדש (360).
11. פראבדה (רוסיה, שיווק: י.ד. עסקים) – חמוצה, חדה, קצת חריפה, תרופתית בסוף (150).

האירוח היה חברותי ונעים, אבל בכל זאת נקודה שיש לציין בהקשר הטעימה – ואני מקווה שהיא תיפתר בעתיד: לא יתכן שמציגים את זה בתור טעימה מקצועית ומעל הכל מרחפת צחנת סיגריות. לדעתי אם בארוחות של מועדון הויסקי מצליחים לשמור את האווירה ללא עשן אין סיבה שגם באירוע כזה לא יהיה כך. בלי קשר לסלידה שלי מהריח ולהיבטים הבריאותיים – אי אפשר לטעום ככה כמו שצריך.

סטולי עלית, רוברטו קוואלי, אולד תומאס, קטל וואן  וודקות וואן-גוך ועוד

h1

אספרסו הולנדי

יולי 5, 2008

הדבר הכי טעים שיצא מטעימת וודקות הפרמיום לדעתי, היא הוודקה שדובר בה רבות בחודשים האחרונים – וואן גוך דאבל אספרסו. יש דיון ופלספנות שלמה האם זה וודקה או ליקר – אבל מה זה חשוב?

צבע חום כהה, ריח של קפה שממלא את הסביבה, טעם אמיתי של קפה, הזכיר לי גלידת קפה איכותית ואולי משהו קרמלי, לא מתוק כמו שציפיתי ולמרות שמעט סוכר נוכח – המרירות של הקפה נשמרת וזו תעודת בגרות למשקה לדעתי.

בלי להתפלסף – פשוט דרינק טעים, ו-35 אחוזי האלכוהול לא מורגשים (ככה זה כשהבסיס האלכוהולי איכותי). יכול לעבוד מעולה בקוקטיילים, או כדג'סטיף עם קוביית קרח. המחיר לא זול – 220 ש"ח בארץ, 47$ בדיוטי פרי. אבל לליקר איכותי – אני לא חושב שמדובר בהגזמה.

h1

עוד תגלית קיצית

אפריל 8, 2008

את ליקרז אני מכיר לא מאתמול: חבר'ה צעירים שמגיעים בקיץ מידי פעם לקמפוס עם דוכן טעימות עמוס כל-טוב, מציעים לטעום מהכל ובנדיבות. הרוח של החברה מתבטאת היטב גם במוצרים שלה: חברותיים, קלילים ובמחירים נוחים – רוב הליקרים עולים 35 ש"ח.

את מגוון הליקרים הטעימים טעמתי כבר בהזדמנויות שונות, ותוכלו למצוא בהם גם הברקות כגון ליקר קפה עם הל לצד ליקרים קונבנציונליים יותר כמו לימונצ'לו וליקר פסיפלורה. בשבוע שעבר טעמתי משהו שלא הכרתי עדיין – נדלקתי וקניתי.

שיכר האשכוליות (12% אלכוהול) מיוצר בתסיסה טבעית וקרה של הפירות שנמשכת חודשים. מתוק – אבל ממש לא מתוק מידי, הרבה חמיצות טבעית של האשכולית וגם טיפה מהמרירות. פירותי וטעים. מאחר והוא קצת מרוכז, מזגתי ממנו היום דרינק של אחר הצהריים – חצי כוס שיכר על חצי כוס סודה – מעולה. היינו ארבעה אנשים והבקבוק נעלם תוך דקות. 45 ש"ח תמורת 500 מ"ל של התענוג הזה. שווה!

חובבי המתוק מאוד (נאמר ברמת הדרמבוי) יעדיפו כנראה את הליקרים, שמתאימים גם לקוקטיילים. נציין שהכל נעשה מרכיבים טבעיים, ואפשר לראות בצבע שלא נעשה שימוש בצבעי מאכל ושאר ירקות (ויש גם כשרות).

שיכר אשכוליות

h1

קוקטיילים טובים? וואלה!

מרץ 6, 2008

ערב מעולה במיידלרס עם חבר'ה מהלימודים והעבודה, וגם תגלית מעניינת. סיכום קצרצר על המקום:

מיקום: באזור האופנתי של ציר מוריה בחיפה. אוכל: חלק טוב , חלק לא, עיצוב: חשוך, בר יפה, קצת רועש. בירות: מבחר סטנדרטי, גינס טריה שמוזגים נכון, האפי האוור (1+1) עד תשע. יין: מבחר בסיסי, כוסות לא משהו. ויסקי: מבחר יפה מאוד (טאליסקר 1988! ועוד) אבל אין התאמה בין התפריט למה שעל המדפים וראיתי מחירים יותר טובים מזה, שירות: סבבה.

אחרי פתיחה של גינס (26) עברתי לביפיטר עם ביטר למון (30 סה"כ) – הג'ין נקי היה לי קצת אגרסיבי אבל החספוס שלו מתיישב היטב עם התוסס ומתקבל משקה מרענן, מריר-חמצמץ שאני סקרן לבדוק גם עם ג'ין אחר.

אחרי הבירות התחשק לגוון, והחלטנו לבדוק את תפריט המיוחדים בקוקטיילים. כאן מצאנו הפתעה נעימה: מקוריות, מרכיבים איכותיים יחסית, ותמחור סביר (הרוב 36, יש גם בפחות). הזמנו כל מיני וטעמנו סביב השולחן, להלן שני קוקטיילים שאהבנו (לא מתכונים מדויקים):

ארבע ורדים – השם מרמז על המרכיב העיקר, הברבן המפורסם, שמשלבים עם סיידר תפוחים, מונין ספייס ולימון סחוט על קרח גרוס בכוס נמוכה. אופי מודגש של ברבן, עם המתיקות המתובלת האופיינית אבל במקום החספוס מגיע הסיידר ולוקח לכיוון אחר… וטעים.

קפה נואר – בכוס מרטיני, וודקה וניל, קלואה, מונין שוקולד לבן ואספרסו. נראה יפה, מריח טוב, האספרסו נותן את הטון ולא בטוח שהרגשתי את כל המרכיבים (היה מונין?) – אבל מדובר בקוקטייל מעניין, מתאים במיוחד לחובבי הקפה ולמי שמחפש משהו לא כ"כ אלכוהולי.

לסיכום – למרות ביקורת שהשמעתי בעבר על מצב הקוקטיילים בפאבים, מסתבר שיש מקומות שיודעים גם להראות את ההיפך.  נכון שמונין נחשבים לסירופים איכותיים, אבל קצת חסר לי השימוש במרכיבים טריים. סה"כ גם אם אנחנו עדיין רחוקים מהנועזות והמקוריות שאפשר לקרוא עליה אצל אור – אנחנו בכיוון נכון.

h1

ארוחת שישי

פברואר 9, 2008

מזמן לא בישלתי ארוחת שישי, והפעם מה שהתחשק לי לבשל התאים לבקבוק שכבר חודשיים מתחשק לי לפתוח. אחרי מנה ראשונה של מרק בצל המשכנו לשעועית ירוקה דקה מוקפצת עם שום ופלפל חריף בסויה ותפוזינה סחוטה, שליוותה ספגטי-meatballs – מנה שאני מכין בפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה…

סגל רכסים, מרלו דובב 2003

לא היו סימנים לגיל בצבע הסגלגל-כהה, והאף היה מעודן ורחוק ממוחצן, עם פרי עדין לצידו שפע קליה וקפה, ומשהו שהזכיר לי פלפל אנגלי. גוף בינוני עם מרקם חלק, טאנין עדין ומתקתק ופרי במידה טובה – הסיום חושף תיבול נעים. זה היה חצי שעה אחרי הפתיחה. לצערי, שעתיים אחרי הפתיחה לא נשאר הרבה מזה והיין השתטח למדי.

קשה לי לגבש שורה תחתונה הפעם. מצד אחד – נהניתי מהיין, ומצד שני לא נפלתי, ובשמונים שקל כנראה שאני מצפה ליותר. אם הבקבוק מיצג את השאר – כדאי לפתוח אותם בהקדם ללא חדרור ולהנות מהם. אם הוא היה מחזיק מעמד שעתיים פתוח, הייתי שמח למקם אותו מבחינת האיכות באזור המרלו של ירדן והרזרב של רקנאטי (04). כנראה שבמחיר הזה שני האחרים היו מצליחים יותר. אז לסיכום – אתן הזדמנות לבציר הבא, אבל כנראה שהקניה הבאה מהקטיגוריה תהיה אחד משני המרלו האחרים המוזכרים כאן.

לקינוח, עוגת תפוזים נהדרת – עדין חמה מהתנור, שהביאו האורחים, ושוקולד מריר טוב. פרנג'ליקו על קרח למי שרצה – הבקבוק הזה שקיבלתי במתנה הפתיע אותי לטובה: את פירות היער שהתווית מזכירה לא ממש הצלחתי להרגיש, אבל הריח והטעם העשירים של האגוזים די נחמדים, ולמרות שמדובר בליקר מתוק – בהחלט לא פצצת הסוכר של ליקרים פופולריים אחרים. קוביית קרח או שתיים הופכות אותו לדי טעים – נקי או עם קצת חלב. מי שהעדיף ויסקי (רק אני), קיבל מנה של טאליסקר בן 18 – שעדיין מחכה שאכתוב עליו פוסט, אבל את השורה התחתונה אני יכול כבר לגלות: אם יש דג'סטיף יותר טוב ממנו לארוחת בשרים – עדיין לא טעמתי אותו.

סגל רכסים, מרלו דובב 2003 - פרנג’ליקו - טאליסקר 18

h1

רימון שיכור – קוקטייל פשוט

ספטמבר 17, 2007

אלתור זריז שהכנתי אמש יצא לטעמי לא רע, אני רושם מתכון בין השאר כדי לזכור מה עשיתי. כשאני כותב 'מנה' אני מתכוון בערך לצ'ייסר, או 30 מ"ל. אפשר למשל לעשות קוקטייל כזה בקערה ואז מנה היא למשל 700 מ"ל (בקבוק וודקה ממוצע), או כל ואריאציה אחרת. כמובן שעדיף לא ללכת לפי המנות שאני כותב אלא לעשות לפי הטעם, ולשחק עם המרכיבים כדי לקבל תוצאה יותר מתוקה, אלכוהולית, או חמוצה – לפי טעמכם. בסוגרים אני כותב את שם המותג שהשתמשתי בו למי שזה מעניין אותו.

בכוס לואובול (כוס ויסקי) עם קוביות קרח:

שתי מנות וודקה (קטל וואן, פינלנדיה תתאים יופי), מנה שנאפס אפרסק (בוולנד), שתי מנות מיץ רימונים טבעי (פריגת) ומנה סודה. לזרוק פנימה קליפת לימון מסולסלת לקישוט ולנגיעה קטנה של מרירות.

אפשר להשתמש בקרח גרוס, אבל אז הייתי ממליץ לוותר על הסודה. אפשר גם לזרוק פנימה גרעיני רימון. מישהו עוזר לי להמציא שם…?