דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

גילוי נאות: אני מתלהב מפטיט סירה. עוד לפני שגיליתי את המיתולוגי של ויתקין מצאו חן בעיני הניסיונות האזוריים של כרמל. השקת יין זני כזה היא תירוץ מספיק בשביל לקפוץ שוב ליקב צ'ילאג. כמו שיודעים לעשות ביקב – האירוח היה ידידותי במיוחד, עם צוות חייכן ונעים. לפני הביקור אצל חתן השמחה, חיממתי את החיך עם סדרת הביניים סולו ועם היין הגבוה – פרימו.

בחזרה לדברים שכתבתי בביקור הקודם ביקב, הבידול של היינות מושג כאן באמצעות התרחקות מבשלות יתר, מיצוי הפרי רגוע – יש מי שיגיד על סף הקמצן. היקב גם מחזיק את היינות אצלו עד שהם מוכנים לשתיה – על חשבון תזרים המזומנים, מה שהם מכנים בגאווה slow wine, או: יין שלוקח את הזמן.

כל זה מוכר ומכובד, אבל אני טועם יותר ויותר חבית ביינות. היקב מתגאה גם ביישון ארוך יחסית בעץ, כאשר היינות הגבוהים מבלים סדר גודל של שנתיים בחביות. אני לא מדבר על עץ קלוי מאוד ומקורמל – אבל עדיין יש תחושה שהרוגע של הפרי לא מתואם עם נדיבות החבית. לא מדובר פה על יובש אגרסיבי שצריך זמן להיפתח, אלא על טעמי החבית עצמם, שלא בטוח שיתרככו עם הזמן. לא משהו מוגזם, בכל מקרה. על מנת לבדוק את הנושא הצטיידתי ביציאה בבקבוק סולו קברנה למעקב עתידי.

צ'ילאג פטיט סירה 2006 בעל צבע אדום בהיר יחסית לדודניו הסגולים-שחורים. רק סחרור ניכר בכוס משחרר משהו מהריחות הסגורים שבו, עם פרי אדום (אולי אפילו רימון), קליה, אדמה, ושמץ מהבשרניות שאני משייך לזן. בפה אין בכלל על מה לדבר, היין הדוק, סגור ועדיין קמצן, עם יובש שבועט בלסת ולא מרפה. אין מנוס מלהשוות אותו ליין שקובע את הרף של הזן הזה – ויתקין. בהשוואה, צ'ילאג הרבה פחות בשל-מרוכז, מציע טעמי פרי מאופקים יותר, עם יותר נוכחות של חבית. ויתקין יותר פרוע, בשל על סף המתוק – וצ'ילאג, למרות העצמה והחספוס – רגוע יותר.

באמת שהיה מעניין לצאת עם 3-4 בקבוקים כדי להתחיל לפתוח אותם עוד שנתיים ולעקוב – אבל לא עשיתי את זה. המחיר: 220 ש"ח 'רשמי', 170 ש"ח מחיר השקה. אני מכבד ומעריך את עבודתם הקשה והמוצלחת של אנשי היקב, אבל יש פה את מה שאני מגדיר כסינדרום אבידן. הסבר בקצרה: אם אתה מייצר חבית-שתיים של זן אקזוטי – אתה יכול לגבות עליה כל מחיר שתרצה ויהיה מי שישלם. אני מכנה את הסינדרום על שם יקב אבידן כי לדעתי הם היו חלוצים בגרנאש, או למעשה בלתמחר את החבית הראשונה שנעשתה ממנו ב-250 ש"ח לבקבוק. יש גם דוגמאות גשומות אם תצפינו לרמה – ודוגמאות נוספות… בכל מקרה, למרות העניין ולמרות החיבה שלי לזן – לא אשלם כפול מיינות פטיט סירה אחרים (כן, גם אם משווים מחירי השקה). אני מכבד את הזכות של היקב להתפרנס מעבודתם – ואם השוק מכתיב ומשלם מחירים כאלה – הם מוזמנים לתמחר את היינות כראות עיניהם.

בהקשר של ההתלהבות שלי מהזן – קניתי בזמנו את הרזרב של יקב יפתחאל, ואחרי זה ראיתי שרוגוב קצת קטל אותו אבל לא התחרטתי על הקניה. המאה וקצת שהוצאתי על ה"שיגעון" שלי נראו לי סבירים. את תחום המאתיים ש"ח אני מוכן אולי לשמור למרגלית ולקסטל – שגם שם אני לא משוכנע שכל היינות תחרותיים מול הייבוא. לחיים ובהצלחה.

אבי הלוי על ההשקה - גם רותם מדווח

אור רכס - הניו-יורקי והאגדה קפץ לביקור מולדת וסיפק לנו סיבה למסיבה. אחרי ניסיונות כושלים שלי ושמיניות באוויר של ערן הצלחנו לתאם מועד שהתאים עבור חלק מהגרעין הקשה של הפורום בתפוז. את הכפפה הרים גיא, הבעלים של מיה-בר הירושלמי המושקע והמומלץ, שפתח בפנינו את חדר הטעימות הפרטי ומצא זמן לטפל בנו אישית בערב עמוס עם עובד שהבריז – תודה!

סביב השולחן התקבצנו טום, רותם, ערן, קינקס וחתן השמחה. היו כל מיני יינות, אבל הפעם הם היו התפאורה והאנשים היו העיקר – בדיוק כמו שיין אמור להיות. לא ממש ישבתי ופירקתי את היינות לארומות, אבל כן ישבנו ודיסקסנו עליהם.  הסיכום שלי הולך להיות קצת שונה מבד"כ, אולי קצת פחות נחמד אבל ניסיתי לתאר את התחושה של היין בכלליות ולא כרשימת מכולת, לשם שינוי. את המחירים לקחתי מ-winedepot שאני מחשיב כחנות זולה.

Durius Tempranillo Reserva 2005  – אין פה הרבה פרי בשום שלב, יש ליין מבנה טוב, הוא יבש למדי ויש בו חומציות טובה. אחרי שעתיים בבקבוק חזרתי אליו והוא נפתח ונהיה רך יותר והוציא פרי נעים. יין אוכל לא רע, תנו לו בשר שמן והוא לא יגנוב את ההצגה אלא יילך איתו בכיף. ב-45 ש"ח זו קניה טובה ליין יומיומי לאוכל. יבוא – אקרמן.

תבור מסחה 2005 – לזכותו אפשר לזקוף את העובדה שהפרי מאופק ולא בשל. לחובתו – החבית לא מספיק מאופקת. התוצאה היא יין מעט ירקרק, לטעמי מתובל מידי בפה ובאף באופן שמעיד על שימוש יתר בחבית שמנסה לחפות על פרי בעייתי. בסה"כ זה לא יין גרוע, והייתי אולי ממקם אותו איפשהו לצד סדרת סינגל של סגל – ב- 60 ש"ח ליד מנגל או משהו. ב-140-150 ש"ח – ממש לא, תודה.

צ'ילאג פרימו 2004 – כאן מרגישים אופי קברנה מובהק, ללא בשלות, גם כאן הייתה יד מעט מתירנית על החבית. בסה"כ מתקבל יין טוב – עם מבנה מוצק ויבש – יין שהייתי מעדיף לפתוח עם אוכל ולא בפני עצמו. היין נחמד ונעים, אבל לא מצאתי בו מורכבות או עניין שיצדיקו מחיר של 160 ש"ח. כמו שכבר כתבתי - זה מבורך שהיקב שומר את היינות אצלו ומשיק אותם רק כשהם מוכנים לשתיה, וברור לי שזה עולה כסף שצריך לשלם. עם זאת, לטעמי היין לא מצדיק מחיר תלת ספרתי – גם אם אני משקלל את היישון הנוסף ביקב.

יתיר קברנה סוביניון 2006 – יין טוב ומדויק. textbook של פרי די בשל, עץ קלוי שמפזר הרבה תיבול. מהונדס ומהוקצע למשעי – עדיין קצת צעיר ומעט ונשכן – אבל גם לא הייתי מיישן לטווח של יותר מכמה שנים. קצת אלכוהולי. אני ממש מבין למה הרבה אנשים אוהבים אותו (כולל פמליית הפרקר), הוא פירותי, בשל, מוצק ועשיר – אבל אני לא מצליח להתחבר לכל הבשלות והקליה הזו. ב-125 ש"ח שהוא עולה אני מקבל עודף על קברנה איכותי אחר מהסגנון הבשל – הירדן. להבדיל, הירדן הוא יין עם קבלות, שמתיישן בנחת, מתעדן ומוסיף מורכבות לאורך השנים, בעוד שכאן מדובר בבציר השני של היין ביקב – איכותי ככל שיהיה. בפשטות – יין טוב שאני לא מתכוון לקנות.

ויתקין פטיט סירה 2005 – במילה אחת – פצצה. בכל רמ"ח אבריו. פצצה של פרי שחור בשל, פצצה של יובש שמפרקת את השיניים ואת הלסת - גם חמש שנים מהבציר. מאחורי כל זה יש רבדים שחורים שאני מקשר לזן, עם אספלט, אפר ותיבול-פלפלי. קצת יותר מתוק ממה שזכרתי, גם האלכוהול לא נעדר – אבל זה פשוט המון יין. הגסות המחוספסת שלו, העסיסיות, הריכוז המטורף והעוצמה – זה מה שעושה אותו ליין הישראלי שאני הכי מתלהב ממנו. בהחלט לא יין לאוכל, אבל אפשר להגיש איתו דברים בצד שיתנו לו קונטרה – גבינות בשלות מאוד, או איזה רצועות רוסטביף בלי הרבה תיבול כדי לשבור קצת את היובש יכולים להעלות אותו עוד מדרגה. 105 ש"ח לבציר חדש. המסקנה הקבועה שלי אחרי פתיחת בקבוק כזה היא: לקנות עוד.

שרון ואסף הרימו הפעם כפפה כבדה – גרנאש, והצליחו במספר קטן של יינות לטוס על פני מגוון מדינות, סגנונות ואיכויות של יינות. הפעם התארחנו אצל רותם, שביחד עם אשתו המקסימה הציבו סטנדרטים חדשים לאירוח עבור חברי הפורום – תודה. בלי לקשקש יותר מידי, נעביר את הבמה ליינות. הציונים הם ציונים שנתתי באופן עיוור – היינות נחשפו רק בסוף הערב. סקאלת הציונים היא יחסית לטעימה ולא אבסולוטית.

Atardi Artazuri 2006 – אדום בהיר די שקוף, פרי תותי-גרנאשי שמריח קצת אבל לא בשל, גוף בינוני, חומציות, יובש מעט עוקצני, אין הרבה פרי בפה. יין לאוכל, עם חספוס נעים – חסר תחכום אבל מלא אופי של הזן. תמורה מצויינת ל-55 ש"ח. הצלחתי לזהות את היין על עיוור (יבוא: שקד). 86

Chateau du Donjon 2007 – סגול בהיר די שקוף, טחב, פטריות, פרי מתוק-בשל, בפה פירותי ועגול, חומציות עדינה, תיבול, סיום קצת חריף. יין מודרני ולא מחובר. ניחשתי ישראל – הגעתי ללנגדוק. לא תודה. 81

אבידן פרינג' גרנאש 2007 – אדום בהיר ושקוף, התחיל מסריח-מחוזר אבל כמה דקות בכוס פתחו אף מעושן מאוד, מאחוריו שזיפים וארז. בפה פרי, יובש עדין, לראשונה בטעימה חבית ושמנוניות קלה, קצת אלכוהולי בסיום. 84

Perrin & Fils Vacqueyras Les Christins 2007 – סגול בוהק ויפה, אף מוחצן ונעים, פרי סגול בשל עם וניל. בפה פירותי, מתובל, יובש ניכר, מלא ולעיס. סיום יבש ופירותי. יין מודרני, צעיר מידי, עשיר ובשל. את הדברים האלה כתבתי כשניחשתי שזה GSM עולם חדש. מוצלח ומהנה, לתת לו שנתיים (יבוא: שקד). 89

Coume del Mas Schistes 2007 – אדום עמוק, שקוף בשוליים, אף מתחנף, מתקתק ונעים עם פרי אדום עשיר, שזיף, קליפת תפוז ומינרליות. גוף בינוני, פירותי במידה, מבנה טוב, חומציות טובה מחזיקה את הפרי, יובש עדין, קצת תיבול. יין עסיסי, טעים וכיפי. יבוא של חברת IPV הצעירה מלנגדוק רוסיון, כ-155 ש"ח. 93

Clos Martinet 2003 – אדום עמוק, אף גרנאשי-תותי, מעט אלכוהולי, אדמה, טחב ופלפל שחור. בפה הוא סגור לחלוטין, הדוק, הרבה יובש, מבנה מוצק, וחומציות. איפשהו מתחבא שם גם הפרי. סיום יבש וארוך. ניחשתי ספרד וצדקתי. אין לי מושג מה יצא ממנו כשהוא יגדל ויתפתח. מסביב לשולחן אני חושב שהוא צבר את הניקוד הכי גבוה, אני לא מנקד אותו כי אני לא יודע לומר איך הוא יתבגר. כ-250 ש"ח (יבוא: שקד)

Noon Eclipse 2004 – סגול-שחור אטום ובוהק – צבע מדהים. אף מרוכז ומודרני עם שזיף, זיתים, וניל, אלכוהול, פלפל שחור ושוקולד. בפה פירותי מאוד, חומציות אדירה, תיבול ויובש, עסיסי ולעיס, קצת חריף, 15.5% אלכוהול מורגשים גם בפה, סיום יבש ופירותי. יופי של יין למרות המוחצנות והאלכוהול הגבוה. תודה לאבי הלוי שתרם את הבקבוק על ההזדמנות לטעום את יין הקאלט הזה. פוסט של נציגנו באדלייד על היקב. כ-370 ש"ח לבציר חדש (יבוא: מרש). 93.5

הבלוג היה מוזנח לאחרונה ואני מתנצל בפני מי שקורא ועוקב. הפוקוס כאן זה אמנם שתיה, אבל אני יכול לספר שאחרי חודשים של מאמץ ששיאם היה בחודש האחרון – הוארך הרומן שלי עם האקדמיה בעוד כמה שנים. עכשיו יש זמן וקשב לחזור לשתות כמו שצריך, והחזרה לסוס הייתה… מרתקת.

הכותרת שרקחו לנו השבוע שרון ואסף הייתה זנים לא שגרתיים. כשאני שומע את השם אני חושב על קריניאן, ויוניה, פטיט סירה, אולי גרנאש ופינו נואר. אבל לא ידעתי לאיזה מרחקים – גאוגרפיים וזניים הם מתכוונים לקחת אותנו. שיחקנו במשחק ניחושים על הזנים והמוצא, והיו לי פספוסים מבישים (אבל איך יכולתי לזהות את המורבדר הזני הראשון שלי?!). אני כותב ציונים שנתתי ליינות והם אינם על סקאלה אבסולוטית אלא יחסיים לטעמי לאותה טעימה ואין להתייחס אליהם ברצינות מלבד אולי השוואה בין היינות עצמם. כשיתפרסמו ציוני הפורום אוסיף כאן.

טעימה עיוורת כ"כ מופרעת מבחינת השונות ומגוון הזנים זו פשוט חוויה. בשילוב עם האווירה של חובבי יין משוחררים, והקצב הרגוע של הטעימה – זה הזכיר לכולם מה מושך אנשים להגיע מרחוק ולשתות יין ביחד. נציג את היינות, לפי סדר הטעימה:

סוסון ים, ג'יימס 2008 (שנין בלאן, ישראל) – באף קש, הרבה מינרלים ואשכולית. גוף בינוני מלא, מינרליות טובה, פרי מעט מתקתק, שמן ורחב בפה, חומציות עדינה (מידי), סיום בינוני ומינרלי. בסה"כ בסדר, אבל חסרה לי חומציות שתחזיק את הסמיכות והמתקתקות. 84. אולי בתור היין הזני היחיד בארץ מגיעה לו תוספת של נקודה-שתיים. זיהיתי את הזן אבל ניחשתי דרא"פ.

Cusumano Sàgana Nero D'Avola 2005 (נרו ד'אבולה, הזן של סיציליה) – צבע סגול, באף אלכוהול, פלפל שחור, קצת פרי, שוקולד ואחרי זמן בכוס הוא חושף פלפל ירוק. בפה חומציות גבוהה וגוף קל יחסית, מרירות לא מבוטלת, מעט פרי עם סיום בינוני ומריר. הזכיר לי במשהו את הפטיט ורדו של קהנוב – לא בכיוון. 84

Turkey Flat Mourvèdre 2005 (מורבדר, בארוסה אוסטרליה) – אדום בהיר, אף מתוק ורענן עם תות, סוכריות, תפוח אדום, וניל וקרמל. קל יחסית בפה, פירותי מאוד, מתקתק – אבל עם חומציות טובה ונגיעות יבשות. למרות המתיקות הפירותית החומציות מצליחה להחזיק אותו רענן יחסית. ניחשתי זינפנדל אמריקאי. 86

Fairview Pinotage 2004 (פינוטאז' בתוספת 4% ויוניה, דרא"פ), אדום בהיר שקוף למדי, אף מסריח – טחוב, מאובק, מעושן, רצפת יער. בפה חומציות עסיסית, תיבול עדין, יובש טוב. מאוזן, יושב בכיף, מסריח בצורה טובה ורחוק מפירותיות. נהניתי, ישתדך היטב לפלטת בשרים לא מתובלים מידי. זיהיתי את הזן והמיקום. 91

Casa Silva, Los Lingues gran reserva 2005 (קרמנר, צ'ילה) – סגול בוהק, פרי צעיר וסוכריות גומי. אף שובב ורענן. חומציות טובה, פרי עשיר, תבלינים, ריכוז טוב, סיום פירותי-יבש. עשוי מצויין וכיף לשתות אותו. ההימור הראשון שלי היה קרמנר, אבל שתיתי אולי שני יינות מהזן הזה ובסוף החלטתי להמר על ברברה בסגנון מודרני. טעיתי… ציון 94

Pian Delle Vigne Brunello Di Montalcino 2004 (סנג'ובזה, טוסקנה איטליה) – אדום בהיר ושקוף, אדמתי, מעושן קלות, פרי אדום. בפה, עדין, חומצי, מתובל לכיוון מעט חריף ומרירות עדינה ומחמיאה. יין עדין ונעים, שקיבל ציון 90 כאשר הייתי בטוח שמדובר בפינו נואר. אני לא מכיר את היין, אבל הוא ממש מרגיש רחוק מברונלו, בטח שלא כ"כ צעיר (מישהו ניסה ויכול לחוות דעה?). שיהיה.

Moscatell Rotllan Torra (מוסקט, פריוראט ספרד) – חום זהוב כהה, אגוזים, קרמל, דבש וחמצון. בפה חומציות לא רעה ומתיקות, אבל אין ממש פרי לכל אורך הדרך. אין ממש פרי או עניין, ואני לא בטוח שהבסיס האלכוהולי (16%) היה מאיכות יוצאת דופן. זיהיתי את הזן. 86

תודה לשרון ולאסף שהוציאו אותנו מהקופסה, על טעימה מאתגרת ומעניינת, ותודה לאלי על האירוח הלבבי.