דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

זוג חברים הצטרף אלינו לארוחת שישי לא מחייבת. למנה ראשונה הוגשו קובה (קנויים) בטחינה (תוצרת בית), וסלט טעים שהכינו/הביאו האורחים, שחציו ירקות חיים וחציו מוקפצים. המנה העיקרית כללה מצע אורז אדום מתובל, ועליו תבשיל בקר איפשהו באמצע הדרך בין הבולונז לבין הצ'ילי שאני מכין. המזגן עבד היטב כדי להכין את האווירה ליין אדום, שאני חרד לגורלו במזג האוויר החם מאז שקיבלתי אותו לפני כחודש במתנה:

Lagunilla, Viña Artal, Rioja Reserva 1999

אדום עז ללא סימני גיל בשוליים, לצד פרי אדום הווניל שולט באף ואולי מעט תבלין. מיד לאחר הפתיחה ושעה לאחר מכן החמיצות שלטה ביד רמה בחיך, אבל אחרי חדרור של כשעה וחצי בבקבוק וצינון קל שלו נפתח גם פרי, שפע טאנין מעודן ומתובל, וחמיצות דומיננטית שממשיכה לסיום בינוני ויבש.

שנתיים בחביות, 80% טמפריניו והשאר גרנאש – היין ללא ספק עשוי היטב, ולמרות שהוא אחרי חמש שנים על מדף סופרמרקט בספרד, הלם טיסה, וחודש שיא הקיץ הישראלי בארון שלי – מרגיש כאילו יש לו עוד שנים לפניו. עם זאת, לא כ"כ התחברתי לחמיצות שלו, הגבוהה יחסית לאדומים ישראליים שאני רגיל לשתות. אם להקביל את זה לטעימת מרקס דה רסקל – היין דווקא הזכיר לי יותר את הרסקל 1860 מאשר את הרזרבה. אולי פתחתי אותו מוקדם מידי ועוד כמה שנים היו עושות לו טוב.