דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

ערן פיק עובד בשתי ידיים: ביד אחת הוא זורק את הכפפה ובשניה – מרים. צריך קצת אומץ בשביל לארגן טעימה מסוג כזה ועל סקאלת מחיר כזו, וכמו דברים אחרים שעוברים תחת הידיים האלה – הכל תקתק עד אחרון הפרטים. התזה: העולם מול בורדו, האם אפשר לזהות שזה בורדו בלי התווית? המיקום: מועדון הקצינים בת"א, האמצעים: 5 כוסות, מים ולחם. האוכל החביב של המקום היה בתפקיד הקינוח.

מתוך הפלייט הראשון:

יין 1 – אדמתיות נעימה עם פרי ברקע, אגוז מוסקט, חומצי מאוד, רזה, תיבול עדין ונגיעות של מרירות. ארוך מאוד ועקבי. אם זה מחוץ לבורדו אז זה עושה עבודה טובה. טוב, החומציות הבולטת הייתה צריכה לרמוז לי על המוצא - Sassicaia 2004. היין המוצלח ביותר בפלייט לטעמי

יין 2 – ארז, אדמה, יותר פרי מהקודם, אחרי כמה דקות בכוס האף מתחיל להראות מורכבות וחושף רבדים נוספים. בפה חומציות נעימה, מעט טאני אבל שומר על פאסון ורוגע. הדוק ומרוכז, מעניין וטעים. אייקון קליפורני שניצח את עלית בורדו בטעימת פריז המפורסמת לפני 35 שנה, Stag's Leap, SLV 2007. היין השני המוצלח של הפלייט, הבציר הזה מסתובב בארץ עם עודף מ-700 ש"ח.

יין 3 – האף מעט בשל ופירותי ביחס לקודמיו, בפה חומציות מצויינת, טאנין נוכח, אבל מה שמייחד אותו הוא מבנה רזה ודקיק, הכי פחות שומן מכל היינות שטעמנו. אלגנטי מאוד על החיך, אבל בעיני יש ריחוק בינו לבין האף, ומעט מוזר לטעום יין עדין אחרי אף בשל (הכל יחסי, כן?) טוב, הגענו לבורדו. Ponte Canet 2006.

הפלייט השני:

יין 6 – פירותי כל הדרך, בשל יחסית, מעט אלכוהולי, פרי צלול וטעים, טיפה חריף, טאנין מעט גס. הימור: עולם חדש, ישראל מהסקאלה הגבוהה או משהו מקביל. תוצאה: עוד מיתולוגיה קליפורנית, Dominus 2004

יין 7 – מלא יחסית למצטייני הפלייט הקודם, מהוקצע ואלגנטי יותר מהיין הקודם, אדמתי, החבית מעט מורגשת באף, חומצה טובה, טאנינים משולבים. כתבתי בשורה התחתונה "הכי בורדו עד עכשיו". מסביב לשולחן, שכלל כמה מהטועמים המקצועיים בארץ – היה מי שאהב והיה מי שלא, אבל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהמוצא בורדולזי. היו כמה הפתעות בטעימה, אבל מבחינתי לגלות שזה גראנד וין 2005 של קסטל הייתה ההפתעה הכי נעימה. כבוד ענק! שני היינות האלה היו מצטייני הפלייט לטעמי.

יין 8 – היה בו פגם שלא הצלחתי לזהות את סוגו, והאפיל על רוב הארומות האחרות שהרחתי. התייעצות עם המומחים הצביעה על ברט, ואני סונוורתי מהריח הזה ולא ממש הצלחתי להעריך את היין או להנות ממנו. רוב הטועמים סביב השולחן מיד הצביעו על היין הזה כעל הכוכב של הטעימה וזיהו את מוצאו וייחוסו. טוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שאטו לאטור 2004.

סיכום ותודות: תודה ענקית לערן על הפקה מרתקת, על יוזמה, סבלנות וארגון למופת. תודה לצוות של מועדון הקצינים על סבלנות וקשב – לדיווחים על האוכל (והיין) חכו לבוב. הקינוח יזכה לפוסט נפרד.

משפחת תשבי, רצף של דורות כורמים מאז המאה ה-19, החליטו לפני כמעט שלושים שנה שלא כל הענבים שלהם ילכו לכרמל והקימו את היקב שהיום מייצר סדר גודל של מליון בקבוקים. בנתיים הייתה מהפיכת האיכות, ולא מעט כורמים ותיקים החלו טומנים ידם בצלחת. צביקה היזרעאלי פתח את יפתחאל, ברק הזכרונאי הקים את יקב סומק, אבי מהשפלה הקים את כהנוב ואלו רק כמה דוגמאות שקופצות לראש. זה מביא אותי צפונה לליבו של אזור היין הגלילי, ואל אחת מגולות הכותרת שלו – כרם בן זמרה. בדרך ליישוב הזעיר (מכיוון כרמיאל) החל מאזור מירון הנוף מתחלף בכרמים, וחולפים על פני המרבדים האינסופיים של דלתון, מרום גליל (סגל), קאיומי (כרמל) וקדיתא (מרגלית SR, ססלוב) המיתולוגיים ושלטים רבים של ישובים נשמעים כמו רשימת יקבים. לא מאוד שונה מכביש 38 וסביבתו באזור הרי יהודה.

בן זמרה הוא אחד המותגים הראשונים והמוערכים של האזור. הבדיחה השחוקה טוענת שכמות הענבים שדרושה על מנת לייצר את כל הבקבוקים המתהדרים בשם האזור הזה גדולה פי כמה מסך הכרמים הנטועים בו. במשך שנים מכר יוסי אשכנזי ענבים מכרמיו וראה אותם הופכים לסדרות הגבוהות והיקרות של יקבים גדולים – יינות שהתהדרו בזמרתם עוד לפני שהאזוריוּת הייתה פופולרית כמו היום. לפני שמונה שנים החליט גם הוא לנסות לייצר יין מהענבים שלו והקים את יקב בן זמרה הנושא את שם המותג.  בשנים האחרונות הוא מצטרף ליקבים אחרים שעברו לפורמט כשר – אולי סממן לקשיים מסחריים.

בן זמרה, סילבר קברנה סוביניון 2009 - צבע שחור ואטום לחלוטין, פרי נדיב עם נגיעות ירקרקות עדינות. אולי זה הדמיון שלי אבל משהו שמתקשר לי לקברנה גלילי, שאני מקשר גם לחלק מהיינות של סגל. מתחיל בתחושה פירותית ונעימה בפה עם טאנין ותבלינים, אבל אז מצטברת קצת מרירות-אלכוהולית וחריפות לקראת הסיום. על התווית האלכוהול ירד באופן ניכר ל-13%, אבל הוא עדיין קצת מורגש. בסה"כ יין נחמד, שמבטא את הזן ואולי גם את הגיאוגרפיה ומהווה שיפור ניכר ביחס לבציר ישן שטעמתי. במחיר של 80 ש"ח אפשר אולי לתת לו ניסיון.

רקע

אלי רבן, חבר ואספן יין לא קטן החליט לקרוא תיגר על הקונספציה המעצבנת של "יין ישראלי לא מתיישן יותר מ-5 שנים" והפיק טעימה עיוורת מעניינת מאוד. ההגדרה של היינות בטעימה הייתה קצת מסובכת: יינות שעלו פחות ממאה ש"ח בצעירותם ונמצאים היום בסוף או אחרי חלון השתיה המומלץ. אתאר כמה יינות לפני שאני קופץ למסקנות.

יין

1. חיזור שמתנדף אחרי כמה דקות. פרי נעים אבל מגלה מעט סימני עייפות, טאנין רך. לא ליישון נוסף אבל בסה"כ די מאוזן ונעים לשתיה. הימור: מרלו

2. באף פרי רך, קליה ואדמה, התחושה הרכה ממשיכה גם לחיך, מעט חסרה חומציות, טאנין וריכוז טובים, החבית מעט בולטת. בסה"כ טוב מאוד. הימור: קברנה מ-2003

3. פרי עדין, מעט אלכוהול, טאנין מוצק, נגיעה מרירה, מרקם חלק, פרי נעים, חומצה עדינה, מעט עץ. טעים לאללה. הימור: קברנה 2004

4. פירותי ופרחוני, אלכוהולי, חומצה טובה והמון פרי בחיך, מתוק, מרוכז ומלא חיים. הימור: ירדן סירה.

מסקנות

עבר: היו יינות טובים יותר וטובים פחות, יינות לפני השיא ויינות אחרי השיא – אבל כל היינות היו טובים לשתיה, בריאים ונושמים. תעודת כבוד ללקט אקלקטי, בעיקר של יקבים קטנים.

הווה: היום הכרמים יותר מבוגרות. הידע בכורמות ובייננות עשה זינוק קוונטי (וממשיך לגדול). במילים אחרות: לא נורא אם "שוכחים" יין לא "נחשב" במקרר כמה שנים יותר מהמתוכנן.

עתיד: מישהו מעיז להמר איך תראה טעימה של בצירי 2009-11 בשנת 2022?

תשובות

(1) טפרברג, טרה מרלו 2006. בכלל לא רע, בהתחשב בזן. (2) ברבדו קברנה 2001. וואו, הפתעה לטובה. נעדר הירקרקות האופיינית ומוצלח בלי קשר. (3) צרעה, אילן קברנה 2000 (איפה הייתה עוברת מדף היום תווית כזו?) (4) סוסון ים קאמי 2005.

Follow Up

בבקבוק של הצרעה נשארו כוס וחצי. פקקתי אותו אחרי שעתיים שהיה פתוח, שמרתי במקרר במהלך הלילה ופתחתי אותו למחרת בבוקר במהלך ההשקה ביקב צרעה ביחד עם ערן פיק. אחרי 11 שנים מהבציר ו-18 שעות חשיפה לחמצן ציפיתי למצוא חומץ מחומצן ומבאס. במקום זה פגשנו יין שהחמצן עשה לו רק טוב והוא השתפר במהלך הלילה. ריחרחתי את הכוס ולא האמנתי. את המילה הראשונה שעלתה לי בראש לא העזתי לבטא בקול. בורדו. מורכבות, חן ואלגנטיות, עם אדמתיות מפתה, ארומות שניוניות ולצידן הפרי עדיין משמיע את קולו. מגע רך בחיך, איזון ורוגע. חבל שהיו רק שתי לגימות לכל אחד להתענג עליהן. בצירוף מקרים קוסמי לקוח אחר הביא איתו את אותו היין מבצירים 01 ו-03. 2001 היה מוצלח יותר מ-2003, אבל היין שהבאתי התעלה על שניהם – אולי גם הם היו צריכים להיות פתוחים איזה לילה.

"אם בציר 2000 נראה ככה בגיל 11, באיזה גיל כדאי לפתוח את שורש 2008?" שאלתי את ערן. הוא רק שתק, מחייך את החיוך הצנוע שלו…

גילוי נאות: אני מחשיב את עצמי חבר של היקב, אנשיו, ומכונת האספרסו – לא בסדר הזה.

אני קורא כמעט כל מה שמתפרסם על יין בעברית ברשת. בדרך כלל אני לומד, לפעמים אני לומד מטעויות. אחד הדברים שאני פחות אוהב לקרוא אלו ביקורות יין שרובן עוסק בנתונים טכניים שמסופקים ע"י היקבים/יח"צ או כתובים על הבקבוק. לפעמים יש בהם פרטים מעניינים, כמו הסיפור על הכרם ממנו מגיע הקריניאן המסקרן של רקנאטי, אחוז אלכוהול חריג ביחס למה שטועמים, מרכיב לא שגרתי בבלנד וכד'. אבל אם זה בלנד בורדו למי אכפת כמה אחוז מרלו יש שם? למי אכפת משך היישון בחבית? אכפת לי איך מרגישים את החבית ביין. אם כבר מדקדקים בנתונים טכניים, למה לא לכתוב ברשמי טעימה גם את הבריקס בבציר, pH, סוג השמרים, דרגת הקליה של החבית, מספר השפיות והסל"ד של הדיסטמר?

רצה הגורל והגיע מארז יפה לפתח דלתי, שמהווה case study לטענה לעיל. אלו שני היינות שקיבלתי, ואני מצטט סלקטיבית מדפי היינן, מקווה לא להתבלבל ביניהם:

יין א' - התירוש עבר השריה קרה ב-14 מע' למשך שלושה ימים, לאחר מכן תסס 10 ימים, לאחר סחיטה עדינה עבר לתסיסה מאלולקטית במיכלי נירוסטה. היין יושן סה"כ 15 חודשים בחביות עץ אלון אמריקאי וצרפתי. 15% אלכוהול, בציר ידני סלקטיבי עם אור ראשון בספטמבר 2009. מהיין יוצרו 9,500 בקבוקים. מחיר מומלץ לצרכן 79 ש"ח

יין ב' - התירוש עבר השריה קרה ב-14 מע' למשך שלושה ימים, לאחר מכן תסס 10 ימים, לאחר סחיטה עדינה עבר לתסיסה מאלולקטית במיכלי נירוסטה. היין יושן סה"כ 15 חודשים בחביות עץ אלון אמריקאי וצרפתי. 15% אלכוהול, בציר ידני סלקטיבי עם אור ראשון בספטמבר 2009. מהיין יוצרו 10,000 בקבוקים. מחיר מומלץ לצרכן 79 ש"ח

ועכשיו ליינות באמת:

טוליפ Mostly קברנה פרנק 2009 - ממשיך לנפק את אחד היינות המוצלחים של היקב לטעמי. היין מגיש פרי בשל וידידותי עם מחמאות של תיבול באף ובחיך. הבשלות הגבוהה מגיעה עם מעט חום ותחושת המתיקות הצפויה אבל באופן שמצליח להשתלב, כחלק מהאופי של היין וסגנון הבית של טוליפ. היין המוצלח והנגיש הזה עקבי עם בצירים קודמים, ואני עקבי בהמלצתי להכניס אותו לשעה למקרר לפני ההגשה. מחפשים אולי יין לראש השנה?

טוליפ Mostly שיראז – קברנה 2009 - אותה ייננות כמו היין הקודם: 15 חודשי חבית, 15% אלכוהול מוכיחים שמספרים ונתונים טכניים לא חשובים כמו היין עצמו. התוצאה כאן היא הרבה חבית קלויה שמעיבה על הפרי, מחסור בחומציות וכמות נדיבה של תיבול וחריפות. איפשהו מסתתר כאן פרי טוב, אבל לטעמי הבשלות כמו גם החבית חצו את הסף ויוצרים יין חם, לא רענן ולא מאוזן. פתחתי בקבוק נוסף שבועיים אחרי הטעימה והתוצאה הייתה דומה. אולי הקברנה פרנק לא שמע על הנתונים הטכניים והצליח להתמודד עם העץ והבשלות יותר טוב מאשר הפרי ביין הזה.

היינות נשלחו ע"י היקב.

בזמנים שהרבה אנשים מדברים על יינות שנותנים תמורה טובה למחיר – לא ברור איך יקב טפרברג, עם יינותיו הנגישים נשאר מתחת ללא מעט מכ"מים. הסבר לעניין אפשר אולי למצוא בדברים של מוטי, נצר למשפחת טפרברג שמייצרת יין מאז 1870. מוטי עלה לבמה, סקר את הנוכחים בחיוך שמשלב צניעות עם ביטחון עצמי והתחיל מהסוף "עד עכשיו השקענו קודם כל במוצר, עכשיו אנחנו מוכנים לשלב הבא"' – כאשר הוא מכוון לשיווק היין ולתדמית היקב.

חדר מלא אנשי יין התכנס במסעדת הקומה ה-11 לשמוע את הדברים. הפעם לא מדובר בהשקה של יין – אלא בחדשות משמעותיות מהגזרה המסחרית: סדרות הבסיס של טפרברג הולכות להכנס למדפיה של רשת רמי לוי, שאמר באותו המעמד "אצלנו ברשת זה חייב להיות יותר זול". האמת שלא ברור למה היינות לא משביחים את ההיצע הדלוח-בחלקו שעל מדפי הרשתות הגדולות. מלבד זאת, האם יכול להיות שהחתונה הטריה נועדה להוות משקל נגד לחיבור בנימינה-'חצי חינם'? האם עוד יקבים גדולים יחברו לגופי ענק עם הפצה חזקה כמו תבור-'קוקה קולה'? ומתי יהיו על המדפים "יין אדום שופרסל" כמו ברשת סיינסבורי הבריטית שמחזיקה אפילו מאלט Islay בן 12 תחת מותג הבית?

נעזוב כאן את השאלות והנבואות לטובת התכלס. הקו שמחבר בין היינות שטעמנו הוא שמירה על רעננות הפרי ועל האופי של הזן, חבית שכמעט אינה מורגשת, והימנעות מבשלות-יתר. במילים אחרות – אמירות שיותר יקבים מצהירים מאשר מצליחים ליישם באות לידי ביטוי ביין. כמה דוגמאות:

טפרברג סילבר סנג'ובזה 2009 - אדמתי (!), פרי עדין ומעט אלכוהול באף, פירותי וקל בחיך. יין חם ופשוט, אבל במיתוג ובקונטקסט הנכונים – אחלה של יין יומיומי לפיצה. לא ממש דומה לקיאנטי הפשוט שהמציא את הז'אנר – אבל הנישה זהה. 40 ש"ח.

טפרברג שרדונה רזרב 2009 - יין נעים, פירותי במידה, חומציות טובה, נגיעות עדינת של חבית אבל בלי השמנוניות. יינות מאופקת, יד קפדנית על החביות והימנעות מוצדקת מתסיסה מאלולקטית יצרו כאן שרדונה רגוע ואלגנטי. אהבתי. 70 ש"ח.

טפרברג טרה מלבק 2008 - נכון לרגע כתיבת שורות אלה – המלבק הישראלי הזני היחיד. לפני שבוע פתחתי בקבוק מהיין הלא שגרתי הזה והוא סחט מחמאות מסביב לשולחן. מיהרתי לשלוח לדף בסומלייה את ההמלצה הבאה: יין מפתיע, מיוחד וחצוף. יין מעניין, חומצי ומתובל שמצליח לשבור שגרה ולהישאר מאוזן. כמו יינות מוצלחים אחרים של טפרברג, הוא יודע לעשות את זה בצורה ידידותית לשותה וגם לארנק. שווה בדיקה! 75 ש"ח.

טפרברג רזרב קברנה סוביניון 2008 - פירותי ועשיר, אופי של הזן, פרי נדיב ובשל עם שוקולד. מלא ומרוכז, עם שפע חומצה וטאנין שבונים עמוד שדרה רציני לטווח הארוך – למרות שהוא נגיש כבר עכשיו. הוכחה שהיקב בהחלט יודע לשחק במגרש של הגדולים ולנפק יין שאין לו מה להתבייש מהקברנה המוערכים בארץ. בנוסף, מחיר של 100-110 ש"ח הופך אותו לתחרותי מאוד בזירה הזו. בד"כ לכתוב על נתונים טכניים זה מיותר, אבל בכל זאת 13.3% אלכוהול זה נתון שראוי לציין לחיוב. לסיכום: מאיפה שלא מסתכלים – יופי של יין.

הכותב נכח בטעימה כאורח של המסעדה

טוב שיש בלוג: חיפוש זריז מגלה לי שהפעם האחרונה שקניתי יין של בנימינה הייתה ב-2007. זה מייצג במידת מה את הדעה שהשתרשה אצלי על היקב, ועד כמה שאפשר לשפוט משיחות עם חברי למרקקה – אני לא היחיד. איכשהו נדמה שכרמל התעוררו לפני כעשור מתרדמת כרמל-מזרחי, לברקן-סגל תמיד היו אסים בשרוול וגם טפרברג מתחדשים ומתרעננים עם דגש על יינות נגישים במחירים נוחים. בעיני רבים, בנימינה לא נתפסת כשחקן משמעותי בתחום האיכות בקרב יקבים בקטגוריית המשקל הכבד, ולמרות שאפשר היה להצביע על שיפור נקודתי זה עדיין לא היה בקצב של שאר הגדולים שקיבלו בעיטה בתחת מהחבר'ה מקצרין. אפשר לנסות לחקור את הסיבות לזה, עם המיתוג המבלבל והלא ממוקד, סדרות בסיס מגמגמות, ועוד – אבל במקום להרחיב על ההיסטוריה אני מעדיף לקפוץ להווה. אחרי שיחות רבות בנושא – העניין התגבש לכדי ביקור מסודר ביקב.

אותו הווה של היקב מתחיל לפני שלוש שנים, עת נרכש היקב ע"י בעלי רשת חצי חינם. הדיבורים בנושא כללו ספקולציות נדל"ניות ונבואות על ייצור יינות "חצי חינם" לכבוד הבעלים החדשים. כשמתהלכים היום בג'ונגל הנירוסטה מגלים תמונה מעט שונה. הסיור בנבכי המיכלים העיר ממרבצו את המהנדס שבי וסחף את אסף פז ואותי לדיונים על כוחות הגזירה שמופעלים על הגרגרים במשאבות בורגיות בהשוואה למשאבות פריסטלטיות, ועוד פרטים טכניים להחריד שאגנוז מחוסר עניין הציבור. אבל יש תכלית לפרטים האלה ולסיור הנירוסטה. השורה התחתונה היא שהבעלים החדשים השקיעו באופן מאסיבי בציוד, ואין כמו סיור עם היינן כדי להבין איך, למשל, בקר ממוחשב של מיכל תסיסה יכול להשפיע על איכות היין הסופי (במיוחד ביקב שנעול יום וחצי בשבוע). תשומת הלב לא עצרה ברכש, ומשאבים הוקצו גם להנדסת האנוש ביקב, ולהכשרה של כוח האדם.

מיכלים והיסטוריה לחוד – איזה סיפור מספר הבקבוק? שאלה מאתגרת בהתחשב בעשרות התוויות שמייצרים ביקב. אני מבסס את התשובה (בעיקר) על הבקבוקים שפתחו לי בביקור, וצריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח מדגם מייצג. סדרת יוגב, מהמעט שטעמתי יוצאת מגדרה על מנת לספק נגישוּת, בעיקר לצרכנים מתחילים. בין לבין, כמה מהיינות עדיין דורשים עוד עבודה. סדרת הרזרב, המבוססת על יינות זניים מתחלקת לשניים: היינות הלבנים היו מוצלחים גם בגלגול הקודם של היקב, וכמו שיעידו רשמי הטעימה בהמשך הם ממשיכים להשתפר. כמו כן, נראה שמישהו הוציא את אדומי הרזרב מהחבית מוקדם יותר, ובכך הפך את הסדרה לרעננה ופירותית בהשוואה לדור הישן. בגזרת אבני החושן, על שמותיה המבלבלים – דגמתי זוג קברנה – ואם הוא מעיד באיכותו על שאר האבנים אז שווה לעקוב.

לפני שאביא כמה יינות כדוגמה, אקפוץ לסיכום: ההשקעה המאסיבית ביקב מתחילה לשאת פירות. לטעמי השיפור החד ביותר הוא בסדרת הרזרב, שמנפקת אדומים ראויים ולבנים מעולים. גם החושן מראה מגמה חיובית, ולא נותר אלא לחכות בסבלנות שהמאמצים הניכרים שמשקיעים בסדרות הנמוכות ישאו פרי גם הם. בין לבין, היקב מתמודד בנחישות עם תדמית העבר ומשקיע לא מעט בחיזוק המותג. אחרי ההפתעה שהיקב ניפק בטעימה העיוורת המוזכרת בהמשך – אני חושב שבהינתן הזדמנות כנה הוא יוכל להפתיע גם אתכם.

קצת יין. הבקבוקים נפתחו ללא חידרור, והמחירים הם 'מחיר מומלץ' (בפועל המחיר מעט נמוך יותר)

רזרב, שרדונה  ללא עץ 2010 - אף מעניין שפורס מתחת לפרי ההדרי-לימוני שכבות של מינרליות ועישון קל שמזכיר לי משחקי ילדות באבני צור. חומציות טובה, ריכוז טוב של הפרי, ממוקד ועסיסי. שארית קטנה של מתיקות לא מפריעה לו לכוון לאלגנטיות, והבשלות הנמוכה (13.5%) תורמת לרעננות. יין מעולה. 83 ש"ח זה לא מחיר מוגזם, אבל אם היה עולה פחות הייתי קונה יותר…

רזרב, שרדונה 2010 - כאן השרדונה מגיע בפאזה הפופולרית יותר, עם קליה, מרירות עדינה ותיבול. החומציות גבוהה ושומרת עליו רענן וחד למרות החבית הנדיבה. היין מספק דוגמה לכך שפרי מספיק איכותי עם טיפול מדויק יכול להתמודד היטב עם כמות נכבדה של עץ. היקב ממליץ ליישן אותו כמה שנים ואני מסכים. 83 ש"ח, כנ"ל.

רזרב, קברנה סוביניון 2008 - נרגע קצת מאז הפגישה טרום ההשקה. קברנה מדויק, פירותי ונקי. בשלות נעימה, תחושה טובה בפה, יובש טוב, מעט אלכוהולי. אחלה. 91 ש"ח – בדקו ותופתעו.

אבני החושן, תרשיש 2008 - הצבע מתאים לאופי: כהה. יין עשיר ודחוס, החבית מורגשת לצד פרי איכותי. מתובל ויבש. יין מלא ועדיין מעט גס לגילו הצעיר. בהשוואה לקודם נדמה שמרוויחים עומק על חשבון רעננות, לפחות בשלב זה. לשתיה עכשווית הרזרב כנראה יעבוד טוב יותר, ובעתיד? קשה לי לנבא. לאחרונה נתקלתי ביין הזה בטעימה עיוורת של קברנה-על מישראל, וכמה לסתות  מהמנוסות והמקצועיות בארץ נשמטו כאשר נחשפה התווית. המקום שלו במקרר? תוספת לשורת בקבוקי הירדן שתקנו מאותו בציר, על מנת לתת לו ניסיון על ציר הזמן. 132 ש"ח

הכותב סייר וטעם כאורח של היקב

כמו עוד כמה יינות, גם היין הזה הושק חודש-חודשיים לפני פסח בשביל לנסות ולהשיט אותו בנחשול המכירות טרום-החג. כמו עוד כמה יינות שהושקו ביחד איתו, גם היין הזה הושק מוקדם מידי. טעמתי את היין לקראת החג והוא היה פשוט לא מחובר ולא קשור לבצירים קודמים ומוצלחים ממנו. שמרתי על אופטימיות. עכשיו חודשיים אחרי הוא מדבר שפה אחרת לגמרי.

טוליפ Just קברנה סוביניון 2009 ממשיך במסורת שהנחילו הבצירים הקודמים, ומנפק יין בשל על טהרת הפרי. הפרי כ"כ נעים שהאלכוהול המעט מורגש נסלח. יקב טוליפ לא עושה את היינות הכי טובים בארץ, אבל היין הזה הוא דוגמה למה שהוא עושה הכי טוב – יינות נגישים ופירותיים, שמכוונים במופגן לקהל הצעיר – העתיד של צריכת היין בארץ (וחבל שלא גם ההווה). היינות ידידותיים למשתמש לא רק על סקאלת הטעם אלא גם על סקאלת הארנק, והמחיר המומלץ של היין הוא 67 ש"ח. לצד הקברנה פרנק הנעים מסדרת Mostly מדובר בפייבוריטים שלי מטוליפ. כמו שכבר כתבתי, אני מתחבר יותר לרעננות של הסגנון של היינות האלה מאשר לגרסת הרזרב.

* * *

איזבלה בר שבמרכז הכרמל בחיפה לא מנסה להרשים אף אחד. מה שהיא מנסה, ומצליחה, זה לנפק אוכל לא מסובך אבל טעים, באווירה נעימה ועם שירות מתוקתק. כל זה במחירים בגובה העיניים, עם עיקריות שמתחילות מתחת ל-40 ש"ח. כמה ימים אחרי שאני מקטר על יין במסעדות - דווקא בקצה הנמוך של סקאלת המחיר והמיתוג מראים שאפשר גם אחרת. אין פה תפריט של מסעדת יוקרה, אבל יש פה כמה נציגויות ליקבים גדולים ולקטנים. כל היינות פתוחים בכוסות (גדולות וטובות) ב-30 ש"ח. חיפשתי קצת ומצאתי יין אחד שלא טעמתי עדיין.

יפו קברנה סוביניון 2008 – אף קברנה-אי נעים, בפה רגוע יחסית ובעיקר טעים. חומציות טובה בשילוב עם גוף קל יחסית הופכים אותו לידידותי לאוכל. מרענן להתקל ביין כזה ולא בסתם עוד קברנה מנופח ומלוטש. במחירי שוק של ~105 ש"ח מדובר בבקבוק ששווה לבדוק.

בקבוק הטוליפ נשלח מהיקב

מעט אנשים יתווכחו על העובדה שיקבי רמת הגולן מובילים את תעשיית היין בארץ, בערך מאז שהם המציאו אותה מחדש לפני שני עשורים וחצי. אני יכול למלא פוסט ארוך בדוגמאות, אבל המקצועיות והיסודיות של היקב לא עוצרת בתחנות המטרולוגיות שמנטרות מספר דו ספרתי של כרמים כל שניה. החתירה למצוינות ממשיכה גם לתוך השרשרת הלוגיסטית, מערך הדרכה ומנגנון ייצוא משומן. הערב נחשפתי למקצועיות כזו במנגנון ההפקה, יחסי הציבור והשיווק של היקב, שהתחיל להריץ היום את מתחם ארץ היין על המזח בנמל ת"א.

מה בתפריט? שש עמדות טעימה שפורסות את טווח היינות של היקב החל מסדרת גולן וכלה ביינות ירדן מתיישנים ומבחר של יינות כרם יחידני. בקצה, אחרי המבעבעים וההייטסווין – סדנאות לקהל הרחב כגון טעימה עיוורת עם כיסויי עיניים וכו', ממש אחרי דוכן של החומר הממכר של משק יעקובס. המחיר לסיבוב בעמדה נע בין 20 ל-40 ש"ח, לטעמי מוצדק ביותר ביחס לתמורה. המתחם יהיה פתוח בשעות הערב בתאריכים 22-28 למאי (לא כולל שישי), פרטים מדויקים יותר בקישור. מה שעשוי הכי טוב באירוע זה שהוא מאפשר הנאה בין אם באת לשתות דרינק לא מחייב באווירה טובה ובין אם באת להתעמק בהבדל בין סוגי הקרקע בין כרם יונתן לכרם אודם ולבדוק איך יצאו היינות החדשים בסדרת הכרם היחידני.

פתיח המופע האורקולי המרשים שמוקרן על סילון מים מעל מי הנמל

איך היין? לא אלאה ברשמים על כל היינות למרות שטעמתי את רובם. בלט בלאן דה בלאן 2005, עם הבעבוע הקרמי-מלטף, האף המעניין והרעננות החדה שלו. מאכיל אבק את מיטב המבעבעים שטעמתי בקליפורניה, וכנראה המבעבע הכי טוב שטעמתי שלא מגיע מצרפת. לעומת הרעננות הזו, יינות ירדן – החל מקצרין שרדונה וכלה בסינגל ויניארדס אוהבים את החביות החדשות והקלויות שלהם. ברוב היינות זה המכנה המשותף, יותר מאשר הפרי המרוכז והעשיר. רוב יינות ירדן מבציר 2007 נמצאים בשלב כ"כ עוברי שבחלקם זה ממש צובט את הלשון (מרלו אודם). נראה שבשלב זה מיצוי הפרי והבשלות קצת נבלעים בעץ, אבל ניסיון העבר מלמד שלפחות חלקם, מתיישן ואף מתפתח בהינתן מספיק סבלנות. הצצה לזה אפשר לקבל בירדן סירה 2005 שנמזג ממגנום, ולמרות שהוא עדיין יין עמוס הוא יותר רגוע מהבצירים החדשים, מתובל מאוד, טאני, ובעיקר עדיין צעיר. אחיו הגדול מבציר 2003 (בקבוק רגיל) כבר הרבה יותר נעים, חלק, פירותי וקצת מתוק – כנראה שילוב של הבשלות עם השנה.

BENCHMARK. או בשמו השני, ירדן קברנה סוביניון. אין מה לומר, מצדיק את מעמדו בראש סדרת ירדן – רמה אחת מעל האחרים. נראה שכאן העושר של הפרי מצליח להתמודד טוב יותר עם העץ. למרות שקצת יותר חומציות וקצת פחות בשלות היו יכולים להרים אותו גבוה - עדיין זה היין הכי מוצלח שטעמתי באירוע, ואבן בוחן לקברנה ישראלי. בציר 2007 כבר מחובר לחלוטין ומהנה לשתיה, בשל, מרוכז, ובעיקר טעים לאללה. 2005 זה כבר סיפור אחר, והוא מתחיל להתקרב לרוגע. אחרי שעבר את תקופת הליטוש זה הזמן שהוא יתחיל להתפתח ולגדל שכבות ומורכבות. שורת הבקבוקים האלה במקרר שלי תחכה עוד שנתיים לפחות לפני שאתחיל לדגום אותה.

אם זה היה פוסט שמתרכז ביינות הכותרת שלו הייתה ציטוט מהקטע הבא

הכותב נכח באירוח כאורח של יקבי רמת הגולן

(עצירה קטנה ממטווח הפינו נואר, אך אל חשש – פרקים נוספים בדרך)

גברת יפנית מנומסת פתחה לי את הדלת של המבנה. אחרי סיור קצר ושיחה מסתבר שהיא Naoko Dalla Valle – הבעלים, סמנכ"ל שיווק, סמנכ"ל תפעול, ומעורבת בייננות ובכורמות. למעשה חוץ מיינן, מנהל כרמים שגר במתחם ופועלים בכרם – היא עושה את כל שאר התפקידים ביקב. כשמייצרים בשנה 12,000 בקבוקים (24,000 בשיא) שמרכזים רמות כאלה של יין – לא צריך לעשות הרבה בשביל לשווק. מלבד קומץ מסעדות הדרך היחידה לשים את היד על בקבוק היא קניה עתידית דרך מועדון לקוחות.

מבנה היקב צמוד לבית המשפחה. אופרציה צנועה.

מקורו של השם הלא שגרתי של היקב (מבטאים כמו שהוא כתוב) הגיע משם משפחתו של בעלה המנוח של נאוקו, שהקים איתה את היקב בשנת 1986. היקב מייצר רק שתי תוויות, ושתיהן מבוססות בעיקר על קברנה סוביניון. היקב ממוקם גבוה על הרכס שתוחם את עמק נאפה ממזרח, מעל העיירה Oakville. הגובה הזה מאפשר טמפ' נמוכה בכמה מעלות במשך היום בהשוואה לבסיס העמק, ומקטין משמעותית את הסיכון לקרה בלילות – חרב המאיימת מעל הכרמים הנמוכים ומדירה שינה מייננים וכורמים. היקב מתבסס על כרמים מהאחוזה בלבד.

Dalla Valle Cabernet Sauvignon 2006 – צלול, נקי, עשיר, מרוכז אבל רך, פירותי מאוד אבל לא בשל. אפילו שהוא נמצא ממש בתחילת הדרך, הוא מאוזן, הרמוני ומהנה לשתיה. הזכיר באופי ובצלילות את הקברנה של Quintessa, המרוחקת כמה קילומטרים בלבד על דרך סילברדו היפה. יין לא פחות ממדהים -  אבל מיד גיליתי שזו רק ההתחלה.

Dalla Valle Maya 2006  – בלנד של קברנה סוביניון עם קברנה פרנק, ונושא את שם הבת לבית דאלה ואלה. יין עמוק, ומורכב, עם אף משכר וממכר, טאנין קטיפתי. רך ונשי. חומר מדהים, אין טעם לפרק אותו לריחות – הוא שלם ושופע כחבילה אחת. יין שהציב רף חדש למה שאני יודע על יין בכלל.

Dalla Valle Maya 2009 -  ישירות מהחבית. פרחוני, פחות עגול ומלטף מהקודמים, אבל אין בו את הגסות של טעימת חבית. הטאנינים מייבשים את הפה לחלוטין ומכל הכיוונים – אבל הם משתלבים בפרי כבר בשלב העוברי הזה. כמו שניתן לצפות מהגרסה המוכנה של היין – בשלב החבית מדובר ביין מרוכז ודחוס, שעדיין לא הגיע לרוך שצפוי לו אחרי מנוחה נוספת.

לא יודע אם צריך סיכום לדבר כזה, אבל by far מדובר ביינות הכי טובים ששתיתי בטיול, בקליפורניה, ואולי גם אי פעם. כמה יעלה התענוג? כאמור, לא ממש מוכרים את היין מחוץ לרשימת התפוצה. גיגול קצר העלה סדר גודל של 150$ לקברנה ו-300$ למאיה, תלוי בבצירים. ככה זה כשקאלט.

כרם משקיף על עמק נאפה. כל הפרי מגיע מכרמים מאחוזת היקב.