לגבי ה"משוואה", מה שאתה כותב (אם הבנתי נכון) סותר את החוק השלישי של התרמודינמיקה, או במילים פחות מפוצצות – מנוגד לשימור אנרגיה. לפני שהקרח מתחיל להתמוסס הוא צריך להתחמם ל-0 מעלות (במקפיא הוא בטמפ' נמוכה יותר), ואכן יש טווח שבו הקרח רק מקרר את הויסקי בלי לדלל אותו (וזה עוד לפני שנכנסים לחום כמוס).

הרושם שלי הוא שאוהדי הוויסקי הפכו להיות קיצונים יותר בגישותיהם מהכהנים האמיתיים של הדת הזו – המאסטר נוזרים. אבל איש איש לשלו, גם אני נהנה מוויסקי נקי מדי פעם אבל המחויבות לגוון מונעת ממני להתקבע לצורת שתייה אחת.

אור רכס הוא בהחלט אור עבורנו, אבל אני לא מסכים איתו לגבי האמירה הזו. רמי מרטן לא ירדה לזנות, היא נכנסה למאבק הישרדות. משקאות סבא בעשור האחרון מאבדים מהפופולריות שלהם, לא מרוויחים אותה. יש פחות ופחות שותי וויסקי וקונייאק ויותר שתייני וודקה. קדמה ושינוי הם חלק הכרחי ויצרן אלכוהול שלא יחדש או יעמוד בדרישות הזמנים כנראה לא יישאר. קוקטייל הוא לא זנות, אבל אני לא אובייקטיבי בנושא.

"משוואת הקרח" מתייחס לעובדה שלהפשיר קרח דורש יותר אנרגיה מאשר להקפיא אותו. יותר נכון, יש הפרש בין הטמפרטורה שבה מים קופאים לטמפרטורה שבה קרח מפשיר. כך שהכנסת קרח למשקה אין משמעה דילול עד המסת הקרח לחלוטין, יש נקודת ביניים בה יש מעט מאוד דילול והרבה מאוד קירור.

לגבי בירמון – "הלקוח לא תמיד צודק אבל הוא תמיד לקוח" (נגנב מ-אור השכן http://reches.wordpress.com ). זה לא אומר שזה הגיוני לשתות את זה ככה, והדוגמה שנתת על רמי מרטן רק מחזקת את הדעה שלי.
זה שמותג מוכן לרדת לזנות בשביל למכור יותר לא מעיד על איכותו, לדעתי.

לגבי הלינקים – מעניין, קראתי בשקיקה (כמו שאפשר להבין תרמו זה מקצוע שקרוב לליבי ועיסוקי) אבל שם מדובר על קוקטיילים ולא על ויסקי (ועדיין לא ראיתי מושג שנקרא "משוואת הקרח").

בעברי הייתי נעלב כשמישהו לידי היה מוסיף קרח לוויסקי. כשטיילתי בסקוטלנד סיפר לי מומחה לנושא שלערבב נוזל שחיכה בבקבוק יותר שנים משאני העברתי על כדור הארץ עם מי ברז פשוטים זה עלבון, ועד היום אני מעריך מקומות כמו הדאנק בחיפה שככלל מסרבים לערבב וויסקי. אבל אלו סטיגמות מיושנות. אין יותר פרות קדושות בעולם האלכוהולי, בייחוד לא אחרי תחרות קוקטיילים ע"ב רמי מרטן. כל עוד הלקוח נהנה מזה, אני אמזוג לו את המקאלן 21 עם רדבול וקרח. בהנחה, כמובן, שלא אצליח למצוא משהו שיותר ימצא חן בעיניו ויהיה פחות מרתיע עבורי.

להלן לינק לכתבה שמתייחסת לשימוש בקרח וטמפ' המשקה בהקשר פיזיקאלי –
http://www.artofdrink.com/2008/01/qa-test.php
וכתבת ההמשך –
http://www.artofdrink.com/2007/06/cocktail-ice-part-ii.php
ובכל הנוגע לטעמים, תפיסתם וסגנונות שונים באוכלוסיה, זו תחילתה של מצגת מרתקת בנושא (Sensory Perception מסיפורו של הקוקטייל בניו אורלינס, 2008 –
http://www.artofdrink.com/sensory/

ראשית בלוג מגניב – אני מוסיף לדף הקישורים.

לגבי התגובה -
אין שום ספק שקרח מפחית מהריח ומהטעם של המשקה. אז מה שאני אומר בפוסט, זה שאם ויסקי עם קרח יותר טעים למישהו מאשר ויסקי בלי קרח – זה כנראה אומר שהוא לא אוהב את הטעם של הויסקי. אני לא חושב שיש בזה משהו רע או חוסר כבוד לשותה. אני כן חושב שאולי עדיף למי שלא אוהב את הטעם של הויסקי – שישתה משקאות אחרים במקום לנסות להחליש את הטעם של הויסקי ולהתמודד איתו בכוח.

אם המשקה עבר דרך ארוכה וחיכה 12+ שנים בחבית בשביל לפתח טעמים וריחות, נשמע לי חבל לערבב אותו עם קרח ולהשתיק את הטעמים והריחות האלה.
באותה מידה, וזה גם מתקשר למה שאתה אומר "שישתה איך שהוא אוהב" – אפשר היה לערבב את הויסקי עם רדבול ואני מניח ששנינו נסכים שזה חבל.

לגבי משוואת הקרח – מעולם לא שמעתי על דבר כזה, אשמח לקישור או הסבר.

תודה על ההערות, החכמתי

הטעם החמישי הוא פחות מוכר, מכונה אומאמי, ומקושר למונוסודיום גלוטומט. פרטים נוספים אפשר למצוא במילים המקושרות תחת 'טעם' ו'ריח' בפסקה השניה.
פרטים נוספים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Umami