h1

כשאלקטרונים שותים ונוהגים

פברואר 24, 2014

אני מבליח לרגע קט מהשממה, כי קשה להתעלם מזה.

במבט ראשון הייתי צריך לשפשף את העיניים ולוודא שזו לא בדיחה. לוקח כמה דקות להשתכנע שזה רציני. "משקאות אלכוהוליים משרים מוליכות-על ב…" רגע, מה? ככה נראית כותרת של מאמר בפיזיקה? משהו לא מסתדר. בדיקה מגלה שמדובר בכתב עת פיזיקלי אמיתי שעוסק בעל-מוליכות, שהדירוג שלו (2.7) לא הופך אותו לעיתון חשוב במיוחד – אבל בהחלט לא מדובר בכתב עת סיני שכוח אל.

צעד קטן אחורה: בתחילת המאה ה-20, הולנדי בשם האיקה קמרלינג אונס, הצליח לראשונה להפוך הליום לנוזל, משהו שקורה בטמפ' של 268- צלזיוס, כמה מעלות בודדות מעל האפס המוחלט. כיום הליום נוזלי הוא מצרך חיוני (ויקר מידי) להמון מעבדות ושימושים אחרים, אבל אותו פיזיקאי לא עצר בתגלית והמשיך לחקור; אם כבר יש לו את המקרר הכי קר בעולם, אולי נבדוק מה קורה למתכות בטמפ' נמוכות. עד היום לא ברור לי מה הוא ציפה למצוא, וזה לפעמים מעודד אותי לעשות ניסויים משוגעים משל עצמי. קירור של זהב ופלטינה לטמפ' האלה לא הניב שום דבר מעניין במיוחד, אבל אז הוא ניסה לקרר כספית. ב-4.19 מעלות מעל האפס המוחלט קרה משהו להתנגדות החשמלית. היא נעלמה לחלוטין. 

Fast forward, מאה ושש שנים מאוחר יותר ואחרי מספר לא מבוטל של פרסי נובל בתחום, כולנו שמענו על מוליכות-על. החל מהסלילים שמאכילים מכשירי MRI וכלה ברכבות שמרחפות מעל הפסים במהירויות מופרעות. בשנות השמונים נעשתה קפיצת מדרגה משמעותית עם גילוי של סוג חדש של מוליכי על בטמפ' "גבוהות", שמסתפקים בקירור של חנקן נוזלי בלבד (196C-). החומרים האלה מבוססים על תחמוצות של נחושת והם הופכים את כל הסיפור להרבה יותר זול ופשוט, אבל עדיין יקר מידי בשביל לשים בתוך אייפון. בסוף העשור הקודם התגלו מוליכי-על מבוססי ברזל, שהרבה אנשים מקווים שיעזרו להסביר מה לעזאזל גורם לאלקטרונים, שכבר חשבנו שאנחנו מבינים פחות או יותר, להשתגע.

במאות מעבדות מסביב לעולם שוקדים על פענוח הפיזיקה מאחורי הפלא הזה, אחת השאלות הפתוחות הכי בולטות בפיזיקה. מלבד הסקרנות והרצון להבין תופעות בסיסיות, מוטיבציה חשובה בפני עצמה, מי שיצליח להזיז את הטמפ' בה מתרחש הקסם לסביבת טמפ' החדר ישנה את העולם.

תגידו, כל מוליכות-העל הזו לא עושה אתכם צמאים? כנראה שאתם לא לבד. צוות חוקרים מיפן פרסם מאמר מדעי, אמיתי, על ההשפעה של משקאות אלכוהוליים על מוליכות-העל בחומר מסוים (PDF). החוקרים מתארים הכנה של חומר מבוסס-ברזל שאינו מוליך-על. החוקרים חילקו את החומר לחתיכות קטנות והשרו אותן ליממה במשקאות שונים, שכוללים בירה (אסהי), יין אדום ולבן, סאקי, ליקר פירות ו-וויסקי (ימזאקי). אם נדלג לשורה התחתונה, התגלה שכל משקה אלכוהולי שנבדק גורם למוליכות-על בחומר הזה, כאשר המצטיין בין המשקאות הוא יין.

התנגדות חשמלית כתלות בטמפ' עבור דגמים שהושרו במשקאות שונים. מי שיגדיל את התמונה בין 8 ל-9 מעלות יוכל לראות אלקטרונים שיכורים
K. Deguchi et al., arXiv:1008.0666, 2010

מה הבעיה, זה בטח האלכוהול, או המים, או שניהם, לא? אז החוקרים ערבבו אלכוהול עם מים באותם ריכוזים של המשקאות, וקיבלו השפעה זניחה על מוליכות-העל, ומכאן הגיעו למסקנה שזה חייב להיות משהו במשקה עצמו. במאמר המשך (PDF) החוקרים חוזרים ליין ומנסים להבין את מקור הקסם. בהשוואה בין זני ענבים מצאו החוקרים שגאמאיי הוא המצטיין בהשפעתו, ואחריו מרלו, קברנה ופינו נואר. בעקבות ניסויים נוספים מנסים החוקרים לקשור בין ריכוזי החומצה הטרטרית ביין לבין השפעתו על מוליכות-העל.

מסקנות: יום אחד יצליחו להסביר את מוליכות-העל, ואולי אפילו ליצור מוליך-על בטמפ' החדר. עם זאת, כנראה שלא נדע לעולם מה עבר בראש למדען שחשב לזרוק את הדגם שלו לכוס וויסקי בפעם הראשונה, ולא פחות חשוב – איך לעזאזל לא העניקו להם איג-נובל.

 

 

h1

חדשות חדשות מהרי גליל

יולי 28, 2012

בהרי גליל מארגנים מחדש את סדרת הביניים של היקב. זה התחיל בפברואר האחרון עם השקה של שלושה יינות חדשים-מתחדשים. פחות מחצי שנה אחרי, מוציאים ביקב את שאר היינות בסדרה – שישה בסה"כ, וזו הייתה הזדמנות טובה להתרשם מכולם. נתחיל מהסיכום – ביקב ממשיכים להכתיב את הטון בתמורה למחיר. היינות שונים זה מזה – יש כאלה שיאהבו את הרזים יותר ויש שיאהבו את הבשלים-פירותיים יותר, אבל כל אחד בתחומו יושב תחת תג מחיר משתלם של 55 ש"ח ללבנים ו-70 לאדומים ("מומלץ"). סגנונית היקב מנסה לתת משהו לכל אגף, החל מהסגנון הרמה"גי וכלה בפזילה לייננות ה"חדשה" מהז'אנר של החדשים של רקנאטי, צרעה ושות', אם כי נדמה שהקו הכללי הוא עדיין הסגנון הבשל מהרמה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – היה נורא חם ולח באותו יום והגעתי עם הלשון בחוץ. מיד כשנכנסתי התבייתתי על בקבוק כזה בשמפניירה ומזגתי לעצמי כוסית. לפני הכל – הרעננות והקלילות ציננו אותי בכמה מעלות מיידית. אחרי חצי שעה גם התפניתי לטעום ממנו, וגיליתי יין צלול ונקי, משלב בין האופי הלימוני לאופי הטרופי שהזן יודע לתת, חומציות טובה, גוף קל-בינוני, פירותי, צלול, וארוך. פשוט כיף של יין. מוציא מעט מרירות כשמתחמם – ממליץ להגיש כמה שיותר קר. לקנות ולהצטנן.

הרי גליל ויוניה 2011 – כמו שכבר כתבתי, הויוניה שהיה פעם (בסדרת הבסיס) מתפצל לסדרת הביניים עם יישון בעץ, ולגרסה צעירה-פירותית בסדרת הבסיס. הרשמים כאן מתייחסים לסדרת הביניים. הפרי כאן בשל וכבד יותר, מזכיר מלון ואננס, ומלבד המינרליות הטובה מצטרפת אליו קליה רמה, עם הזמן והטמפ' הפרי מתרומם יותר מעל העץ ואפשר להריח גם דבשיות. בפה הפרי מאוד בשל ומתובל – אבל למרות החומצה הטובה, כל החבילה עדיין מעט כבדה ועמוסה. יין רחב, מתקתק ובשל – בז'אנר ובקונטקסט מנסה להיות מאוזן, אבל אם היין הקודם הוריד לי את הטמפ' בכמה מעלות – הנוכחי מעלה אותה בחזרה. כנראה שמתאים יותר לחורף.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מפגש שלישי ועקבי מבחינתי. לטעמי טיפה יותר מידי חבית (קירור מוציא יותר פרי) בשביל הפרי העדין הזה, אבל שוב – כנראה שסונומה עשתה אותי מפונק לגבי הזן.

הרי גליל ברברה 2010 – פירותי ומתובל, רחב, חומצה עדינה יחסית, המון פרי בחיך וליטוף נדיב של חבית קלויה. יין רך, טעים ובעל אופי. שורה תחתונה – אופי של ברברה, ביצוע ישראלי. שווה בדיקה, לקרר קצת.

הרי גליל אלה 2010 – בלנד חדש לחלוטין, נועד להבנתי להיות האחות הרזה של האלון, עם הרכב לא שגרתי של סירה וברברה (ותיבול של קברנה פרנק ופטיט ורדו). אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא קורץ לכיוון סדרת האסמבלז' המעניינת של ברקן. אחרי טעימה שניה בבית – היין עדיין אניגמטי בעיני בשלב זה. אפשר להרגיש בו ירקרקות ניכרת ופלפול-סירתי נעים, הפרי עדיין לא מתבטא והחיך סגור ודי טאני, אם כי שם כבר אפשר להרגיש יותר מהפרי. אני חושב שצריך לתת לו כמה חודשים להתחבר לעצמו, אבל אני מוכן להמר שיהיה יין מעניין.

הרי גליל אלון 2010 – מה? לא השיקו את 2009 לפני חצי שנה? מסתבר שהשוק הגיב בחיוב ובציר 2009 חוסל מהמדפים. היין דומה ללבציר הקודם, ישראלי, עם בשלות, נגיעה ירקרקה, טאנין מעט חד, מוצק ומלא. אחלה יין, בטח שבשביל המחיר. אם הייתי מאמין בשמות פופוליסטיים הייתי קורא לו בייבי-יראון.

הכותב ביקר בהשקה כאורח של היקב וקיבל שני בקבוקים להתרשמות נוספת מהיין.

h1

חוב ישן

יוני 27, 2012

ירדתי למחתרת, ולא רק בהיבט הוירטואלי. השעון מתקתק בקול רם ועמודי התזה נערמים אבל לא מספיק מהר. זה דוחה שינה ופנאי, וגורם לי להזניח מזה חודשיים פוסט חצי כתוב על שבוע מדהים בפיימונטה עם אנשים יקרים. הבקבוק המדובר מחכה לי הרבה יותר זמן מזה.

בטפרברג חנכו לאחרונה שלישיית יינות קינוח הקרוים על שם כלי נגינה (מקראיים, אם מישהו מתעקש). לפחות מבחינת כוונת המשורר, הנֵבֶל הוא הבכיר בסדרה, והוא מכוון לסגנון של פורט כמצוין על התווית (משהו שיקבים משתדלים בד"כ להמנע ממנו).

טפרברג נבל – יין סגול-עמוק ויפה, ארומטי, בשל ומוחצן מאוד. כיף לצלול לתוכו, ולצד כל הפירות שתוכלו לחשוב עליהם (כאן לא מאמינים ברשימות) אפשר למצוא שכבות של שוקולד מריר, קפה וקרמל. השפע הזה ממשיך גם לחיך והבשלות הגבוהה מביאה איתה נדוניה של הרבה סוכר. החומציות עדינה יחסית, ולא מספיקה בשביל להחזיק את כל המתוק הזה. לקראת הסוף יש חריפות עדינה וטובה, והאלכוהול משולב טוב ואינו מורגש.

שורה תחתונה – יין ישראלי, בשל מאוד ועשיר, לטעמי מצליח בקטגורית "טעים", פחות בקטגורית "מאוזן". ככזה, אני חושב שהרבה אנשים יאהבו אותו, אבל מי שמחפש את החומציות אולי יעדיף לעבור הלאה.

לסיום – מילה על המחיר. 120 ש"ח 'מומלץ'. בקטגוריה הכשרה הייתי מדרג אותו גבוה. מחוץ לקטגוריה הזו החיים יותר קשים ואפשר להשוות לדבר האמיתי; אם כתוב סגנון פורט על התווית הקדמית – ההשוואה מתבקשת. בשורה התחתונה, יש מתחרים ראויים בארץ כגון Warre's ו-Quinta do Estanho שמציעים אפשרויות לא רעות בטווח מחיר דומה. את הנבל טעמנו עיוור מול פורט מיובא במחיר דומה, והנבל היה מוצלח בהרבה מהדוגמה האקראית.

 הבקבוק נשלח ע"י היקב.

h1

עד כמה אפשר להתרגש מריוחה?

מאי 3, 2012

מסתבר שהרבה. דרך היין הציעה ללקוחותיה טעימה בהנחיית נציג קבוצת פאוסטינו – קבוצה בבעלות משפחת מרטינז (פאוסטינו) הכוללת 7 יקבים, כ-20 מיליון בקבוקים בשנה מתוכם 37% בדירוג גראן רזרבה (!)

לא יכולתי להישאר אדיש לנוכח רשימת היינות, ובאמצע שבוע משוגע והכנות לפיימונטה מצאתי את עצמי במרתף הנעים של סניף רמה"ש. בחרתי את ארבעת היינות שהכי אהבתי:

Faustino Reserva Edicion Especial 2001 – מהדורה מיוחדת  משנת הבציר המצוינת. רענן, פרחוני, וניל, אבל מתחיל לחשוף את הריוחה שבו עם נגיעות של עור ואדמה. נפתח ומתפתח בכוס, בפה רגוע יחסית ופוזל לאלגנטיות, חומציות נעימה, טאנין רך, מספיק פרי. מוכן לשתיה ויתפתח ב-2-3 הקרובות. טעים מאוד ומוצלח, הרבה אופי אזורי. 230 ש"ח.

Faustino I, Gran Reserva 1981 – רגע לפני טעמנו את בציר 85 שעדיין לא החזיר את נשמתו לבורא אבל בהחלט עבר זמנו והוא מציג צל שברירי של מה שהוא כנראה היה פעם. לעומתו, בציר 81 בהחלט חי, למרות הצבע החום-כתמתם, יש כאן שאריות פרי אבל בעיקר ריחות שניוניים עם רבדים של עור ותבלינים. רך, טאנין עדין, טיפונת פרי, עדיין נותר ריכוז אבל הסיום מתקצר מעט. הזדקן בחן וכבוד, טעים. לא ליישן עוד. שני הבצירים נמכרים ב-500 ש"ח, את 85 לא הייתי קונה.

Campillo Gran Reserva 1989 – הצבע הסגול הכהה לא מעיד במאום על הגיל, וכך גם שאר המרכיבים של היין. האף משכר, עשיר ופירותי, אבל הפרי יותר סגול-קברנה מאשר אדום-טמפריניו. בפה הוא מרגיש צעיר, פירותי מאוד, המון טאנין, חומציות מצוינת, עסיסי וארוך. מה שהופך אותו ליין מעולה זה החיבור המעולה של כל המרכיבים בפה, לצד הריכוז המצוין. לא כ"כ אופי של ריוחה, אבל טעים בצורה יוצאת דופן – רק אחיו הבכור התעלה עליו בטעימה. סופר-ריוחה?

Campillo Gran Reserva 1978 – לא כל יום לאדם מזדמן לשתות יין מבוגר ממנו. במקרה הזה היין מבוגר ממני בגיל אבל אולי צעיר ממני באופי. האף חושף עושר, מורכבות ורעננות. הפרי נוכח ולצידו המימד האדמתי הריוחה-אי מציג את מלוא נוכחותו המפתה. בפה גם כאן החומצה והטאנין ערניים ויוצרים יין עסיסי ורענן שמסרב להגמר בפה. כמו קודמו, היין מציג עקביות כל הדרך מהריח ועד הסיום שמהדהד בפה דקות ארוכות. בשורה התחתונה כתבתי פעמיים "מדהים". היין היה שווה לבדו את ההגעה מחיפה. אנשים סירבו להאמין שהיין בן 34 וחשבו שהחליפו את התווית. יש ליין עוד לאן להתפתח עם השנים, אבל הוא כ"כ טעים עכשיו שלא הייתי מחכה יותר.

h1

גיבוש צוות פיימונטה

מאי 1, 2012

כמה ימים לפני שמנועי המטוס יתחממו חשבנו להתחיל בחימום הכבד ובכיול החיך. מחזור מאי 12 של צוות פיימונטה עלה על ציוד והתכנס לשתות כמה דברים טובים רגע לפני שממריאים לשבוע באזור חיוג Alba.

לא ממש רשמים, יותר כמו חוויות

Prunotto Bussia, Barolo 1999  – מבחינתי אפשר היה לסגור את הערב פה. אין צורך ביותר מידי מילים. יש את העקצוץ בעמוד השדרה כשהגוף מנסה לעכל את הקלט החושי ולהבין מאיפה הגיע כזה נקטר. הכל יושב בול במקום, ולוקח אותך למקום אחר.

Albino Rocca, Vigneto Brich Ronchi, Barbaersco 2001 – פרי מרוכז, עם צד שחור-זפת שמזכיר במשהו פטיט סירה. צעיר מאוד, המון טאנין, המון ריכוז, לחכות עוד הרבה. תרכיז של טעים, אבל לא בשנים הקרובות.

Mauro Molino, Vigna Gancia, Barolo 1999 – עוד חוויה. עור וטבק מקשטים את הפרי, רך וטעים, חומציות מעולה. יין מדהים, בתחילת חלון השתיה לטעמי.

Elio Grasso, Gavarini "Vigna Chiniera", Barolo 1997 – אני שונא שהיין הכי נחשב ומהולל בטעימה יוצא באמת הכי טעים. הרבה יותר מגניב לגלות אנדרדוג לא מוערך מאשר לגלות שהחשוד המיידי באמת אשם. אבל מה לעשות, לפעמים אפילו המבקרים צודקים. אופי יותר 'אדום' מהברולו הקודמים, שום סימני גיל, בעיקר רעננות. מורכב, מעניין, ובעיקר טעים. אחושילינג טעים.

אחרי כמה שעות וכמה יינות, התקרבנו בכמה קילומטרים למגף. הפוסט הבא מפיימונטה (אם ירצה ה-WiFi…)

h1

דמעות של גינס

אפריל 22, 2012

זה לא ממש חשוב שבשנים האחרונות באנו פחות – בית נשאר בית.

אתמול זיו עלה הבמה בפעם האחרונה, עם עיניים רטובות, מלווה באחיו גיל ומוקף בלהקת כחול. שעה אחרי זה קרתה היסטוריה, ונגמרה החבית האחרונה של הגינס הטובה בעיר.

לא שמישהו שכח לעשות הזמנה. מבנה הקשתות החצוב בצלע הכרמל עומד להתחלף בבניין דירות יוקרתי, ופאב הבית הכי ותיק שלנו סוגר את הברזים.

האייריש האוס נפתח לפני תשע שנים – חודשיים לפני שבאתי ללמוד בחיפה, ומכ"ם הגינס שלי ביית אותי עליו/אליו בזריזות. למרבה האירוניה האייריש נסגר כמה חודשים לפני שאני מסיים סופית ללמוד ועוזב את העיר, לפחות לכמה שנים. אם זה לא מספיק, יום ההולדת שלי סמוך לשלו, מה שהופך את הלוקיישן לחגיגות להחלטה די פשוטה כל שנה בקיץ. בשנים הראשונות היו כרטיסיות – על כל 10 גינסים אפשר היה לקבל גינס וחולצה. אם רק הייתי יודע שזה יהפוך עכשיו לפריט אספנות לא הייתי לובש אותן עד שהתבלו…

תודה לגיל, זיו, והצוות על אינסוף חוויות, על דייטים ראשונים שלא המשיכו, על המארס המטוגן בשמן עמוק, על הפעם ההיא שעשיתי עם ש' סטריפטיז מאולתר מול מסיבת רווקות צווחת, על טבעות הבצל והשניצלונים בבירה, על חולצת הקלונטארף שנמחקה בכביסה הראשונה, ועל שולחן האבירים. תודה על הבית.

 בפעם האחרונה – ביצוע (ארכאי משהו) של שיר הבית:

h1

בורדו נגד העולם, סיבוב שני

אפריל 15, 2012

כמעט חצי שנה עברה מאז טעימת בורדו נגד העולם שכל מי שהיה קשור בה הסכים שהייתה מאתגרת ומעניינת. הפעם ערן פיק ארגן טעימה שבעיני הייתה מוצלחת בהרבה מהקודמת, משתי סיבות עיקריות: קודם כל היינות היו יותר מוצלחים, ולא פחות חשוב – פורמט הטעימה היה הרבה יותר נינוח ומרווח. הטעימה העיוורת חולקה לארבעה פלייטים של שלושה יינות, כאשר לפחות אחד מכל פלייט הוא בורדו. כך אפשר היה להקדיש דקות ארוכות לכל יין ולחזור אליו כמה פעמים. הטעימה הפעם הלכה עשור אחורה והתרכזה בשנות התשעים, במטרה לתת ליינות שצריכים זמן להראות מיכולותיהם.

אני לא בטוח למה (חיזור?), אבל חלק ניכר מהיינות התחיל עם סרחונות מסוגים שונים והיו צריכים את הזמן להתנקות ולהתאוורר מעט בכוס (למרות שהבקבוקים נפתחו כשעה לפני הטעימה). אם הטעימה הייתה בפורמט יותר מהיר – סביר להניח שכמה מהיינות הטובים בטעימה היו נשלחים אצלי לקטגוריה הכי מעצבנת שיש לטועם יין – "משהו דפוק פה ואין לי מושג מה". אני תמיד אומר שאין לי מספיק ניסיון עם בורדו, אבל לשמחתי בזיהוי של 'בורדו'/'לא בורדו' פגעתי ברוב היינות.

כמה יינות נבחרים – יותר מהרגיל אבל לא בכל ערב נחלצים בארץ שלושה first growth סביב אותו שולחן. השימוש התדיר במילה "טעים" מסביר למה הם מופיעים ולא אחרים.

יין 1 – אדמתי, פרי אדום, רמז לחמצון, רך, טאנין משולב טוב, מוצק, מעט חם, ריכוז טוב. טעים. הימור: בורדו. תוצאה: אופוס 1 בציר 1997. The Californian who shagged me. כשטעמתי את בציר 2006 ביקב הוא היה מעט אניגמטי בעיני, עכשיו אני מבין יותר טוב את כוונת המשורר. יין מוצלח מאוד.

יין 2 – עור בולט, טיפה ירקרקות, חבית, טאני, רזה, חומציות עדינה, החבית מעט בולטת גם בסיום. טעים. משתדל לכוון לבורדו אבל הבוֹלטוּת של החבית מחשידה אותו בהתחזות, הימור: לא בורדו. תוצאה: Seña 1997, יקב צ'יליאני שהוקם בשיתוף עם מונדבי, שמספק קוריוז של תוספת קרמנר לבלנד על מנת "לתת אופי צ'יליאני ליין".

יין 5 – ברט, קליה, טאנין נשכני, חומצי, מרוכז, צעיר מידי מכדי להיות מהנה בשלב זה, לטעמי. הימור: לא בורדו. תוצאה: לאפיט 1998. אופס.

יין 7 – אדמה, פרי, עץ חדש, עישון, מאוזן, טעים, רך, עקביות בין האף, הפה והסיום. הימור: בורדו. תוצאה: פטרוס 1993. לטעמי מדורג שלישי בטעימה. אחד הייננים שנכחו בטעימה סיפר שהדבר הראשון שהוא קיבל כשהגיע לבצור את בציר 93 בבורדו היה חליפת סערה, ושבמשך שבועיים של בציר ירדו 270 מ"מ גשם. מחזק את הקלישאה השחוקה שגם בבצירים גרועים היקבים הטובים מספקים את הסחורה.

יין 8 – אדמה, עור, מעושן, אלכוהולי, מתקתק, פירותי, חומצי. יין חם. הימור: לא בורדו. תוצאה: Almaviva 2000, הפעם שיתוף פעולה צ'יליאני של בעלי קונצ'ה אי טורו עם הברונית רוטשילד.

יין 9 – פרי סגול, בשל, הרבה פרי בפה, טאנין טוב וחומצה. צעיר, מרוכז, מודרני וטעים. הימור: ישראל. תוצאה: קצרין 1996, סוגר מעגל של בקבוק פגום של אותו היין מהסיבוב הקודם של הטעימה. כבורדו – לא ממש, אבל בפני עצמו יין בשל ומוצלח מאוד, רענן ונמרץ בגיל 16 ומוכיח את המוניטין של התווית.

יין 10 – פרי כהה ועמוק, וניל, פירותי-מתקתק בפה, טאנין חד, אלכוהולי, מרוכז, חריף. יין חם, בוודאי לא מבורדו. אם הישראלי הקודם היה נעים לשתיה, זה כבר גס ואלכוהולי מידי. בשלב הניחושים הקולקטיביים מישהו אמר 'לא סביר שהיו שמים רמה"ג בשני פלייטים ברצף, אבל זה ממש רמה"ג'. בול. ירדן קברנה 1996. בשלב הזה הפכתי להיות הרבה יותר סלחן – נכון שהוא לא מאוזן ומוגזם, אבל בגילו המצב שלו דווקא מפתיע לטובה.

יין 11 – חבית, עישון, מרקם רך, קטיפה, טאנין עדין, מעט פרי, מבוגר יחסית. קשה לקרוא את זה מהרשמים, אבל מבחינתי זה היה ה-יין של הטעימה, רך ואלגנטי. עד כמה שהייתי יכול להיות בטוח במשהו הימרתי בורדו.  תוצאה: Cos D'Estournel 1995. מעולה. לא הייתי מיישן עוד.

יין 12 – פרי אדום, שוב חבית חדשה, מינרלי, פירותי, רך, מלא, טאנין במידה טובה. פה התקשיתי להמר וסיכמתי "או שזה מתחזה לבורדו שעושה עבודה טובה, או שזה בורדו חם" (ומישהו תיקן אותי שגם בורדו לפעמים מתחזה לבורדו). התוצאה: שאטו מרגו 1999. היין השני המוצלח בטעימה.

תודות: ערן פיק על הארגון וההנחיה, שרגא זליג על הייעוץ וחלק מהיינות.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 40 שכבר עוקבים אחריו