דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

בזמנים שהרבה אנשים מדברים על יינות שנותנים תמורה טובה למחיר – לא ברור איך יקב טפרברג, עם יינותיו הנגישים נשאר מתחת ללא מעט מכ"מים. הסבר לעניין אפשר אולי למצוא בדברים של מוטי, נצר למשפחת טפרברג שמייצרת יין מאז 1870. מוטי עלה לבמה, סקר את הנוכחים בחיוך שמשלב צניעות עם ביטחון עצמי והתחיל מהסוף "עד עכשיו השקענו קודם כל במוצר, עכשיו אנחנו מוכנים לשלב הבא"' – כאשר הוא מכוון לשיווק היין ולתדמית היקב.

חדר מלא אנשי יין התכנס במסעדת הקומה ה-11 לשמוע את הדברים. הפעם לא מדובר בהשקה של יין – אלא בחדשות משמעותיות מהגזרה המסחרית: סדרות הבסיס של טפרברג הולכות להכנס למדפיה של רשת רמי לוי, שאמר באותו המעמד "אצלנו ברשת זה חייב להיות יותר זול". האמת שלא ברור למה היינות לא משביחים את ההיצע הדלוח-בחלקו שעל מדפי הרשתות הגדולות. מלבד זאת, האם יכול להיות שהחתונה הטריה נועדה להוות משקל נגד לחיבור בנימינה-'חצי חינם'? האם עוד יקבים גדולים יחברו לגופי ענק עם הפצה חזקה כמו תבור-'קוקה קולה'? ומתי יהיו על המדפים "יין אדום שופרסל" כמו ברשת סיינסבורי הבריטית שמחזיקה אפילו מאלט Islay בן 12 תחת מותג הבית?

נעזוב כאן את השאלות והנבואות לטובת התכלס. הקו שמחבר בין היינות שטעמנו הוא שמירה על רעננות הפרי ועל האופי של הזן, חבית שכמעט אינה מורגשת, והימנעות מבשלות-יתר. במילים אחרות – אמירות שיותר יקבים מצהירים מאשר מצליחים ליישם באות לידי ביטוי ביין. כמה דוגמאות:

טפרברג סילבר סנג'ובזה 2009 - אדמתי (!), פרי עדין ומעט אלכוהול באף, פירותי וקל בחיך. יין חם ופשוט, אבל במיתוג ובקונטקסט הנכונים – אחלה של יין יומיומי לפיצה. לא ממש דומה לקיאנטי הפשוט שהמציא את הז'אנר – אבל הנישה זהה. 40 ש"ח.

טפרברג שרדונה רזרב 2009 - יין נעים, פירותי במידה, חומציות טובה, נגיעות עדינת של חבית אבל בלי השמנוניות. יינות מאופקת, יד קפדנית על החביות והימנעות מוצדקת מתסיסה מאלולקטית יצרו כאן שרדונה רגוע ואלגנטי. אהבתי. 70 ש"ח.

טפרברג טרה מלבק 2008 - נכון לרגע כתיבת שורות אלה – המלבק הישראלי הזני היחיד. לפני שבוע פתחתי בקבוק מהיין הלא שגרתי הזה והוא סחט מחמאות מסביב לשולחן. מיהרתי לשלוח לדף בסומלייה את ההמלצה הבאה: יין מפתיע, מיוחד וחצוף. יין מעניין, חומצי ומתובל שמצליח לשבור שגרה ולהישאר מאוזן. כמו יינות מוצלחים אחרים של טפרברג, הוא יודע לעשות את זה בצורה ידידותית לשותה וגם לארנק. שווה בדיקה! 75 ש"ח.

טפרברג רזרב קברנה סוביניון 2008 - פירותי ועשיר, אופי של הזן, פרי נדיב ובשל עם שוקולד. מלא ומרוכז, עם שפע חומצה וטאנין שבונים עמוד שדרה רציני לטווח הארוך – למרות שהוא נגיש כבר עכשיו. הוכחה שהיקב בהחלט יודע לשחק במגרש של הגדולים ולנפק יין שאין לו מה להתבייש מהקברנה המוערכים בארץ. בנוסף, מחיר של 100-110 ש"ח הופך אותו לתחרותי מאוד בזירה הזו. בד"כ לכתוב על נתונים טכניים זה מיותר, אבל בכל זאת 13.3% אלכוהול זה נתון שראוי לציין לחיוב. לסיכום: מאיפה שלא מסתכלים – יופי של יין.

הכותב נכח בטעימה כאורח של המסעדה

טוב שיש בלוג: חיפוש זריז מגלה לי שהפעם האחרונה שקניתי יין של בנימינה הייתה ב-2007. זה מייצג במידת מה את הדעה שהשתרשה אצלי על היקב, ועד כמה שאפשר לשפוט משיחות עם חברי למרקקה – אני לא היחיד. איכשהו נדמה שכרמל התעוררו לפני כעשור מתרדמת כרמל-מזרחי, לברקן-סגל תמיד היו אסים בשרוול וגם טפרברג מתחדשים ומתרעננים עם דגש על יינות נגישים במחירים נוחים. בעיני רבים, בנימינה לא נתפסת כשחקן משמעותי בתחום האיכות בקרב יקבים בקטגוריית המשקל הכבד, ולמרות שאפשר היה להצביע על שיפור נקודתי זה עדיין לא היה בקצב של שאר הגדולים שקיבלו בעיטה בתחת מהחבר'ה מקצרין. אפשר לנסות לחקור את הסיבות לזה, עם המיתוג המבלבל והלא ממוקד, סדרות בסיס מגמגמות, ועוד – אבל במקום להרחיב על ההיסטוריה אני מעדיף לקפוץ להווה. אחרי שיחות רבות בנושא – העניין התגבש לכדי ביקור מסודר ביקב.

אותו הווה של היקב מתחיל לפני שלוש שנים, עת נרכש היקב ע"י בעלי רשת חצי חינם. הדיבורים בנושא כללו ספקולציות נדל"ניות ונבואות על ייצור יינות "חצי חינם" לכבוד הבעלים החדשים. כשמתהלכים היום בג'ונגל הנירוסטה מגלים תמונה מעט שונה. הסיור בנבכי המיכלים העיר ממרבצו את המהנדס שבי וסחף את אסף פז ואותי לדיונים על כוחות הגזירה שמופעלים על הגרגרים במשאבות בורגיות בהשוואה למשאבות פריסטלטיות, ועוד פרטים טכניים להחריד שאגנוז מחוסר עניין הציבור. אבל יש תכלית לפרטים האלה ולסיור הנירוסטה. השורה התחתונה היא שהבעלים החדשים השקיעו באופן מאסיבי בציוד, ואין כמו סיור עם היינן כדי להבין איך, למשל, בקר ממוחשב של מיכל תסיסה יכול להשפיע על איכות היין הסופי (במיוחד ביקב שנעול יום וחצי בשבוע). תשומת הלב לא עצרה ברכש, ומשאבים הוקצו גם להנדסת האנוש ביקב, ולהכשרה של כוח האדם.

מיכלים והיסטוריה לחוד – איזה סיפור מספר הבקבוק? שאלה מאתגרת בהתחשב בעשרות התוויות שמייצרים ביקב. אני מבסס את התשובה (בעיקר) על הבקבוקים שפתחו לי בביקור, וצריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח מדגם מייצג. סדרת יוגב, מהמעט שטעמתי יוצאת מגדרה על מנת לספק נגישוּת, בעיקר לצרכנים מתחילים. בין לבין, כמה מהיינות עדיין דורשים עוד עבודה. סדרת הרזרב, המבוססת על יינות זניים מתחלקת לשניים: היינות הלבנים היו מוצלחים גם בגלגול הקודם של היקב, וכמו שיעידו רשמי הטעימה בהמשך הם ממשיכים להשתפר. כמו כן, נראה שמישהו הוציא את אדומי הרזרב מהחבית מוקדם יותר, ובכך הפך את הסדרה לרעננה ופירותית בהשוואה לדור הישן. בגזרת אבני החושן, על שמותיה המבלבלים – דגמתי זוג קברנה – ואם הוא מעיד באיכותו על שאר האבנים אז שווה לעקוב.

לפני שאביא כמה יינות כדוגמה, אקפוץ לסיכום: ההשקעה המאסיבית ביקב מתחילה לשאת פירות. לטעמי השיפור החד ביותר הוא בסדרת הרזרב, שמנפקת אדומים ראויים ולבנים מעולים. גם החושן מראה מגמה חיובית, ולא נותר אלא לחכות בסבלנות שהמאמצים הניכרים שמשקיעים בסדרות הנמוכות ישאו פרי גם הם. בין לבין, היקב מתמודד בנחישות עם תדמית העבר ומשקיע לא מעט בחיזוק המותג. אחרי ההפתעה שהיקב ניפק בטעימה העיוורת המוזכרת בהמשך – אני חושב שבהינתן הזדמנות כנה הוא יוכל להפתיע גם אתכם.

קצת יין. הבקבוקים נפתחו ללא חידרור, והמחירים הם 'מחיר מומלץ' (בפועל המחיר מעט נמוך יותר)

רזרב, שרדונה  ללא עץ 2010 - אף מעניין שפורס מתחת לפרי ההדרי-לימוני שכבות של מינרליות ועישון קל שמזכיר לי משחקי ילדות באבני צור. חומציות טובה, ריכוז טוב של הפרי, ממוקד ועסיסי. שארית קטנה של מתיקות לא מפריעה לו לכוון לאלגנטיות, והבשלות הנמוכה (13.5%) תורמת לרעננות. יין מעולה. 83 ש"ח זה לא מחיר מוגזם, אבל אם היה עולה פחות הייתי קונה יותר…

רזרב, שרדונה 2010 - כאן השרדונה מגיע בפאזה הפופולרית יותר, עם קליה, מרירות עדינה ותיבול. החומציות גבוהה ושומרת עליו רענן וחד למרות החבית הנדיבה. היין מספק דוגמה לכך שפרי מספיק איכותי עם טיפול מדויק יכול להתמודד היטב עם כמות נכבדה של עץ. היקב ממליץ ליישן אותו כמה שנים ואני מסכים. 83 ש"ח, כנ"ל.

רזרב, קברנה סוביניון 2008 - נרגע קצת מאז הפגישה טרום ההשקה. קברנה מדויק, פירותי ונקי. בשלות נעימה, תחושה טובה בפה, יובש טוב, מעט אלכוהולי. אחלה. 91 ש"ח – בדקו ותופתעו.

אבני החושן, תרשיש 2008 - הצבע מתאים לאופי: כהה. יין עשיר ודחוס, החבית מורגשת לצד פרי איכותי. מתובל ויבש. יין מלא ועדיין מעט גס לגילו הצעיר. בהשוואה לקודם נדמה שמרוויחים עומק על חשבון רעננות, לפחות בשלב זה. לשתיה עכשווית הרזרב כנראה יעבוד טוב יותר, ובעתיד? קשה לי לנבא. לאחרונה נתקלתי ביין הזה בטעימה עיוורת של קברנה-על מישראל, וכמה לסתות  מהמנוסות והמקצועיות בארץ נשמטו כאשר נחשפה התווית. המקום שלו במקרר? תוספת לשורת בקבוקי הירדן שתקנו מאותו בציר, על מנת לתת לו ניסיון על ציר הזמן. 132 ש"ח

הכותב סייר וטעם כאורח של היקב

לא פעם תהיתי באיזה תנאים מאחסנים יבואנים ומפיצים את היינות שלהם. אחרי כמה שעות בחדר טעימה שסמוך למחסן של חברת מרש אני יכול להעיד בפה מלא שיניים נוקשות מקור שהטמפ' שם מתאימה ליין יותר מאשר לאנשים. ההתכנסות התורנית של פורום היין של שרון ואסף הייתה הפעם בחדר הטעימה הזה. אני מסכים עם המשפט הראשון של שרון: כמה שזה מעניין לעשות טעימות של זן מסוים או סגנון – יש עניין רב בטעימות של פורטפוליו של היבואנים הקטנים של יינות האיכות. מדובר ביינות לא זולים שלא היה מזדמן לי לנסות במסגרת אישית, וכאן אפשר היה לשמוע עליהם הסברים מקיפים מהאנשים שבחרו להביא דווקא אותם – ולטעום אותם זה לצד זה.

היינות. טעמנו יינות מעניינים, שלא מייצגים בהכרח את אוסטרליה או את המבחר של היבואן. אני לא רוצה להעמיס ולכתוב על כולם, אבל קו כללי ברור היה שם – והוא מתיקות מדומה. גם כשהיין לא בומבסטי (יחסית), גם כשהחומציות בסדר והאף מצליח להיות לא ריבתי – התחושה הגליצרינית מהאלכוהול הגבוה יוצרת תחושה של מתיקות שבחלק מהיינות פגמה באיזון – איזון שהיה ממש לא רע מלבד הקוץ הזה.

מלבד ההיבט (החשוב) הזה האלכוהול כמעט ולא בא לידי ביטוי בתחושה באף ובפה. בנוסף, למרות הפרי המרוכז והבשל היינות שטעמנו היו רגועים יחסית מבחינת שימוש בעץ חדש, ולעתים אפילו היה חסר לי קצת חספוס-מתובל שישבור את הפרי הבשל. גם במסגרת המכנה המשותף הזה – מצאנו שם כמה יינות ממש טובים וכמה ממש מעניינים. טעמנו עיוור. המחירים שאני נוקב הם מחירי מחירון – לפני הנחות ומבצעים (המחיר הריאלי יכול להיות נמוך משמעותית).

Grosset Picadilly 2008 – שרדונה מעמק פיקדילי במקלארן וייל, כזה שלא מתבייש בחבית שלו אבל מצרף אליה ריכוז מרשים. חמאה, מינרליות וחומציות מעולה תפורים בתפר הדוק, עם קישוטים של פרי בצדדים. ארוך, עשיר ונדיב. 317 ש"ח.

חשבתם שאבי פלדשטיין ספק-אמיץ ספק-משוגע לנטוע ארגמן בכרמים הכי טובים שלו? דאמיין צ'רקי, בעלים-כורם (דור 6.0)-יינן החליט שהוא הולך לעשות מונטפולצ'יאנו זני באוסטרליה, ונטע את הענב האיטלקי ב-Marananga שבבארוסה. טוב, היקב לא הפך לקאלט בגלל יינות שגרתיים…

Tscharke, The Master, Montepulciano 2008 – פרחוני, שזיפים בשלים, ו… קרטיב ענבים (נשבע ביקר לי). חומצי, עסיסי, פירותי, קל יחסית, חלק ורך. מאוזן – על הצד הפירותי, עם קמצוץ רמז למקור של הזן. בלי להתפלסף יותר מידי – יין מעולה, מיוחד, וממש – אבל ממש טעים. 228 ש"ח.

אפרטיפים נחמדים, אבל הגיע הזמן להגיע לביזנס – הישורת האחרונה של הטעימה הורכבה משלושה שיראזים – המתוק, הבשל, והאדיר

Massena, The 11th Hour, Shiraz 2007 – אף שיראזי אופייני עם הבשרניות, הפלפל השחור וקצת פרחוניות אבל בפה כל המתיקות והבשלות של הפרי קצת מעמיסה, גם הטאנינים בשלים ומתקתקים והתיבול העדין והנעים לא מציל את העסק ממתיקות יתר – כזו שעושה 'לייק' לעמוד של פארקר בפייסבוק. לחובבי הסגנון. 273 ש"ח.

The Colonial Estate, Richard Lander, Shiraz 2006 – בשלות היא המוטיב כאן, ריבה ועור, מוצק, מרוכז-סירופי, בשלות מתקתקה וטאנין רך ומלטף. הזכיר לי יותר זינפנדל משיראז, בגרסה הקליפורנית הבשלה שלו – אבל הריכוז והנוכחות כאן מרשימים, במיוחד אם אתם חובבים את הסגנון. פצצת פרי, מצויינת בקונטקסט של שיראז עצמתי סופר-בשל. 528 ש"ח.

Kalleske, Edward, Shiraz 2008 – אף סגול-שיראזי ממוקד ועשיר עם שוקולד מריר שקשה לפספס, חומציות מעולה, מרקם חלק ורך, פירותי ולא בומבסטי, מאוזן, עקבי, עסיסי. אני מתלבט אם לסיים ב"אדיר" או "מעולה". הזכיר לי במשהו את הפולי של מונטס בתור יין מרוכז ועשיר שאינו בומבסטי. ה-יין של הטעימה, חוויה. 414 ש"ח.

תודה למרש על האירוח הכנה, הנעים והמקצועי – ותודה לערן גולדווסר שנכח והעשיר אותנו בידע הרחב שלו.

בבעיות במעבדה כתבתי שעבור העוסקים במדע מפחיד לעשות אותה מדידה פעמיים ולקבל תוצאות שונות. יש צד שני למטבע – ותמיד נעים לקבל אותה תוצאה כשחוזרים על המדידה. אם נפסיק שניה עם החנוניוּת – מה שבאמת נעים זה לשתות יין טב, עם אישה יפה, לצד אוכל טעים - וככה נראה ערב שישי שלנו

עמק האלה, שרדונה 2008 – צריך לתת לו כמה רגעים להתחמם בכוס ואז הוא מתחיל לתת את מה שיש לו להציע. אני לא הולך לנבור בטעמים ובריחות – היין מחבר בצורה חלקה פרי טוב עם חבית, ונותן תוצר שלם, נעים ומאוזן. החבית כאן היא לא תיבול בלתי-מורגש ברקע אלא חלק לא מבוטל מהתחושה של היין – אבל מצד שני לא באה על חשבון התחושה של הפרי אלא מוסיפה לה נפח, טעמים ועניין. כמו בצירים אחרים – מדובר כאן על אחד מיינות השרדונה המוצלחים בארץ לטעמי, במיוחד מבחינת השימוש המושכל בעץ. והמעבדה? שמחתי לגלות שמאז ההשקה של היין לפני חצי שנה, רשמי הטעימה שכתבתי מתארים היטב את היין ששתיתי בשישי. 75 ש"ח, אני אקנה עוד.