h1

כמה בלנדים

מרץ 24, 2009

או במילים אחרות: חיים גן מסדר בשתי שורות כמה מהיינות הטובים בארץ. בדרך כלל רק אחרי חצי בקבוק הלשון שלי נצבעת בסגול – אבל הפעם הספיקה טעימה של 3-4 יינות להגיע למצב הזה, עדות קטנה לריכוז ולאיכות הפרי.

שילה, פסיפס 2006 – גרגרי יער, וניל, קצת חבית, פרי דחוס ועשיר, אחלה נפח, יופי של גוף, סיום ארוך, פירותי ויבש. בלנד טוב מיקב שלא הכרתי קודם – ובמחיר שפוי של כמאה שקלים. אחלה.

קסטל גראנד וין 2002 – באף שילוב נעים של תבלינים ופרי אדום עדין, שיכול להזכיר לרגע ריוחה מבוגר אם כי לא בדיוק. בפה פרי עדין, הרבה תיבול וטאנין שמעקצץ בעדינות. היין התבגר בחן, אבל איכשהו החבית תופסת מעט יותר תשומת לב ממה שאני מעדיף. לא לחכות איתו עוד.

מרגלית אניגמה 2006 – פירותי עם קצת ירקרקות נעימה, מוצק ולעיס, פרי מכל הכיוונים אבל ללא ריבתיות או בשלות יתר. הרבה טאנין ומעט חבית, שמרמזים על ענבים איכותיים ועל ייננות טובה. יין מלא ועשיר שמזכיר למי ששכח שד"ר מרגלית עושה יין עוד לפני שחלקנו היה בגיל המותר לשתיה. למרות כל זאת – עם תג מחיר של מעל 200 ש"ח אין שום סיכוי שאקנה אותו, עם כל הכבוד שיש לי לחלוץ הבוטיקים בארץ שכתב את הספרים שמשמשים יקבים בכל העולם.

מרגלית אניגמה 2007 – יותר ירוק באף וגם יותר מתובל מהבציר הקודם. בוסרי מעט בפה, יותר טאנין ופחות פרי. אני מסכים עם אלדד שטוען שהבציר החדש פחות מוחצן ומודרני – אבל מעבר לזה אני לא מספיק מנוסה בשביל להגיד לאן הוא יתפתח בעתיד. מה שאני כן יכול לומר זה שכרגע, בצעירותו – הוא לא היה ידידותי לשתיה ופחות נעים מקודמו. אני מניח שהוא ישתפר משמעותית בעתיד, אבל במחיר כזה אני לא הולך לבדוק בעצמי.

מרגלית אניגמה 2006 ו-2007  טעימת בלנדים באיש הענבים

יער יתיר 2005 – רק מריחים מרחוק את הכוס וכבר אפשר להבין למה כולם אוהבים אותו, וגם פרקר. הכל שם, פרי אדום טוב מאוד, נגיעות מתונות של חבית, תבלינים – איזון מצויין בפה בין פרי, טאנין, תיבול, חומציות – הכל שם. לא בשל מידי, לא עצי מידי, לא מוחצן מידי. כל הדברים הטכניים שאפשר לרצות בבלנד – קיבלתם. אז למה רק אני לא מתלהב ממנו כמו כולם? אולי בשביל 250 שקל אני מצפה למשהו מעבר. בקטגוריה של 100-150 שקל היין הזה היה יכול להיות מלך. ב-250 שקל הסיבה היחידה לקנות אותו היא כשרות. אחרת –  יין ספרדי מהשורה הראשונה, פנינה מהקטלוג של הדוש, יין מעניין שמביאים במרש או ג'יאקונדה – ועוד עשרות דוגמאות. במחיר שני בקבוקים קניתי שישיה עתידית של הפטיט סירה האהוב עלי, ועוד קיבלתי עודף.

קצרין 2003 התרסן מאז המפגש האחרון איתו, סביב אותו שולחן לפני שנה וחצי. מפוצץ בהכל, עדיין המון חבית שמתחתיה יושבים הענבים הטובים בארץ מהיקב הטוב בארץ. לחכות והרבה. קצרין 2004 שהושק רק לאחרונה, מפתיע ומראה יותר נגישות וריסון מהבציר הקודם – עדיין המון פרי וחבית אבל איכשהו התוצאה מרגישה יותר אלגנטית. אם הייתי צריך לבחור עכשיו בקבוק – 2004 בלי להתלבט. 330 ש"ח אם תשיגו אחד. מצד אחד: אם יש יין שהרוויח את הזכות להיות הכי יקר בארץ (להוציא מוזרויות) – זה היין הזה. מצד שני – זה יקר מידי בכל קנה מידה, אפילו בקנה מידה של אותו יקב, שמאפשר לקנות באותו מחיר שני בקבוקי כרם יחידני מצויינים.

סיכום – (כמעט) כל היינות שם היו מעולים, מאוזנים, מרוכזים, בעלי כושר יישון של בין כמה שנים לעשור וחצי או יותר. אבל יותר מידי מהם, כולל הטובים ביותר – מתומחרים פשוט גבוה מידי ביחס ליינות מאיכויות מקבילות – מישראל ומהעולם. למרות זאת, לצידם אפשר למצוא יינות טובים במחירים שפויים, היראונים המיושנים שהוצגו באותה טעימה לא מתביישים לדעתי מחלק ניכר מהיינות האחרים.

כמה תמונות לסיום, שצולמו בסמטאות בדרך לחניה

 jaffa1  jaffa2  jaffa3

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s