דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

שיגעון טרום-פסח בעיצומו ובנימינה לא נשארים חייבים ומציגים גם הם שורה של יינות חדשים. הבשורה העיקרית מבחינתי היא מה שאני מתפתה לקרוא לו "מגמת רקנאטי". החבית שהייתה מאפיין בולט בסדרה הזו לפני כמה שנים נעלמה, וצריך להתאמץ בשביל להבחין בה – אם בכלל. לצד זה בא אלכוהול נמוך יחסית, בעיקר בתחושה אבל גם באחוזים, שמתחילים מ-12% בלבנים וגם ברוב האדומים האלכוהול נשמר נמוך (הכל יחסי). אתם בוצרים יותר מוקדם? שאלתי את אסף פז בצד – "לא," חצי נעלב "אנחנו בוצרים יותר נכון." וואלה, כנראה שכן. נעבור לקצת יין?

גוורצטרמינר רזרב 2011 – לא הרבה מגבה את הבושם הריחני של האף. אחרי מכת הפרחים והפירות מגיע לפה יין מתוק, חסר חמיצות ובעל תחושה די רופסת. הסנגור יטען שזה יהיה ידידותי למי שלא אוהב יין. הקטגור יזכיר לו שזה לא חומר לתווית של רזרב ולתג המחיר הנלווה. הנקודה הזו חוזרת בגוורצים אחרים של היקב, כמו גם ביוגב הארומטי לטעמי. 64 ש"ח, לא תודה.

שני לבנים נוספים שהושקו סובלים מהלם בקבוק (פסח פסח פסח) שהקשה עלי לעמוד על קנקנם בשלב זה, אבל ניסיון העבר מלמד שיש למה לצפות. שלושת האדומים שהוצגו מוצלחים, עשוים היטב ומתומחרים בסדר ב-89 ש"ח. לצורך השוואה, שלושתם לדעתי מוצלחים יותר מהמרלו מאותה סדרה שטעמתי לאחרונה.

זינפנדל רזרב 2010 – שופע בדובדבנים-זינפנדליים שיכולים לשכר אותך רק מהריח. הזינפנדל הכי רזה שטעמתי עד היום, עם חומצה מצויינת, טאנין רך ומעט מרירות. אני לא מחלק ציונים, אבל לחבר'ה מגיע ציון לשבח שהצליחו לרסן כ"כ טוב את הריבתיות והאלכוהוליות שנלווים בדרך כלל לזינפנדל ולזקק את האופי של הזן למבנה טוב ומאוזן.

קברנה סוביניון רזרב 2009 – עם כל הכבוד לזנים מאתגרים ומעניינים, עזבו הכל – זה היין של הערב. קברנה נקי, פירותי ומדויק. עסיסי וחומצי, מרוכז בלי להיות כבד (13.5%). טעים ומוצלח, באופן כללי ובטח שבמחיר מומלץ של 89 ש"ח. הייתי רוצה לראות עוד יינות כאלה בטווח המחיר הזה, ולדעתי הוא מתחרה בנוחות בכל מה שתשימו מולו בקטגוריה. מומלץ, לחפש

 קריניאן רזרב 2010 – הפרי שהיין מציע כולל את הטוויסט האפל שאני אוהב בקריניאן של ויתקין, ריכוז, המון טאנין – הרבה יין. קריניאן מוצלח, אבל בגילו הנוכחי פחות מזמין וזורם כמו הקברנה לעיל. בכל מקרה שווה בדיקה לפחות למי שחובב את הזן.

הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב

לא יודע אם זה היה היין, החברה או הבשר הטוב, אבל היה ממש כיף בטעימה. פורום היין של שרון ואסף התכנס בפעם המי-יודע-כמה לטעימה, כאשר הפעם הכותרת הייתה יינות ישראליים מזנים 'ים תיכוניים' (מושג שעוד צריך להגדיר, מתישהו). פורמט הטעימה העיוורת מוכיח את עצמו שוב והיו כמה הפתעות לשני הכיוונים. מסקנות כלליות: רוב היינות שטעמנו היו יינות טובים עד טובים מאוד, ונראה שזה מגרש שיקבים קטנים מצליחים לשחק בו לצד הגדולים. מלבד זאת, היה יותר מיין אחד שכמעט אף אחד לא הכיר קודם לכן – והיו המון 'חשודים מיידיים' שלא הופיעו בטעימה – כלומר, יש הרבה דברים מוצלחים ומעניינים מהז'אנר שמסתובבים שם בשוק.

יין 1 – יין מתובל, רזה וחומצי, מזכיר במשהו קוט דה רון כפרי ופשוט. יין אוכל נעים ופשוט. בלנד שמבוסס בעיקר על קברנה על סירה וקריניאן. יקב עביה, ארט 2008. הפתעה לטובה של יין מעניין יחסית מיקב קטן ולא מוכר. הבעיה היחידה היא שהוא מעט יקר ביחס למה שיש לו להציע, 90-100 ש"ח.

יין 2 - שקוף ובהיר מאוד, מעושן מתקתק ופירותי, פרחוני ובשל. קל יחסית בחיך, מתוק ומתובל. בהחלט אפשר להתבלבל שזה פינו נואר, אבל כך או כך מתוק מידי, אפילו שהוא מעניין ומורכב באף. התלבטתי אם לכתוב עליו או לא, בסוף החלטתי לכתוב בדיוק מה שכתבתי על הדף לפני שידעתי מה זה. הלסת שלי לא הייתה היחידה שנשמטה כשחשפו את הבקבוק: שאטו גולן, גשם אדום 2007. 240 ש"ח.

יין 3 - יין עם אופי פירותי-פלפלי שמזכיר לי סירה אבל מעט מלא וטאני יותר. מוצק, פירותי ועשיר, נעים וטעים בדרכו המחוספסת. הופתענו לגלות שמדובר ביין חדש שלא הכרנו, בלנד חדש, אדום של יקב סומק מבציר 2008. עמוד השדרה של הבלנד הוא סירה וקריניאן – השאר מלבק ומורבדר. לא רק שמדובר ביין מוצלח וטעים, ב-75 ש"ח זה לא פחות ממציאה וביקשתי מברק (יין ובעלים) להביא איתו בקבוקים לקניה במפגש הבא. שורה תחתונה: לחפש ולחטוף.

יין 4 - יין משגע ומוחצן, פירותי, פרחוני, חומצי ועסיסי, מעט בשל ומתקתק אבל הפעם מרגיש מאוזן יותר. אחד היינות הטובים בטעימה, וגם על עיוור מרגישים שזו הליגה הגבוהה. כרמל מדיטרניאן 2007, שמח לגלות שהוא נפתח מאז הטעימה הקודמת ועומד בציפיות הגבוהות שיש ממנו. מעניין יהיה לעקוב איך הוא מתפתח עם הזמן. יין מעולה, אפילו במחיר של 160 ש"ח.

יין 5 - אני מכיר רק יין ישראלי אחד שמסוגל לנפק כזו פטרוליות – אז זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות את הריזלינג של ויתקין, מבציר 2007. מינרלי מאוד ונעים. אני מעדיף את הגרסה הצעירה עם פרי ופרחים במקום פטרול, אבל עדיין יין מוצלח, שמגיע לפאזת הפטרול בגיל מוקדם בהרבה ממקביליו האירופאיים. כ-75 ש"ח

יין 6 - יין מרוכז, מלא ועשיר מאוד, טאני, ארוך ועצמתי. מרכז ביחד הרבה פרי ופלפל שחור עם שכבות של עשבי תיבול. משהו באופי השחור שלו, בריכוז ובעצמה הזכיר לי את הפטיט סירה של ויתקין, אבל היין הזה נותן יותר שכבות של ריחות וטעמים. טוב, לא הייתי ממש רחוק – ויתקין שורשים א 2006. אמרתי לאסף פז שזו הפעם הראשונה שאני נתקל ביין הזה כשהוא מספיק פתוח שאני אצליח להבין ממנו משהו. היין המצטיין בטעימה. ב-250 ש"ח אני לא קונה בקבוק, אבל אולי במכירה העתידית אפשר למצוא אותו בפחות. עוד מויתקין התגנב לטעימה מסע אדום מבציר 2005, ששמר על עצמו יפה (למרות שהיה אחרי השיא) והפתיע את כולנו בכך.

תודה לשרון ואסף על הארגון, לאסף על האירוח ולאסף פז שהצטרף.

כמו בשנים הקודמות, קצת אחרי ביקבוק היין מזמינים ביקב ויתקין את מועדון הלקוחות לטעום ולקנות את היין העתידי. האמת היא שבהשוואה למחירי ההשקה היתרון הכספי של קניית שישיה עתידית הוא לא גדול, כמו שהודו אסף ושרונה בטעימה. היתרון הנוסף, עם זאת, הוא העובדה שהבקבוקים יושבים עוד קצת ביקב במקום לתפוס מקום במקרר (גם אחרי ההשקה…) השנה המפגש עבר לחדר הפנימי בבית היין במעברות, ולמרות שהיה כיף גם במיקום הקודם, בקיבוץ האווירה יותר חמה וגם הנשנושים שהוגשו לפני היו מוצלחים מאוד.

מה לומר על היין? חוץ מזה שהוא צעיר נורא, היינות בוקבקו לפני חודשיים לכל היותר, וחלקם עדיין נמצאים בהלם. קשה להגיד הרבה על היינות במצב כזה, ואני מתבסס על הניסיון שלי עם ויתקין בטעימות חבית ובטעימות כאלה בהשוואה ליינות שיצאו בסוף. זו גם הסיבה שאני לא כותב על שורשים (ג'), הוא די סגור כרגע ואין לי רפרנס לגביו. הבקבוקים נפתחו יממה מראש.

קברנה פרנק 2009 – פרחוני ומתובל, בעיקר מפולפל, בשלות נמוכה, חומצה מצוינת, חריפות, היובש עדיין חד. עדיין גס אבל פחות סגור מהמצופה. באופן די עקבי ביקב מצליחים להמנע מהפירזיניות-הירוקה – אתגר לא קטן בזן הזה, אפילו שבמידות נמוכות זה מתקבל בחום עבור הזן.

קריניאן 2009 – בעבר הקריניאן היה מגיע לפני הקברנה פרנק, והשינוי אינו מקרי. הקברנה מתפצל לו לכיוון רגוע יותר והקריניאן ממשיך להיות הערס הישראלי האהוב. אי אפשר להתבלבל באף, עם השכבות השחורות מתחת לפרי – אבל הפה אטום לחלוטין ויש בו בעיקר טאנין וחומצה. closed for business.

פטיט סירה 2009 – כל מה שאני אוהב ביין הזה נמצא בו כבר עכשיו. משגע! חומציות טובה שמגבה את הבשלות המתוקה, טאנינים בשלים, דחוס ומלא. מעולה, טעים נורא ומוכן באופן מפתיע. היות והוא בוקבק לפני שבוע-שבועיים כנראה שהוא יכנס בקרוב לתקופה סגורה. שורה תחתונה במחברת: לקנות.

שנה ומשהו מאז הביקור הקודם, אהוד ולטר ממשיך במסורת הביקור השנתי של פורום היין של רוגוב ביקב רקנאטי. עכשיו כשיותר יינות יוצאים תחת ידי הצוות החדש, אפשר להגיד משהו על הרוח החדשה במקום. אבל לפני הכל אני רוצה להודות בחום לעידו, לקובי ולנועם על אירוח מקצועי, חם ומרתק, ולאהוד על הארגון והיוזמה.

מי מפחד מאקלים חם?

הרבה מדברים על הדילמה של היינן באקלים החם שלנו. בפשטות:  בצרת מאוחר – קיבלת אלכוהול גבוה ויין ריבתי - החומצה הטבעית נהרסת וצריך לעשות תיקון חומצה רציני. בצרת מוקדם – אמנם האלכוהול רגוע ויש יותר חומצה טבעית - אבל שילמת בפנולים לא בשלים, טאנין בוסרי וארומות ירוקות. בהנדסה קוראים לזה trade-off, אחד על חשבון השני.

ברקנאטי לא קונים את המשוואה הזו, והדברים שטעמנו מוכיחים את הטענה שלהם. התעקשתי ושאלתי – איך עושים בחום שלנו יין לא בשל אבל גם לא ירוק. בוצרים מוקדם יחסית – ואת השאר עושים ביקב. השרייה קצרה יחסית על הקליפות מאפשרת לייננים להמנע מהאופי הבוסרי שעלול להיווצר בבציר המוקדם. מצד שני – מרוויחים חומצה טבעית, והאלכוהול נשמר סביר – נמוך מהממוצע המקומי באחוז (הערכה שלי).  את הצבע אפשר לחזק עם כמה אחוזי ענבים אחרים שנבצרו מעט מאוחר יותר – מאותו זן או מזן אחר. מסתבר שבשבוע על הקליפות אפשר להוציא מספיק מהענבים, ולהמנע מחלק מהחסרונות שיש בבציר המוקדם. אבל עם הנקודה הזו חכו לסיפור של המרלו.

טעם מקומי

על הבייבי של לואיס פסקו, הפטיט סירה-זינפנדל – כבר אמרו מזמן שיש בו משהו מקומי. החיפוש של הטעם המקומי או הזן המקומי - זה הדבר הסקסי הבא שיקבים מחפשים. הדוגמה התורנית היא ההשקה המיוחצנת של המדיטרניאן החדש של כרמל, ששואב השראה מהמדיטראנו של בן חנה (ולא רק בשם). עם הכניסה של שצברג ולוינסון ליקב, ההרכב והאופי של יין הדגל, הספשל רזרב, עשה מהפך מבלנד בורדו מבוסס-קברנה לבלנדים מופרעים לחלוטין. די להעביר רחרוח זריז בבלנד של 2008, שכולל חמישית פטיט סירה כדי להבין שמישהו טרף את הקלפים מחדש. 2009 אגב, כבר לא כולל קברנה בכלל. גם קריניאן מצטרף לפורטפוליו של היקב, כיין זני בסדרת הרזרב  (2008) וגם בהופעת אורח בבלנדים. Stay tuned.

יש מרלו בארץ?

כבר מזמן קיטרתי שמעט יקבים בארץ עושים מרלו שהוא גם מוצלח וגם מרלו (פלאם, עמק האלה, קד"ג – למשל). דווקא ביינות האלה הפילוסופיה שפרס עידו לוינסון מתבלטת בצורה ברורה. מספיק לטעום את המרלו מבציר 2008 – בסדרת הרזרב ובסדרת רקנאטי כדי להבין על מה מדברים הייננים. בבציר 2009 של הספשל רזרב, המרלו נישל את הקברנה מהבלנד, הוא מככב בכ-70% מההופעה - והתוצאה מבטאת את זה כבר בשלב מוקדם זה בחיי היין. השילוב של החומציות והאיזון הטוב הזכיר לי את המרלו שעושה לוינסון בבית. מהנקודה הזו טבעי לעבור לספר על היינות. אני בוחר דוגמאות נבחרות במקום לייגע אתכם עם כל 18 היינות שטעמנו. המחירים לקוחים מהרשת עבור הבציר הנוכחי.

רקנאטי מרלו 2008 - יין רענן ונקי, עם חומציות טובה, פרי נעים, תיבול ויובש רך. כיף של יין, שונה לגמרי ממה שמבקבקים בארץ תחת 'מרלו'. 50 ש"ח – לכו להיווכח בעצמכם. מועמד להיות היין היומיומי החדש שלי.

רקנאטי מרלו רזרב 2008 – היין בדיוק יצא מהחבית והוא עומד לפני בקבוק. ליין יש אופי 'אדום' שמבדל אותו מקברנה שאני רואה יותר כ'סגול', אבל למי אכפת? מה שמדהים ביין הזה הוא המרקם – תבחרו קלישאה: קטיפה, משי – מה שתרצו, אבל הוא מחליק על הלשון כאילו שהוא מרחף מעל. את כל זה מציפה חומציות מצוינת ורעננה ופרי מאופק ונעים. יין מלטף ומיוחד. מרלו (~75 ש"ח).

"זה היין שאני הכי גאה בו" הציג עידו את הבקבוק הראשון שטעמנו, ונאצלתי להחריש הערה סנובית. בצירים ישנים של היין הזה השאירו אצלי זכר לסוכריה אמרלד-ריזלינגית כבדה ולא מוצלחת – ואולי דווקא בגלל הציפיות הנמוכות הופתעתי כ"כ.

רקנאטי יסמין לבן 2009 – לא צריך להתקרב לכוס בשביל להישטף במיץ אשכוליות (פרנץ') פריחה וקצת עשב (סוביניון לבן). בפה כמו באף - שום דבר מתוחכם, תסיסה קלה, חומציות ופירותיות קצת מתקתקה (היין מוגדר יבש). צועק רעננות, קל נעים ופירותי. כ-11.5% אלכוהול! בשלושה במאה אני מכין לקיץ מדף במקרר, ליד הפירות. קפיצה ענקית ביחס לבצירים הישנים יותר של היין. תאמינו או לא – הוא אפילו מבושל. הפתעת הביקור.

 רקנאטי קריניאן רזרב 2008 (טעימת חבית) – כרם בעל מאזור צרעה. פרחוני, פירותי, לא כבד, חומציות טובה, הרבה יובש אבל לא חד, די סגור בטעמים אבל מקפל בתוכו גרסה מרוככת יותר ביחס לביטויים אחרים של הזן בארץ. יבדק שוב בעתיד.

רקנאטי פטיט סירה 2009 (טעימת חבית, תהיה מרכיב בבלנדים) – יין שחור-סגול בצבע ובאופי, פצצה של פרי כהה עם תבלינים וקפה. יין מלא, דחוס, מפוצץ בכוח ובטעמים, jaw-breaker. תינוק שרירן ומלא אופי של הזן. טעם ישראלי, מישהו?

רקנאטי ספשל רזרב 2006 (עומד לצאת לשוק) – דווקא כאן חוזרים לסגנון ה'חם' יותר, והיין לא התחיל תחת ידי הצוות הנוכחי. Textbook של "יין על" ישראלי איכותי, כזה שעשוי מחומר גלם טוב. יין בשל, מוחצן, וראוותן. הפרי בשל על סף הריבה, בפה הוא מוצק ודחוס, עם יובש חזק שיצטרך לפחות שנתיים כדי להתאזן עם השאר. יין מודרני, מדויק ועשיר. עשוי טוב בסגנון שלו. יעלה כ-170 ש"ח (על הנייר). אני לא קונה במחירים כאלה, אבל אם אתם מוכנים לשלם את המחיר של LE, יער יתיר, בלאק טוליפ ויינות אחרים מהז'אנר – יש לכם כאן קניה שלא נופלת מהם לטעמי. הייתי פותח את הראשון באזור 2012.

השקות יינות חדשים, בהרבה יקבים נראית ככה:

מסעדה יוקרתית בת"א רבתי. עיתונאים בלבד. דיילות/דוגמניות. ארוחת שף שהותאמה במיוחד ליינות.  מארז יינות לעיתונאים בשביל לטעום בבית. הלקוחות שומעים על היינות החדשים מהעיתונות – או פשוט מוצאים אותם על המדף בחנות.

בויתקין לא ממש עושים דברים כמו יקבים אחרים – וככה זה גם נראה כשיוצאים יינות חדשים:

חברי מועדון הלקוחות מקבלים הזמנה לטעום עם הייננים את היין העתידי (והשתתפות סימלית בעלות הארוח). היקב משיק את היינות שלו בפני הלקוחות ולא בפני העיתונות. בנוסף אומרים ביקב: היינות שלנו נגמרים מהר מידי ואנחנו לא רוצים להעלות את המחירים שלהם – אז אנחנו מזמינים אתכם הלקוחות הקבועים לקנות אותם בקניה עתידית לפני שהם יוצאים לשוק, כדי שלא יווצר מצב שלא נשאר יין עבור הלקוחות שלנו*. המחירים בקניה הזו, אגב – מצחיקים.

יש לי הרבה מה להגיד על מה שמתואר בפסקה הראשונה – אבל אני לא רוצה לערבב את זה בפוסט של ויתקין וזה יעלה באחד הפוסטים המתוכננים הבאים. הבאתי את ההשוואה רק כדוגמה נוספת – כמה הדברים נראים אחרת ביקב הזה.

בפינת החדשות: כמות הייצור גדלה. ביקב הוציאו "בלנד על" – כרגע חסר שם והרכבו המיסתורי מבוסס על הזנים הקיימים ביקב. מהבציר הנוכחי חלק מהיינות משווקים גם במגנומים - במספרים מזעריים.

היינות – כולם צעירים מאוד, כולם עם מיצוי פרי וריכוז מרשימים, כמו שלמדנו לצפות מיינות היקב. קריניאן 2007 שומר על מסורת של בשלות פרי, שמשולב בצד שחור אספלטי-מתובל-קלוי, מתפתח בכוס וחושף קפה וקרמל ועוד הרבה. קצת מחוספס וקצת אלכוהולי – צריך מעט זמן להרגע ולהתאפס, אבל ניסיון עם בצירים קודמים הופך אותו למניה בטוחה מבחינתי. הקברנה פרנק 2007 מוחצן, מתובל-מפולפל ומעניין. הפייבוריט הקבוע שלי פטיט סירה 2007 מרוכז ודחוס אפילו ביחס ליינות היקב האחרים, עם הבשרניות שאני אוהב למצוא בזן, עם יובש מטורף (אבל לא חד או בוסרי), תבלינים, ומה לא. גוף, נפח, בעיטה, פרי. ערס מחונך, שרירן בחליפה. קשה להגיד בלי לטעום אותו ליד הבצירים הקודמים – אבל אפשר לכל הפחות לקבוע שהוא לא נופל מבציר 2005 (2006 יושק בשבת הבאה), ואני חושב שאולי הוא גם מתעלה עליו.

"בלנד העל" של היקב, מבציר 2006, 400 בקבוקים ממנו מוצעים למכירה בכ-165 ש"ח. פרי בחזית, יופי של מבנה וריכוז, שכבות של פרי דחוס שהזכירו לי במשהו בצירים ישנים יותר של האניגמה. אני מסכים עם הטענה שלטעום ממנו לצד היינות הצעירים מפחית ממנו במשהו. לא יודע – היין עצמו מעולה, אבל אני כ"כ אוהב את האחרים שאני לא רואה את עצמי קונה אותו במחיר כפול מהם.

בלי מילות סיכום גרנדיוזיות – אני מקווה שהיקב ימשיך לעשות את מה שהוא עושה, כמו שהוא עושה, ובגישה שהוא עושה.

* כמובן שבקניה עתידית יש יתרונות כלכליים ברורים ליקב ואני לא טוען שזה השיקול היחיד. מכיוון שהיינות לא נשארים להעלות אבק על המדפים, ושההנחה על הקניה הזו היא משמעותית – זה לא מפחית מנכונות הטענה לעיל.

כולם פתאום מדברים על תמורה לכסף. בסומלייה אף הגדילו לעשות וארגנו תחרות כזו. הרבה לפני שתמורה לכסף הפכה לבאז-וורד של היין הישראלי, שנראה שלא ממש מנסה להסתגל למיתון – כאן היא קיבלה תשומת לב. אז בלי שום קשר לנ"ל – אני סוקר כמה יינות שלדעתי לא רק נותנים תמורה טובה למחירם, אלא נותנים מעל ומעבר. במקרה גם יצא שהרשימה מכילה מגוון של זנים וגדלי יקבים, מה שמוכיח שבכל תחום אפשר למצוא קניות טובות.

הביתי – רמה"ג, גולן קברנה – מדויק, קברנה-אי ועם מספיק פרי ונפח בשביל כל ארוחה של אמצע השבוע. לטעמי אין כמעט יינות סבירים בתחום של עד 40 ש"ח, וכאן מדובר ביין הרבה מעבר ל"סביר". תמיד טוב שיש בבית בקבוק. לשתות עד שנתיים-שלוש מהבציר

האלגנטי – דלתון עלמה - דלתון יודעים לעשות יינות זניים מוחצנים ונעימים בסדרת 'דלתון', אבל כאן מדובר במשהו אחר. בלנד בורדו, מאוזן, עדין וכיפי. אפשר לאהוב ואפשר לא – אבל אי אפשר להתווכח שהוא שונה לחלוטין מרוב היינות שנתקלים בהם בארץ – ובשילוב תג מחיר ידידותי כזה – זה לכל הפחות מצדיק בדיקה. לשתות עד ארבע-חמש שנים מהבציר.

הבומבסטי – ויתקין קריניאן – בום! ישר שמתם לב שיש לכם בכוס משהו אחר. סופר-פירותי, מרוכז ומתובל. לקחו את אחד הענבים הכי מקופחים בארץ – והפכו אותו לאחד מסמלי האיכות של היקב. יבולים נמוכים מאוד, כרמים בוגרות וייננות טובה – ככה עושים יין טוב. 75 ש"ח מוצדקים ביותר. להתחיל לשתות שלוש שנים אחרי הבציר, אפשר ליישן שלוש שנים נוספות. אפילו חיים שרגא לא מצליח שלא להחמיא.

המוכר והטוב – פלאם קלאסיקו – פירותי במידה, עשיר וריחני. אין בו את העוצמה ואת המורכבות של אחיו הגדולים הזניים – אבל אין לו מה להתבייש מיינות אחרים ברשימה. מאוזן, נקי ופירותי. 75 ש"ח.

האיטלקי – צ'ילג ג'ובנה מרלו – מסתבר שיש בארץ מרלו טוב שלא נופל לבשלות יתר או מקוטלג כקברנה בתחפושת. מלבד היותו יין טוב ומאוזן – הבלתי-שגרתיות היא זו שהכניסה אותו לרשימה. אני לא יודע לשים את האצבע בדיוק מה זה, אולי הפרחוניות באף, או המרקם החלק בפה – אבל זה יין די שונה. 70 ש"ח. לשתות עד ארבע-חמש שנים מהבציר.

הבומבסטי #2 – כרמל, אזורית, פטיט סירה – כנראה הנציג הכי פחות מוכר בסדרה הטובה – ולא בצדק. ריכוז, עוצמה, טאנין וחבית – יין שרירי, מתובל ומחוספס. ביטוי ראוי של הזן והיין האהוב עלי בסדרה האזורית. 75 ש"ח.

המתבקש – הרי גליל יראון – אי אפשר להרכיב רשימה כזו בלי היין שמאז שעושים אותו מהווה מילה נרדפת ל'תמורה למחיר'. לא ממש צריך להרחיב על האיכות, כושר היישון והרמה של יין הדגל של היקב המצויין הזה. אפשר רק להוסיף שהקברנה הפשוט ויראון סירה של היקב גם הם ראויים לאזכור של כבוד ברשימה. המחיר עלה אבל עדיין אפשר להשיג אותו בטווח ה-85 ש"ח אם קצת מחפשים. לשתות החל מחמש שנים מהבציר, ולפי המצב של 2001-2 שטעמתי לא מזמן – אפשר ליישן אותו עוד שלוש שנים נוספות, אולי יותר.

בחזרה לרעננה, לאחד האירועים השנתיים החביבים עלי (2008, 2007). הארגון מצוין, מספיק אנשי צוות מכל הכיוונים, מרחב גדול להסתובב, מספיק אוויר בשביל לנשום ובשביל לתת ליין את הכבוד – אבל לא פחות חשוב, רשימת יקבים שמוציאה את כל עכברי היין שכמותי ממחילותיהם – והיה לי העונג לפגוש הרבה מכרים.

רק שני לבנים הוצגו ביריד כולו. לחצתי את היד לסם פלטר המלך, וקיבלתי לפתיחת הערב מזיגה מהסוביניון הלבן 2008. גם את בציר 2007 המצוין פגשתי לראשונה באותו אירוע - בשנה שעברה. היין חיוור מאוד כקודמיו, הפעם את הפצצה הטרופית הבשלה בחזית החליפו הדרים – ובמיוחד אשכוליות, כשהפריחה והטרופיות נוכחות מאחורה. חמיצות די גבוהה בחיך ופרי. אני מעדיף את הלבנים שלי מעט פחות חומציים אבל ההיכרות שלי עם הלבנים של היקב מרמזת על הלם ביקבוק ואני מאמין שעוד כמה חודשים, כשמזג האוויר יתאים לו – הוא יהיה שונה.

הדוכן שהכי הרבה אנשים צבאו על בקבוקיו היה מרגלית. טעמתי את הקברנה פרנק, הק"ס ואת האניגמה מבציר 2006, ואין לי שום דבר חכם לומר עליהם מלבד זה שהם כרגע בוסריים ולא קרובים להיות מוכנים לשתיה. בגלל שאני יודע שזה מרגלית אני יכול רק להניח שהם ישמרו על האיכות שהיקב מנפק מעל עשור, אבל אלו לא מחירים שיגרמו לי לבדוק את ההנחה הזו.

מהצד השני של הרחבה עמד הטיטאן השני של הבוטיקים, שם היה לי התענוג לחזור ולהפגש עם פטיט קסטל 2006 שטעמתי לא מזמן, שבלי להכנס לעודף תיאורים – היה אחד היינות הבודדים שלא הגיע למרקקה. לצידו האח הבכיר, גראנד וין 2006 בפורמט מגנום, הפגין קשיחות צעירה עם הרבה הבטחה מאחוריה. המרכיבים שעושים את קסטל קסטל כבר שם ורק צריכים להתבגר עוד כמה שנים.

אצל ויתקין חזרתי לקריניאן 2006, שהספיק להבשיל ולהשיל קצת חספוס בארבעת החודשים מאז שנתקלתי בו לאחרונה, והגוונים השחורים שלו עכשיו מגובים בפרי המרוכז והעשיר – החותמת של היקב ומה שמביא לא רק אותי להתרשם כמעט מכל מה שהם מוציאים. עגור שמירה מיוחדת 2006 הוא עוד יין ששווה להזכיר, עם אופי קברנאי, חבית שתומכת בפרי ונפח טוב. מתבקשת קדרה חורפית לצידו, או נתח עסיסי.

לא מזמן פתחתי בקבוק יראון 2005 עם קדרה של בקר וירקות שורש. חבל – היין היה נשכני, צעיר ולא מוכן לשתיה – תנו לו שנתיים לפחות. הרי גליל יראון סירה 2005 לעומתו, צעיר אבל נגיש בהרבה (בדומה לבצירים קודמים). יש לו צבע סגול מדהים, אף משגע עם פרי יער, וניל, שזיפים, כשברקע בשר מעושן וקליה. בפה הוא מרוכז, פירותי, ומפנק. בשניה שהרחתי אותו היה ברור לי שזה היין שילווה אותי לקופה. ב-85 ש"ח שווה לחטוף אותו לדעתי.

לסיום, שיראז קאיומי 2005 של כרמל, גם הוא עם הסגול השיראזי היפה, פירותי-בשל ועשיר באף, דחוס, עסיסי ומלא בפה, הרבה יותר שיראזי באופי. יין שמעניק הרבה. הבאז שרוחש סביבו – מוצדק לטעמי.

להתראות ב-2010 !