דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

Pio Cesare, Ornato, Barolo 1997 – יין שלא ממש מסתכל לכיוון שלך, גם בגיל 14 הוא סגור מאופק ולא מנסה לנהל שיחה. שכבות של פרי עדין, רך על החיך אבל עם חומצה שתחזיק אותו עד גיל 20 ויותר. מצאתי אותו אלגנטי, אבל בעל הבית הסביר שצ'זארי נחשב למודרניסט בברולו. אני חושב שעדיף ליישן אותו עוד מאשר לפתוח אותו עכשיו; למרות האיזון והחבילה הנעימה שהוא מספק הייתי רוצה לשמוע אותו אומר עוד דברים ומוסיף רבדים. הלך מצוין עם נתחי פילה צרובים-מדממים בגלל שהטעם העדין שלהם השאיר לו מרחב להתבטא, יעבוד טוב גם בלי אוכל.

פעמיים-שלוש בחודש אני פוקד את הסינטה בר – ההמבורגר הטוב בחיפה והמסעדה המועדפת עלי. למרות תפריט מגוון אני תמיד מתכנס לברירת המחדל שמבטיחה שובע בתום יום עבודה ארוך: ההמבורגר. מדיניות דמי חליצה ידידותית (35 ש"ח לבקבוק, כולל כוסות גדולות ואיכותיות) הביאה אותנו למפגש קצת יותר רציני מהמבורגר. לטעמי הלא מקצועי – הנתחים העסיסיים והמדויקים שנחתו על השולחן בזריזות לא נפלו מאף מוסד בשר מכובד שביקרתי בו.

Poliziano, Le Stanze del Poliziano 2000

לא משנה כמה שזו אמרה שחוקה – הדרך הכי טובה להכיר יין היא לשתות אותו לאורך ערב שלם. בעשרים הדקות הראשונות היין לא נתן כלום והתחלתי לחשוש שהפקק הרטוב מעיד על בקבוק לא טוב. במקום לחשוש שקעתי בשיחה שקלחה, המנות הראשונות זרמו ואז חזרתי אליו לגלות שהוא הקיץ והחל מותח איבריו. הבלנד הסופר-טוסקני מכיל לא מעט מרלו וקברנה, אבל האף שר בסנג'ובזית מדוברת. הבשלות הנעימה לא תיתן לכם לחשוב שמדובר על קיאנטי רזרבה, אבל האדמתיות שברקע והחומצה הטובה מספרות שהיין מגיע מאותו אזור חיוג. עסיסי, מלא, פירותי ונעים בפה. מוכן לשתיה וימשיך להתפתח עוד שנים ארוכות. בניגוד ליין הקודם שהתאים לפילה עדין, הפעם דווקא אנטריקוט עשיר בטעמים התאים לו כמו כפפה. לאורך הערב והארוחה היין משתנה, מדבר ומתפתח – כמו האנשים שמערסלים אותו בכוסות. או במילים אחרות, על ערב שזוכרים לאורך זמן אחר כך אפשר לומר שגם היין היה די בסדר…

מאז שהצטרפתי לחבורה ראיתי הרבה טיפות יין טוב מכתימות את מפת השולחן הבורגתאי של משפחת ראב. הפעם אני חושב שהוצב רף חדש ברמת הטעימה, ובמיוחד שני הבקבוקים האחרונים הטיסו את מה שאני כותב עכשיו לקטיגוריית ה'חוויות' – לא דבר של מה בכך בסקאלה הפרטית שלי. את הטעימה הנחה בגובה העניינים ובהלך הרוח השלו והצנוע האופייני לו - ערן פיק מצרעה - מעיין של ידע (גם) בתחום הבורדולזי. אני רק מזכיר שהיינות יושנו ב-13 מעלות, מה שאומר שהם התבגרו לאט יותר מאשר יינות שמיושנים בטמפ' קונבנציונליות יותר – לכן יש לקחת בחשבון שהגיל האפקטיבי של היינות שונה ממה שיש אצלכם במקרר או בחנות. בלי הקדמות גדולות אני רוצה להעביר את הזרקור לחלק מהיינות:

Domaine de Chevalier, Pessac Leognan GC, 2003 – הלבן היחיד והיין היחיד מחוץ לבציר 2000. מאוד לקטי באף, חבית, תיבול עדין, מינרליות ואשכולית, רחב, חומציות עדינה משולבת טוב, מינרלי מאוד, שמנוני, חמאתי בטעם ובמרקם. איכשהו מצליח להיות רענן למרות כל השומן, מרוכז ועקבי – אבל לא ממש הסגנון שלי.

Chateau Cantemerle, Haut Medoc GC, 2000 – ארז, קפה, פלפל לבן, חומציות חדה, מרירות, יובש, אין כמעט פרי. האף מעניין, אולי הכי "בורדו" שטעמנו – אבל על החיך היין לא ממש מחובר ולא מתרומם. פגשתי את היין גם בטעימת בציר 2007 - שם הוא היה מוצלח יותר אבל עדיין לא הרשים ביחס לשאר היינות – כנראה ש-2000 עבר את שיאו. מכאן העניינים הלכו והשתפרו…

Chateau d'Armailhac, Pauillac GC, 2000 - פירותי ועשיר, פלפל שחור וקפה, רזה יחסית עם טאנין רך, חומציות רגועה, ונגיעה מרירה. בלט לחיוב הסיום שהיה עקבי עם הטעמים שבחיך. יופי של יין, מעניין, עדין יחסית ולא בשל.

Chateau Branaire Ducru St. Julien GC, 2000 – מתקדמים למחוזות הבשלות; שזיפי-ונילי, חלק ורך, טאנין מרוכז אבל מלוטש, פרי טוב, חומצה מצוינת. וואו. עדיין צעיר בגיל 10 – אבל בהחלט אפשר להנות ממנו עכשיו, אם לא מפריע bite קטן מהטאנין. לא יודע כמה זה בורדו, אבל זה יין עשיר ומהנה.

Chateau Melscot St. Exupery, Margaux GC, 2000 - עברו לדומיין רולאן (מישל), והיין הזה מציג יותר פרי באף ובפה, עם טאנין בשל שמגובה בחומצה טובה. סיום ארוך ופירותי. בהשוואה ליין הקודם: יותר פרי ונפח על חשבון המורכבות, מודרני יותר – אבל כל אלו אינן מילים גסות – זה יין מאוד טעים. ממש.

Chateau Smith Haut Lafitte, Pessac Leognan GC, 2000 – נעזוב שניה את הפרי הבשל, הקקאו והטבק, את העסיסיות והפירותיות ואת הסיום שלא נגמר. היין מורכב ועשיר, אבל יותר מזה – כל המרכיבים יושבים כ"כ טוב אחד עם השני, שהמילים איזון והרמוניה פשוט לא מספיקות. יש את הרגע הנדיר הזה בטעימות, שהיין נכנס לפה, ותוך שניה הקלט מהחושים מתחיל להגיע ולסחרר את המוח, העיניים נעצמות מעצמן, האזניים מתנתקות מהסובבים, הכל יוצא מפוקוס סביבך ושלווה מספקת אופפת את הראש. הסיבה היחידה לפתוח שוב את העיניים היא הלגימה הנוספת שנותרה בכוס. זה גם השלב הראשון בטעימה בו הסתכלתי על המרקקה בבוז. החוויה של יין כזה מצדיקה פוסט בפני עצמו, והיא שמה פרספקטיבה חדשה על יין בכלל.

Chateau Troplong Mondot, St. Emilion 2000 – אף מדהים ועשיר, עם אספרסו, שוקולד מריר ופריחה, מרקם של משי בפה, ממש מרחף על הלשון, יובש רך, חומצה עדינה והמון פרי. הבנתי לראשונה למה הגדה הימנית וסיינט אמיליון בפרט נחשבים נשיים; היין פשוט מלטף את הפה, הוא מאוזן ועקבי, ויש לו טקסטורה של ענני נוצה. אחרי שהיין הקודם טלטל את הפרספקטיבה שלי לא חשבתי שיהיה פשוט לעשות את זה שוב, אבל גם כאן עצמת החוויה דומה.

תודה להגר ולמיכאל על ארגון, אירוח ובעיקר על ההזדמנות לחוויה הזו.

תחנה ראשונה: סמיר, הקצב המיתולוגי מפאתי טבעון. אחרי כמה תנועות סכין ובמיומנות של מנתח הופשטו נתחים יפים מהשומן שסביבם. השלל: ארבעה נתחי סינטה וארבעה נתחי פילה שמנמנים (המחיר – דו ספרתי).

תחנה שניה: הכביש החשוך והמפותל נגמר מהר בכניסה לתמרת. נגיעה קצרה של הבשר במחבת לוהטת, שתי דקות מכל צד והחדר מתמלא בריחות פותחי תאבון. הבקבוק פתוח ונושם מזה זמן מה, חולץ איברים לקראת ההופעה.

Santa Cruz de Artazu 2003 - התחיל סגור וקמצן, אבל כשהערב התקדם הוא הלך ונפתח. היין יותר "סגול" מהאופי ה"אדום" שציפיתי מגרנאש, ולרגע היה אפשר להמר על סירה. גם התיבול העדין תרם לתחושה ה"סירתית". ליין יש מבנה טוב וריכוז – אבל כל זה מגיע באופן מאופק, בלי שיש יותר מידי ממשהו.

אם שופטים את היין בפני עצמו – אז הוא מספק חבילה מאוזנת ונעימה, אם כי עוד קצת מורכבות הייתה יכולה להרים אותו. מה שהרים את היין בפועל זה הקונטקסט. במקום ששני אנשים יאכלו ארוחת ערב בביתם, בקבוק – כזה או אחר מהווה מצע או תירוץ לערב בין חברים, אוכל טוב ושיחה. אז בקונטקסט של החוויה הכוללת, היין עשה מעל ומעבר, ומחזיר אותי למשפט השחוק והנכון – This is what wine is all about.

תודה שוב למיכאל על היוזמה והאירוח. לחיים.

מזמן לא ישבתי סביב השולחן של מיכאל, והיה טוב לחזור ולפגוש את החבר'ה בבורגתה. באתי בשביל לחזק את התזה הלא-מאוד-חיובית שלי על היינות שפתחנו – אבל כמו במחקר שלי – תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. בגלל שהיו בסה"כ רק שישה בצירים מהלימיטד אדישן – יין העל של כרמל – צ'ופרנו בעוד כמה יינות מעניינים. את הטעימה העביר עמוס רביד, מדריך יין בכיר בכרמל, בנינוחות, בכנות ובנועם. אחרי שכבר טעמתי מטובי היינות בארץ שהגיעו מהמרתף של מיכאל של מיכאל ראב נפל לי אסימון חשוב. היינות האלה מתיישנים במרתף עם הקפדה פדנטית על טמפ' של 13 מעלות, ולכן סביר להניח שההתיישנות שלהם איטית משמעותית ביחס ליינות שנשמרו בתנאים סטנדרטיים יותר של 15-18 מעלות – לתשומת ליבכם. יש הרבה יינות אז ניגש למלאכה:

אזורית, יוהנסבורג ריזלינג 2009 – פרי-מלוני די עדין ודומם באף, בפה מתקתק, רחב, חסר חמיצות וריכוז. אני בעד התנסויות, אבל בבציר החמישי של היין הזה אני עדיין מוצא אותו לא שלם, ונאלץ לתייק אותו לצד הגוורץ מאותה סדרה שגם הוא קצת מתוק מידי לטעמי וחסר ריכוז וחומצה.

כרם קאיומי, שיראז 2003 – אחד מכרמי הדגל של סדרת כרם ושל היקב בכלל, ביין שמוכיח שסבלנות משתלמת. צבע סגול מדהים, אף פירותי עשיר ובשל (בכל זאת 2003), אבל לעומת הבשלות באף – בפה מחכה יין רגוע יחסית לזן ולשנה, עם חמיצות טובה, תיבול ניכר ונגיעה קטנה של מרירות. לא כבד ולא בומבסטי – יופי!

מדיטראניאן 2007 – בציר ראשון של בלנד-על נוסף, שרוכב על הגל הכי חם של השנה האחרונה. כולם מחפשים את הטעם הישראלי וכמה יקבים עושים בלנדים מקוריים וממותגים של הזנים האופנתיים/ישראליים, כמו ויתקין עם השורשים, למשל. לדעתי אפשר למצוא קשר בין הבלנד, האופי של היין וגם השם למדיטראנו המוצלח שהיו עושים ביקב בן חנה. היין עדיין הדוק וקמצן בשלב הזה, הפרי באף מופנם ורגוע ולצידו עשבי תיבול שהזכירו לי טימין ואזוב. בפה היין סגור, עם חומציות ומרירות שמסתירים כרגע את מה שיש שם. קשה לי לנבא לאן היין יתפתח, אבל אני יכול להגיד בנתיים שהוא לא שגרתי, ושהוא אלגנטי יחסית – בטח יותר אלגנטי מכל שאר היינות שטעמנו. נעקוב אחריו בעתיד.

לימיטד אדישן לימד אותי שיעור חשוב, במיוחד הבציר החדש. גיליתי שבניגוד לתיאוריה, יין שמוציאים לשוק כשהוא עמוס בטעמים בשלים ותיבול בהחלט יכול להתעדן ולהגיע למקומות של חן ושל איזון.

2002 – הידעת? הבציר הראשון של היין הזה יצא בתור משהו ספונטני ולא מאורגן, תחת הסדרה האזורית. היין קצת סירופי-קומפוטי באף, אבל בפה מוצאים טאנין ערני לצד המון פרי מתקתק, קצת לא מחובר. יותר "יפה שהחזיק" מאשר "החזיק יפה", אבל שתי ההצהרות נכונות, כבוד.

2003 – אף פירותי, מתובל למדי, נפח טוב, ריכוז מצוין, טאנינים שופעים ומתקתקים. עדיין קצת נוקשה, אבל עשיר ומהנה. במפגש האנכי הקודם עם היינות התרשמתי משמעותית פחות מהבציר הזה.

2004 – יותר פירותי ופחות מתובל מקודמו, מרקם חלק ונעים, עסיסי, מאוזן. יין ארוך, מרוכז ושלם. בובה! היין של הטעימה, לוקח בהליכה. היין מספר את הסיפור של 2004 – פחות חמה ויותר רגועה מ-2003 המהוללת, גם בירדן קברנה וביראון זכורה לי מגמה כזו.

2005 – גרסה מלוטשת, עסיסית ומרוכזת יותר של 2003, יותר אלכוהול, יותר חבית, יותר מודרני ויצוק לתבנית "בלנד על". בסך הכל, כמצופה מהז'אנר מדובר ביין טעים שנמצא בנקודה נגישה יחסית – אבל יכול להרוויח מיישון נוסף.

2007 – מעט אלכוהולי, חריף למדי, מרוכז, פירותי, עצבני. הייתי מתאכזב מהיין במצבו הנוכחי אלמלא ראיתי את הכיוון אליו הלכו הבצירים הקודמים כשיש סבלנות. מי שאוהב את היינות שלו צעירים יכול להנות גם ממנו, כדאי לחדרר בראבאק לפני.

לסיכום, הלקח העיקרי שלי הוא לתת יותר קרדיט וסבלנות ליינות מהז'אנר על ציר הזמן. במבחן המחיר, בשכונת ה-190 (מדף) לבציר חדש אני לא משוכנע שלאורך זמן היין עומד במבחן הירדן*, אבל אני נאלץ להזכיר לעצמי ש"יינות על" לא נועדו לספק תמורה טובה למחיר כמו שהם נועדו להרשים ולאפשר לאנשים להוציא סכומים מסויימים על יין. כך או כך מדובר על יינות מדויקים, עשויים טוב, מהנים ובעלי כושר יישון.

* מבחן הירדן – האם הוא טוב יותר מירדן קברנה שעולה 100 ש"ח

תודה להגר ולמיכאל ראב על האירוח החם, ולעמוס על הסבלנות ועל הידע הרב שחלק איתנו.

או לפחות – אחד האיטלקיים של החורף…

שורה מכובדת של יינות חיכתה בחדר החמים בבורגתה, ממתינה לטעימה אנכית של טומאסי. באמת שניסיתי – להבין את הסגנון ולהתחבר אליו, אבל לכל היותר מצאתי יינות טובים ומהנים. הקווים המאפיינים של הבשלות, האלכוהוליות והחריפות ממקמות את הבחור - אולי איפשהו ברבע הדרך בין יין מודרני לפורט לטעמי. אני מבין את הקסם שבו – ריכוז ובשלות עם חריפות מרירות, האופי, הרבדים שהוא מפתח עם השנים. עם זאת, בסה"כ, לטעמי הריכוז הזה והאלכוהול, גם כשהם מחוברים היטב – קצת כבדים מידי, אפילו בערב חורפי, ובטווח מחירים כזה הייתי בוחר במגוון יינות אחרים – חלקם גם מאפשרים לאוכל לדבר לצידם וניתנים לצריכה ובטמפרטורת-סביבה שאינה שיא החורף. יכול להיות שאני צריך לטפס לדרגות מיוחסות יותר של האמרונה על מנת לעמוד על קנקנו – אבל נכון לכרגע הסגנון פשוט לא מדבר אלי.

Tommasi Amarone Classico 1997 - הגיל של היין ניכר. אדום בהיר חום, עם רבדי מוקה-קרמל, טבק ואדמה שמאפילים על הפרי, וגם נגיעה של אלכוהול. בפה די רך, מתקתק, שאריות חבית וסיום מתובל חריף. היין לא הלך לעולמו אבל הוא בבירור אחרי השיא. למרות שיש בו חן הוא מרגיש עייף, לא מחזיק את האלכוהול (14.5%)

מודל 1998 – רענן בהרבה, באף פרי קפה ושוקולד, בפה פרי מתוק טיפוסי, חומציות במידה, חריפות קלה, סיום פירותי-יבש שלא נגמר. היין בשיאו, מראה ריכוז ואיזון (15%). טעים ומהנה.

מודל 2000 – אדום בהיר, שזיף מרוכז מרחף מעל האף הפירותי, שוקולד ואלכוהול. בפה הוא מוצק, פירותי, חומצי, חריפות עדינה ומרירות טיפוסית. סיום פירותי-חומצי-מתובל, ממשיך וממשיך. מרוכז וממלא את הפה, היין הכי טוב ששתינו. יותר אמרונה (15%)

מודל 2003 – סגול, אף בשל יותר מקודמיו אבל עדיין המוטיב שוקולד-שזיף מדבר, קליפת אשכולית. הבשלות של היין מורגשת גם בפה, שם היין מוצק, החומציות והיובש תומכים בבשלות, ומשתלבים בה כל הדרך לסיום שלא עוזב את הפה. דחוס, מהוקצע ומודרני למהדרין. טעים.

מודל 2004 – יצוק באותה תבנית כמו בציר 2003, אבל כאן מורגשת בוסריות, הריחות והטעמים עדיין סגורים והטאנין עדיין גס. עוד זמן.

מודל 2005 – בשל, פירותי מאוד, מתיקות מורגשת, מרקם שמנוני-גליצריני. בשל, בשל מידי. נמכר כיום ב-270 ש"ח

תודה למיכאל ולמשפחתו המקסימה על הארגון ועל האירוח, ותודה לגברת אורנה רובינזון, נציגת היבואן שקד שהנחתה את הטעימה בקצב נינוח ובאווירה מהנה.

גשם זלעפות ליווה אותנו בדרך החשוכה לתמרת. הפעם המרתף של מיכאל הניב פירות מזן הריוחה – מיצרנים איכותיים ומשנים מיתולוגיות. שוב הוצבו סטנדרטים חדשים מבחינתי לרמות שיין יכול להגיע אליהן, ועל כך תודה חמה למיכאל ראב, ולשאר המשפחה. נעבור בזריזות ליינות

La Rioja Alta, Gran Reserva 904 1990 – באף הזכיר בהתחלה ריוחה מיושנת עם תיבול ועור, אבל אז טעמנו והיין היה גמור. חבל.

Marques de la Concordia 2001 – אדום עמוק ועכור, יין בינלאומי ללא אופי אזורי, עם פרי סגול, אלכוהול, וניל ושמץ אדמה. אמנם בפה יש חומציות גבוהה אבל אליה מצטרפים טעמי תיבול, מרירות ניכרת ויובש מוצק, עם סיום מריר-יבש. אולי טיפול לא מספיק עדין בחרצנים? אני מוכן לקבל יין מודרני וסתמי אם הוא עשוי טוב - אבל העניין הוא שכאן הוא גם לא היה לי טעים במיוחד, בעיקר בגלל המרירות. אולי היא תעבור עם הזמן, אבל לטעמי היין לא מספיק מעניין בשביל לטרוח ולבדוק שוב בעתיד.

Faustino de Autor Reserva 1994 - עכשיו התחילה הטעימה. פרי אדום קטיפתי באף, עם רבדים של אדמה ומוקה, בפה חומציות הדוקה, פרי עדין ויובש רך. עשיר אבל מראה אלגנטיות. מצויין ובעל אופי, ימשיך להשתבח בשנים הקרובות.

Artadi Pagos Viejos 2000 – אופי סגול בצבע ובאף, בשל יחסית לאזור עם רמז אדמה, בפה פירותי ועשיר, יובש ותיבול חבית שמכניס קצת חריפות, מעט מתיקות מדומה – אבל כל זה שוחה בחומציות עסיסית שמחזיקה את כל החבילה ומונעת מהיין להדרדר לאזור השיעמום. בטח מישהו חשב על השם קודם – אבל אני קורא לו סופר-ריוחה: אמנם הוא עשוי מעט בשל ומודרני עם פזילה לשוק האמריקני, אבל הוא עדיין ריוחה, עדיין חומצי ועסיסי – עשוי מעולה וכיף לשתות ממנו. כדאי לחכות משהו כמו שנתיים כדי לתת ליובש להשתלב טוב יותר.

Bodegas Vinicola Real 200 Monges Reserva 1996 – צבע אדום כהה ואטום, טחב ופטריות עם פרי נעים. לגימה ואז וואו! הדוק, עשיר, פרי לא בשל תפור על שלד של חומציות עם נגיעות של תיבול נעים. יין מרוכז, עסיסי ומאוזן להפליא. אני מעריך שהוא יכול להתפתח עוד חמש שנים, אבל הוא היה לי כ"כ טעים שלא הייתי מחכה איתו עוד. זה פתח דיון מעניין עם מיכאל שהסביר שמעניין וכדאי לעקוב אחריו עוד כמה שנים, אבל לפחות לגבי היין הזה – ההדוניזם שלי מנצח והייתי רוצה אותו כמו שהוא עכשיו, עם העוצמה והריכוז, גם אם זה על חשבון עוד אינטצ' של מורכבות. שורה תחתונה בפנקס: אדיר.

Muga Reserva Seleccion Especial 1994 – הכי ריוחה ששתינו, עם צבע אדום בהיר די שקוף, פרי אדום אופייני מלווה בצחנה-טחובה ורצפת יער שמזהה מיד מאיפה היין מגיע. אחרי שמשתכרים מהריח לוגמים - ואז העיניים נעצמות. המילה הראשונה שכתבתי כשחזרתי להכרה הייתה "מושלם", אליה הצטרפו: קטיפתי, חומצי, יובש עדין ופרי רך. עזבו תיאורים מפורטים – הרמוניה. כיף בבקבוק. אני לא רוצה להוסיף כי זה רק יעשה לו עוול. בציר חדש נמכר במחיר צנוע של קצת מעל מאתיים שקל – ותראו מה סבלנות יכולה לעשות לו…

סוף סוף הפנקס הסורר צץ מתוך הבלאגן על השולחן במשרד, ואפשר להתיישב עם כוס קפה ולכתוב על טעימה מפתיעה שרקח גם הפעם מיכאל ראב. חשבתי שטעימת יינות איכות מאוסטרליה תהיה תחרות אגרוף בין ענקים, כאשר מוחלפות מהלומות של בשלות, ריבתיות וחבית בין המתמודדים. אבל למיכאל היה רעיון אחר, והוא הגיש לנו יינות שאת רובם לא הייתי מזהה כאוסטרליים בכלל. הטעימה הייתה עיוורת – כל בקבוק נמזג בתורו כשהוא מכוסה, ואחרי ששתינו והתרשמנו – נחשף הבקבוק.

לטעמי, יקב ד'ארנברג מראה (שוב) שהיותו יקב גדול ומסחרי לא פוגע ביכולתו לעשות יינות קאלט, לבצור יבולים נמוכים בצורה מצחיקה, ולשים את האיכות מעל הכל. משהו שהחבר'ה בקצרין הראו מההתחלה, והיום יקבים אחרים עושים מאמצים בכיוון. חילקתי ציונים, בעיקר כדי למקם את היינות אחד ביחס לשני.

Hardys Tintara Shiraz 1999 – שחור-סגול ואטום, פרי יער מרוכז, קליפת תפוז ועץ קלוי. גוף מלא, יובש בינוני ופרי, חמאתיות וקליה מהחבית שמוסיפה גם תיבול בסיום הפירותי. בסה"כ יין לא רע, אבל לטעמי יושן יותר מידי – במצבו הנוכחי חסר לו עוד קצת פרי בשביל להתמודד עם החבית. 89

d'Arenberg Sticks & Stones 2002 – שחור לגמרי, סגול בשוליים, פרי יער מרוכז והדוק, שוקולד. בפה חומציות טובה, גוף בינוני-מלא, יובש עדין משולב היטב בפרי, קצת תבלינים, וסיום פירותי ונעים. סגנון איטלקי מודרני, עם חומציות טובה, חבית רגועה ופרי עשיר אבל לא משתולל. אחלה יין, עם שילוב ספרדי/פורטוגזי של טמפריניו, גרנאש וסוזאו. 93.

Rosemount GSM 1999 – אדום-חום, שקוף למחצה. דובדבנים, עור, תבלין מזרחי, משהו קירשי-ליקרי. בפה חומציות עדינה, גוף בינוני-קל, פרי עדין וסיום קצר. עבר את שיאו לטעמי, אין ציון.

d'Arenberg Coppermine Road 1999 – סגול כהה, מבהיר בשוליים, אופי של קברנה באף עם שזיפים, אקליפטוס, וניל ונגיעה של פלפל ירוק. בפה חומציות מצויינת, פרי עשיר ולא בשל מידי, טאנין רך, נגיעות של תיבול, סיום ארוך פירותי ומתובל. אפשר לתת לו עוד שנתיים, אבל הוא מצויין כבר עכשיו. עשוי מצויין, נותן אופי של הזן – בשורה התחתונה בפנקס כתבתי בגדול "פצצה". במובן הטוב. 96.

משיטוט באתר למדתי שמקור השם הוא בכביש הסמוך לכרם הקברנה הטוב ביותר של היקב. יותר מעניין מהשם, מסתבר שמדובר בקלון לא שגרתי של הזן, שבגלל בעיות הסתגלות – קשה לו, והוא מוציא יבול של רבע טון לדונם (!)

E&E Black Pepper Shiraz 2002 – שחור לחלוטין, שוליים בצבע בורדו. אף funky, מוזר ומורכב, משתולל עם סוכריות גומי, פירות יער, בננה, פלפל לבן, קפה, קרמל ועוד. בפה הוא מרוכז מאוד, פירותי עם מתיקות שיורית, חריפות וחומציות הדוקה. הכל דחוס ומהודק עדיין, וכדאי לתת לו עוד כמה שנים טובות לפני שפותחים אותו. הרבה יין. פרוע. קצת מופרע אבל מעניין. 94.

 הפוסט של רותם. תודה רבה למשפחת ראב על האירוח ועל הארוחה המצוינת.