דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

ערב של אמצע השבוע, קריאה ספונטנית לכמה חברים ללימודים לסייע בפינוי מקום במקרר היין – ביחד עם הזדמנות לפתוח כמה דברים שחיכו להזדמנות… קצת לחם טרי, כמה גבינות עדינות, וברקע קולות חליצה של כמה פקקים. שניים מתוכם שווים העלאה על הכתב:

 Schloss Fels, Grüner Veltiner 2008 - מפגש שני עם הזן האוסטרי המסקרן הזה. צבע בהיר, באף לימוני, מינרלי למדי, רמז עשבוני – סוביניון בלאן מהאסכולה הישנה? לא. בפה חומציות חותכת, מינרליות-מלוחה, הדרים, ריכוז מצוין וסיום ארוך וחומצי. יין צלול ורענן שסובב סביב החומציות. היה יותר מוצלח לצד חתיכת גבינה שנתנה קונטרה לחמצמצות – מאשר בפני עצמו. יבוא אישי מאוסטריה – תודה להורים היקרים שתמיד צולפים בבחירת המתנות מחו"ל. שרדונה אוסטרי מאותו יצרן מחכה לטעימת שרדונה עיוורת שאבי הלוי הבטיח.

הרי גליל מירון 2006 – סגול כהה ויפה, ואף שמתפרץ בפרי מיוחד. לא יודע להגדיר ולתאר אותו יותר טוב מזה – פשוט צריך לטעום ולהתמכר לריח הזה. סחררתי אותו אולי עשרים דקות בכוס עד שהעזתי לטעום – בפרק הזמן הזה שאר הבקבוק נעלם. בפה הוא נעים, רך יחסית לגילו, פירותי מאוד, עם מספיק מרכיבים של חומציות וטאנין בשביל לרסן אותו (אם כי אחרי היין הקודם הייתי מוכן לקבל עוד קצת חומציות כאן). בשל יחסית, אבל לא יותר מידי - מיצוי גבוה של הפרי אבל לא באריזה מעיקה. יופי של יין, פירותי, ארומטי ועשיר. מוכן לשתיה, ולמרות שיוכל להחזיק עוד כמה שנים טובות - לדעתי הוא מתאים יותר לצריכה מוקדמת. שיהיה משהו טוב לשתות בזמן שהיראונים מתיישנים. ~85 ש"ח, קניה טובה מאוד – אני הולך לקחת עוד.

שנה וחצי מאז המפגש האחרון הרציני עם יינות עמק האלה, הוזמנתי ע"י דורון רב הון, יינן היקב, לטעום יינות חדשים שיוצאים לשוק בימים אלה. ביקב מחדשים בכמה כיוונים – אחד מהם הוא הפטיט סירה. בדרך כלל שימש היין הזה כשחקן חיזוק בבלנדים, אבל השנה, אומר דורון, האיכויות שלו היו כאלה שאי אפשר היה להתעלם מהן - ומספר חביות נשמרו לטובת יין זני. על חידושים אחרים שנמצאים בקנה, אני מקווה שאוכל לדווח בהמשך. המחירים שאני מציין כאן הם מחירים 'מומלצים לצרכן' שקיבלתי מהיקב (כידוע, בחנויות טובות המחירים נמוכים יותר בד"כ).

שרדונה 2008 - אשכולית משתלבת באגוזים ובקליה, בפה רחב, מינרלי ועם קצת פחות חומציות ממה שאני אוהב. לכל זה מתווספת נגיעה מרירה עדינה ומחמיאה, שממשיכה גם לסיום פירותי וארוך. היין הזה הוא דוגמה לשילוב עדין של הפרי עם החבית. הוא לא מתבייש בעץ שיש בו - אבל גם לא שם את החבית במרכז. את כל זה היין מצליח לעשות בעדינות, בלי שואו. היין בוקבק ממש לאחרונה ויכול להיות שהוא עדיין בהלם - אחזור אליו בעתיד. היין יכול להיות מהנה בפני עצמו אבל אישית הייתי מעדיף אותו עם מנות פתיחה עדינות. 89 ש"ח. בבציר 2008 לא תהיה גרסת unoaked.

קברנה פרנק 2007 – פרי סגול, ירקרקות-זנית במידה, פלפל שחור, קקאו ושזיפים. על החיך הוא מרגיש צעיר עם יובש ניכר, תיבול מעט חריף, עשיר, פרי נעים וחומציות טובה. אהבתי את האף, שמלא באופי של הזן – אבל הפה צועק "תנו לי שנתיים ואז תראו מה אני יודע". אפשר להנות ממנו גם עכשיו, עדיף לצד נתח עסיסי – אבל אני מהמר שהסבלנות תשתלם. 118 ש"ח למי שיצליח למצוא בקבוק.

פטיט סירה 2007 – פרי סגול משגע, מוחצן ובשל, עם קפה ופלפל שחור. מפוצץ בטעמים בפה, אבל עם תחושה רכה ביחס למה שציפיתי מהאף ומהזן. המון פרי, יובש מעט מחוספס כראוי לזן, קצת חריפות. סיום ארווווווך, פירותי ויבש. יין שסובב סביב הפרי, שנותן למי ששותה אותו את החוויה של פטיט סירה טוב. טעים, עשיר ומפנק. אני מהמר שכמה מהמספר הזעום של הבקבוקים שיוצרו (1807) יתגלגל אלי למקרר. יופי של יין, והמחיר? 118 ש"ח, מוצדקים ביותר לטעמי - במיוחד למי שאוהב את הזן כמוני.

פינת השקיפות: את היינות טעמתי בהזמנת היקב במסעדה, שם היה לי העונג בשיחה עם דורון בחברתם של שני עיתונאי יין וסומלייה-על אחד.

שנה ומשהו מאז הביקור הקודם, אהוד ולטר ממשיך במסורת הביקור השנתי של פורום היין של רוגוב ביקב רקנאטי. עכשיו כשיותר יינות יוצאים תחת ידי הצוות החדש, אפשר להגיד משהו על הרוח החדשה במקום. אבל לפני הכל אני רוצה להודות בחום לעידו, לקובי ולנועם על אירוח מקצועי, חם ומרתק, ולאהוד על הארגון והיוזמה.

מי מפחד מאקלים חם?

הרבה מדברים על הדילמה של היינן באקלים החם שלנו. בפשטות:  בצרת מאוחר – קיבלת אלכוהול גבוה ויין ריבתי - החומצה הטבעית נהרסת וצריך לעשות תיקון חומצה רציני. בצרת מוקדם – אמנם האלכוהול רגוע ויש יותר חומצה טבעית - אבל שילמת בפנולים לא בשלים, טאנין בוסרי וארומות ירוקות. בהנדסה קוראים לזה trade-off, אחד על חשבון השני.

ברקנאטי לא קונים את המשוואה הזו, והדברים שטעמנו מוכיחים את הטענה שלהם. התעקשתי ושאלתי – איך עושים בחום שלנו יין לא בשל אבל גם לא ירוק. בוצרים מוקדם יחסית – ואת השאר עושים ביקב. השרייה קצרה יחסית על הקליפות מאפשרת לייננים להמנע מהאופי הבוסרי שעלול להיווצר בבציר המוקדם. מצד שני – מרוויחים חומצה טבעית, והאלכוהול נשמר סביר – נמוך מהממוצע המקומי באחוז (הערכה שלי).  את הצבע אפשר לחזק עם כמה אחוזי ענבים אחרים שנבצרו מעט מאוחר יותר – מאותו זן או מזן אחר. מסתבר שבשבוע על הקליפות אפשר להוציא מספיק מהענבים, ולהמנע מחלק מהחסרונות שיש בבציר המוקדם. אבל עם הנקודה הזו חכו לסיפור של המרלו.

טעם מקומי

על הבייבי של לואיס פסקו, הפטיט סירה-זינפנדל – כבר אמרו מזמן שיש בו משהו מקומי. החיפוש של הטעם המקומי או הזן המקומי - זה הדבר הסקסי הבא שיקבים מחפשים. הדוגמה התורנית היא ההשקה המיוחצנת של המדיטרניאן החדש של כרמל, ששואב השראה מהמדיטראנו של בן חנה (ולא רק בשם). עם הכניסה של שצברג ולוינסון ליקב, ההרכב והאופי של יין הדגל, הספשל רזרב, עשה מהפך מבלנד בורדו מבוסס-קברנה לבלנדים מופרעים לחלוטין. די להעביר רחרוח זריז בבלנד של 2008, שכולל חמישית פטיט סירה כדי להבין שמישהו טרף את הקלפים מחדש. 2009 אגב, כבר לא כולל קברנה בכלל. גם קריניאן מצטרף לפורטפוליו של היקב, כיין זני בסדרת הרזרב  (2008) וגם בהופעת אורח בבלנדים. Stay tuned.

יש מרלו בארץ?

כבר מזמן קיטרתי שמעט יקבים בארץ עושים מרלו שהוא גם מוצלח וגם מרלו (פלאם, עמק האלה, קד"ג – למשל). דווקא ביינות האלה הפילוסופיה שפרס עידו לוינסון מתבלטת בצורה ברורה. מספיק לטעום את המרלו מבציר 2008 – בסדרת הרזרב ובסדרת רקנאטי כדי להבין על מה מדברים הייננים. בבציר 2009 של הספשל רזרב, המרלו נישל את הקברנה מהבלנד, הוא מככב בכ-70% מההופעה - והתוצאה מבטאת את זה כבר בשלב מוקדם זה בחיי היין. השילוב של החומציות והאיזון הטוב הזכיר לי את המרלו שעושה לוינסון בבית. מהנקודה הזו טבעי לעבור לספר על היינות. אני בוחר דוגמאות נבחרות במקום לייגע אתכם עם כל 18 היינות שטעמנו. המחירים לקוחים מהרשת עבור הבציר הנוכחי.

רקנאטי מרלו 2008 - יין רענן ונקי, עם חומציות טובה, פרי נעים, תיבול ויובש רך. כיף של יין, שונה לגמרי ממה שמבקבקים בארץ תחת 'מרלו'. 50 ש"ח – לכו להיווכח בעצמכם. מועמד להיות היין היומיומי החדש שלי.

רקנאטי מרלו רזרב 2008 – היין בדיוק יצא מהחבית והוא עומד לפני בקבוק. ליין יש אופי 'אדום' שמבדל אותו מקברנה שאני רואה יותר כ'סגול', אבל למי אכפת? מה שמדהים ביין הזה הוא המרקם – תבחרו קלישאה: קטיפה, משי – מה שתרצו, אבל הוא מחליק על הלשון כאילו שהוא מרחף מעל. את כל זה מציפה חומציות מצוינת ורעננה ופרי מאופק ונעים. יין מלטף ומיוחד. מרלו (~75 ש"ח).

"זה היין שאני הכי גאה בו" הציג עידו את הבקבוק הראשון שטעמנו, ונאצלתי להחריש הערה סנובית. בצירים ישנים של היין הזה השאירו אצלי זכר לסוכריה אמרלד-ריזלינגית כבדה ולא מוצלחת – ואולי דווקא בגלל הציפיות הנמוכות הופתעתי כ"כ.

רקנאטי יסמין לבן 2009 – לא צריך להתקרב לכוס בשביל להישטף במיץ אשכוליות (פרנץ') פריחה וקצת עשב (סוביניון לבן). בפה כמו באף - שום דבר מתוחכם, תסיסה קלה, חומציות ופירותיות קצת מתקתקה (היין מוגדר יבש). צועק רעננות, קל נעים ופירותי. כ-11.5% אלכוהול! בשלושה במאה אני מכין לקיץ מדף במקרר, ליד הפירות. קפיצה ענקית ביחס לבצירים הישנים יותר של היין. תאמינו או לא – הוא אפילו מבושל. הפתעת הביקור.

 רקנאטי קריניאן רזרב 2008 (טעימת חבית) – כרם בעל מאזור צרעה. פרחוני, פירותי, לא כבד, חומציות טובה, הרבה יובש אבל לא חד, די סגור בטעמים אבל מקפל בתוכו גרסה מרוככת יותר ביחס לביטויים אחרים של הזן בארץ. יבדק שוב בעתיד.

רקנאטי פטיט סירה 2009 (טעימת חבית, תהיה מרכיב בבלנדים) – יין שחור-סגול בצבע ובאופי, פצצה של פרי כהה עם תבלינים וקפה. יין מלא, דחוס, מפוצץ בכוח ובטעמים, jaw-breaker. תינוק שרירן ומלא אופי של הזן. טעם ישראלי, מישהו?

רקנאטי ספשל רזרב 2006 (עומד לצאת לשוק) – דווקא כאן חוזרים לסגנון ה'חם' יותר, והיין לא התחיל תחת ידי הצוות הנוכחי. Textbook של "יין על" ישראלי איכותי, כזה שעשוי מחומר גלם טוב. יין בשל, מוחצן, וראוותן. הפרי בשל על סף הריבה, בפה הוא מוצק ודחוס, עם יובש חזק שיצטרך לפחות שנתיים כדי להתאזן עם השאר. יין מודרני, מדויק ועשיר. עשוי טוב בסגנון שלו. יעלה כ-170 ש"ח (על הנייר). אני לא קונה במחירים כאלה, אבל אם אתם מוכנים לשלם את המחיר של LE, יער יתיר, בלאק טוליפ ויינות אחרים מהז'אנר – יש לכם כאן קניה שלא נופלת מהם לטעמי. הייתי פותח את הראשון באזור 2012.

גילוי נאות: אני מתלהב מפטיט סירה. עוד לפני שגיליתי את המיתולוגי של ויתקין מצאו חן בעיני הניסיונות האזוריים של כרמל. השקת יין זני כזה היא תירוץ מספיק בשביל לקפוץ שוב ליקב צ'ילאג. כמו שיודעים לעשות ביקב – האירוח היה ידידותי במיוחד, עם צוות חייכן ונעים. לפני הביקור אצל חתן השמחה, חיממתי את החיך עם סדרת הביניים סולו ועם היין הגבוה – פרימו.

בחזרה לדברים שכתבתי בביקור הקודם ביקב, הבידול של היינות מושג כאן באמצעות התרחקות מבשלות יתר, מיצוי הפרי רגוע – יש מי שיגיד על סף הקמצן. היקב גם מחזיק את היינות אצלו עד שהם מוכנים לשתיה – על חשבון תזרים המזומנים, מה שהם מכנים בגאווה slow wine, או: יין שלוקח את הזמן.

כל זה מוכר ומכובד, אבל אני טועם יותר ויותר חבית ביינות. היקב מתגאה גם ביישון ארוך יחסית בעץ, כאשר היינות הגבוהים מבלים סדר גודל של שנתיים בחביות. אני לא מדבר על עץ קלוי מאוד ומקורמל – אבל עדיין יש תחושה שהרוגע של הפרי לא מתואם עם נדיבות החבית. לא מדובר פה על יובש אגרסיבי שצריך זמן להיפתח, אלא על טעמי החבית עצמם, שלא בטוח שיתרככו עם הזמן. לא משהו מוגזם, בכל מקרה. על מנת לבדוק את הנושא הצטיידתי ביציאה בבקבוק סולו קברנה למעקב עתידי.

צ'ילאג פטיט סירה 2006 בעל צבע אדום בהיר יחסית לדודניו הסגולים-שחורים. רק סחרור ניכר בכוס משחרר משהו מהריחות הסגורים שבו, עם פרי אדום (אולי אפילו רימון), קליה, אדמה, ושמץ מהבשרניות שאני משייך לזן. בפה אין בכלל על מה לדבר, היין הדוק, סגור ועדיין קמצן, עם יובש שבועט בלסת ולא מרפה. אין מנוס מלהשוות אותו ליין שקובע את הרף של הזן הזה – ויתקין. בהשוואה, צ'ילאג הרבה פחות בשל-מרוכז, מציע טעמי פרי מאופקים יותר, עם יותר נוכחות של חבית. ויתקין יותר פרוע, בשל על סף המתוק – וצ'ילאג, למרות העצמה והחספוס – רגוע יותר.

באמת שהיה מעניין לצאת עם 3-4 בקבוקים כדי להתחיל לפתוח אותם עוד שנתיים ולעקוב – אבל לא עשיתי את זה. המחיר: 220 ש"ח 'רשמי', 170 ש"ח מחיר השקה. אני מכבד ומעריך את עבודתם הקשה והמוצלחת של אנשי היקב, אבל יש פה את מה שאני מגדיר כסינדרום אבידן. הסבר בקצרה: אם אתה מייצר חבית-שתיים של זן אקזוטי – אתה יכול לגבות עליה כל מחיר שתרצה ויהיה מי שישלם. אני מכנה את הסינדרום על שם יקב אבידן כי לדעתי הם היו חלוצים בגרנאש, או למעשה בלתמחר את החבית הראשונה שנעשתה ממנו ב-250 ש"ח לבקבוק. יש גם דוגמאות גשומות אם תצפינו לרמה – ודוגמאות נוספות… בכל מקרה, למרות העניין ולמרות החיבה שלי לזן – לא אשלם כפול מיינות פטיט סירה אחרים (כן, גם אם משווים מחירי השקה). אני מכבד את הזכות של היקב להתפרנס מעבודתם – ואם השוק מכתיב ומשלם מחירים כאלה – הם מוזמנים לתמחר את היינות כראות עיניהם.

בהקשר של ההתלהבות שלי מהזן – קניתי בזמנו את הרזרב של יקב יפתחאל, ואחרי זה ראיתי שרוגוב קצת קטל אותו אבל לא התחרטתי על הקניה. המאה וקצת שהוצאתי על ה"שיגעון" שלי נראו לי סבירים. את תחום המאתיים ש"ח אני מוכן אולי לשמור למרגלית ולקסטל – שגם שם אני לא משוכנע שכל היינות תחרותיים מול הייבוא. לחיים ובהצלחה.

אבי הלוי על ההשקה - גם רותם מדווח