דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

יש לי פינה חמה בלב ליקב הרי גליל. איתם התחלתי להתעניין ביין כשגיוונתי כסטודנט תפרן את החרמון האדום בבקבוק אקראי מהמדף בסופר. הפור נפל על גליל מרלו. "וואלה, יש פה משהו" מלמלתי, ומאז אני צמא.

לאחרונה ביקב עושים סדר ביינות, ובעיקר מנערים אבק מסדרת הביניים, שכללה פעם פינו נואר, שיראז-קברנה וברברה שהתווספה בשנים האחרונות. בסדרה החדשה, שמכונה גליל – הסוביניון בלאן עלה כיתה מהסדרה הזנית הבסיסית, השיראז-קברנה קיבל תוספות קטנות של זנים אחרים והפך להיות הבלנד אלון, והפינו נואר נשאר כשהיה. שלושת היינות כוללים, מלבד תווית חדשה ויפה גם עליה של כ-20 ש"ח ממחירם המקורי. האם זה מוצדק ביקב שידוע לפני הכל בתמורה טובה למחיר? ניתן ליינות לדבר לפני שנחליט.

מה בהמשך? הסדרה צפויה לקלוט בהמשך השנה ויוניה מיושן (הויוניה הצעיר יישאר בסדרת הבסיס), את הברברה מפעם, ובלנד סירה-ברברה+ בשם אלה. מעודדים מגידול של למעלה מ-20% במכירות ב-2011 ביקב נטעו 200 דונם (!) כרמים חדשים במשגב עם, "העתיד שלנו" לדברי מיכה ועדיה היינן הראשי. בנוסף מתוכננות נטיעות של 250 דונם נוספים, שכאשר כולם יהפכו ליין עוד 4-5 שנים יהיה מדובר בגידול של כמעט 50% בתפוקה של יקב מסקאלת מליון הבקבוקים. לצד תבור ויקבים גדולים נוספים שגדלים בקצב כזה, צריך לשאול מי ישתה את כל היין הזה כאשר הצריכה השנתית לנפש בארץ עדיין יותר קרובה לזו של מדינה מוסלמית מאשר למדינה אירופאית.

הרי גליל רוזה 2011 – בושם פרחוני ופירותי, רמז למתקתקות גולש על חומציות מצוינת, נגיעה מלוחה-מינרלית שאני אוהב. בקיצור, יין טעים לאללה, ידידותי למשתמש. משלב קלות ורעננות עם ריכוז טוב של הטעמים. כל מה שנותר זה לחכות לקיץ. 40-45 ש"ח, מהמוצדקים ביותר שאני מכיר ליין כזה.

הרי גליל סוביניון בלאן 2011 – טרופי, בשל ומתקתק באף, הזכיר לי סלט פירות קיצי, קל בפה, חומצה טובה, בעבוע עדין. ארוך ומוצלח. בבצירים הקודמים היין היה יותר הדרי-לימוני והבציר החדש יותר טרופי-בשל באף, אבל גם במודל הנוכחי מקדם הרעננות גבוה מאוד, שמלבד חומצה גבוהה כולל גם אלכוהול נמוך (12.5%) וביחד מובילים למסקנה פשוטה: אפשר עוד? 55 ש"ח מחיר מומלץ. למרות עליה של 50%, לדעתי תמורה טובה – פשוט המחיר הקודם היה נמוך מאוד.

הרי גליל פינו נואר 2010 – מצד אחד, יש פה חומר פינו טוב שקשה למצוא בארץ, עם צחנה טחובה נהדרת, ועדינות – לפחות מהצד של הפרי. מהבחינה הזו הוא שונה מבצירים ישנים שהיו על הצד הפירותי יותר של הזן. הבעיה שלי איתו היא החבית, היא מורגשת יותר מידי באף, ומשתלטת על החיך. בכל זן אחר זו הייתה כמות מזערית של חבית – אבל פינו נואר בפאזה העדינה שלו עלול למצוא את הכמות הזו מאתגרת. יכול להיות שגילו הצעיר וחוסר אוורור מספיק הגבירו את התחושה הזו. בכל מקרה לא מדובר על הגזמה פרועה בחבית, פשוט יותר מידי ממה שהפרי מחזיק לטעמי. אולי אחרי סבב של כמה מהפינו נואר הטובים בסונומה פשוט נהייתי קצת מפונק? 70 ש"ח, לא בשבילי.

הרי גליל אלון 2009 – יין פירותי ובשל עם פלפל שחור-שיראזי. עשיר, ומתובל, מרוכז וארוך. הוא בשל ומוחצן, לא פוזל לאלגנטיות ויש בו פינה לא משויפת, או שתיים – אבל פשוט כיף להריח ולשתות אותו. 70 ש"ח, בחירה טובה בטווח מחיר כזה.

לסיכום – היינות ממשיכים לשמור על קו נקי ופירותי, ולהוציא מקרה בודד, עליית המחיר לא פגעה בתמורה שמקבלים.

 הכותב נכח בהשקה כאורח של היקב.

לאחרונה השיקו את בציר 2009 של White Tulip, היין הלבן היחיד של היקב, שהגיע כמה שנים אחרי שהפסיקו עם המוסטלי סוביניון בלאן המוצלח – נדמה לי שבציר 2005 היה האחרון שלו.

היין הוא בלנד לא שגרתי של גוורץ וסוביניון בלאן, ומה שמוצלח בו בעיני זה שילוב בין בשלות גבוהה עם חומציות. הוא מאוד מוחצן עם פירות טרופיים בשלים ומתקתקים, מתחתיהם אופי יותר "קר" של עשבוניות נעימה – ומה שקובע אם יין כזה יתרומם או יפול זו החומציות. כאן היא עומדת היטב במשימה ושומרת על היין רענן כנגד כל הבשלות והמתיקות שהיא משאירה. אפשר גם לשים לב לשמץ של מליחות-מינרלית נעימה על החיך שמוסיפה עניין וחן לטעמי. להגיש אותו קר, וכדאי גם להחזיק את הבקבוק בשמפניירה אם יש.

הרבה פעמים אני שומע או קורא אנשים שמתארים בלנד של חמישה זנים ויותר, ומשייכים כל ארומה לזן מסוים. לדעתי הרבה מזה לא היה מחזיק בטעימה עיוורת, ולרוב אני חושב שאני לא יודע לזהות איזה מרכיב של הבלנד תרם איזה חלק של התחושה ביין – אבל בבלנד הזה האבחנה קלה יחסית. למרות שהוא 70% גוורץ אני חושב שהאופי שלו הרבה יותר דומה לסוביניון בלאן, הפרי יותר בכיוון הזה (למרות שהליצ'י-הגוורצי בהחלט כאן) והחומציות גם היא. זה קצת מפתיע, כי גוורץ הוא בדרך כלל מרכיב דומיננטי שמתבלט גם בכמויות קטנות בבלנד – הדוגמה הכי טובה היא המסע הלבן של ויתקין שיש בו פחות מ-20% גוורץ אבל אי אפשר לפספס אותו. בכל מקרה – זו דוגמה נוספת לכך שמה שחשוב זה מה שיש בכוס ולא מה שכתוב על הבקבוק.

קצת הארכתי במילים, אז נסכם בקצרה – יין נקי, פירותי ורענן. המחיר המומלץ הוא 67 ש"ח – לא מעט – אבל שווה בדיקה.

דרומית ל-Rutherford על דרך סילברדו, נתקלים פתאום בקיר אבנים רחב שחוצץ בין שטיח כרמים לגבעה שמאחוריו. הקיר המסקרן הזה הוא למעשה בניין היקב של Quintessa. היקב ממוקם באחוזה של מעל 800 דונם - רובה מרוצפת בכרמים המשמשים את התווית היחידה של היקב. הבעלים והיינן המקורי הוא מייסד קונצ'ה אי-טורו הידוע, שנאלץ לברוח לכאן בשנות השבעים, וקנה את האדמה. אשתו בעלת השכלה אקדמית חלקאית נרחבת, נטעה את הכרמים ומפתחת אותם בגישה של כורמות ביו-דינאמית. אני אמביוולנטי ביחס לגישה כזו – מצד אחד הרעיון של חקלאות ברת קימא וההרמוניה עם הטבע זה דבר מבורך – מצד שני יש מנהגים ביו-דינמיים שגובלים בפאגניזם או וודו. כך או כך – קרני שור קבורות או בציר לפי מופע הירח – היין זה מה שחשוב, ועוד מעט נגיע אליו.

את העשב בין הכרמים מנקות כבשים, פרות רועות מסביב ומדשנות, אגם מדהים נמצא באמצע ומספק מים לכל צרכי האחוזה, פרחים מיוחדים ממוקמים בערוגות בין הכרמים – תפקידם למשוך חרקים מסויימים שירחיקו חרקים אחרים – ועוד ועוד. המטרה היא להפוך את האחוזה כולה לאורגזינם חי ועצמאי. היקב מייצר המון יין, ורק לפני הבקבוק, כשעושים את הבלנד הסופי של החביות – היינן בוחר 30% מהיין לבלנד של התווית. השאר – נמכר כיין bulk אנונימי לאחרים. בשורה התחתונה – אחרי כל ההשקעה בכרם, ביקב, בחביות ובסבלנות, היקב משאיר אצלו רק 120 אלף בקבוק בשנה ו-280 אלף אחרים הוא מוכר.

האירוח ביקב הוא חוויה בפני עצמה. מתאמים פגישה מבעוד מועד תמורת 45$ (שכוללת טעימה של ארבעה יינות). הסיור כולל מדריך אישי ומתחיל מטיפוס רגלי במעלה שביל יפה לראש הגבעה מעל היקב, שמשקיפה על האגם ועל חלק מכרמי האחוזה. שם פותחים בחיק הטבע את היין הלבן ושומעים על ההיסטוריה והשורשים של המקום.

Illumination 2008 – סוביניון בלאן מכרמים שאינם באחוזה, ולכן מבוקבק תחת תווית אחרת ללא אזכור Quintessa. היין ירקרק בהיר, אף טרופי-הדרי מדהים, רמז של עשב, מינרלים. בפה חומציות, חומציות ועוד חומציות, עם פרי וקצת מליחות-מינרלית וסיום שנשאר גם אחרי שירדנו מהגבעה. קריספי, רענן, מורכב, מאוזן. אחד הלבנים הטובים שטעמתי, ויכול להתחרות בנוחיות במפרץ המעונן שמגיע מהצד השני של הכדור. ב-40$ חטפתי אחד. מלבד התווית הזו מייצרים ביקב יין אדום נוסף שלא נושא את שם היקב ונקרא Faust.

משם חוזרים ליקב. הזרימה ביקב היא חופשית וללא משאבות, הענבים נקלטים מהגג דרך פתחים לא שגרתיים. הנפילה של הענבים נועדה לבקע אותם בעדינות, ומשם הם עוברים לתסוס במיכלי נירוסטה וגם במיכלי עץ ובטון – האופנה  בקרב יקבים מודרניים שמחפשים לחזור לקלאסיקות. החביות מפוזרות במבוך של מערות, עם תאורה דקורטיבית, נרות ומזרקה. כל ההפקה  הזו מתנדנדת בין מינימליזם לראוותנות – אבל מרשימה כך או כך. 

משם עולים לחדר טעימות שם יושבים עם המדריך וטועמים בנינוחות ובקצב שלך. מתחילים מזוג טעימות חבית: אותן גפני קברנה בדיוק, בנות אותו גיל – שנטועות באזורים שונים באחוזה, וגם נבצרו במועדים שונים.

חלקת Bench מבציר 2008 – מדהים. חלק, צלול, נקי, חלק, איזון מעולה בין טאנינים מתוקים, חומצה, תיבול. היין כ"כ נגיש ונעים שקשה להאמין שזו טעימת חבית – רק בסיום מרגישים קצת עוקצנות של החבית. היין נמזג מבקבוק (פקוק) וכנראה שהוא שהה כמה ימים טובים מחוץ לחבית והספיק להתרכך.

חלקת Cruz del Sur מבציר 2008 – אפל, זפת, אדמה, פלפל שחור, מוצק, טאני, דחוס, קצת מרירות, פרי מרוכז. לעיס. סגור. כאן מרגישים כבר שזו טעימת חבית. עכשיו המדריכה הציעה להכין בלנד משתי החלקות. הוספתי קצת מהיין השני לראשון, וזה תיבל אותו והוסיף לו זסט של עוקצנות וקצת יותר נפח. טוב, מספיק עם המשחקים:

Quintessa 2006 – אני מרגיש שלפרק אותו למרכיבים רק יכתים את החוויה. הנקטר הזה חלק כמו משי, מעט בשל, וצריך עוד שנתיים-שלוש לשלב את הטאנין טוב יותר בחוויה. הטעם לא עוזב את הפה, ולא את הראש. מודרני, מענג. מעולה. בסוף הדף שלי כתוב 155$, ולידו סמיילי עצוב – שאומר שבלב כבד (בכבד כבד?) אין לי אחד כזה במזוודה. לעזאזל! כשלוקחים ממנו שלוק המחיר נראה כ"כ סביר…

Quintessa 2007 – באף קצת יותר חד מהקודם, אבל הרכות שמלטפת את הלשון משרה את אותה תחושה. איזה כיף.

Quintessa 2005 – יותר רך ומעט יותר בשל מקודמיו, קטיפתי, רך, עסיסי, מלטף, הטאנינים עכשיו יושבים באותו קו עם שאר המרכיבים והיין שר במקהלה. היין הכי טוב ששתיתי בקליפורניה, ושוב הארנק צריך להחזיק חזק בג'ינס כדי לא לצאת מהכיס (165$)

 החוויה המשולבת של האירוח ושל היינות היא המוצלחת ביותר שהייתה לי בעמק. אם יש לכם זמן ליקב אחד – זה היקב שהייתי בוחר (לתאם כמה שבועות מראש). בסיום הפוסט, שרובו נכתב על סלע בצד הדרומי של קיר האבן של היקב – הגעתי לתובנה על ביו-דינמיקה. כנראה שקרני שור שנקברות באדמה ומופע הירח לא משפרים את היין – אבל כורם שמוכן ללכת לכאלה מרחקים יהיה כנראה מחובר טוב מאוד לאדמה ולכרמים שלו, וכנראה שזה לא מזיק ליין.

Valpanera, Friuli Sauvignon 2007 - צבע זהוב עדין, אף טרופי עם אננס ואפרסק, מינרלים מאחורי הפרי. בפה חומציות גבוהה ועשירה, גוף בינוני, מליחות-מינרלית ניכרת, הפרי מאחוריה ומידי פעם מגיעה נגיעה מרירה. סיום ששומר על המגמה של חמיצות ערה ומינרליות במשך דקות ארוכות.

שונה מכל סוביניון בלאן ישראלי ששתיתי, ריכוז ונפח טובים מאוד ומעליהם חומציות נדיבה וטובה. חדש בקטלוג של הדוש, יופץ בקרוב.

קשה לסכם ארבע שעות של בוקר-צהרי שישי עם גולן תשבי, באחד היקבים הותיקים בארץ. עוד לפני שנכנסנו למבנה המזמין הופתענו: שישי בבוקר ומגרש החניה מלא – עובדה שהלכה והתבהרה לאורך הביקור. המסעדה הצנועה והנעימה תחת חופת הגפנים, שצמודה למרכז המבקרים ולחנות היקב – מהווה מוקד משיכה, ובמשך השעות שבילינו המקום היה מלא לחלוטין – בעיקר באנשים מהסביבה. במקום מציעים טעימות באופן נדיב ולא רשמי, של רוב יינות היקב, ואפשר להתרשם מהיינות לפני הקניה. במקום תנור לבנים שגולן – היינן והבעלים בנה בעצמו – והוא פולט ללא הרף לחמים מטריפים ופיצות פריכות.

אופי המכירה הזה, האישי והפתוח מלמד הרבה על הסגנון של היקב ושל היינן. הפשטות והישירות, לצד התפאורה הטבעית משרים אווירה נעימה על כל המתחם. גולן מתייחס ליין בתור "קילו ורבע ענבים בבקבוק", ומדגיש שמה שמנחה אותו ביצירת היין זה הענבים שמגיעים אל היקב. כך נקבעות הפעולות שיעבור היין ביקב, והסדרה אליה ישתייך. בערך מחצית החביות, אליהן מגיעים רק היינות מסדרת אסטייט וספשל רזרב – הן חדשות. היקב משתמש בחביות למשך שנה (אסטייט) ושנתיים (ספשל רזרב), על מנת למנוע מצב בו חביות עומדות ריקות לאורך זמן. כך ניתן לצמצם את הצורך לחיטוי אגרסיבי של החביות. זו רק דוגמה למה שחזר על עצמו בכל הביקור - השאיפה למינימום התערבות בטבע – בין אם מדובר ביין ובין אם מדובר באוכל.

היקב פורס בארץ כמה עמדות תדלוק לבלנד הבסיסי שלו – מדובר במיכלי נירוסטה למילוי בקבוקים בבלנד הפשוט פטיט סירה – קברנה סוביניון שהיקב מייצר. הלקוחות מגיעים (ללא הפסקה) עם בקבוקי יין משומשים, ממלאים אותם ביין, מפקפקים אותם ומקבלים תווית לשים על התוית הישנה. 20 ש"ח לליטר, ליין אדום פשוט, מעט חומצי ומאוזן. היה מי שהשווה אותו לקיאנטי פשוט, ואני נוטה להסכים (רק בפחות מחצי המחיר). גם מבחינה אקולוגית, מדובר במהלך מבורך לדעתי.

שני דורות של כורמים – יונתן וגולן תשבי

ענבי הפרנץ' קולומבר משמשים ביקב לא רק ביין הזני מסדרת ויניארדס ובבלנד הפשוט פרנץ'-ריזלינג – לחלקם יש עתיד רחוק יותר. ביקב מפעילים מזקקת ברנדי, עשויה נחושת בעבודת יד. הגרסה הרגילה של הברנדי מיושנת 12 שנה בחביות, והזדמנה לנו טעימת חבית נדירה של ברנדי מבציר 1993 (שיבוקבק בקרוב). רק ארבע חביות נשמרו מהבציר הזה, שבוקבק בכ-80% אלכוהול – ומפלס הנוזל מגיע למחצית החבית. אני לא מבין בברנדי, אבל הבושם הזה לא מרמז על חוזקו האלכוהולי, והוא מלא בריחות וטעמים "כהים", של אגוזים וקליה לצד הפירותיות. בפה האלכוהול (בחוזק החבית) קצת יותר מורגש אבל מתחתיו יש קרמיות עשירה, מתובלת ומלטפת. חוויה.

חלק מהיינות שטעמנו:

תשבי אסטייט סוביניון בלאן 2008 – רענן, טרופי ולימוני, חמיצות מעולה משתלבת בפרי. סיום ארוך וחמצמץ. עשוי טוב מאוד ומהנה.

תשבי אסטייט שרדונה 2008 – צהבהב, עדין יחסית באף, פרחוני, פירותי ורענן. גוף בינוני עם חמיצות ששומרת על הרעננות שמשדר האף, מינרליות מצוינת ונגיעה מרירה. סיום ארוך ומינרלי. אחלה שרדונה, שמראה שאפשר לוותר על החבית ועדיין לקבל טעמים מעבר לפירותיות. חיזוק של 10% ויוניה כנראה מוסיף למינרליות.

תשבי אסטייט קברנה פרנק 2006 – פרי אדום, עדין יחסית, מינרלי, פירותי, יובש עדין, הרבה פרי בפה, סיום ארוך, יבש ומתובל. לא מצאתי מאפיינים בולטים של הזן – אבל היין נעים וכיפי.

תשבי אסטייט קברנה סוביניון 2005 – פרי שחור, חבית, זפת, גוף בינוני מלא, פירותי מאוד אבל לא בשל מידי. את כל הפרי הזה מחזיק יובש מצויין. יין עצמתי, עשיר ומודרני שיש לו לאן להתפתח בשנים הקרובות. יותר נגיש מהבציר הקודם ששתיתי בגיל דומה לזה. גם בציר 2006 שטעמנו (עדיין לא יצא לשוק) עקבי ביחס לשני הקודמים, ומראה יין מרוכז ושחור, גוף מלא וטאנין מוצק. עדיין מחוספס ובועט, ומרגיש מעט פחות מחובר מקודמו – מצריך עוד קצת זמן בבקבוק. הקברנה הוא הפייבוריט שלי בסדרה, וב- 85 ש"ח לבקבוק זו תמורה טובה למחיר לדעתי.

מפינת ההפתעות – נשלפו שני בקבוקים חסרי תווית של יינות זניים שעדיין לא הוחלט עתידם. קריניאן מבציר 2007 על הכיוון הפירותי-בשל, ופטיט סירה 2007 סגול, פירותי, דחוס ולעיס. פטיט סירה שמזכיר לי למה וכמה אני אוהב את הזן. כדאי לעקוב ולראות מתי הוא יוצא לשוק.

יונתן תשבי ברברה-זינפנדל 2006 – יין מחוזק בכהל ענבים שזוקק ביקב ועמד שנה וחצי בחבית בשמש. באף תיבול עדיף, פרי וחמצון, בפה המון המון פרי עם חמיצות טובה ופלפל, שוקולד וקרמל. סיום מתובל ופירותי. כנראה היין המחוזק הישראלי הכי טוב ששתיתי. אבל במחיר של 250 ש"ח הוא בוודאות היקר ביותר ששתיתי. יהיה מעניין להעמיד אותו בטעימה לצד פורטים איכותיים מרמת מחיר דומה.

תודה ליקב על האירוח החם ועל תשומת הלב האישית.