דברים ששותים – על שתיה, ועל מה שמסביב

ערן פיק עובד בשתי ידיים: ביד אחת הוא זורק את הכפפה ובשניה – מרים. צריך קצת אומץ בשביל לארגן טעימה מסוג כזה ועל סקאלת מחיר כזו, וכמו דברים אחרים שעוברים תחת הידיים האלה – הכל תקתק עד אחרון הפרטים. התזה: העולם מול בורדו, האם אפשר לזהות שזה בורדו בלי התווית? המיקום: מועדון הקצינים בת"א, האמצעים: 5 כוסות, מים ולחם. האוכל החביב של המקום היה בתפקיד הקינוח.

מתוך הפלייט הראשון:

יין 1 – אדמתיות נעימה עם פרי ברקע, אגוז מוסקט, חומצי מאוד, רזה, תיבול עדין ונגיעות של מרירות. ארוך מאוד ועקבי. אם זה מחוץ לבורדו אז זה עושה עבודה טובה. טוב, החומציות הבולטת הייתה צריכה לרמוז לי על המוצא - Sassicaia 2004. היין המוצלח ביותר בפלייט לטעמי

יין 2 – ארז, אדמה, יותר פרי מהקודם, אחרי כמה דקות בכוס האף מתחיל להראות מורכבות וחושף רבדים נוספים. בפה חומציות נעימה, מעט טאני אבל שומר על פאסון ורוגע. הדוק ומרוכז, מעניין וטעים. אייקון קליפורני שניצח את עלית בורדו בטעימת פריז המפורסמת לפני 35 שנה, Stag's Leap, SLV 2007. היין השני המוצלח של הפלייט, הבציר הזה מסתובב בארץ עם עודף מ-700 ש"ח.

יין 3 – האף מעט בשל ופירותי ביחס לקודמיו, בפה חומציות מצויינת, טאנין נוכח, אבל מה שמייחד אותו הוא מבנה רזה ודקיק, הכי פחות שומן מכל היינות שטעמנו. אלגנטי מאוד על החיך, אבל בעיני יש ריחוק בינו לבין האף, ומעט מוזר לטעום יין עדין אחרי אף בשל (הכל יחסי, כן?) טוב, הגענו לבורדו. Ponte Canet 2006.

הפלייט השני:

יין 6 – פירותי כל הדרך, בשל יחסית, מעט אלכוהולי, פרי צלול וטעים, טיפה חריף, טאנין מעט גס. הימור: עולם חדש, ישראל מהסקאלה הגבוהה או משהו מקביל. תוצאה: עוד מיתולוגיה קליפורנית, Dominus 2004

יין 7 – מלא יחסית למצטייני הפלייט הקודם, מהוקצע ואלגנטי יותר מהיין הקודם, אדמתי, החבית מעט מורגשת באף, חומצה טובה, טאנינים משולבים. כתבתי בשורה התחתונה "הכי בורדו עד עכשיו". מסביב לשולחן, שכלל כמה מהטועמים המקצועיים בארץ – היה מי שאהב והיה מי שלא, אבל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהמוצא בורדולזי. היו כמה הפתעות בטעימה, אבל מבחינתי לגלות שזה גראנד וין 2005 של קסטל הייתה ההפתעה הכי נעימה. כבוד ענק! שני היינות האלה היו מצטייני הפלייט לטעמי.

יין 8 – היה בו פגם שלא הצלחתי לזהות את סוגו, והאפיל על רוב הארומות האחרות שהרחתי. התייעצות עם המומחים הצביעה על ברט, ואני סונוורתי מהריח הזה ולא ממש הצלחתי להעריך את היין או להנות ממנו. רוב הטועמים סביב השולחן מיד הצביעו על היין הזה כעל הכוכב של הטעימה וזיהו את מוצאו וייחוסו. טוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שאטו לאטור 2004.

סיכום ותודות: תודה ענקית לערן על הפקה מרתקת, על יוזמה, סבלנות וארגון למופת. תודה לצוות של מועדון הקצינים על סבלנות וקשב – לדיווחים על האוכל (והיין) חכו לבוב. הקינוח יזכה לפוסט נפרד.

משפחת תשבי, רצף של דורות כורמים מאז המאה ה-19, החליטו לפני כמעט שלושים שנה שלא כל הענבים שלהם ילכו לכרמל והקימו את היקב שהיום מייצר סדר גודל של מליון בקבוקים. בנתיים הייתה מהפיכת האיכות, ולא מעט כורמים ותיקים החלו טומנים ידם בצלחת. צביקה היזרעאלי פתח את יפתחאל, ברק הזכרונאי הקים את יקב סומק, אבי מהשפלה הקים את כהנוב ואלו רק כמה דוגמאות שקופצות לראש. זה מביא אותי צפונה לליבו של אזור היין הגלילי, ואל אחת מגולות הכותרת שלו – כרם בן זמרה. בדרך ליישוב הזעיר (מכיוון כרמיאל) החל מאזור מירון הנוף מתחלף בכרמים, וחולפים על פני המרבדים האינסופיים של דלתון, מרום גליל (סגל), קאיומי (כרמל) וקדיתא (מרגלית SR, ססלוב) המיתולוגיים ושלטים רבים של ישובים נשמעים כמו רשימת יקבים. לא מאוד שונה מכביש 38 וסביבתו באזור הרי יהודה.

בן זמרה הוא אחד המותגים הראשונים והמוערכים של האזור. הבדיחה השחוקה טוענת שכמות הענבים שדרושה על מנת לייצר את כל הבקבוקים המתהדרים בשם האזור הזה גדולה פי כמה מסך הכרמים הנטועים בו. במשך שנים מכר יוסי אשכנזי ענבים מכרמיו וראה אותם הופכים לסדרות הגבוהות והיקרות של יקבים גדולים – יינות שהתהדרו בזמרתם עוד לפני שהאזוריוּת הייתה פופולרית כמו היום. לפני שמונה שנים החליט גם הוא לנסות לייצר יין מהענבים שלו והקים את יקב בן זמרה הנושא את שם המותג.  בשנים האחרונות הוא מצטרף ליקבים אחרים שעברו לפורמט כשר – אולי סממן לקשיים מסחריים.

בן זמרה, סילבר קברנה סוביניון 2009 - צבע שחור ואטום לחלוטין, פרי נדיב עם נגיעות ירקרקות עדינות. אולי זה הדמיון שלי אבל משהו שמתקשר לי לקברנה גלילי, שאני מקשר גם לחלק מהיינות של סגל. מתחיל בתחושה פירותית ונעימה בפה עם טאנין ותבלינים, אבל אז מצטברת קצת מרירות-אלכוהולית וחריפות לקראת הסיום. על התווית האלכוהול ירד באופן ניכר ל-13%, אבל הוא עדיין קצת מורגש. בסה"כ יין נחמד, שמבטא את הזן ואולי גם את הגיאוגרפיה ומהווה שיפור ניכר ביחס לבציר ישן שטעמתי. במחיר של 80 ש"ח אפשר אולי לתת לו ניסיון.

לא יודע אם זה היה היין, החברה או הבשר הטוב, אבל היה ממש כיף בטעימה. פורום היין של שרון ואסף התכנס בפעם המי-יודע-כמה לטעימה, כאשר הפעם הכותרת הייתה יינות ישראליים מזנים 'ים תיכוניים' (מושג שעוד צריך להגדיר, מתישהו). פורמט הטעימה העיוורת מוכיח את עצמו שוב והיו כמה הפתעות לשני הכיוונים. מסקנות כלליות: רוב היינות שטעמנו היו יינות טובים עד טובים מאוד, ונראה שזה מגרש שיקבים קטנים מצליחים לשחק בו לצד הגדולים. מלבד זאת, היה יותר מיין אחד שכמעט אף אחד לא הכיר קודם לכן – והיו המון 'חשודים מיידיים' שלא הופיעו בטעימה – כלומר, יש הרבה דברים מוצלחים ומעניינים מהז'אנר שמסתובבים שם בשוק.

יין 1 – יין מתובל, רזה וחומצי, מזכיר במשהו קוט דה רון כפרי ופשוט. יין אוכל נעים ופשוט. בלנד שמבוסס בעיקר על קברנה על סירה וקריניאן. יקב עביה, ארט 2008. הפתעה לטובה של יין מעניין יחסית מיקב קטן ולא מוכר. הבעיה היחידה היא שהוא מעט יקר ביחס למה שיש לו להציע, 90-100 ש"ח.

יין 2 - שקוף ובהיר מאוד, מעושן מתקתק ופירותי, פרחוני ובשל. קל יחסית בחיך, מתוק ומתובל. בהחלט אפשר להתבלבל שזה פינו נואר, אבל כך או כך מתוק מידי, אפילו שהוא מעניין ומורכב באף. התלבטתי אם לכתוב עליו או לא, בסוף החלטתי לכתוב בדיוק מה שכתבתי על הדף לפני שידעתי מה זה. הלסת שלי לא הייתה היחידה שנשמטה כשחשפו את הבקבוק: שאטו גולן, גשם אדום 2007. 240 ש"ח.

יין 3 - יין עם אופי פירותי-פלפלי שמזכיר לי סירה אבל מעט מלא וטאני יותר. מוצק, פירותי ועשיר, נעים וטעים בדרכו המחוספסת. הופתענו לגלות שמדובר ביין חדש שלא הכרנו, בלנד חדש, אדום של יקב סומק מבציר 2008. עמוד השדרה של הבלנד הוא סירה וקריניאן – השאר מלבק ומורבדר. לא רק שמדובר ביין מוצלח וטעים, ב-75 ש"ח זה לא פחות ממציאה וביקשתי מברק (יין ובעלים) להביא איתו בקבוקים לקניה במפגש הבא. שורה תחתונה: לחפש ולחטוף.

יין 4 - יין משגע ומוחצן, פירותי, פרחוני, חומצי ועסיסי, מעט בשל ומתקתק אבל הפעם מרגיש מאוזן יותר. אחד היינות הטובים בטעימה, וגם על עיוור מרגישים שזו הליגה הגבוהה. כרמל מדיטרניאן 2007, שמח לגלות שהוא נפתח מאז הטעימה הקודמת ועומד בציפיות הגבוהות שיש ממנו. מעניין יהיה לעקוב איך הוא מתפתח עם הזמן. יין מעולה, אפילו במחיר של 160 ש"ח.

יין 5 - אני מכיר רק יין ישראלי אחד שמסוגל לנפק כזו פטרוליות – אז זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות את הריזלינג של ויתקין, מבציר 2007. מינרלי מאוד ונעים. אני מעדיף את הגרסה הצעירה עם פרי ופרחים במקום פטרול, אבל עדיין יין מוצלח, שמגיע לפאזת הפטרול בגיל מוקדם בהרבה ממקביליו האירופאיים. כ-75 ש"ח

יין 6 - יין מרוכז, מלא ועשיר מאוד, טאני, ארוך ועצמתי. מרכז ביחד הרבה פרי ופלפל שחור עם שכבות של עשבי תיבול. משהו באופי השחור שלו, בריכוז ובעצמה הזכיר לי את הפטיט סירה של ויתקין, אבל היין הזה נותן יותר שכבות של ריחות וטעמים. טוב, לא הייתי ממש רחוק – ויתקין שורשים א 2006. אמרתי לאסף פז שזו הפעם הראשונה שאני נתקל ביין הזה כשהוא מספיק פתוח שאני אצליח להבין ממנו משהו. היין המצטיין בטעימה. ב-250 ש"ח אני לא קונה בקבוק, אבל אולי במכירה העתידית אפשר למצוא אותו בפחות. עוד מויתקין התגנב לטעימה מסע אדום מבציר 2005, ששמר על עצמו יפה (למרות שהיה אחרי השיא) והפתיע את כולנו בכך.

תודה לשרון ואסף על הארגון, לאסף על האירוח ולאסף פז שהצטרף.