צובה מצודה 2008 – יין ישראלי באופיו, עם מיצוי טוב של פרי, בשלות ושימוש נדיב בעץ קלוי. למרות שהווליום גבוה זה לא מרגיש מוגזם. מדובר על יין מוצק ובשל, מאוזן בקונטקסט שלו ועם אף עשיר ונעים. בשורה התחתונה – על אף גילו הצעיר, ולמרות שאני מעדיף יינות יותר מאופקים – נהניתי לחזור אליו במהלך הערב.

המחיר: 105 ש"ח (90-95 ש"ח מחיר ריאלי). היה מי שטען שהוא יותר מתאים לסקאלת הביניים מבחינת מה שהוא מציג וככזה הוא מתומחר גבוה מידי. לטעמי התמחור סביר בהתחשב בהשקעה הרבה ביין הגבוה של היקב הקטן הזה. נעים לגלות שביקב קטן (60 אלף בקבוק) עם עלויות ייצור גבוהות עדיין אפשר לתמחר את כל היינות במחיר דו-ספרתי.

בנימינה רזרב מרלו 2008 – אם הייתי מכיר את היינות מראש הייתי הופך את סדר הטעימה, כי כאן הכל בווליום נמוך יותר. מדובר ביין פרחוני ופירותי, עם חומציות נעימה והמון טאנין רך. לטעמי ייננות מדויקת הצליחה להתחמק כאן מהחסרונות של מרלו ישראלי, ולמצוא את עמק השווה (המאתגר) בין הירקרקות שהזן הזה מביא בבציר מוקדם לבין הריבתיות האלכוהולית בבציר מאוחר מידי. הבעייתיות של הזן הבורדולזי באקלים הישראלי היא שלא תמיד קיים עמק השווה – בשביל זה צריך גם כרם טוב שמטופל נכון.

לפני שנסחף לעוד דיון בנושא "מרלו בישראל, יחסינו לאן?" שווה לחזור ליין, כי הוא מרענן – לא רק מבחינת הטיפול המושכל בזן אלא פשוט מבחינת הטעם והריח. מלבד העובדה שהטאנינים מעט בולטים כרגע, משהו שירגע עוד כמה חודשים – מדובר ביין טוב וטעים, שיעבוד טוב (גם) עם אוכל. עדות נוספת למגמה החיובית ביקב. 89 ש"ח מחיר מומלץ (מחיר ריאלי ~80 ש"ח), תמורה לא רעה למחיר.

היינות נשלחו (בנפרד) ע"י היקבים

האנשים סביב השולחן אחלה, האזור טוב והבציר – מעולה. עכשיו רק נשאר לראות איך יתנהגו היינות הספציפיים. כמה סטייקים ושעות שיחה מאוחר יותר, הגיעו המסקנות לפי סדר הטעימה.

Masi Brolo di Campofiorin, Rosso del Veronese IGT 1997 - יין שמשלב את האדמה עם הפרי כמו שרק באיטליה יודעים, עם תבלינים מזרחיים מעניינים. בוגר אבל ערני, משלב חומציות עם פרי רך וכל החבילה מאוזנת ושומרת על ווליום נמוך. מסורתי, טעים ונעים, ועם חותמת ברורה של המוצא. היין המוצלח של הערב מבחינתי.

Cesari, Bosan, Amarone DOC 1997 - מלבד הברט – האף מעניין, עם פרי כהה, צימוקים אופייניים, עפר, אבק ופלפל שחור מעקצץ שממשיך גם לחריפות על החיך העמוס והטאני. צעיר מידי, אבל בסה"כ מאוזן ביחס לסגנון. יין מורכב ומעניין, אבל אני עדיין לא מתחבר לחריפות ולשילוב צימוקים-מרירות שאופייני לאמרונה. שורה תחתונה – האמרונה הטוב ששתיתי, אבל הוא לא גרם לי לאהוב אמרונה.

Allegrini La Poja, Corvina Veronese 1997 - סובב סביב הפרי לכל האורך, עם אף עשיר, גוף מלא וחופן טאנינים בשלים. מבנה מוצק שבנוי לתלפיות. מוחצן ופופוליסטי אבל עשוי טוב בקונטקסט הזה. הייתי פותח עוד 5 שנים או יותר, אבל בהינתן בחירה אני מעדיף את האופי של היין הראשון.

פתיחה לא רעה לסוף השבוע

Terredora, Lacryma Christi del Vesuvio Rosso DOC 2008 – באמת שאי אפשר להתבלבל במוצא האיטלקי, והאף מלא באדמתיות מעולה שמזכירה לי דווקא את טוסקנה, עם קליה ועשן ברקע. בפה חומציות חדה וטובה (קיאנטי?), והפרי ברקע יחסית. ארוך ומרוכז. יין מוצלח מאוד, מעט צעיר, שמזכיר קיאנטי קלאסיקו טוב. נשען ברגל אחת על המסורת עם חומציות נדיבה ופרי קמצן, ומצד שני – טיפונת יותר חבית מהמסורתיים באיטליה. אחרי יממה על השיש יוצא ממנו יותר פרי באף ובפה, והוא נפתח ונרגע, מרמז על כך שפתחתי את הבקבוק מוקדם מידי. כך או כך, צולח בהליכה את מבחן הטעים.

כעת הזמן לשיעורי הבית. חמש שביעיות מהשם הארוך שייכות לשם האזור, DOC של אזור קמפניה המכונה Lacryma Christi del Vesuvio. משמעות השם מגיעה מהאגדה שישו בכה (הסיבות במחלוקת וסובבות סביב לוציפר) ודמעותיו השקו ודישנו את מדרונות הר הגעש וזוב. דמעות או לא, טראומות העבר הוולקניות הולידו קרקע פורייה במיוחד למרגלות ההר – והכרמים לא מתלוננים. למרות שהאופי של היין דיבר אלי בסנג'ובזית – הוא עשוי בפועל מענבי פיידרוסו (Piedrosso) שהמקומיים מכנים פאלומינה או הטיות דומות של המילה.

מפתיע לגלות שציוני פרקר של 90 לכמה בצירים קודמים לא גרמו למחיר לחצות את קו ה-12 יורו, מה שאומר שאולי גם בכלכלתנו/קלקלתנו השיקלית אולי תהיה תקווה יום אחד

נתחיל מההתחלה ומהסוף ביחד: איתי קצת משוגע. בעצם אני מסתייג, בעיקר מה'קצת'. את איתי-וניליה, שיש מי שמכנה איתי רוגוז'ינסקי אני מכיר עוד לפני שהכרתי את הגלידה הכי טובה בשביל החלב. המייסד/אנרג'ייזר/בעלים/שף של רשת וניליה הוא לא אדם שגרתי, והתכונה שבזכותה הצטלבו דרכינו היא האף שלו. בשבוע שעבר אמרתי לו שהוא יכול לאתגר את חזירי הכמהין בחוש הריח והוא חייך בגאווה, כאילו הוא כבר ניסה תחרות כזו מזמן (וניצח). אני יושב איתו מידי פעם בטעימות, ולפעמים אני יכול להישבע שהוא מסוגל לזהות לפי הריח את יצרן החביות של היין עוד לפני שפתחו את הבקבוק, אבל הוא רק מחכה בסבלנות שימזגו לו כדי שלא נרגיש רע עם עצמנו.

גלידה, אמרנו. תחקרתי את איתי במשך כמה שעות טובות במצטבר על ה(ביו)כימיה של מה שהוא עושה והוא תמיד משאיר אותי שמוט לסת כשמעיין הידע שלו מתחיל לפכפך, בעודו מאכיל אותי אבק למרות שיש לי תואר או שניים בתחומים לא מאוד רחוקים. למרות הבקיאות המפחידה שלו בכימיה, השיחה מתגלגלת מהר מאוד לחומרי הגלם – זה הרבה יותר מעניין אותו מסוג החומצה (הטבעית) בה הוא השתמש בשביל ליצב את הצבע של המשמש. הייתי יכול למלא כמה פוסטים ארוכים ולא לכסות רבע מרמת הירידה לפרטים והחתירה הכמעט-פסיכוטית למצויינות שמסתתרת מאחורי כל ביס וניליה. המחקר בחומרי הגלם, בתהליכי ההכנה והניסיונות האקזוטיים-ביזאריים יכולים למלא כמה כרכים טובים שאני מקווה שיום אחד איתי יישב לכתוב (ולצלם), וכמות חומרי הגלם או התוצר הסופי שנזנחו בגלל שהם לא התאימו בצורה מושלמת לחזון הם מספר השמור היטב במערכת.

לטעימת בורדו איתי הביא שני מיכלי קלקר, ובסיומה סיפר שהם פנו ללקוחות בחיפוש אחרי עצי קלמנטינות ותיקים. "כבר הרבה זמן שאנחנו מסתובבים מיואשים ממצב הקלמנטינות בשוק." כותבים בדף הפייסבוק, "כן, הן מתקלפות מהר ונראות נהדר אך הן משוללות כל ארומות ובהחלט לא טובות מספיק בשביל הסורבה שלנו." שוב פעם הוא מתחיל, אני חושב לעצמי, שבע יין ואוכל. זה הסורבה הראשון שאנחנו מנסים בפרויקט, והוא מגיע מעץ בן 70 מרחוב מרמורק. הצטרפתי להלצות המתבקשות מסביב לשולחן: סינגל ויניארד סורבה, גלידת Old vines וכו'. תוך כדי צלוחיות קטנות החלו מטיילות סביב השולחן, ואז בבת אחת נהיה שקט, כשכל אחד מנסה לעכל את מה שקרה פה עכשיו. הטעם של הקלמנטינה כל כך צלול, מזוקק ואמיתי שלא צריך להבין אותו, ואי אפשר להסביר אותו. משום מה זה מחזיר אותי לילדות, אבל אני לא זוכר אם היה אז יותר טעם לקלמנטינות. חלק מההפתעה זו ההבנה "וואלה, נכון, ככה צריך להיות הטעם של קלמנטינה."

בכנות, אין טעם (ליטרלי) שאחטוא לעבודה/וודו של איתי ואנסה לתאר את הקסמים שלו בכתב – פשוט תצטרכו לטעום בעצמכם.

ואם זפלין פתחו אז הם גם יסיימו את הפוסט. מי יודע – אולי בשבוע הבא תמצאו טעם חדש של עוגת פודינג בסניף הקרוב לביתכם

מתוך הפלייט הראשון:

יין 1 – אדמתיות נעימה עם פרי ברקע, אגוז מוסקט, חומצי מאוד, רזה, תיבול עדין ונגיעות של מרירות. ארוך מאוד ועקבי. אם זה מחוץ לבורדו אז זה עושה עבודה טובה. טוב, החומציות הבולטת הייתה צריכה לרמוז לי על המוצא - Sassicaia 2004. היין המוצלח ביותר בפלייט לטעמי

יין 2 – ארז, אדמה, יותר פרי מהקודם, אחרי כמה דקות בכוס האף מתחיל להראות מורכבות וחושף רבדים נוספים. בפה חומציות נעימה, מעט טאני אבל שומר על פאסון ורוגע. הדוק ומרוכז, מעניין וטעים. אייקון קליפורני שניצח את עלית בורדו בטעימת פריז המפורסמת לפני 35 שנה, Stag's Leap, SLV 2007. היין השני המוצלח של הפלייט, הבציר הזה מסתובב בארץ עם עודף מ-700 ש"ח.

יין 3 – האף מעט בשל ופירותי ביחס לקודמיו, בפה חומציות מצויינת, טאנין נוכח, אבל מה שמייחד אותו הוא מבנה רזה ודקיק, הכי פחות שומן מכל היינות שטעמנו. אלגנטי מאוד על החיך, אבל בעיני יש ריחוק בינו לבין האף, ומעט מוזר לטעום יין עדין אחרי אף בשל (הכל יחסי, כן?) טוב, הגענו לבורדו. Ponte Canet 2006.

הפלייט השני:

יין 6 – פירותי כל הדרך, בשל יחסית, מעט אלכוהולי, פרי צלול וטעים, טיפה חריף, טאנין מעט גס. הימור: עולם חדש, ישראל מהסקאלה הגבוהה או משהו מקביל. תוצאה: עוד מיתולוגיה קליפורנית, Dominus 2004

יין 7 – מלא יחסית למצטייני הפלייט הקודם, מהוקצע ואלגנטי יותר מהיין הקודם, אדמתי, החבית מעט מורגשת באף, חומצה טובה, טאנינים משולבים. כתבתי בשורה התחתונה "הכי בורדו עד עכשיו". מסביב לשולחן, שכלל כמה מהטועמים המקצועיים בארץ – היה מי שאהב והיה מי שלא, אבל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהמוצא בורדולזי. היו כמה הפתעות בטעימה, אבל מבחינתי לגלות שזה גראנד וין 2005 של קסטל הייתה ההפתעה הכי נעימה. כבוד ענק! שני היינות האלה היו מצטייני הפלייט לטעמי.

יין 8 – היה בו פגם שלא הצלחתי לזהות את סוגו, והאפיל על רוב הארומות האחרות שהרחתי. התייעצות עם המומחים הצביעה על ברט, ואני סונוורתי מהריח הזה ולא ממש הצלחתי להעריך את היין או להנות ממנו. רוב הטועמים סביב השולחן מיד הצביעו על היין הזה כעל הכוכב של הטעימה וזיהו את מוצאו וייחוסו. טוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שאטו לאטור 2004.

סיכום ותודות: תודה ענקית לערן על הפקה מרתקת, על יוזמה, סבלנות וארגון למופת. תודה לצוות של מועדון הקצינים על סבלנות וקשב – לדיווחים על האוכל (והיין) חכו לבוב. הקינוח יזכה לפוסט נפרד.

וואלה, אפשר.

זוגות זוגות עלו על שולחננו, עטויים נייר אלומיניום אנונימי – ספצימנטים מבציר 2007 המוערך, בתוספת כמה ג'וקרים. להלן חלקם:

כוס א': יין רזה, חריף, חומצי ואלכוהולי, עם ריח שמזכיר חלודה וקליפות הדרים. הימרתי על קוט דה רון כפרי ופשוט, אבל זה היה רון אחר. Domaine de la Mordorée, Lirac 2008.

כוס ב': פרי נעים, עשיר וממוקד לכל האורך, מעט בשל, נעים, טאנין רך, שמץ מתיקות, עסיסי ומזמין. מצוין. הימרתי על ישראל וצדקתי. דלתון, עלמה בלנד רון 2009 (שיראז, מורבדה, ויוניה). 80 ש"ח לבציר חדש – יין טוב במחיר מצוין.

כוס א': הפרי היה קצת תותי באופן שהזכיר לי גרנאש, חומצי, מתובל ומפולפל, מעט אלכוהולי בסיום, רזה יחסית לז'אנר. יין אוכל נחמד אבל פשוט יחסית ומעט גס. הימרתי שזה השאטונף הראשון בטעימה. Domaine Pierre Usseglio & Fils, CdP 2007. בשכונה של 180 ש"ח – לא תודה.

כוס ב': יין עסיסי ופירותי, חומציות מצוינת, טאנינים בשלים וסיום ארוך. Fruit-driven, מודרני וטעים לאללה. לא מפגש ראשון עם היין שלעולם לא אצליח לבטא את שמו – Perrin & Fils, Vacqueyras, Les Christins 2007. במבצעים מגיע גם ל-100 ש"ח, שווה משמעותית יותר לטעמי.

לגבי שני היינות המצטיינים, הפגאו מודל 2007 היה כ"כ ברטי (גם על הסקאלה הפגאו-ית) שהוא לא העפיל לגמר. אמנם לא טעמתי אותם קודם – אבל לא היו הפתעות לאור המוניטין של היקבים:

Domaine Vieux Télégraphe, La Crau, CdP 2007 - מתחיל ביישן ושקט אבל אחרי זמן חושף אף מורכב ומעניין, עסיסי, בשל, מעט אלכוהולי, מרוכז מאוד וחומצי. כ"כ הדוק שהוא נושך את החיך. צריך דיקנטר, ובעיקר עוד זמן בבקבוק. אפשר להנות ממנו עכשיו, אבל עדיף לתת לו כמה שנים להרגע. כ-300 ש"ח.

Chateau du Beaucastel, CdP 2007 - מודרני-פירותי, מתקתק, טאנין בשל – דחוס מאוד, מוצק ועשיר. יין נעים ופירותי, ללא ספק צריך זמן-בקבוק להיפתח, למרות שכמו קודמו – גם הוא טעים כבר עכשיו. כ-450 ש"ח.

מסקנה – אפשר להנות גם עכשיו מרוב היינות – אם כי ברמות הגבוהות כדאי מאוד סבלניים ולחכות חמש שנים. בגזרת ה-Value ניצחו שני יינות אקסטרה-טריטוראליים – העלמה וה-Vacqueyras.

תודה לאלי על הכל.

כבר שלושה חודשים שאני גר מרחק אידרה מחנות דגים ורק השבוע עשיתי משהו בנדון – פעם ראשונה שאני מתעסק עם דגים טריים. חיש קל פולטו לכבודי שני לברקים ומצאו מנוחה במקרר.

לפני (ללחוץ להגדלה)

בצל, עגבניה שהוסתרה מתחת לנתחים על מנת לשמור על הלחות, שום חתוך גס (ראש), כמה גבעולי טימין ונגיעה עדינה של רוזמרין על מנת שלא ישתלט על הטעם. הכל משוח בשמנ"ז מדהים (משק ארנס). שליש תפוז עיטר בפרוסות, שליש נסחט על הדגים, והשליש האחרון נסחט על הדגים שתי דקות לפני היציאה מהתנור, בתוספת זילוף נדיב של יין לבן.

אחרי

התוצאה – טעים, השום לא השתלט למרות הכמות הרבה שלו, עשבי התיבול הטריים הוסיפו המון וגם התפוז. במיוחד נרשמה הצלחה בפרמטר העסיסיות שהשתפר ביחס לניסוי הכלים שנערך על נתחים קפואים.

משהו בצד

צרעה, נווה אילן 2010 – בעיקר טעים. עץ שמצליח לתמוך בפרי בלי להעלים אותו ועל הדרך מוסיף קצת תיבול. נפח טוב, המון מינרליות ופרי נעים. כאמור – יין שלם, טעים ומאוזן. לא שטעמתי משהו מהיקב שלא עונה על הקריטריונים האלה. מחיר מומלץ 99 ש"ח.

בן זמרה הוא אחד המותגים הראשונים והמוערכים של האזור. הבדיחה השחוקה טוענת שכמות הענבים שדרושה על מנת לייצר את כל הבקבוקים המתהדרים בשם האזור הזה גדולה פי כמה מסך הכרמים הנטועים בו. במשך שנים מכר יוסי אשכנזי ענבים מכרמיו וראה אותם הופכים לסדרות הגבוהות והיקרות של יקבים גדולים – יינות שהתהדרו בזמרתם עוד לפני שהאזוריוּת הייתה פופולרית כמו היום. לפני שמונה שנים החליט גם הוא לנסות לייצר יין מהענבים שלו והקים את יקב בן זמרה הנושא את שם המותג.  בשנים האחרונות הוא מצטרף ליקבים אחרים שעברו לפורמט כשר – אולי סממן לקשיים מסחריים.

בן זמרה, סילבר קברנה סוביניון 2009 - צבע שחור ואטום לחלוטין, פרי נדיב עם נגיעות ירקרקות עדינות. אולי זה הדמיון שלי אבל משהו שמתקשר לי לקברנה גלילי, שאני מקשר גם לחלק מהיינות של סגל. מתחיל בתחושה פירותית ונעימה בפה עם טאנין ותבלינים, אבל אז מצטברת קצת מרירות-אלכוהולית וחריפות לקראת הסיום. על התווית האלכוהול ירד באופן ניכר ל-13%, אבל הוא עדיין קצת מורגש. בסה"כ יין נחמד, שמבטא את הזן ואולי גם את הגיאוגרפיה ומהווה שיפור ניכר ביחס לבציר ישן שטעמתי. במחיר של 80 ש"ח אפשר אולי לתת לו ניסיון.

יין 1 – יין מתובל, רזה וחומצי, מזכיר במשהו קוט דה רון כפרי ופשוט. יין אוכל נעים ופשוט. בלנד שמבוסס בעיקר על קברנה על סירה וקריניאן. יקב עביה, ארט 2008. הפתעה לטובה של יין מעניין יחסית מיקב קטן ולא מוכר. הבעיה היחידה היא שהוא מעט יקר ביחס למה שיש לו להציע, 90-100 ש"ח.

יין 2 - שקוף ובהיר מאוד, מעושן מתקתק ופירותי, פרחוני ובשל. קל יחסית בחיך, מתוק ומתובל. בהחלט אפשר להתבלבל שזה פינו נואר, אבל כך או כך מתוק מידי, אפילו שהוא מעניין ומורכב באף. התלבטתי אם לכתוב עליו או לא, בסוף החלטתי לכתוב בדיוק מה שכתבתי על הדף לפני שידעתי מה זה. הלסת שלי לא הייתה היחידה שנשמטה כשחשפו את הבקבוק: שאטו גולן, גשם אדום 2007. 240 ש"ח.

יין 3 - יין עם אופי פירותי-פלפלי שמזכיר לי סירה אבל מעט מלא וטאני יותר. מוצק, פירותי ועשיר, נעים וטעים בדרכו המחוספסת. הופתענו לגלות שמדובר ביין חדש שלא הכרנו, בלנד חדש, אדום של יקב סומק מבציר 2008. עמוד השדרה של הבלנד הוא סירה וקריניאן – השאר מלבק ומורבדר. לא רק שמדובר ביין מוצלח וטעים, ב-75 ש"ח זה לא פחות ממציאה וביקשתי מברק (יין ובעלים) להביא איתו בקבוקים לקניה במפגש הבא. שורה תחתונה: לחפש ולחטוף.

יין 4 - יין משגע ומוחצן, פירותי, פרחוני, חומצי ועסיסי, מעט בשל ומתקתק אבל הפעם מרגיש מאוזן יותר. אחד היינות הטובים בטעימה, וגם על עיוור מרגישים שזו הליגה הגבוהה. כרמל מדיטרניאן 2007, שמח לגלות שהוא נפתח מאז הטעימה הקודמת ועומד בציפיות הגבוהות שיש ממנו. מעניין יהיה לעקוב איך הוא מתפתח עם הזמן. יין מעולה, אפילו במחיר של 160 ש"ח.

יין 5 - אני מכיר רק יין ישראלי אחד שמסוגל לנפק כזו פטרוליות – אז זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות את הריזלינג של ויתקין, מבציר 2007. מינרלי מאוד ונעים. אני מעדיף את הגרסה הצעירה עם פרי ופרחים במקום פטרול, אבל עדיין יין מוצלח, שמגיע לפאזת הפטרול בגיל מוקדם בהרבה ממקביליו האירופאיים. כ-75 ש"ח

יין 6 - יין מרוכז, מלא ועשיר מאוד, טאני, ארוך ועצמתי. מרכז ביחד הרבה פרי ופלפל שחור עם שכבות של עשבי תיבול. משהו באופי השחור שלו, בריכוז ובעצמה הזכיר לי את הפטיט סירה של ויתקין, אבל היין הזה נותן יותר שכבות של ריחות וטעמים. טוב, לא הייתי ממש רחוק – ויתקין שורשים א 2006. אמרתי לאסף פז שזו הפעם הראשונה שאני נתקל ביין הזה כשהוא מספיק פתוח שאני אצליח להבין ממנו משהו. היין המצטיין בטעימה. ב-250 ש"ח אני לא קונה בקבוק, אבל אולי במכירה העתידית אפשר למצוא אותו בפחות. עוד מויתקין התגנב לטעימה מסע אדום מבציר 2005, ששמר על עצמו יפה (למרות שהיה אחרי השיא) והפתיע את כולנו בכך.

תודה לשרון ואסף על הארגון, לאסף על האירוח ולאסף פז שהצטרף.

Brooklyn East India Pale Ale - בלי להתפלסף, חתיכת בירה ארומטית וטעימה לאללה. פרחוניות כשותית משכרת, פירותיות, טעמים מאלטיים טובעים בים נהדר של כשות מרירה, עם חמצמצות ומשקל קל למרות הריכוז הגבוה. הזכירה בארומתיות את האינדירה המצוינת של מבשלת הדובים. אחת הבירות הכי טובות ששתיתי מזה זמן רב – עם ובלי הקונטקסט הנוכחי.

(יבוא: נורמן פרמיום, 6.9%, 13 ש"ח לבקבוקי 355 מ"ל, ואפילו כשרות יש)