דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

לפני חצי שנה השיקה חנות הספשל רזרב בחיפה את התוספות החדשות לפורטפוליו שלה: יינות שהחנות מייבאת בעצמה מפורטוגל. היינו וטעמנו יינות שולחניים וגם פורטים. עד עכשיו השתכנעתי שבטווח המחיר הנמוך – יש כמה מציאות טובות בהיצע, ובפרט הרוזה המעניין של פורטוגה. הרעיון של הטעימה הנוכחית היה לתת הצצה לטווח המחירים הגבוה יותר של הפורטפוליו הפורטוגזי.

את היינות ששתינו ניתן לחלק לשתי קטגוריות לדעתי: מצד אחד יינות מחוספסים ומלאי אופי, שונים לחלוטין ממה שאני מכיר ושותה – ומצד שני, יינות שמכוונים לסגנון יותר בינלאומי ומציגים קו קצת יותר מוכר מבחינת טעמים (פזילה לספרד השכנה?)

היינות מהקטגוריה הראשונה יותר מעניינים בטעימה, ומייצגים סגנון לא מוכר וייחודי, אבל יש בהם גסות או חספוס, שמוציאים לי את החשק להעביר ערב עם בקבוק. אני חושב שראוי לשפוט אותם במשקפי האוכל המקומי, שלצידו התפתח הסגנון שלהם. היות ואנחנו לא בפורטוגל – כדאי להשקיע מחשבה בהתאמה שלהם לאוכל – כי זה יכול להיות עילוי או נפילה. דווקא בקטגוריה המודרנית יותר – מצאתי כמה יינות שהשאירו טעם של עוד.

מלבד זה – בולטת בהעדרה – החבית. שנה בחביות זה החסם העליון של היינות שטעמנו, רובם פחות מזה – ובכל מקרה חלקן משומשות. לכן, לדעתי אין לפרש את החוסר ברבדי הקליה-קפה-מוקה וכד’ שאנחנו מכירים מיינות ישראליים בתור חוסר מורכבות – ועם השנים היינות האלה יפתחו רבדים נוספים שמקורם בעיקר בפרי.

קצת על היינות. פתחנו ב-Arinto 08 של יקב Casa Santos Lima שכבר פגשתי כמה פעמים בעבר: היין רץ על ציר של חומציות דומיננטית, עם הרבה מינרליות וטיפת מרירות. מצויין עם אוכל שיודע להסתדר עם חמיצות גבוהה, ובמחיר מצוין של 54 ש”ח.

Casa Santos Lima, Sousao 2006 – סגול בוהק, שחור במרכז הכוס. באף פרי שמריח מתוק, גוף מלא עם המון טאנין, חריפות, מרירות ניכרת וחמיצות במידה. סיום ארוך ויבש. יין מעניין אבל המרירות גבוהה מידי לטעמי. אולי יותר מידי מגע עם החרצנים? (89 ש”ח)

Quinta do Portal, Portal Coleheita 2006 - שחור-סגול אטום, באף עור, פרי שחור, אדמה וטחב. גוף בינוני, המון טאנין ולצידו חומציות ערה. הטאנין משרה תחושה של חריפות, והפרי לא מצליח להרים את הראש. אפשר לחכות עוד איזה שנה שנתיים לרכך את הטאנין, אבל אני לא חושב שיש מספיק מאחורי הנשכניות הזו בשביל למשוך יישון ארוך. אולי אוכל מאוד שומני יצליח להתמודד איתו יותר טוב (81 ש”ח).

Quinta do Portal, Portal Reserva 2005 – שוב מיצוי צבע מוצלח עם סגול בוהק ואטום, אף שמציג פרי יער מרוכז, מודרני שופע ומדויק, קפה ומשהו שהזכיר לי תותים. גוף מלא שפותח ב’טאנין קצריני’ (הרפרנס שלי לטאנין מטורף), פרי מרוכז וחומציות שתומכת. סיום ארוך מאוד, יבש, פירותי ומתובל. יין מודרני, מהוקצע ומדויק שעשוי היטב. צריך עוד הרבה זמן בבקבוק – יהיה מעניין לחזור אליו כשהוא יתרסן קצת, נגיד… חמש שנים בתור התחלה (145 ש”ח).

Quinta do Portal, Portal Grande Reserva 2006 – סגור לחלוטין, טאנין עצבני ונשכני מצפה את החיך ולא משאיר מקום לשום דבר אחר. כשמתאוששים מההלם אפשר לשים לב שמאחורי היובש הרב יש ריכוז, עצמה והרבה פרי דחוס שמסתתר. מלבד לא להתקרב עליו לפני אמצע העשור הבא – אין לי משהו חכם לומר על היין הזה.

Herdade de Mouchao, Dom Raphael 2006 – סגול עמוק, באף פרי מרוכז ורענן – נעים ומזמין. בפה פרי שמרגיש לרגע מתקתק – ואז מגיעה חומציות טובה וטאנינים עדינים. נגיעה חריפה, סיום עצמתי וארוך, פירותי ויבש. שני קווים הדגישו את השורה התחתונה בדף: מעולה. פשוט כיף לשתות. 110 ש”ח – מוצדקים בהחלט.

Herdade de Mouchao, Mouchao 2003 – שוב סגול עמוק ויפה, פרי יער מעט בשל, נגיעה של וניל. לוגמים, ופתאום נעצמות העיניים, החיוך מתרחב והחושים מתבלבלים. אני לא ממש יודע לתאר את זה, אבל הייתה שם אחלה פירותיות, טאנינים עדינים יחסית אבל בעלי נוכחות וחומציות שריחפה מעל הכל. הכל במקום, עסיסי, רענן, איזון מצויין. לא ברור לי מה קרה שם, אבל יין שהתחיל די סטנדרטי באף פשוט הפיל אותי כשהכנסתי אותו לפה. המילה אחרונה בדף: מדהים. 320 ש”ח – לא נשמע יקר כשטועמים.

Villa de Gaja, Grandjo Late Harvest, Royal Oporto 2006 – בננה בשלה (מידי?), פרי טרופי, דבש, קליפת תפוז. גוף מלא, דבשיות מתוקה מאוד שעוטפת פרי, חומציות עדינה. יין קינוח מורכב ומעניין, אבל לטעמי חסרה בו עוד קצת חמיצות שתתמוך במתיקות. מצד שני - אחרי היין הקודם קצת קשה להרשים אותי – אז קחו בערבון מוגבל. 160 ש”ח לחצי בקבוק.

יש דברים שאפשר לטעום רק בחיפה (כמעט). אני הולך לכמה שיותר טעימות שהזמן והארנק מאפשרים לי, אבל טעימה של בן חנה בהנחיית שלומי צדוק, טעימה של עמק האלה בהנחיית דורון רב הון – ודוגמאות אחרות – מצאתי רק בספשל רזרב. הפעם, איציק זאוברמן – האיש מאחורי היקב, אמר בעצמו – רק לכאן הוא מגיע לטעימה כזו. אפשר לסכם את ההסברים המעניינים של איציק בשתי נקודות פשוטות: אני אוהב יינות בומבסטיים, מלאים, חזקים ואלכוהוליים – ואני עושה יינות כמו שאני אוהב, בשביל הכיף . נתחיל הפעם מתיאור היינות, ונעבור למה עושים ביקב.

זאוברמן מרלו 2006 (16.5%) – שחור-אדום בוהק, פרי יער רענן ועצמתי, אלכוהול, פלפל שחור, שוקולד מריר. גוף מלא, טאנין נשכני וחזק, חריפות, חומציות טובה, פרי הדוק ודחוס. סיום שלא נגמר, עם חומציות משולבת בפרי, וחבית קלויה.

היין מכיל 14% מה-LE – ויש בו המון מהכל. לעיס, בועט, עצי – אבל מאחורי הכול טונות של פרי דחוס ועשיר. מלבד העוצמות – אין לו מה להציע ב-3-5 שנים הקרובות. סדר גודל של 200 ש”ח.

זאוברמן מרלו 2005 (15.2%) – שחור-סגול, עץ קלוי בחזית, פרי יער בשל-ריבתי עם וניל בשוליים. פרי וחומציות עטופים בטאנין דומיננטי אבל פחות נשכני מקודמו, גם התיבול יותר עדין. סיום ארוך ויבש, עם טעמים קלוים-מתובלים.

שוב יין עצמתי, אבל בהשוואה לקודמו יש פה יותר עץ על חשבון קצת פחות מהשאר.

זאוברמן מרלו 2003 (14%) – השחור-סגול שבמרכז הופך לאדום בהיר שמתחיל גם להראות חום על השוליים, וכמות מכובדת של משקעים. למרות הצבע – פרי היער שבאף רענן, נגיעה עדינה של פלפל ירוק מצליחה להחמיא לו. האף חושף רובד אחר רובד וביניהם אפשר למצוא רמזים של קקאו ומנטה. בפה מרקם חלק, גוף מלא עם חומציות רכה, פרי טוב, טאנינים מורגשים אבל לא משתלטים. סיום ארוך, פירותי ויבש.

היין הכי מאוזן ונגיש ששתינו, הכי פחות “בום!” באף ובחיך. יין מורכב שמעיד על אופק היישון של היינות – אני חושב שהוא יחשוף עוד מורכבויות בשנתיים הקרובות. חבל שלא שתינו את המרלו בסדר הפוך.

לימיטד אדישן 2002 (15.6%) – אדום אטום, בשוליים כבר חום עם המון משקעים. פורטי-קומפוטי באף, קרמל, בשלות יתר, אלכוהול נדיב, עץ קלוי, רמז אדמה. בפה חריף, טאני-נשכני יותר מהשאר, אלכוהולי, חומצי, הפרי מאחור – סיום יבש-מתובל.

למעט האף – הפרי קצת חסר לי בחבילה הזו ובסה”כ לטעמי היין היה גס, מחוספס ובועט.

לימיטד אדישן 2005 (16.5%) – סגול עמוק כהה ומדהים, פרי יער שמתפוצץ מהכוס לכל החדר עם הרבה רבדים מתחתיו, בהם אדמה, קליה עדינה, קפה, וניל, פלפל שחור, קצת אלכוהול. בפה דחוס ועשיר, טאנין חד כמו סכינים, חומציות בדיוק במקום, פרי מקיר לקיר. סיום ארוך ארוך, פירותי ויבש.

יין פירותי ומרוכז, עוצמתי יותר מכל השאר – אבל לצד הכובד הזה יש בו הרבה רעננות ומרץ. מתי לשתות? שאלה טובה. מצד אחד היין הקודם לא הרשים אותי – מצד שני ביין הנוכחי יש ריכוז ועוצמה יוצאי דופן שצריכים קצת זמן להתעדן. אפשר להנות מהעוצמות שלו גם היום, אבל משלמים במחיר נשכנות הטאנינים. אם היה לי בקבוק הייתי נותן לו 3-4 שנים, למרות שהוא כנראה יחזיק הרבה יותר.

לימיטד אדישן 2004 (17.2%) – שחור-סגול ואטום, שזיף בשל ולצידו מתקפה אלכוהולית באף שמתמתנת אחרי זמן מה בכוס וחושפת וניל ופלפל לבן. בפה פרי מרוכז מאוד ומתקתק, לצידו טאנין לא חד מידי (כנראה בהשפעת המתיקות והשמנוניות), תיבול חבית עם מרירות עדינה. החריפות, המתיקות והחומצה עושות תחרות ריצה.

“תשכחו מה שאתם מכירים על יין” אמר איציק לפני היין הזה, כשהוא מנסה לגרום לנו לא להבהל מהסוכר השיורי הגבוה יחסית. אני מוכן לקבל את זה ולפתוח את הראש לדברים חדשים – אבל לטעמי ביין הזה יש יותר מידי מהכל – כמו לשמוע מוזיקה טובה בווליום מוגזם. אפילו על הסקאלה של היינות הבומבסטיים האלה – הרגשתי שכאן זה מעבר לסף שמאפשר לי להנות מהיין.

היקב מוכר יין – אבל הוא אינו יקב מסחרי. מדובר בתחביב שסוחף עשרות רבות של חברים שמשתתפים בהכנה של משהו כמו עשר חביות בשנה (3000 בקבוק). אחת התוצאות היא שהיקב לא חוסך בכלום: מהציוד הכי טוב שהם צריכים (משאבות, קראשר-דיסטמר), הכרמים (שורות  מסויימות בכרם בכרמי יוסף), החביות (חדשות כולן). הדוגמה הכי טובה היא מכשיר הקראשר (שמפריד את הענבים מהאשכול) היקר: זה שביקב עובד פעמיים בשנה, שלוש שעות כל פעם.

כל זה עוד לפני שדיברנו על הלימיטד (להלן: LE). הבייבי הזה של זאוברמן מקבל טיפול מיוחד. ענבי הקברנה סוביניון לאחר הבציר מובאים למכולת קירור שם הם מונחים על משטחים לייבוש שאורך 4-6 שבועות. במכולה מכשיר שמייבש את האוויר באמצעות חום – אבל הטמפרטורה הכללית נשמרת על 0-2 מעלות צלזיוס במשך כל אותה תקופה. האוויר היבש גורם לענבים לאבד נוזלים ולהעלות את הריכוז משמעותית. באותו זמן – הקור מונע מהחומרים האחרים שבענבים להתנדף ולהתקלקל, וגם שומר מפני רקבון או תסיסה ספונטנית. התוצאה – מלבד חשבון חשמל שאני מפחד לדמיין – זה ענבים כ”כ מרוכזים שיש צורך בשלושה קילו ענבים ליצירת בקבוק אחד מהיינות האלה (בהשוואה לקילו אחד ביינות איכות). כזה ריכוז של פרי, אומר זאוברמן, מאפשר לי לתת הרבה עץ ליין, ויינות ה-LE מיושנים בעץ חדש – פעמיים, כלומר, במהלך השלוש+ שנים שהיין מתיישן בחבית – הוא מועבר לחבית חדשה על מנת למצות טעמי חבית נוספים.

ככה יוצר זאוברמן את תרכיז היין שלו – יין כ”כ מרוכז שהשפעתו ניכרת גם בתוספת של 14% למרלו (06). אין לי ספק ש-LE זה היין הישראלי שעולה הכי הרבה כסף לייצר ממנו בקבוק – אבל האם הייתי משלם עליו 550 ש”ח שהוא עולה? (בהנחה שהצלחתם בכלל למצוא חנות שמוכרת אותו)

התשובה מורכבת מכמה גורמים, אבל לפני שאתחיל אסכם אותה בפשטות: אישית – לא. לא הייתי משלם 500+ על היין הזה, גם בסקאלה של יינות במחיר כזה.

המחיר לא נובע ממחיר העלות הגבוהה או מרצון של זאוברמן להתפרנס או להרוויח מעשיית היין. המחיר זו הדרך היחידה שלו לשלוט איכשהו בעדת המעריצים של היקב שיוצרת ביקוש שגבוה בכמה רמות מכמויות הבקבוקים. אז אם הביקוש כ”כ גבוה, ליינות המיוחדים האלה – שלא יכולים להשאיר אותך אדיש – אני מפרגן ליקב שימשיך למכור את הכמויות הזעומות (משהו כמו 4 חביות של ה-LE) בכל מחיר שאנשים יהיו מוכנים לשלם. אני לא אהיה אחד מאלה, אבל אני אשמח לפגוש את היינות בטעימות כמו אצל איש הענבים או בפורומים אחרים.

מעשה באספן יין יסודי ורציני בשם מיכאל ראב, שאוסף ממיטב היינות בארץ. בשביל מה לאסוף אם לא לחלוק עם עוד חובבי יין? שאל את עצמו יום אחד. ואם כבר אספנו, הזמנו וחלקנו – למה שלא נזמין את מי שעשה את היין להצטרף ולספר לנו עליו? ואם כבר עשינו את כל זה, למה שלא נארח ברוחב לב?

אז קודם כל – תודה למיכאל ולמשפחתו. על ההזמנה, על היוזמה ועל האירוח החם והמשפחתי.

יקב פלאם

אחת מהפנינות המוצלחות ששוכנת בהרי ירושלים, במידה מסויימת נחבאת אל הכלים ולא נתקלתי עד היום בהשקעה מסיבית ביח”צ או בפרסום. גולן פלאם, היינן שכיבדנו בנוכחותו וחילק הסברים סבלניים בשפע – גישתו פשוטה: “לעשות את היין הישראלי הכי טוב שאפשר”. פחות מתרכזים ביקב בביטוי טרואר כלשהו, בחדשנות בזנים או ביציאות מקוריות. במקום זה – הטעימה הוכיחה לכל מי שהיה לו ספק שמאחורי תוית הרזרב הפשוטה מנופקת איכות ולא פחות חשוב – בעקביות. אמנם יש שוני בין הבצירים, יש עקומת לימוד מובהקת של היינן, ויש גם שינוי בסגנון היינות שבא לידי ביטוי בסביבת בציר 2004. למרות השוני – הרמה המרשימה של היינות – וזו לא מילה שאני מחלק בקלות – נפרסת לאורך כל הבצירים ששתינו. ושתינו.

מלבד הלבן המצוין של היקב (המהווה כעשירית מ-100,000 הבקבוקים), היקב מייצר בסה”כ ארבעה יינות: מרלו וקברנה בסדרת הרזרב, בלנד של סירה-קברנה, ובלנד (בעיקר) של מרלו וקברנה – הלא הוא הקלאסיקו המוכר, שמוכיח שנה אחרי שנה שיקבי בוטיק יכולים לעשות יינות טובים מאוד ב-75 ש”ח. אחת הסיבות לאיכותו של היין ה”בסיסי” היא חיזוק שהוא מקבל מיין שמיועד עבור סדרות הרזרב. הענבים מגיעים מהגליל ומהרי יהודה, ולזנים העיקריים מתווסף גם מעט פטיט ורדו בחלק מהיינות. בנוסף, היקב צפוי להתחיל להשתמש גם בענבי מורבדרה – כרגע לא ברור עדיין באיזה יין. עוד בגזרת החדשות – היקב צפוי להוציא ‘יין על’ בעתיד.

ביקב עובדים קרוב מאוד לכרמים, ומהסבריו של גולן על פעולות שנעשות בכרם הרחבתי משמעותית את אוצר המושגים שלי בכורמות. הפיקוח ההדוק בכרם מתבטא בין השאר ביבולים נמוכים, פחות מטון לדונם, ובמקרים רבים – משמעותית פחות. היינות יושבים כ-16 חודשים בחביות, כמחציתן חדשות – אבל במפתיע – גם ביינות הצעירים יחסית – העץ הוא תוספת צדדית והוא מפנה את העיקר לפרי. השליטה הזו על מה שקורה בחביות היא לדעתי נקודת מפתח שמבדילה את היינות המעולים שהיקב מוציא מפצצות עץ אחרות שמיושנות אפילו תקופה קצרה יותר בחבית. נקודה אחרונה לציון לפני היינות עצמם היא החומציות: קו ישר ועקבי של חומציות מחבר בין כל יינות היקב, מוסיף רעננות ומחמיא לפרי העשיר.

מרלו – למרות ועל אף

בניגוד לקברנה, הערס שמתאקלם בקלות בכל מקום – עדיין לא שוכנעתי שהאקלים שלנו מתאים למרלו. אפשר למצוא כמה דוגמאות של מרלו ישראלי שעשוי טוב, עם עושר טעמים, מורכבות ואפילו יכולת התיישנות כלשהי – אבל מעט מאוד מתוך אותו מרלו אפשר לזהות כמרלו. אפשר לציין את עמק האלה לחיוב בנושא זה, וגם את המרלו רזרב של רקנאטי שלדעתי לא מקבל את הכבוד הראוי לו. אבל הנה באים אנשי פלאם ובועטים בלי להתבלבל בתדמית שנוצרה אצלי על מרלו ישראלי. במפגש הקודם עם היינות מיקמתי את המרלו רזרב (2005) בפסגת המרלו הישראלי, והפעם למדתי שהקביעה הזו רק מתחזקת כשבוחנים את היינות על ציר הזמן.

מרלו רזרב 2002 – אדום עמוק ואטום, באף פרי אדום טוב, קצת וניל וטבק. בפה חומציות טובה, תיבול ופרי עדינים, מרקם רך ונעים. סיום בינוני-ארוך, פירותי וחמצמץ. היין התבגר יפה תוך שמירה על רעננות, אבל הבדל קל בין הפרי באף לפה מרמז שכדאי לשתות בשנה הקרובה. אחרי עשר דקות בכוס – יותר אדמתיות ופחות פרי.

מרלו רזרב 2003 – הפעם הפרי מרוכז יותר באף ומצטרפת אליו רמיזה ירקרקה עדינה, עם שזיפים שמתבלטים מעל השאר. אחלה חומציות בפה, יובש טוב, ריכוז טוב של פרי עשיר שמוביל לסיום ארוך, יבש-מתובל. מרלו בן חמש – ללא סימני גיל. מאוזן וטוב.

מרלו רזרב 2004 – יותר סגול בצבעו, באף פרי יער, משהו מעושן, פלפל שחור. בפה מצד אחד מרקם רך, מצד שני יבש מאוד, מתובל. עושר הפרי ממשיך גם לסיום הארוך. מורגש שוני ביחס ליינות האחרים, מעט יותר חבית אבל שומר היטב על האיזון. ירוויח מיישון של שנה או יותר.

קברנה סוביניון רזרב 2001 – אדום אטום שמתבהר בשוליים, אדמה, פרי אדום, תבלינים ומעט אלכוהול. בפה יובש משולב בחומציות ובתיבול, אבל הפרי קצת נעלם. חובבי היינות המבוגרים יהנו ממנו יותר – אבל כך או כך – לשתות בקרוב.

קברנה סוביניון רזרב 2002 – פרי קברנאי אופייני משולב במעט אקליפטוס, בפה היין עדין וקטיפתי, פרי משולב בחומציות. כל המרכיבים בדיוק במקום, בגרסה מעט קלה יותר משאר היינות. היו סביב השולחן מי שחשבו שהוא דליל יחסית – לטעמי דווקא זה היין הכי אלגנטי ששתינו.

קברנה סוביניון רזרב 2003 – אדום-סגול אטום לחלוטין, בשל יחסית ליינות האחרים, נגיעה אלכוהולית, רמז למנטה. חומציות גבוהה מגבה פרי עשיר, מאחוריו טאנין טוב. אחלה ריכוז, אחלה אופי – יופי של יין. לשתות ולהנות.

קברנה סוביניון רזרב 2004 - פרי יער, ארז, קליה וזפת באף – בפה מרקם של קטיפה, טאנין ניכר אבל עדין, הרבה פרי, נפח טוב, ממלא את החיך. סיום ארוך, פירותי ויבש. מרוכז ועשיר, מעולה עכשיו – יתעדן בשנה שנתיים הקרובות.

קברנה סוביניון 2005 – פרי יער מלווה בוניל ופלפל לבן, בפה מצליח להיות רך ומוצק באותו זמן, ומציג הרמוניה בין פרי, חמיצות ויובש – משלושתם יש הרבה – אבל בלי שיהיה יותר מידי. בלי לנתח יותר מידי – אחד היינות הישראלים הטובים ששתיתי.

תודה לגולן פלאם על הסבלנות ועל הכנות, ותודה שוב למשפחת ראב על האירוח.

Valpanera, Friuli Sauvignon 2007 - צבע זהוב עדין, אף טרופי עם אננס ואפרסק, מינרלים מאחורי הפרי. בפה חומציות גבוהה ועשירה, גוף בינוני, מליחות-מינרלית ניכרת, הפרי מאחוריה ומידי פעם מגיעה נגיעה מרירה. סיום ששומר על המגמה של חמיצות ערה ומינרליות במשך דקות ארוכות.

שונה מכל סוביניון בלאן ישראלי ששתיתי, ריכוז ונפח טובים מאוד ומעליהם חומציות נדיבה וטובה. חדש בקטלוג של הדוש, יופץ בקרוב.

עוד ערב שמזכיר למשתתפיו – What wine is all about. כן, היינות היו מעולים, האוכל טוב מאוד והשתלב איתם יפה – אבל השילוב של האנשים מסביב לשולחן והאווירה – גרמו ליין ולאוכל להיות שחקני משנה, או תפאורה. זה מה שכיף ביין לדעתי. מעשה בכפפה שנזרקה בפורום יינות ישראל, שאלון גונן הרים ונתן הזמנה פתוחה לטעימת BYO במסעדת אל-באריו, כאשר המוטיב הוא יין מ-2001.

היינו קבוצה הטרוגנית בניסיונה ביין, וזה רק תרם לעניין ולשיחה. השף תזמן מנות טעימות שלא הפריעו ליינות, ובסך הכל הערב נמשך קרוב לארבע שעות של הנאה. תודה רבה לאלון על היוזמה, הרעיון והאירוח המפנק, ותודה לאבי הלוי על הארגון המתוקתק.

שתינו כמה יינות ממש טובים. זה לא הולך להפתיע אף אחד – אבל רמת הגולן לוקחת את הטעימה הזו בהליכה. לדעתי, על ציר הזמן, מתבלט עוד יותר היתרון שיש לרמת הגולן על יקבים טובים אחרים. אם אני אמשיך זה יהיה בסוף פוסט הלל לרמת הגולן.

רמת הגולן, ירדן בלאן דה בלאן 2001 – שמריות עדינה, נגיעה עשבונית, לימון, בעבוע חד יחסית, חמיצות ערה, מרירות קלה, משהו מינרלי, סיום ארוך וחמצמץ. בובה של אפרטיף.

קסטל, גראנד וין 2001 – פרי אדום ונעים, קקאו בולט, קליה, גוף מלא, פרי עשיר, יובש רך לצד חבית ותבלין פיקנטי. סיום בינוני, פירותי יבש. אחרי שעה בכוס מצטרף קפה לטעמי הקליה שמתגברים על הפרי, ובפה הוא הופך לחומצי מידי. נעים לשתיה, ואלגנטי יותר ביחס לשאר היינות ששתינו. היין מוכיח כאן יכולת יישון טובה יותר ממה שנתקלתי בבצירים אחרים של היקב, אבל לדעתי חבל לחכות איתו ומי ששמר בקבוק זה הזמן לפתוח.

הרי גליל, יראון 2001 – פרי יער עשיר, שוקולד, שזיפים מורגשים. בפה יובש עדין, פרי עשיר ורענן שלא מראה סימני גיף. סיום פירותי וארוך. היין הזה, בסה”כ בציר שני של היקב – פשוט לא מתעייף. מאז שטעמתי אותו לראשונה לפני שנתיים וחצי הוא לא מראה שום סימן חולשה. כל הכבוד.

רמת הגולן, ירדן סירה 2001 – פרי יער מרוכז, שזיף מתוק, וניל, בפה המון פרי עם תחושה מתוקה, טאנין רך וסיום ארוך ופירותי. היין עשוי לגמרי בכיוון הפירותי והוא החזיק יפה שמונה שנים. לא ממש סירה, לטעמי.

רמת הגולן, ירדן קברנה סוביניון 2001 – הפרי כאן מעט בשל, עם שוקולד ועשבי תיבול ברקע. בפה רך, הרמוני, יובש עדין, עסיסי ואלגנטי יחסית, סיום ארוך ופירותי. אני לא יודע מה להוסיף מלבד – מעולה. או בעצם – לרוץ לקנות את אחרוני 2005 שאוזלים מהמדפים, ולהתאזר בסבלנות.

רמת הגולן, ירדן מרלו אורטל 2001 – באף בעיקר פרי בשל ועשיר, אבל בניגוד לאף המוחצן בפה – קטיפה, מרקם רך ומלטף, עשיר, פירותי ומלא. מצויין.

רמת הגולן, ירדן קברנה סוביניון אל-רום 2001 – קסיסי, עם אף קברנאי לפי הספר - פרי יער, אקליפטוס וקצת וניל. בפה חלק, די יבש, פירותי ומתובל. הקברנה ה”רגיל” היה מרשים – אבל האל-רום מעמיד אותו בצל, עם ריכוז טוב יותר ואופק יישון ארוך יותר. אפשר לחכות איתו בנחת עוד שנתיים שלוש, אם לא יותר.

Viña Pomal, Rioja Reserva 2001 – אדמדם בהיר, משהו מעופש לצד אדמתיות, תיבול ופרי עדין. חומציות טובה, קצת פרי ותיבול. סיום בינוני וחמצמץ. לא יין רע – אבל אני מצפה להרבה  יותר מריוחה רזרבה בגיל כזה. מזל שהייתה דוגמה כזו:

Marques de Caceres, Rioja Gran Reserva 2001 – פירותי מאוד, וניל, ארז. בפה מוצק, מלא, לעיס, טאני מאוד אבל לא בצורה פרועה, הפרי המרוכז מחכה בסבלנות מאחורה. בטעימה האחרונה השף הוציא ממרתפו הפרטי את בציר 95 של אותו יין והוא היה עוד תינוק, וגם הפעם – היין רק מראה את הפוטנציאל ולאן יש לו לסחוב. לשים את הבחור עמוק במקרר ולא לחשוב עליו לפני 2015, או אם להסתכל על המצב של 95 – אז גם לא לפני 2018-2020. אחלה יקב.

Quinta do Portal, LBV 2001 – פרי יער מתובל בקפה, שוקולד, פלפל שחור. בפה חלק וחריף בו זמנית, יבש מאוד, פרי וקרמל עם סיום ארוך וחריף. פורט מורכב, מרוכז מאוד וחריף. יכול להרוויח מיישון בבקבוק אבל מהנה מאוד כמו שהוא. מיובא ונמכר רק בספשל רזרב בחיפה.

מסקנות כלליות: לקנות ירדן קברנה ויראון מבציר 2005.

קשה לסכם ארבע שעות של בוקר-צהרי שישי עם גולן תשבי, באחד היקבים הותיקים בארץ. עוד לפני שנכנסנו למבנה המזמין הופתענו: שישי בבוקר ומגרש החניה מלא – עובדה שהלכה והתבהרה לאורך הביקור. המסעדה הצנועה והנעימה תחת חופת הגפנים, שצמודה למרכז המבקרים ולחנות היקב – מהווה מוקד משיכה, ובמשך השעות שבילינו המקום היה מלא לחלוטין – בעיקר באנשים מהסביבה. במקום מציעים טעימות באופן נדיב ולא רשמי, של רוב יינות היקב, ואפשר להתרשם מהיינות לפני הקניה. במקום תנור לבנים שגולן – היינן והבעלים בנה בעצמו – והוא פולט ללא הרף לחמים מטריפים ופיצות פריכות.

אופי המכירה הזה, האישי והפתוח מלמד הרבה על הסגנון של היקב ושל היינן. הפשטות והישירות, לצד התפאורה הטבעית משרים אווירה נעימה על כל המתחם. גולן מתייחס ליין בתור “קילו ורבע ענבים בבקבוק”, ומדגיש שמה שמנחה אותו ביצירת היין זה הענבים שמגיעים אל היקב. כך נקבעות הפעולות שיעבור היין ביקב, והסדרה אליה ישתייך. בערך מחצית החביות, אליהן מגיעים רק היינות מסדרת אסטייט וספשל רזרב – הן חדשות. היקב משתמש בחביות למשך שנה (אסטייט) ושנתיים (ספשל רזרב), על מנת למנוע מצב בו חביות עומדות ריקות לאורך זמן. כך ניתן לצמצם את הצורך לחיטוי אגרסיבי של החביות. זו רק דוגמה למה שחזר על עצמו בכל הביקור - השאיפה למינימום התערבות בטבע – בין אם מדובר ביין ובין אם מדובר באוכל.

היקב פורס בארץ כמה עמדות תדלוק לבלנד הבסיסי שלו – מדובר במיכלי נירוסטה למילוי בקבוקים בבלנד הפשוט פטיט סירה – קברנה סוביניון שהיקב מייצר. הלקוחות מגיעים (ללא הפסקה) עם בקבוקי יין משומשים, ממלאים אותם ביין, מפקפקים אותם ומקבלים תווית לשים על התוית הישנה. 20 ש”ח לליטר, ליין אדום פשוט, מעט חומצי ומאוזן. היה מי שהשווה אותו לקיאנטי פשוט, ואני נוטה להסכים (רק בפחות מחצי המחיר). גם מבחינה אקולוגית, מדובר במהלך מבורך לדעתי.

שני דורות של כורמים – יונתן וגולן תשבי

ענבי הפרנץ’ קולומבר משמשים ביקב לא רק ביין הזני מסדרת ויניארדס ובבלנד הפשוט פרנץ’-ריזלינג – לחלקם יש עתיד רחוק יותר. ביקב מפעילים מזקקת ברנדי, עשויה נחושת בעבודת יד. הגרסה הרגילה של הברנדי מיושנת 12 שנה בחביות, והזדמנה לנו טעימת חבית נדירה של ברנדי מבציר 1993 (שיבוקבק בקרוב). רק ארבע חביות נשמרו מהבציר הזה, שבוקבק בכ-80% אלכוהול – ומפלס הנוזל מגיע למחצית החבית. אני לא מבין בברנדי, אבל הבושם הזה לא מרמז על חוזקו האלכוהולי, והוא מלא בריחות וטעמים “כהים”, של אגוזים וקליה לצד הפירותיות. בפה האלכוהול (בחוזק החבית) קצת יותר מורגש אבל מתחתיו יש קרמיות עשירה, מתובלת ומלטפת. חוויה.

חלק מהיינות שטעמנו:

תשבי אסטייט סוביניון בלאן 2008 – רענן, טרופי ולימוני, חמיצות מעולה משתלבת בפרי. סיום ארוך וחמצמץ. עשוי טוב מאוד ומהנה.

תשבי אסטייט שרדונה 2008 – צהבהב, עדיף יחסית באף, פרחוני, פירותי ורענן. גוף בינוני עם חמיצות ששומרת על הרעננות שמשדר האף, מינרליות מצוינת ונגיעה מרירה. סיום ארוך ומינרלי. אחלה שרדונה, שמראה שאפשר לוותר על החבית ועדיין לקבל טעמים מעבר לפירותיות. חיזוק של 10% ויוניה כנראה מוסיף למינרליות.

תשבי אסטייט קברנה פרנק 2006 – פרי אדום, עדין יחסית, מינרלי, פירותי, יובש עדין, הרבה פרי בפה, סיום ארוך, יבש ומתובל. לא מצאתי מאפיינים בולטים של הזן – אבל היין נעים וכיפי.

תשבי אסטייט קברנה סוביניון 2005 – פרי שחור, חבית, זפת, גוף בינוני מלא, פירותי מאוד אבל לא בשל מידי. את כל הפרי הזה מחזיק יובש מצויין. יין עצמתי, עשיר ומודרני שיש לו לאן להתפתח בשנים הקרובות. יותר נגיש מהבציר הקודם ששתיתי בגיל דומה לזה. גם בציר 2006 שטעמנו (עדיין לא יצא לשוק) עקבי ביחס לשני הקודמים, ומראה יין מרוכז ושחור, גוף מלא וטאנין מוצק. עדיין מחוספס ובועט, ומרגיש מעט פחות מחובר מקודמו – מצריך עוד קצת זמן בבקבוק. הקברנה הוא הפייבוריט שלי בסדרה, וב- 85 ש”ח לבקבוק זו תמורה טובה למחיר לדעתי.

מפינת ההפתעות – נשלפו שני בקבוקים חסרי תווית של יינות זניים שעדיין לא הוחלט עתידם. קריניאן מבציר 2007 על הכיוון הפירותי-בשל, ופטיט סירה 2007 סגול, פירותי, דחוס ולעיס. פטיט סירה שמזכיר לי למה וכמה אני אוהב את הזן. כדאי לעקוב ולראות מתי הוא יוצא לשוק.

יונתן תשבי ברברה-זינפנדל 2006 – יין מחוזק בכהל ענבים שזוקק ביקב ועמד שנה וחצי בחבית בשמש. באף תיבול עדיף, פרי וחמצון, בפה המון המון פרי עם חמיצות טובה ופלפל, שוקולד וקרמל. סיום מתובל ופירותי. כנראה היין המחוזק הישראלי הכי טוב ששתיתי. אבל במחיר של 250 ש”ח הוא בוודאות היקר ביותר ששתיתי. יהיה מעניין להעמיד אותו בטעימה לצד פורטים איכותיים מרמת מחיר דומה.

תודה ליקב על האירוח החם ועל תשומת הלב האישית.

החגיגות לא פסחו על איש הענבים, שם הבית הפתוח המסורתי של יום העצמאות הוא מפגן כוח של היינות הטובים והמיוחדים בארץ – מסודרים שורות שורות.

חששתי שמא היינות המפתים יגררו המוני אנשים לסמטה היפואית הצרה – אבל האיש צפה זאת גם וחילק את הטעימה ליומיים. הפורמט הזה אפשר רוגע וחסך את הצפיפות המתלווה לפעמים לאירועים כאלה. בין עשרות המשתתפים היה לי הכבוד לפגוש הרבה פרצופים מוכרים – חובבים וייננים.

לא רשמתי רשמים מסודרים, אבל בכל זאת אנסה לתת טעימה מכמה דברים שעניינו אותי.

שני יינות מילניום שהפתיעו: סגל קברנה סוביניון מרום גליל 2000, שכנראה אף אחד לא ציפה ממנו לראות את פאתי העשור הבא - התבגר בחן והוא מציע מרקם נעים, תבלינים ועדינות מאופקת. המרלו רזרב 2000 של דלתון הפתיע אותי עוד יותר. יש לי וידוי – אני מעריך את היקב – קונה ונהנה מהיינות שלו אבל עדיין לא טעמתי מרלו שמצא חן בעיני מדלתון. עד יום שישי האחרון, כלומר. ההתבגרות לא הסירה מהיין את הפרי הבשל – ואף הפכה אותו למתוק יותר, אבל אז מגיע יובש מפתיע שמחזיק את החבילה הפירותית הזו היטב – והתחושה בפה היא רכה, נשית ומפנקת – אבל לא פחות – מאוזנת. חוויה אמיתית!

גם זאוברמן עושה מרלו (2005) ששווה אזכור, עם אף לא שגרתי שהרים הרבה גבות, עם קקאו מובהק שבולט מעל הכל, פרי עשיר, חבית נדיבה. מוצק ודחוס בחיך, לא בשל מידי – וירוויח מיישון של עוד שנתיים. משהו כמו 200 ש”ח – יקר, הממזר – אבל אם תתקלו בו כנראה שהוא לא ישאיר אתכם אדישים.

שמועות רבות התעופפו סביב אמפורה מאז עזיבת גיל שצברג לרקנאטי, אף אחת לא מהן לא הייתה חיובית. אבל מסתבר ששמועות, כמו שמועות – לא תמיד קשורות למציאות, וליקב יש יינן צנוע ונעים הליכות בשם דוד שעובד שם מזה שנה. אני מקווה להגיע ליקב בקרוב ולהתרשם מהיינות החדשים. בנתיים, קברנה רזרב 2003 – ניבאתי לו הצלחה לפני שנתיים - ואני שמח לדווח שצדקתי. קברנה ישראלי טיפוסי - מודרני ומהוקצע, בשל, בעל נפח אבל לא מוחצן מידי או בשל מידי. חטפתי בקבוק לדרך.

אם כבר בסימן מרלו אז אורטל 2004 של אנשי הרמה היקרים לא מבייש את הטרואר המהולל, ומצליח בצורה מבלבלת לדחוס כוח ורכות לאותה לגימה. המון המון פרי, לא מעט חבית – אבל במפתיע – מוכן לשתיה ומהנה גם עכשיו. כמו רוב היינות האלה – אני מאמין שגם כאן הסבלנות תשתלם היטב.

לקינוח, הופתעתי מריזלינג בציר מאוחר 2007 צנוע ונחמד של טפרברג, עם תפוחים וענבים וחמיצות טובה שהופכת את המתוק לטעים יותר. המחיר של כ-40 ממתיק עוד יותר את הקניה – שווה.

בית היין. מעברות. פעמיים בשנה פסטיבל הבירה כי טוב. פעמיים בשנה פסטיבל יין כי טוב. כמעט שכחתי שהמקום פעיל גם שאר השנה. שבוע לפני פסטיבל הבירה הקרוב - קפצנו לדרינק. בגזרת היין המקום מחזיק יינות מכמה יקבים ישראליים כמו רמה”ג והאחות הקטנה, ויתקין, מרגלית וכרמל – וקומץ מיובאים. המסעדה למעשה כוללת חנות יין, והסועדים יכולים לבחור בקבוק ולשלם עליו דמי חליצה של 25 ש”ח. לא את כל היינות הייתי מזמין בעצמי – אבל בממוצע מחיר הבקבוק במסעדה הוא מהטובים שנתקלתי בהם, רחוק מאוד ממחירי מסעדה ממוצעים. בכוסות מגישים שלושה יינות אדומים ושלושה לבנים.

בתחום הבירות יש היצע מגוון בבקבוקים, כולל יבוא לא שגרתי שנתקלים בו בפסטיבלים. יותר מידי בקבוקים לטעמי מתקרבים ל-30 ש”ח, אבל אני מניח שבשביל דברים שאי אפשר כמעט למצוא בפאבים זה אפשרי.

מה היה לנו? פלטת גבינות מעולה (קטנה, 36 ש”ח לא כולל הלחם) שמתאימה כמו כפפה ליין וגם לבירה.

ירדן סירה 2003 – כמו שיודעים לעשות שם ברמה – גם כאן הצליחו להכניס המון יין לבקבוק. שחור לחלוטין עם שוליים סגולים, קצת יותר בשל ממה שציפיתי – על הגבול סירה-שיראז (אופייני לבציר?) עם אדמתיות בולטת שדוחקת את היין הרחק משכונת המרלו-קברנה. בשרניות, קליה וחבית נוכחת, פרי טוב, תיבול נעים. נעים לשבת איתו לאורך שעה ולהרגיש אותו נפתח בכוס. הרבה יותר שיראזי מ-2002, יותר נפח ופרי – אבל עדיין מרוסן יחסית. כמו המרלו מהסדרה – עוד יין מוצלח במחיר סביר שאיכשהו עומד בצל הקברנה המצוין. מה שהוא עושה יותר טוב מהמרלו זה אופי של הזן, אם כי כנראה הבציר הזה הוא לא הדוגמה המוצלחת ביותר לטענה הזו. 30 ש”ח לכוס – אחלה מחיר לאחלה יין.

במקום להמשיך עם ההצלחה הפור נפל על היבשת הדרומית – Saltram Barossa Mamre Brook Cabernet Sauvignon 2003, שהתגלה כקברנה פירותי, בשל למדי, אלכוהולי מידי (15%) באף ובפה עם מתיקות בשלה על החיך ובלי הרבה נפח. בסה”כ יין חם ופירותי שהיה רחוק מאוד מקודמו מבחינת איזון והנאה. אולי הוא קצת אחרי השיא – אבל נראה לי שבמחיר דומה לקדומו – אין פה בכלל שאלה לטעמי.

לסיכום הערב – מלבד האספרסו המרוכז שכבר למדתי להכיר – שירות נעים ויעיל, ואווירה נינוחה ורומנטית – נהננו.